ישמח משה, אמור י״בYismach Moshe, Emor 12
א׳במסכתא שבועות (דף ט"ו ע"א) אמר רמי בר חמי אין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה וכו'. שם (שבועות ט"ו) ע"ב אלמה לא, אפשר דמקדש בשתי הלחם בעצרת וכו', עד הלכך לא אפשר. וכתבו שם התוספת ע"א ד"ה בשחיטת כבשים וכו', ולמאן דאמר התנור מקדש, נמי לא מצי אפי להו מאתמול דלא לפסלו בלינה, עיין שם. וקשה לי הלא אין כאן התחלת קושיא למאן דאמר התנור מקדש, דהא במנחות (דף נ"א ע"א) שם בגמרא רבא אמר על מחבת (ויקרא ו יד), מלמד שטעונה כלי וכו', עיין שם. והקשו התוספת שם בד"ה אפי לה וז"ל: ותימא היכי מוכח דאי אפי לה מאתמול אפסלה לה בלינה, הא אין כלי שרת מקדשין אלא בזמנן, ותירצו כיון דכתיב בקרא על מחבת וכו'. והקשו עוד וז"ל: ומיהו קשיא לקמן וכו'. ויש לומר כיון דלא דחי שבת, אם כן מאתמול נמי הוי זמנן, עכ"ל התוספת שם. והנה לפי זה, זה דוקא אם חל יום טוב בשבת, ולפי ההוה אמינא דאינן דוחות את השבת, אבל לא אם חל יום טוב בחול, דהא האי מתניתין דשתי הלחם (מנחות דף צ"ה ע"ב) על כרחך אתיא כרבן שמעון בן גמליאל דסוף פרק שתי הלחם (מנחות) דף ק' ע"ב דדוחה יום טוב, דמהא דתנן ואינן דוחות את השבת, משמע דיום טוב דחי, וזה ברור. וגם בחל בשבת לא הוי זמנן מערב שבת, רק לפי ההוה אמינא דאינן דוחות, אבל לפי המסקנא דגמרא דמאן דאמר התנור מקדש סובר דדוחות את השבת, אם כן בשום אופן לא הוי זמנן קודם יום טוב, אם כן לפי זה לא קשה כלל קושיות התוספת דשבועות הנ"ל, דמה בכך דהתנור מקדש, הא אין כלי שרת מקדשין אלא בזמנן, ואם כן לא קדוש מערב יום טוב, ולמה הוצרכו התוספת לומר דלא מצי אפי להו משום דמפסלי בלינה, הא בלא זה אין כאן התחלת קושיא כלל, דביום טוב ודאי אין התנור מקדש, ולכאורה קושיא עצומה היא על התוספת. ולכאורה רציתי לומר דמכל מקום הוצרכו התוספת לסברא הנ"ל, שהוא דדחי שבת למאן דאמר תנור מקדש, הוא רק מכח הכרח הסברא הנ"ל דאי אפו מאתמול מפסל בלינה וק"ל מכל מקום כאן הא לא איירינן כלל בחל בשבת, וזה ודאי אין סברא להקשות כלל שימתין עד שיחול עצרת בשבת, ובפרט בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה ולא על פי חשבון, לא הוי ידוע כלל מתי יבא עצרת בשבת, ואין סברא להמתין על הספק. ואין לומר דהתוספות סוברין דמאן דאמר דהתנור מקדש, סובר דאי לא הוי סברא דמפסל בלינה דדחי שבת מט"ז גם יום טוב לא הוי דחי, דמנא להו להתוספת זאת, ומנא להו להקשות דילמא הוי סובר כרבן שמעון גמליאל, וכהאי מתניתין דשתי הלחם (דף צ"ה ע"ב) דאתיא כרבן שמעון בן גמליאל דיום טוב דחי ושבת לא דחי, סוף דבר דהתמיה על התוספת במקומו עומד.
1
ב׳ונ"ל ליישב, ומקודם אבאר שיש לי ספק בדין בסוגיא דמסכת שבועות הנ"ל, וכעת אין הדבר מוכרע אצלי, ואבאר דאיזה צד שנחזיק מהספק הנ"ל מקשין התוספות שפיר, ואבאר זה, דהלא מבואר מדברי התוספות בד"ה אין העזרה מתקדשת וכו', דאף למאן דאמר דאין מנחה בבמה, מכל מקום מנחת עומר קרבה בבמה דוק ותמצא, ונסתפקתי למאן דאמר הנ"ל אם קרבו שתי הלחם בבמה, דיש לומר הואיל וקרבה מנחת העומר בבמה, הואיל והוא של ציבור וקבוע לו זמן והיא חובת היום, הוא הדין נמי שתי הלחם דהן של ציבור וקבוע להן זמן והן חובת היום. ויש לומר להיפך, דהלא מבואר בזבחים (דף קי"ח ע"א) דלמאן דאמר הנ"ל לא קרבה אף חביתין ונסכים דזבחים כתיב, דאין לומר דהכי פירושו שם אין מנחה בבמה קטנה, ואם כן ליכא לפרש על חביתין, דהא אין כיוצא בה בנדבה בבמה קטנה, דאם כן הוה ליה לש"ס לומר אין מנחה בבמה קטנה, וגם היה ראוי לומר אין מנחת נדבה בקטנה, אלא ודאי מדמשני סתמא אין מנחה בבמה, שמע מינה דגם על גדולה וחביתין דמפורש בגמרא לעיל מינה גם כן קאי, ובשום אופן אין מנחה בבמה, וזה ברור למעיין שם. וגם מוכרח כן מהתוספת כאן במסכת שבועות, דאם נימא דאם קרבו בבמה גדולה מנחת חביתין ומנחת נסכים, לא הוי קשה ולא מידי על שלמה, ועל כרחך צריך לומר דעומר שאני משום דמתיר החדש במדינה, ואם כן לפי זה שתי הלחם שמתירין החדש במקדש, כיון דמקדש ליכא ומנחות לא קרבו, שתי הלחם למה, ולא עדיפי משאר מנחות, ומכל מקום יש לומר דקרבו כמו שאבאר בסמוך הטעם. ואין לפשוט הספק הנ"ל מהא דמבואר ברש"י (ד"ה קא סבר) ובתוספת שם בזבחים (קי"ח ע"א [ד"ה ותתרגם]) דכבשי עצרת קרבו לכולי עלמא דהן שלמי חובה, דהא רש"י ותוספת הקשו שם דלוקמי בכבשי עצרת עיין שם, ואם כן ממילא דעל כרחך קרבו שתי הלחם, דאם לא כן ממילא דגם כבשים לא קרבו, דהא קיימא לן כר' עקיבא דהלחם מעכב את הכבשים, כמו שפסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות תמידין ומוספין. זה אינו ראיה, דהא רש"י ותוספת הקשו דלוקמי הך ברייתא דתני תנא קמיה דרב אדא בר אהבה בכבשי עצרת, אם כן מקשין שפיר דהא הך ברייתא אתיא כרבי שמעון, ורבי שמעון לשיטתו במנחות (דף מ"ה ע"ב) במשנה דאמר הלכה כבן ננס דאין הלחם מעכב את הכבשים עיין שם, אבל לר' עקיבא יש לומר דלא קרבו אז הכבשים, דכיון דלחם אין כאן, ממילא דגם כבשים אין כאן. ואין לפשוט מדלא פריך ולוקמי בשתי הלחם, דלא קשה מידי דהמקשה דלא אסיק אדעתה הא דאין מנחה בבמה, אם כן מחביתין קשה כמו משתי הלחם, ויותר טוב לו להקשות דלוקמי בדבר הנהוג בכל יום, וכיון דתירץ המתרץ אין מנחה בבמה, ור"ל לא חביתין בגדולה ולא נדבה בקטנה, אם כן ממילא דשוב לא קשיא דמשתי הלחם, דהא מ"מ ליכא נדבה כנגדו בקטנה כנ"ל, ועל כרחך צריך לומר כמ"ש, דאם לא כן קשה דהוה ליה למפרך ולוקמי במנחת העומר, אלא על כרחך צריך לומר כמ"ש, אם כן גם משתי הלחם לא מצי להקשות כנ"ל. ואם נפשך לומר דמעומר היינו טעמא דלא מקשה, משום דכל המנחות באות מן החטין וזו באה מן השעורין, כדאיתא במשנה דריש פרק היה מביא במסכת סוטה (דף י"ד ע"א), ואם כן יש לומר דלא הוי דוגמתה בנדבה, כעין שכתבו רש"י ותוספת דלא הוי דוגמה דכבשי עצרת, שזו קדשי קדשים וזו קדשים קלים, ואף דמנחת סוטה גם כן מן השעורין, מכל מקום סוטה ודאי לא הוי בבמה, דהא מקרקע המשכן כתיב (במדבר ה יז), ומכל שכן בבמת יחיד דלא. ועוד דגם מנחת סוטה לא דמי לה, שזו גרש וזו קמח, כמבואר במשנה דריש פרק היה מביא שם, דאם כך תאמר אומר אני גם בשתי הלחם כך, דכל המנחות באות מצה וזו חמץ ולא הוי דוגמתה, ואף דלחמי תודה גם כן באין חמץ, מכל מקום הרי אינם בכלל מנחה כלל, כמבואר בתוספות ריש פרק כל המנחות באות מצה (מנחות נ"ב ע"ב) ד"ה כל המנחות עיין שם, אם כן אין לפשוט מכאן. ועכשיו אבאר הטעם דיש לומר דשתי הלחם עדיף משאר מנחות, לא מבעיא למאן דאמר דמעכבין את הכבשים, יש לומר דמשום הא גופיה קרבו, אלא אפילו למאן דאמר דאין מעכבין, מכל מקום כיון דהלכם תולה בכבשים, כמו שמבואר ברש"י פסחים (דף י"ג ע"ב), והכבשים עצמן מצוותן להניף על הלחם לכך קרבו, כן יש לומר ואין לי הכרע כעת לספק הנ"ל דדיני במה אינם מבוארין כל כך, גם ברמב"ם אינן מבוארין, לכך כעת הספק שלי במקומו עומד. ואין לפשוט הספק מהא דכתבו התוספת כאן (במסכת שבועות) בד"ה אין העזרה מתקדשת וכו', וכי תימא דקדשה במנחת העומר, ולא כתבו במנחת עומר או בשתי הלחם, דהא כבר מפיק הגמרא דבשתי הלחם לא אפשר, לכך כתבו התוספת במנחת העומר דהוא בששה עשר בניסן דהוא חול המועד.
2
ג׳ואחר שביארתי הספק הנ"ל דאין לו הכרע, אומר דלאיזה צד שתטה אתיין דברי התוספת שפיר, דאם תאמר דקרבו שתי הלחם בבמה, אזלין דברי התוספות בד"ה בשחיטת כבשים, להתירוץ השני של התוספת בד"ה אין העזרה וכו'. ואם תאמר לא קרבו בבמה, אזלין דברי התוספות הנ"ל בד"ה בשחיטת כבשים, לתירוץ הראשון של התוספות בד"ה אין העזרה וכו'. ואבאר זה, דאם תאמר דקרבו שתי הלחם בבמה, מקשין התוספת שפיר בד"ה בשחיטת כבשים, דהלא תירצו התוספת לעיל על קושייתם האיך קידש שלמה המקדש, משום דלא אפשר לא צריך, עיין שם. והקשה זקני מהרש"א ז"ל אלמה לא אפשר, הא אפשר במנחת העומר, דהא התוספת היה סבור לומר דקדשה במנחת העומר, ודחו זה משום דהיה בחג הסוכות, אם כן לפי זה מה תירצו התוספת כיון דלא אפשר, הא אפשר במנחת העומר. ואין לומר דלא מקרי אפשר רק מה דאפשר תיכף, אבל לא מה שצריך להמתין איזה זמן, דזה אינו, דהא מקשה הש"ס הא אפשר בשתי הלחם בעצרת, ור"ל דבאיזה זמן שנרצה לקדש נמתין, אלמא כל היכי דיכול להמתין מקרי אפשר, אם כן נשאר הקושיא על שלמה, עד כאן קושייתו. ונ"ל ליישב קושיתו, דבשלמא הש"ס קודם דידע מהא דלא אפשר, מקשה דודאי ראוי להמתין. אבל לפי המסקנא דלא אפשר, אם כן ממילא דגם על שלמה לא קשה דהוה ליה להמתין על מנחת העומר, אף דהוא בששה עשר בניסן והוא חול המועד, מכל מקום דילמא יחול בשבת, והוי לא אפשר כמו בשתי הלחם, וכאן ליכא אפייה דנהוי התנור מקדש קודם, ואם כן אין להמתין מספק דכולי האי ואולי, ובפרט בזמן שמקדשין על פי הראיה, לא היו יודעין בסוכות איך יחול ששה עשר בניסן, כנ"ל ליישב קושית זקני מהרש"א ז"ל. והנה זה ידוע דביום שחל ט"ז בניסן, על כרחך ביום זה חל חג שבועות, ובזה אין חילוק כלל בין בזמן שהיה מקדשין על פי הראיה, ובין בזמן שמקדשין על פי חשבון, דהא הוא חמשים לספירה. ולפי זה מקשה התוספות שפיר על הא דמשני בשחיטת כבשים הוא דקדשי, ולמאן דאמר התנור מקדש, ואם תאמר אין כלי שרת מקדשין אלא בזמנן, אם כן מכל מקום נשאר הקושיא על שלמה דאיך קידש בלא מנחה כקושייתם דלעיל, והא דתירצו דלא אפשר, קשה דהוה ליה להמתין על מנחת העומר כקושיית זקני מהרש"א, ואין לומר כתירוצי דאין להמתין על הספק, דזה אינו דהא למאן דאמר התנור מקדש, בוודאי יהיה לו מנחה ממה נפשך, דאם לא יחול ט"ז בניסן בשבת, אם כן הרי יהיה לו מנחת עומר, ואם יחול בשבת, הרי עצרת גם כן יהיה בשבת, וקודם דאתינא לסברא דאפסלא בלינה, הרי אנו סוברין דלא דחי שבת כמ"ש לעיל, וכיון דלא דחי שבת, אם כן הוי מערב שבת זמנו ושפיר התנור מקדש, ואם כן יהיה לו מנחת שתי הלחם, ואם כן הוה ליה להמתין. לכך תירצו התוספת דאם כן לא מצו אפו לה מאתמול דמפסל בלינה, ובעל כרחך דחי שבת, וזה נכון בס"ד. ואם נימא דלא קרבו שתי הלחם בבמה, אם כן נסתר הפירוש הנ"ל גם כן, אתיין דברי התוספת הנ"ל שפיר, ואזלין לפי התירוץ הראשון, דהא מתרצין כיון דעשיית המנחה וקידוש העזרה באין כאחד, לא חשיב מנחה בבמה, ר"ל ושפיר קידש שלמה במנחה, ועל זה מקשה זקני מהרש"א ז"ל דאכתי קשה מאי מקשה הגמרא אלמה לא האיכא שתי הלחם בעצרת, דהא מוכח שפיר דלא בעינן מנחת חמץ, דאם בעינן מנחת חמץ, קשה אמאי קידש שלמה בחג הסוכות אף דהיה לו מנחה, מכל מקום קשה הוה ליה להמתין על שתי הלחם דהוא מנחת חמץ, אלא ודאי מדלא המתין שלמה, שמע מינה דלא בעינן מנחת חמץ, אם כן מאי מקשה הגמרא, עד כאן קושיתו. ונ"ל דלא קשה מידי, דזה נכלל בדברי הגמרא דמקשה על רמי בר חמי דאמר כירושלים, אם כן מה להלן חמץ, ושמא תאמר דלכך לא מקשינן בזה משום דלא אפשר, הא אפשר בשתי הלחם, ושמא תאמר דאין הכי נמי, אם כן למה קידש שלמה בחג הסוכות ולא המתין על שתי הלחם, אלא ודאי מדלא המתין שלמה, שמע מינה דלא ילפינן מירושלים כמו דיליף רמי בר חמי שיהיה נאכל בה ויוצא ממנה נפסל דבעינן מנחה רק שתי תודות כנ"ל. והשתא לפי מה שביארתי דיסוד קושית הגמרא הוא האיכא שתי הלחם בעצרת, אם כן אמאי לא המתין שלמה כמ"ש, ועל זה משני משום דלא אפשר, דאי ניבניה מאתמול ונקדשיה מאתמול, שתי הלחם בשחיטת כבשים הוא דקדשיה. על זה מקשה התוספות שפיר ולמאן דאמר התנור מקדש, דאין לומר הא אין כלי שרת מקדשין אלא בזמן, דהא אז בימי שלמה היה זמנו ערב יום טוב אף אם לא חל בשבת כלל, ואף אם נימא דדוחה יום טוב ושבת, דהא כמ"ש התוספות אם נימא דלא דחי שבת, אם כן מערב שבת הוי זמנו, והיינו משום דלא אפשר לאפות בשבת דהא לא דחי שבת, הוא הדין נמי בימי שלמה אף שלא חל בשבת כלל, דהא השתא קיימינן דלא קרבו שתי הלחם בבמה, אם כן אם נאפה בערב יום טוב ומקדשין תיכף, הרי יהיה לנו שתי הלחם בעצרת, אבל אם לא נאפה בערב יום טוב, אם כן ביום טוב אי אפשר לקדש העזרה דבעינן קידוש בשעת הבנין, והבנין אינו דוחה יום טוב, וכיון דאי אפשר לקדש, אי אפשר להביא שתי הלחם דשתי הלחם לא קרבו בבמה, וכיון דאם לא יאפה מערב יום טוב, שוב אי אפשר להביא ביום טוב, אם כן הוי מערב יום טוב זמנו, ושפיר התנור מקדש, וממילא דיכול היה לקדש בערב יום טוב ואמאי לא המתין, לכך הוצרכו התוספת לתרץ דאם התנור מקדש, לא מצי אפי כלל בערב יום טוב דאפסלי בלינה, ודוק היטב כי נכון הוא בס"ד.
3
