ישמח משה, אמור י״גYismach Moshe, Emor 13
א׳במנחות (דף צ"ה ע"ב) מתניתין אחד שתי הלחם ואחד לחם הפנים וכו'. ובגמרא שם עד אלא דרב אשי בדותא הוא. וכתבו תוספות (ד"ה אלא) ותברא וכו'. והנה הקושיא מפורסמת על הרמב"ם (בפרק חי"ת מהלכות תמידין ומוספין הלכה ז' חי"ת, ובפ"ה מהלכות תמידין ומוספין הלכה יו"ד), דשם מבואר דפסק בשתי הלחם ובלחם הפנים דאינם דוחין את השבת ונאפין מבפנים, והגמרא אסיק בקושיא על המשנה, וצריך לומר תברא כפירוש התוספת. והנ"ל בזה, בהקדים לתרץ הקושיא (שהביא הנודע ביהודה באו"ח סימן ט"ו) על דברי רש"י בשמעתין (ד"ה במקום), שכתב כהנים זריזים לשמרו שלא יחמיץ, אם כן שתי הלחם דבאות חמץ קאי בקושיא, ועיין שם שנלחץ מאד ולא מצא מענה נכונה. ולי נראה לתרץ קושיא זו בשני אופנים, ואען ואומר דקושית הגמרא לא קאי רק אלחם הפנים, אבל אשתי לחם לא קאי כלל הקושיא, דהא יש להקשות לכאורה הלא יש לומר לפי מה דקיימא לן בכל מלאכות של שבת בשנים שעשאום פטורין (עיין בשבת דף ג' ע"א, וברמב"ם גבי הוצאה, וגבי צידה נעלו שנים פטורים אם האחד יכול לנעלו), וכלל הוא בכל מלאכה שאפשר ליחיד לעשות, ועשאום שנים פטורים, כמבואר ברמב"ם (בפ"א מהלכות שבת), ואין חילוק בין אם עשאום שנים בבת אחת, או בזה אחר זה כמבואר שם ברמב"ם, רק דאסור מדרבנן כמבואר בגמרא וברמב"ם, והא קיימא לן דאין שבות במקדש, ובפרט שבות קרובה עיין בפסחים (דף מ"ז ע"א), דהיינו על אותו יום, והנה מי שנתן פת לתנור שהוסק, כבר הוא חייב משום אופה, וזה פשוט ועיין בסוף פרק קמא דשבת (י"ט ע"ב) משלשין את הפסח עיין שם, ואם כן לפי זה יכול להיות נאפות בשבת, אף דאין אפייתו דוחה שבת, מכל מקום יכול להיות בלי חילול שבת דאורייתא, ששנים שלשלוהו בשלשלת כל פת לתנור אף שיחיד יכול לעשותה. אך לא קשה מידי, דמכל מקום מקשה הגמרא שפיר, דכיון דאין עשייתן דוחה שבת, אם כן לישתן אימת, אילמא בשבת הא הוי אב מלאכה, ובהא ליכא למימר בשנים, דמה בכך כיון שעושין בגוף הפת, אם כן כל אחד מה שמגבל הוי לש בפני עצמו, דהא לישה הוי מה שמגבל, עיין בפרק קמא דשבת ובדף קכ"א וברמב"ם פרק כ"א מהלכות שבת, ופחות פחות מכשיעור ליכא למימר, דהא צריך לעשות עיסה גדולה אחר כך, והבן. ואין לומר דלשין מאתמול ואופין האידנא, הא צריך להיות מצה, וקיימא לן (בפסחים מ"ו ע"א) דשיעור מיל הוי חימוץ, והוא רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה כמבואר בפוסקים. ואין לומר דיעסקו כל הלילה, הא בזמן רב כזה אם עוסקין בה, ודאי נתחמם בידים, וכבר כתבו הפוסקים בהלכות פסח דאחר שנתחמם העיסה בידים, מיד יחמיץ מה שמניח בלא עסק, ואם כן אי אפשר בלי חימוץ, דאם עוסק כאן מניח כאן, וגם דוחק גדול הוא לומר כן דעוסקין כל הלילה בבעיטה שלא לצורך. ואין לומר הא אפשר בהטלה לצונן, דהא קיימא לן כרבי אליעזר דפליג אבן בתירא (בפסחים מ"ו ע"א) וסובר דהטלה לצונן לא מהני, ואף שהתוספת (ד"ה תטיל) בשם ר"ת והרא"ש כתבו דרבי אליעזר מודי, מכל מקום יש לומר דרש"י לא סבר כהתוספת והרא"ש, רק דרבי אליעזר פליג מדאמר לא יקרא לה שם, שמע מינה שאין תקנה באופן אחר, וכן סובר הרמב"ם מדלא הביא כלל להא דבן בתירא (בפ"ג מהלכות יום טוב), עיין שם. ולפי זה עיקר קושית הגמרא הוא רק אלחם הפנים, אבל בשתי הלחם דבאות חמץ, מעיקרא לא קשה מידי כנ"ל.
1
ב׳באופן השני נ"ל לתרץ דברי רש"י הנ"ל, על פי דברי התוספת במנחות (דף נ"א ע"א) בד"ה אפי לה מאתמול וכו', שם בא"ד מיהו קשה לקמן (מנחות) דף צ"ה גבי שתי הלחם דהא לא כתיב תנור בקרא, והיכי מוכח דאפייתה דוחה שבת, פירוש דאין כלי שרת מקדשין אלא בזמנן, ואם כן אפייה מאתמול הוי שלא בזמנו ולא מפסל בלינה, עיין שם בתוספת הנ"ל. וי"ל כיון דלא דחי שבת, אם כן מאתמול נמי הוי זמנן, עכל"ה. ויש להבין מאי דנקט התוספת בלישניה דוקא שתי הלחם ולא לחם הפנים, והוה ליה למנקט תרוייהו. ונראה דלא קשה מידי, דמאי פי' שלא בזמנן, היינו היכא דזמן אפייה הוא ביום זה, ואי אפה להו מקודם הוי שלא בזמנן, ולפי זה בשלמא שתי הלחם דזמנן בעצרת, רק אם חל בשבת נאפות מקודם הוי שלא בזמנו, דזמנו בעצרת תמיד, רק דעכשיו נדחה דאין יכול לאפות מכח דחל בשבת, אבל לחם הפנים דזמן הסידור תמיד בשבת, ואם כן נאפות תמיד קודם השבת, אם כן מהיכי תיתי להוי שלא בזמנן, הא זמן אפייה תמיד קודם השבת ובודאי הוי זמנן, ובזה יודו כל בעלי סברא ישרה, לכך לא מקשי התוספת אלחם הפנים רק אשתי הלחם, (ומ"ש תוספת שם באותו דבור, ובדף צ"ה ד"ה דרך חול וכו', וקאי אלחם הפנים, היינו משום דדוד הוי סבר דדוחה שבת, ולכך גם בלחם הפנים הוי שלא בזמנו), ותירץ דאף על פי כן הוי זמנן כיון דחל עצרת בשבת, אבל רש"י ז"ל הוי קשה ליה גם כן קושית התוספת, ותירץ התוספת לא מסתבר אצלו, כי באמת הסברא נותנת דמקרי שלא בזמנה דלא הוי רק נדחה, וגם הוי קשיא ליה מאי תירץ הגמרא גבי שתי הלחם למה לי זריזין, לכך הוי מפרש הקושיא והתירץ של הגמרא רק אלחם הפנים, אבל אשתי הלחם מעיקרא לא קשה מידי דהוי שלא בזמנן וכדכתיבנא, ודוק היטב כי נכון הוא בס"ד.
2
ג׳ועל פי זה נבא ליישב פסק הרמב"ם הנ"ל, והוא דמסתבר ליה להרמב"ם על פי הנתבאר בסוגיא דפסחים (פסחים ס"ו ע"א) במועדו (במדבר ט ב) אפילו בשבת, ובמנחות (דף ע"ב:) וברמב"ם כמה פעמים, דכל מה שקבוע לו זמן דוחה את השבת, והבן. ואם כן אם שתי הלחם ולחם הפנים אינם דוחות השבת, אם כן פשוט דלא קבעה התורה זמן להאפיה בשבת, ואי הכא אם נימא דאופין מערב שבת, אם כן מסתבר לומר דזה תולה אם נימא דדחי יום טוב, דהיינו אף אם חל יום טוב בערב שבת אופין בו, אם כן שפיר יש לומר כדברי התוספת דכיון דאי אפשר בשבת, הוי ערב שבת זמנו הקבוע, אבל אם נימא דלא דחי יום טוב, אם כן ליכא זמן קבוע כלל לאפייתו, וזה נכון מאד. ואם כן לפי זה הא לקמן (מנחות דף ק' ע"ב) יש פלוגתא, דתנא קמא סבר לחם הפנים ושתי הלחם אינן דוחות לא את השבת ולא את היום טוב, ורבן שמעון בן גמליאל סבר דיום טוב דחי, והנה מהמשנה הנ"ל דאמר ואינן דוחות את השבת, משמע דיום טוב דחי כרבן שמעון בן גמליאל, אם כן לפי זה הוי שפיר זמנו מערב שבת והקשה שפיר, אבל הרמב"ם דפסק בהדיא כתנא קמא דרבן שמעון בן גמליאל דאינן דוחות לא את השבת ולא את היום טוב, והדין עמו דהא סתם ואחר כך מחלוקת היא בחדא מסכתא והבן, ואם כן ממילא דלא קשה מידי קושית הגמרא, דהא קיימא לן אין כלי שרת מקדשין אלא בזמנן כנ"ל, וגם בשתי הלחם לפסק הרמב"ם אין אופין בערב יום טוב אם חל בשבת והבן. אך עדיין יש להקשות מנא ליה להרמב"ם האי סברא, כיון דמכל מקום המשנה לא מתורצת דהא אתי כרבן שמעון בן גמליאל, וצריך לומר תברא, אם כן מנ"ל לומר דלתנא קמא תרווייהו אתינהו. והנ"ל דיש להרמב"ם ראיה מוכרחת מסוגיא דהואיל בפסחים (דף מ"ז שם.) דמקשה הש"ס ולרבן שמעון בן גמליאל דאמר דוחות את יום טוב, מאי איכא למימר. וקשה מאד דמאי ענין קושיא זאת להך מאן דאמר דוקא, ומה שפירשו התוספת בשלמא לדידי ניחא, דיש לומר דבהא פליג רבן שמעון בן גמליאל, הוא תמוה, דאם כן גם להך מאן דאמר יש לומר דבהא פליגו כמו שתירץ הגמרא באמת. והנ"ל בזה, דעיין בספר משנת חכמים על משניות במסכת מנחות בהמשנה (מנחות) (דף ק':) לחם הפנים נאכל לא פחות משנים וכו', דהקשה שם על קושית הש"ס דפסחים שם, ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביום טוב וכו', הא כיון דאפייתן בחוץ, דהא המשנה הנ"ל סברת דאינן דוחות את השבת, אם כן על כרחך אפייתן בחוץ כמסקנת הגמרא דמנחות דף צ"ו, ואם כן הוי שבות דמקדש במדינה דסובר ר' יוסף בעירובין (דף ק"ג.) דלא התירו שבות דמקדש במדינה, עד כאן קושיתו. והנה לפי מ"ש להרמב"ם לא קשה ולא מידי, דהא לתנא קמא הנ"ל דלא דחי שבת ויום טוב אפייתן בפנים והבן, ושפיר קא מקשה לרבן שמעון בן גמליאל, ר"ל דלדידיה על כרחך אפייתן בחוץ, ושפיר הוי שבות דמקדש במדינה, ומה בכך דיודע הש"ס דיש לומר דרבי שמעון בן גמליאל סובר דגם שבות רחוקה התירו, הא לא הוי שבות במקדש כלל. ומשני בהא פליגי, ר"ל דהא בהא תליא, דאם נימא דשבות רחוקה התירו, אם כן אזלינן בתר בסוף ולא בתר השתא, אם כן אף שבות דמקדש במדינה התירו, וכמו דפליגו בפסחים (דף פ"ג ע"א) בגידין שסופן להקשות, עיין שם דמזה יצא להרמב"ם, והבן כי נכון מאד הוא בס"ד.
3
