ישמח משה, אמור י״דYismach Moshe, Emor 14
א׳בחודש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש (ויקרא כג כד) כל מלאכת עבודה לא תעשו וגו' (ויקרא כג כה). ובפרשת פנחס (במדבר כט א) נאמר ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם. ובגמרא (פרק ד' דר"ה דף כ"ט ע"ב) רמי, כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה, וכתוב אחד אומר יום תרועה. ומשני כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות בחול. ואוסיף תבלין דיש לכוון זה בקרא, ועל פי זה נתיישב הא דכתיב כאן שבתון ולא בפרשת פנחס, דכאן הכי קאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון, כלומר כשיהיה חל בשבת, אז זכרון תרועה. ובפרשת פנחס דאיירי בראש השנה שחל בחול, על כן לא נאמר שבתון. ועל פי זה נבא לבאר מה דיש לדקדק עוד על הפסוקים הללו, דכאן נאמר מקרא קדש אחר זכרון תרועה, וכל מלאכת עבודה לא תעשו הוא פסוק בפני עצמו, ובפרשת פנחס נאמר מקרא קדש קודם כל מלאכת עבודה לא תעשו, והוא פסוק אחד וכמו שאמר בכל המועדים, וקאי על ענין השביתה ממלאכה, ולא נאמר מקרא קדש אחר יום תרועה כדהכא. גם לבאר לשון הפייט (ביוצר לראש השנה יום ב') זבח קדש כהוכשר, אז בעיניו רגל תמורתו איל להקריב לפניו, חכם חניטיו לתקוע בזה חודש, יום זה אם יקרה בשבת קדש, זכרון תרועה מקרא קדש, טבעו אם בחול יבואכם, צוו לתקוע בכל גבולכם יום תרועה יהיה לכם. והנה הלשון טבעו אין לו ביאור, כי טבע מה בעי הכא ועיין בפירוש המחזור. ועוד מאי אשמעונין הפייטן בזה. וגם מאי ענין הסמיכות זבח קדש וכו', לחכם חניטיו וכו'.
1
ב׳והנ"ל על דרך משל מי שהוא רעב ואוכל, הוא משביע הרעבון בכל מאכל אף בהפחות והגרוע שבמאכלים ואף בלחם יבש, ואם ירצה להשביע הרעבון שלא על ידי אוכל, כגון על ידי שמיעה או ראיה, לא יתכן על ידי שמיעת או ראיית דברים המצויים, רק אם ישמע דבר נפלא הפלא ופלא שמתענג בו מאד, ואזי שוכח רעבונו ומשביעו זמן מה, כגון בשמיעת קול זמר שלא נשמע כמוהו בפה או בכלי, או מעשה נפלא שמתענג השומע, או דברי חכמה נפלאה להאוהב חכמה, וכן בראיית איזה דבר נפלא, והוא דבר מוחש אין להכחישו. ולהבין למה זה שהמאכיל ישביעו אף בפחות, וזה דוקא בדבר נפלא, דעת לנבון נקל שהוא משום שהמאכל טבעו להשביע מצד התולדה, לכך משביע אף במאכל פחות, אבל שמיעה וראיה אין טבעם להשביע, רק שישמשו במקום המאכל שיהיה כאלו אוכל, ולזה צריך דבר נפלא שישנה טבעו. סימן לדבר ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו (שמות כד יא), ר"ל שראיה זו השביען, והבן. והנמשל כל המצות כולם המה תועלת לנו בטבע, אף שאין אנו יודעים סיבת התועלת, אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה, ונמצא העושה המצוה בפועל, הוא בנקל שיעשה התיקון והיחוד שראוים להיות על ידי מצוה זו אף בעשיה כפשוטו אמר ונעשה רצונו אף בלי כונת סודות נסתרים, ואף אם אין כאן הטהרה והקדושה הגדולה והיראה והאהבה הראויה. מה שאין כן כשאין עושה המצוה בפועל, רק דוגמא במקומו, שזה אין טבע התיקון, וצריך להיות בטהרה וקדושה נפלאה וכונה זכה שיעלה כאלו נעשה בפועל. והנה שמעתי לפרש הפסוק (בפרשת העקדה, בראשית כב טז) יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך וגו'. על פי אמרם (ברכות ו' ע"א) חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. והנה אברהם כבר גמר בלבו ולקח את המאכלת לשחוט, אלא שנאמר לו אל תשלח ידך ונאנס ולא עשאה, וכל כך גמר בלבו בכונה רצויה, עד שנחשב למעשה ממש. וזה שאמר הכתוב יען אשר עשית את הדבר הזה, כלומר עמדת על הנסיון הזה ועשיתיו ממש, הגם ולא חשכת את בנך וגו', ר"ל שלא חשכתו מן העולם דהיינו שנשאר חי. ולי נראה שגם למעלה הפירוש כן שאמר המלאך עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת וכו' (בראשית כב יב). כי מקודם לא היה במדריגה שיפעול בלא עשיה בפועל, ועכשיו בא למדריגה זו, והבן זה כי אם לא היה בכונה זך כל כך, היה צריך לשחוט בפועל ממש, אבל מחמת שהיה בכונה זכה, על כן המחשבה נחשב למעשה ממש. והנה השאיר רושם קיים לדורות, כמו שפירשתי בפרשת העקדה בפסוק (בראשית כב יד) ה' יראה אשר יאמר היום וגו', דהיינו בעת שמזכירין מעשה העקדה, הוי כאלו נעשה עתה בפועל, וכן הוא לעולם, וזה פעל הצדיק אברהם אבינו ע"ה ברוב כונתו, והבן.
2
ג׳ובדרוש לראש השנה שחל בשבת אמרתי לעורר בזה לבב העם לתשובה, דהנה ידוע גודל התועלת של השופר בראש השנה, וממש זה כל הקיום של האומה הישראלית, כי אופד מאז לשפט היום בחון מעשה כל יום, מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר מחשבות איש ותחבולותיו, ועתה נחפשה דרכינו ונחקורה באיזה פנים נעמוד, וראוי לחרוד חרדה גדולה מפחד ה' ומהדר גאונו כי בא לשפוט הארץ, כמבואר בא"ש (דרוש י"ד). והנה יום א' דראש השנה הוא העיקר ראש השנה של תורה ותועלת השופר, כמבואר שם בא"ש בשם הזוהר (ח"ג ק"ב ע"ב) אזדרזו בהאי יומא וכו', וכמו שדרשו (ויק"ר כ"ט ג') על הפסוק (תהלים מז ו) עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר, בשעה שהוא עולה וכו'. ואם כן כל זה תוקפן של ישראל, ואף שאין אנו יודעין טעם הדבר, אלקים הבין דרכו וזה טבעו. והנה כשחל בשבת דאין תוקעין בו בפועל ממש, ומחויבים אנחנו לעשות זכר שיהיה נחשב כאלו נעשה בפועל, בודאי לזה צריך שקידה רבה לטהרה ולקדושה, ולא לקרא בפה מטונף כאמור בענין התפילה וכמבואר בתיקונים ובכל אבר דאיהו נראה דכל פקודה וכו', (מובא בספר נעימה קדושה עמוד התפלה חלק ראשון). על כן אחיי ורעיי נתבונן על אברינו האיך מטונפים והאיך אתיהב בהו מומא, למי ננוס לעזרה ואנה נברח, הלא איתא במדרש תנחומא (בראשית סי' ט') על הפסוק אם יסתר איש במסתרים וגו', (הביאו בנעימה קדושה חלק ב' ריש עמוד התשובה). אבל זאת עצה היעוצה נברח מקצפו אל רחמיו רחצו הזכו, והעיקר חרטה גמורה ויתחרט כל אחד בלבו, ולשמור עצמו מכאן ולהלן בכל היכולת, ובאמת הוא דבר קל, וכמו שנאמר (דברים לד יב) כי לא בשמים היא וגו', ויקבעו עתים לתורה והיא יאיר לו, ובפרט ללמוד ספרי מוסר, והעיקר לשמור פיו ולשונו, ועל העבר בכו במרה ואל תתנו דמי דא לקבל דא, נגד רוב החטאים רוב בכיה, ואינני מוציא את עצמי מן הכלל, אדרבה ואדרבה אני מוצא את כל אלו מתוקנים לפני בעוה"ר, אבל מי יעמוד בעדינו וכו', כמוזכר בא"ש עד אחר דברי השל"ה בענין תשב"ר גר"ם עיין שם, והארכתי בכל זה. ועתה נחזור לענינינו לפרש הפסוקים, כי בפרשת פנחס דכתיב יום תרועה דאיירי שחל בחול, אמר מקרא קדש יהיה לכם, בזה שכל מלאכת עבודה לא תעשו כמו שנאמר בשאר יום טוב. אבל בפרשה זו דאיירי שחל להיות בשבת כמו דאיתא בגמרא, וכדכתיב שבתון, דהיינו שיהיה בשבת זכרון תרועה, על כן לא נצרך לומר מקרא קדש לענין השביתה, כיון דבלאו הכי הוא שבת, וכבר נאמר למעלה מקרא קדש, אף שנכתב כאן כל מלאכת עבודה וגו', זהו לעבור בשני לאוין, אבל מקרא קדש עוד פעם למה, הלא אין זה לא לאו ולא עשה. אבל הפירוש הוא דהתורה מזהיר במה שכתבנו, מאחר דיהיה בשבת, ואז לא הוי רק זכרון תרועה ואינו בפועל רק דוגמא לדבר, על כן צריך להיות מקרא קדש, דהיינו שיהיה הקריאה בפה קדש. וזה הוא התכת הכתוב אימתי הוא זכרון תרועה, כשהוא מקרא קדש, והבן זה. וזה הוא דברי הפייטן זבח קדש כהוכשר אז בעיניו, ר"ל כאשר עמד אברהם בנסיון בלב שלם, וכבר הוכשר הזבח קדש על ידי כונתו הזכה, אז רגל איל וכו' והבן זה, אבל לא מקודם שהוכשר. כמו כן הכי נמי חכם חניטיו לתקוע וכו', דהיינו אף שאין אנו יודעין סבתו, מכל מקום הוא יתברך הודיענו החכמה הלזו כי הוא הבין דרכו, וגם כפשוטו הוא רומז לשופר של איל כמבואר בגמרא (ר"ה ט"ז ע"א). ואמר יום זה אם יקרה בשבת קודש שאינו אלא זכרון תרועה, על כן מקרא קדש והבן, ושמא תאמר ולמה לא הקפיד כל כך בחול, לזה אמר טבעו אם בחול יבואכם ציוו לתקוע בפועל וזה טבעו, על כן יום תרועה יהיה לכם, ולא אמר על זה מקרא קדש, מה שאין כן בשבת שצריך לפעול בדוגמא, צריך שקידה גדולה וקדושה יתירה, והבן.
3
ד׳באופן אחר אמרתי על הפייט הנ"ל, ויתפרש על פי זה גם כן מה שאנחנו אומרים בתוך התפילה ותתן לנו באהבה את יום השבת הזה ואת יום הזכרון הזה זכרון תרועה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים. כי סתם זכר ליציאת מצרים הנאמר בראש השנה של חול שאומרים יום תרועה, כבר פירשתי בדרושים אחרים שעיקר יציאת מצרים, היא יציאת הנשמות מהטומאה העמוקה מ"ט שערי טומאה אל הקדושה. הכי נמי בראש השנה השופר מחיה מתים הרשעים שבחייהם קרויים מתים (ברכות י"ח ע"ב), ומתטהרין על ידי טל של תחיה כעין שופר הגדול של תחיית המתים, לאלו הבאים לטהר בלב נשבר ונדכה וברוח נמוכה. אבל בשבת שאין שופר, נודע מספרי קודש כי זכרון, הוא זכר נון, כי בהצטרף שני הקדושות שבת שהוא זכור, כמו שנאמר (שמות כ ח) זכור את יום השבת לקדשו, וקדושת ראש השנה יום הזכרון, מתעוררין ומתפתחין חמשין תרעין דחירותא דחמשים שערי בינה. והיינו זכר נו"ן, והוא שופר גדול, כי שופר מרמז על חירות כנודע משופר דיובל עד כאן דבריהם, והבן כי על כן נסתם שופר גדול שלמטה, כי שרגא בטיהרא מאי אהני, וידוע דשערי בינה הם נקראים שערי קדושה, דהם זה לעומת זה של נו"ן שערי טומאה, ועיין בספר ברית שלום (בדרוש לפסח) מ"ש על הפסוק (שיר השירים א ד) משכני אחריך נרוצה, דעל ידי האמונה ובטחון בה', נקראו קדש, כדכתיב (ירמיה ב ב-ג) זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו', (ירמיה ב ג) קודש ישראל לה', והקדש מוציא מידי שיעבוד (יבמות מ"ו ע"א), עיין שם. ועל ידי זה יובן דעל ידי שקדושת שבת חופף על ישראל, כאמרם (ב"ר י"א ח') כנסת ישראל יהיה בן זוגך, וכדאמרינן מקדש השבת וישראל, על כן ראוי לפתוח תרעין דחירותא דהקדש מוציא מידי שיעבוד. וכן יש לומר בהיפך דעל ידי כך נקראו תרעין דחירותא, כדאיתא בתרגום יונתן דחמשין זמנין נזכר יציאת מצרים בהתורה, נגד חמשין תרעין דחרותא, לפי שכשהן מתפתחין שהן שערי קדושה, הקדושה נשפעת על ישראל הרוצים להתקדש ונקראו קדושים, והקדש מוציא מידי שיעבוד. והיינו דברי הפייטן יום זה אם יקרה בשבת קדש זכרון תרועה וגו', זכור נו"ן תרועה של שופר הגדול מקרא קדש וכו', והיינו שיסדו אנשי כנסת הגדולה זכרון תרועה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים, כמו דשם נפקעו מהשיעבוד על ידי שנקראו קדש, הכי נמי כן יהיה. אחינו בני ישראל בידינו הוא מי שרוצה לשוב, הרי שערי תשובה פתוחים, מי שרוצה להתקדש, הרי שערי קדושה פתוחים, מי שרוצה להוציא ממסגר הסט"א נפשו ולצאת חפשי משלטנותו, הרי תרעין דחירותא אתפתחו. ועוד יש לפרש זכר ליציאת מצרים, דהנה מבואר בספרים דהקב"ה אומר לבית דין של מעלה אם אתם דנין אותן, הא כאיבא דלהון גבאי, ועלי דידי הדר בכל צרתם לו צר (ישעיה סג ט), וכמו דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג רל"א ע"א) על הפסוק (איוב א ו) להתיצב על ה', וכי על ה' קיימו, אלא כיון דקיימי על ישראל, הרי כאלו קיימו על ה' ממש, דאמר הא כאיבא דלהון גבאי. הרי במאי דמשתף עצמו עמהם נושעים, וכן היה ביציאת מצרים שצירף נפשו עמהם, כמבואר בפרקי דרבי אליעזר פרק י' (פרקי דר"א פ"י) והבן. ונחזור לענינינו, דעל פי פירושי הראשון יתפרש כמעט כל דברי הפייטן, דידוע דעקדת יצחק היה כדי שיצאו כל ישראל מתחות שלטנותא דמדת הדין הקשה, דידוע מילקוט חדש דכל נשמת ישראל כלולין ביצחק, והנה כשנקדש לגמרי על ידי כונה הרצויה מאברהם ויצחק, אז ההקדש הוציא מידי שיעבוד, והבן. והנה שופר מרמז על חירות שופר דיובל וקראתם דרור (ויקרא כה י), והנה בחדש תשרי שהוא מזל מאזנים מאזני משפט לה' צבאות, ציוה לתקוע בשופר דמרמז על חירות מדין הקשה, והנה אם יקרה בשבת קודש ואין שופר, אז זכרון תרועה כנ"ל זכור נו"ן, דאתפתחו תרעין דקדושה נ' שערי בינה, והיינו תרועה דנקרא שופר גדול כנודע. והיינו תקע בשופר גדול לחירותינו דבה הם התרעון דחירותא, ואז מקרא קדש כנ"ל והקדש מוציא מידי שיעבוד, והיינו ממש פעולת העקדה. ועל פי זה יתבאר דברי הפייטן זבח קדש כהוכשר אז בעיניו, שראה יתברך שנתקדש בקדושה גמורה על ידי מחשבתן, אז רגל איל וכו', כי לא נצטרך שוב לשחטו כי ההקדש מוציא מידי שיעבוד, והאיל היה רק להפיס דעתו של אברהם שיעשה איזה דבר בפועל, ועל כן לא נצטוה על לקיחת האיל, ורק רצון יראיו עשה לשלוח לו איל, והיינו תמורתו לפניו, והבן. וכן עתה כי חכם חנטיו לתקוע בזה חודש אשר מאזני משפט לה' צבאות, על כן חיכה לתקוע שיצאו לחירות מדין הקשה, והוא ממש כמו כונת העקדה, יום זה אם יקרה בשבת קודש ואין שופר, אז זכרון תרועה כנ"ל, ועל ידי כך מקרא קודש וההקדש מוציא מידי שיעבוד כמו שהיה הגמר בהעקדה, וענין החירות של השופר הוא משום שמרמז על השופר של איל, דאז היה חירות מעורר אותו חירות. טבעו, ר"ל וגם בחול הוא טבעו המטבע של העקדה, על כן אם בחול יבואכם ואין קדש כל כך מעצמו, ציוה לתקוע בכל גבולכם, ועל ידי כך נתעורר אותה הקדושה של אז ומוציא מידי שיעבוד, והיינו החירות של השופר, והיינו יום תרועה של ראש השנה דימות החול, והבן. ועל פי זה יתפרש פרשת העקדה, דאחר שנאמר (בראשית כב יג) ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו, נאמר (בראשית כב יד) ויקרא אברהם שם המקום ההוא, כתרגומו וצלי אברהם באתרא ההוא ד' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה. דאין לו ביאור. וגם כן קשה מאד איך נמשך תפילה זו אחר הקרבת איל דוקא. ולפי מ"ש אתי שפיר, דיובן מזה דכונת אברהם היה בלקיחת האיל משום זה, כדי שביום הדין בראש השנה יזכור עקדתו על ידי תקיעת שופר שרומז לשופר של איל, אבל אם לא היה איל, לא היה התקיעה מעורר העקדה, והבן. ועל ידי זה יובן יותר דברי הפייטן קצת באופן אחר, שמה שאמר רגל איל וכו', ר"ל אף שזבח קודש הוכשר ולא היה צריך לכלום, מכל מקום רגל איל מהאי טעמא דיום זה אם יקרה בשבת קדש, ר"ל אם לא היה איל, הא תינח אם יקרה בששת קודש וכו', אז היה נזכר העקדה דמצא מין את מינו דקודש מעורר קדש. אבל טבעו המטבע של העקדה שיהיה נזכר אם בחול יבואכם, הוא רק משום שציוה לתקוע וכו', ואם לא היה איל, לא היו נזכר על ידי תקיעה, והבן זה. (ומה שמסיים הפייטן יום תרועה יהיה לכם, יתבאר לקמן). והנה בשבת נאמר יום, זכור את יום השבת, ולא היום בכל מקום שנזכר כמו ביום השביעי (בראשית ב ב), אבל ראש השנה עצם היום נקרא היום, כמו שדרשו (זוהר ח"ג רל"א ע"א) ויהי היום, דא ראש השנה וגו', וכמוהם הרבה, (ומה שנאמר יום תרועה, היינו הפעולה, אבל שם עצם היום הוא היום), וצריך הוא להבין למה, ואי משום שהוא יום מיוחד, שבת נמי הוי יום מיוחד. ונ"ל בזה שני טעמים (א), כי העולם הזה נקרא היום, ועולם הבא נקרא יום מחר, כמו שדרשו רז"ל (עירובין כ"ב ע"א) בפסוק (דברים ז יא) היום לעשותם וכו'. והנה כל חיי עולם הזה תולה בדין ראש השנה מי יחיה וכו', אבל דין עולם הבא הוא אחר הפטירה וביום הדין הגדול אחר הפטירה, כמו שדרשו בפסוק (הושע ו ב) יחיינו מיומים וגו', על כן נקרא ראש השנה היום לפי שבו דנין על חיי עולם הזה, ושבת נקרא יום לפי שהוא מעין עולם הבא כמו שאמרו רז"ל (ברכות נ"ז ע"ב), ועל כן לא נקרא היום רק יום, לפי שעולם הבא כולו יום, כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית מג ט) וחטאתי לאבי כל הימים, ובמדרש איתא שהוא עולם הבא שכולו יום כנ"ל. וטעם (הב'), משום דשבת הוא מעולם הבא, ועולם הבא נברא ביו"ד (עיין מנחות כ"ט ע"ב), לכך לא נזכר ה"א בעצם היום. אבל בראש השנה שהוא ביום החול דלאו מעין עולם הבא הוא, נזכר ה"א, ולכך נקרא היום. ועל פי זה יתבאר מאמר אברהם, בהקדים עוד דלא נזכר שם הויה בכל מעשה בראשית, ומבואר במדרש (ב"ר י"ג ג') דאינו מזכיר שם רק על עולם מלא, דהיינו אחר שנזכר יום השבת. ולפי זה מובן דעצם חלות שם הויה על עצם היום, הוא רק בשבת. וזה אצלי ביאור הפסוק (שמות כ י) ויום השביעי שבת לה' אלקיך, כי כן נאמר אחר שנזכר שבת ביום עשות ה' אלקים (בראשית ב ד), וזה שאמר אברהם אחר שהקריב האיל תחת בנו ה' יראה, ר"ל בעת חלות שם הויה דהיינו בשבת קדש, ודאי דמצא מין את מינו וניעור, דקודש מעורר קדש דמוציא מידי שיעבוד, ועל כן במצרים לא עבדו בשבת כנ"ל. אבל אני מבקש על ידי שהקרבתי את האיל את אשר יאמר עליו היום, דהיינו ראש השנה שחל להיות בחול, בהר ה' יראה אז מה שנעשה בו במעשה העקדה על ידי התקיעה בשופר של איל, כנ"ל ביאור נכון בס"ד.
4
ה׳ולדעתי יתבאר על פי זה הגמרא דר"ה (דף י"ז ע"א) אמר ר' אבוהו למה תוקעין בשופר של איל, ר"ל דודאי גוף מצות שופר הוא משום להחריד לבות ישראל להודיע להם שישובו, ובאמת מדינא כל השופרות כשרין כמבואר בהמשנה (כ"ו ע"א), רק דמכל מקום מנהג ישראל לתקוע בשופר של איל, ומנהג ישראל תורה היא ורצון השי"ת והוא מצוה מן המובחר, דבהא הלכתא כר' יהודה דאמר של זכרים כפופים, והיינו אילים כמבואר כל זה בגמרא שם (כ"ו ע"ב), ואי כדי לזכור עקדה, ודאי אין זה טעם המצוה, דהא השי"ת לא ציוה לאברהם ליקח האיל, ואי היה הטעם של המצוה של תקיעת ראש השנה משום זה, היה מצויהו ליקח איל. אלא ודאי דהטעם המצוה הוא טעם אחר, רק שאנו עושים משום זה, איך מותר לנו להשתמש לצרכינו בהמצוה לכוון לתועלתינו, אם אין זה כונת המצווה ית"ש, והוי כמשתמש בשרביטו של מלך. ועל זה משני אמר הקב"ה תקעו וכו', ר"ל שהקב"ה נתן לנו רשות על זה, והוא מדכתיב יום תרועה יהיה לכם, דהאי לכם לא נדרש בשום מקום, כמו דדרשינן במקום אחר דכתיב לכם. וצריך לומר גם כן כמו דדרשינן (ביצה כ"ח ע"ב) גבי יום טוב לכם (שמות יב טז), לכל צרכיכם, והיינו לתועלתכם בשופר של איל, והבן כי נכון מאד הוא בס"ד בפירוש דברי הגמרא ומיושבים כמה דקדוקים. ועל פי זה יתבאר מה שסיים הפייטן יום תרועה יהיה לכם, דר"ל מאחר דאמר דהמטבע של העקדה נזכר על ידי שציוה לתקוע, והיינו על ידי שתוקעין בשופר של איל, ושמא תאמר איך משתמשין בשרביטו של מלך כיון דאין כונת המצוה משום זה, לזה אמר יום תרועה יהיה לכם, והבן. ועל פי זה יתבאר גם כן הפסוק (תהלים פ"א) תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגינו (תהלים פא ה) כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, והענין הוא כי מבואר בגמרא (ר"ה דף כ"ט ע"ב) דכתוב אחד אומר יום תרועה (במדבר כט א), וכתוב אחד אומר זכרון תרועה (ויקרא כג כד), לא קשיא כאן בראש השנה שחל להיות בחול, כאן שחל להיות בשבת, ואף דמסיק דמדרבנן הוא, מכל מקום הכל רמיזא באורייתא אף מידי דרבנן, ועל זה יש לתמוה הלא אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד (שבת ס' ע"ב), אם כן למה לא קפדה התורה ביום טוב, הן אמת דלרבה דאמר גזירה שמא יעבירנו וכו', לא קשיא דהא קיימא לן (ביצה י"ב ע"א) אין עירוב והוצאה ליום טוב, ומעביר ד' אמות ברשות הרבים תולדה דהוצאה הוא כמ"ש התוספת בריש מסכת שבת (דף ב' ע"א), מכל מקום לפי ההוה אמינא קשה. גם לפי תירוץ רבה, מכל מקום קשה למאן דאמר יש עירוב והוצאה ליום טוב עיין במסכת יום טוב (דף י"ב ע"א). וצריך לומר כמ"ש דקדש דראש השנה שהוא יום טוב, הוא רק משום שתוקעין בו, בזה מעוררין קדושת ישראל באילו של יצחק, לכך הוי קדש, לכך לענין התקיעה מעלימין מה שהוא יום טוב, רק כאלו היה ראש חודש בלבד, דהא אדרבא זה הגורם היום טוב, דאי לאו הכי יום טוב ביום המשפט מאי בעי, כמו שאין אומרים הלל בראש השנה מטעם זה כמבואר בגמרא (ר"ה ל"ב ע"ב). והיינו תקעו בחדש שופר כאלו הוא רק ראש חודש, בכסא ליום חגינו, דבענין התקיעה מעלימין החג דהא זה הגורם החג, כי חק זה לתקוע לישראל, הוא בעת שמשפט לאלקי יעקב, ואם כן חג מה בעי אז, רק דאדרבה התקיעה גורם לזה, ומרמז גם כן לישראל, ר"ל שיתעורר קדושת ישראל בעת שמשפט לאלקי יעקב, דהיינו בהעדר קדושת ישראל כנודע, וגם לאלקי דייקא, בעת שאין חלות שם הויה כל כך, דהיינו בחול דלא נזכר על היום רק שם אלקים, דאז אין קדש להפקיע מידי שיעבוד דין הקשה לאלקי יעקב דהוא דינא קשיא כמבואר בזוהר (והובא בשבט מישראל סי' פ"א), על כן חק לישראל, ועל ידי זה יום טוב קדש הוא, והבן כי נכון הוא בס"ד.
5
