ישמח משה, כי תצא י״גYismach Moshe, Ki Teitzei 13
א׳שם בפסוק הנ"ל (ישעיה נד א) פצחי רינה וצהלי לא חלה כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'. נראה לפרש על פי שמצינו בספרי החכמים כי כל דבר שהשכל מסכים בעשייתו, השמחה מזומנת, שהנפש תשמח בעשותה (הממשים) [המעשים] שראוי לעשות. מה שאין כן בעשות דברים שאין השכל מסכים עליהן לפי דעת בני אדם, הנפש לא תקבלנו בשמחה, כמו בעשיית החוקים, רק שאחר נטיית הלב לעשותן לפי שכך ציוה הבורא יתברך, אז גם הלב תגיל ותשמח, בחשבה שודאי לא דבר רק הוא כיון שצוה עליהן אדון כל. כללו של דבר, כי בדבר שהשכל מסכים עליו, אין צריך להתעוררות להשמחה כי השמחה מזומנת, מה שאין כן באין השכל מסכים עליו, צריך להתעוררות לבא לידי השמחה. ועל פי זה פירש העקרים דברי נעים זמירות ישראל (תהלים קיט קיא-קיב) נחלתי עדותיך לעולם, היינו מצות שכליות שנקראין עדות, לפי שהכל עדות עליהן שראוי לעשות, כי השכל האנושי גם כן מסכים עליהן, כי ששון לבי המה, ר"ל שהשמחה מזומנת כי הנפש מקבלתן בשמחה, אבל (תהלים קיט קיב) נטיתי לבי לעשות חוקך, היינו מה שאין השכל מסכים עליו, צריך להטות הלב לעשותן לעולם עקב, היינו בשביל שכר עולם הבא כדי שתקבלן בשמחה, עכ"ל. ולמדנו מדבריו דדוקא לתחילת הטיה צריך לכונת (שכר), אבל אחר כך ודאי עיקר העשיה שלא על מנת לקבל פרס, ובזה מדוקדק רק נטיתי לבי לעולם עקב, אבל לא גוף העשיה, וק"ל. היוצא מדבריו דכיון שאין השכל מסכים, צריך לאיזה תחבולה מתחלה לעורר השמחה, ועל פי זה מבואר דמקרא מלא נאמר (ישעיה מט כא) ותאמר מי ילד לי את אלה ואלה מי גידל, כי הוא דבר פלא גדול ועצום ונורא על קיום שה אחת בין ע' זאבים זה זמן רב, ובכל יום ויום עומדים עלינו לכלותינו, וככפירים שואגים לטרף ומי יאמר להם מה תעשה, ובאמת הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו, כמו שאמרו חז"ל (יומא דף ס"ט:) בביאור שלכך החזירו עטרה ליושנה לומר הגבור והנורא דהן הן גבורותיו, דאם לא כן האיך שה אחת יכולה להתקיים בין ע' זאבים, ובאמת אחר התבוננות והסתכלות הלב היטב, הוא פלא שממש אין כמוהו. והנה לפי זה הבטחה זו שהבטיח הנביא לכנסת ישראל מאז, היה מנגד מאד להשכל היאך יתקיימו והיאך יניחו השונאים אותם להרבות. והיינו ותאמר אלה מי ילד ואלה מי גידל, הלא כלם שונאים ואויבים להם, וק"ל. והנה לפי זה אמונה זו הנפש לא יקבלו בשמחה, רק כמוכרח להאמין כיון שמנגד להשכל, וצריך להתעוררות הרנה תחלה, וממילא יבא גם שמחת הלב באמונה זו, בחשבה כי אף שמנגד להשכל, ה' אמר והיפלא מה' דבר. ומטעם זה נ"ל שנתיסדו כל השירים שעל הגאולה, כדי שיושרש אמונה זו בלב אנשי ישראל בשמחת הנפש, וזו שלימות האמונה. וזה דברי הנביא פצחי רינה, דהיינו שתפתח ברנה, ואחר כך וצהלי על הקיוה של השמחה, ולא כמו שהוא הנוהג שבעולם שהלב שמח, והלשון קילמוס הלב לרנן להוציא שמחתו אל הפועל. אבל בזה ההיפוך מוכרח, כי בלא התעוררת לא יצויר השמחה כיון שמנגד להשכל, רק אחר ההתעוררות יבא השמחה אף שמנגד להשכל, כי רבים בני שוממה מבני בעולה, הוא דבר שמנגד להשכל, מכל מקום אמר ה' היפלא מה' דבר, וההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה ח"ו, ודוק.
1