ישמח משה, כי תשא ט״וYismach Moshe, Ki Tisa 15
א׳אות הוא לעולם וגו' (שמות לא יז). כבר כתבנו למעלה למה שבת נקרא אות. ועתה אוסיף להסביר לך קדושת שבת, גם להבינך שאין אדם יכול לידע בכל שבת גודל שכרו אם משמרו, וכן ההיפך ח"ו. ונקדים לבאר מה שהאריך הפני יהושע בקדושין (דף ל') בענין ששים רבוא אותיות לתורה, דלפי המנין בודאי אינם יותר מחצי. ולתרץ זה אקדים, דבספר זבח השלמים (בפרשת בהעלותך סי' ס"ב) כתב הטעם על הכ"ב גביעים שהיו קצרים מלמטה ורחבים מלמעלה, והם רמז לכ"ב אותיות שבתורה, דלפי הפשט הם קצרים, ובעולם העליון בסודות התורה הם רחבים עיין שם, ולכל אות יש נסתר ונגלה, ובפירוש נאמר (איוב יא ו) כפלים לתושיה, ואם כן לא קשה קושיות הפני יהושע. והנה בהמגילת סתרים שמצא השל"ה, הובא בראש הספר גאון צבי בהשאלות שם בסוף השאלה של המופלג מו"ה שמואל בהגאון מו"ה חיים הלוי, ומה שפירש השל"ה במגילת סתרים הנ"ל גם כן הובא שם, ואם כן לפי' דבריו כל נשמה נאצל משבת אחד והנה מבואר בכל הספרים דס' רבוא נשמות נאצלו מס' רבוא אותיות, ודעת לנבון נקל דהשבתות הם האותיות, ומזה סיוע למ"ש דכמו שיש שי"ן אלפים שבתות גלוים בשית אלפי שני, ושי"ן אלפים נסתרים בעולם (הזה) [הבא] דהוא מה לאחור, ככה באותיות והבן, ואם כן כל שבת בפני עצמו הוא אות ממש מאותיות התורה, ולא נדמה שבת לשבת מעולם והבן, ולכך שבת נקרא אות. והיינו (שמות לא טז) ושמרו בני ישראל וגו' לדורותם, היינו אזהרה על כל שבת משבתות העתידין. גם לדורותם, דכל דורותם נאצלו משבתות, וכל התורה היא שבתות כנ"ל, ולכך מומר לשבת הוי מומר לכל התורה (עירובין ס"ט ע"ב), אות היא לעולם, ר"ל של עולם כל שבת אות היא, ואם כן אם לא נשמר שבת אחד חבל על דאבדין, והבן. והנה זה ענין נשמה יתירה, שבכל שבת מאיר אותו אות המתייחס לו, ומתפשט הארתה לכל ישראל, ונמצא כל אחד מישראל מאיר מצד נשמתו הנאצל מאיזה אות, וגם אור יתר מאותו אות המתייחס לשבת הנ"ל, ובודאי אור האות גדול מאור דהנשמה והמאציל גדול מהנאצל, ואצלת מן הרוח אשר עליך יוכיח (במדבר יא יז), ולכך אמרינן מקדש השבת וישראל, ולא ישראל ושבת, דנשמות ישראל נאצלו משבתות, ואם כן קדושת שבת קודמות בזמן ובמעלה, מה שאין כן יום טוב, והבן. ולכך זדונו כרת (שמות לא יד), שנכרת הנפש משבת ח"ו והוא המקור, והיינו מקרב עמה. ונמצא בכל שבת ושבת מאיר אות אחד מה שלא האיר עדיין מימות עולם ולא יאיר עוד עד עולם. ועל פי זה מבואר אמרם ז"ל (ביצה ט"ז ע"א) שבת וינפש, כיון ששבת ווי אבדה נפש. דהא הנפש של שבת זו שוב לא יהיה, ובזה יש להבין כמה יש לזהר בכל שבת בפני עצמו, ומתיקות כל שבת בפני עצמו. ונמצא לפי זה אותו האדם שהשבת מתייחס לו ביום השבת ההוא והבן, אם מחלל ח"ו השבת ההוא, עונשו גדול מכל מחללי שבתות שהיו בעולם ושיהיו בעולם, דהרי הוא פוגם בעצם אותו השבת במקומו ושעתו, ועד שהמלך במסיבו וגו', ופוגם בכל ישראל שסותם עצם האור שלא תוכל להאיר לישראל. וההיפך באם שמרו, שכרו גדול יותר מכל שומרי שבתות שהיו ושיהיו, דהרי נותן הארה לשבת בהעצם, ומאיר לכל ישראל בהארה יפה וברה, ומקבל הארה מכולם בסוד אור חוזר. והנה מזה נצמח תוכחה גדולה איך יש ליזהר בשמירת שבת, ועל כולם בכל שבת ושבת ידמה כל אחד מישראל בנפשו שמא זה הוא השבת שמתייחס לו, ואם משמרו בטהרה ובקדושה, הרי יוכל לתקן יותר ויותר ממה שיוכל לתקן בכל ימי חייו אף אם יחיה אלף שנים, וההיפך בהיפך ח"ו, ויחרד מאד לפגום בו אף כחוט השערה, ודי בזה הערה למשכילים.
1