ישמח משה, כי תשא ט״זYismach Moshe, Ki Tisa 16
א׳נשאלתי לפרש הא דאיתא בילקוט ראובני פרשה זו, וגם בילקוט שמעוני פרשה ואתחנן (ילקו"ש רמז תת"ל), והוא מהתנדב"א (רבה פכ"ד) וז"ל: ג' קדושות הן, קדושת שמו של הקב"ה שנאמר (תהלים כב ד) ואתה קדוש יושב תהילות ישראל, וקדושת שבת שנאמר (שמות לא יד) ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם, וקדושת ישראל שנאמר (ירמיה ב ג) קדש ישראל לה' ראשית תבואתך, מכאן אמרו עתידין שיניהם של אוכלי ישראל להיות לימות המשיח כ"ד אמות, וחכמים אומרים שלשים, וכי מה נשתנה כ"ד מכ"ה, אלא (אמה) [אמרו] טי"ת חדשים למעוברת, וכ"ד (מחניקה) [למניקה], מה תינוק הזה שהוא יונק חלב משדי אמו, כל אותן כ"ד חדש אפילו מיתה אינו חושש לה, כך אוכליהן של ישראל אפילו מתים אינם חוששין להם, עכ"ל. והוא הפלא ופלא סתום וחתום מכל צד ומכל עבר.
1
ב׳וכדי להבין דברי חכמים וחידותם כי רבה היא ולא דבר ריק, עניתי ואמרתי בעזר אלקי ולא רציתי לילך בגדולות ונפלאות, רק בדרך קרוב אל מרכז האמת, והענין הוא כך, מדכלל הנך ג' קדושות, שמע מינה דתלוים זה בזה, כי קדושת השם בקדושת ישראל תליא, כדמייתי קרא יושב תהילות ישראל שישראל מקדשין אותו, ולא נפלאת היא ולא רחוקה, כי מכח שהיצר עמלק לישראל, אין השם שלם ואין הכסא שלם (תנחומא תצא סי' י"א), וחלילה לומר כי בעצם השם יש השתנות ח"ו, דהא כתיב (מלאכי ג ו) אני ה' לא שניתי, רק הוא לפי בחינת השתלשלות והמקבלים, ויותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק ואין לנו עסק בנסתרות. וגם כפי פשוטו בהיות עבדי ה' ברום המעלות, אז שמו מתגדל ומתקדש, ובהיפך ההיפך ח"ו באמרם איה אלקימו צור חסיו בו (דברים לב לז), ובמיעוט קדושת ישראל נתמעט קדושה דלעילא כביכול, כדכתיב (דברים לב יח) צור ילדך תשי, וכמו שדרשו רז"ל (תענית דף ז' ע"ב) הפסוק (קהלת י יח) בעצלתים ימך המקרה, וכאמרם ז"ל (איכ"ר פ"א ל"ג) בזמן שישראל עושים רצונו של מקום כביכול, מוסיפין כח וכו', וכמו שמפרשין על המקדש בפרשת קדושים (ויק"ר כ"ד ט') קדושתי למעלה מקדושתכם, והמפורסים אין צריך ראיה. וקדושת שבת כמו שאמרו רז"ל כל שאין משמר את השבת, מעיד עדות שקר באדון. ומבואר בזוהר (תיקו"ז כב ס"ה ע"ב) כל מאן דלא נטיר שבתא, משקר בשמא קדישא דמלכא, ובישראל תליא כי מתנה טובה היא לישראל דוקא (שבת י' ע"ב), כי במנוחתו לא ישכנו ערלים (תפלת שבת), ובזוהר (ח"ב פ"ח ע"ב) כתב בזה הלשון: וכי מהימנותא דא דלהון ולא דעמין עובדי כוכבים ומזלות, ולכך אמר (שמות לא יז) ביני ובין בני ישראל, עד כאן. ולכך עובד כוכבים ומזלות ששבת חייב מיתה (סנהדרין נ"ח ע"ב), וגם כפי פשוטו הישראל הם שומרי שבתות. ואם כן נתבאר דג' קדושות הללו, מתאחדין זה בזה ומשולבות אשה אל אחותה יתלכדו ולא יתפרדו והבן. ונקדים דהקושיא מפורסמת למה יעניש הקב"ה להאומות שהרעו לישראל, הלא הם רק כגרזן ביד החוצב בו והכל ברצון הש"י ומי זה אמר ותהי ה' לא צוה, ההוא אמר ולא יעשה, וכבר מלאו הספרים מזה כמו העקרים, ובעל עקדה, והאברבנאל, כל אחד ואחד כפי אשר חלק מחכמתו ליראיו בדרך מחקרי. וגם חלקי אמרה נפשי ליישב, על פי מה שאמרתי על המדרש (בתפלה למשה תהלים פ"ג) בואו ונתיעץ על קדשי קדשים שחיטתן בצפון. ואחד מן התירוצים שישבתי הצריך לענינינו פה, הוא על פי מאמר רז"ל במסכת קדושין (דף פ"א ע"ב) ובמסכת נזיר (דף כ"ג.) בפסוק (במדבר ל יג) אשה הפרם וה' יסלח לה, הא במה זה מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והיפר לה, והוא לא ידעה ועברה על נדרה ושתתה יין ומטמאה למתים, וזו הוא שצריכה סליחה, וכשהגיע רבי עקיבא לפסוק זה, בכה ואמר מה אם חשב לאכול בשר חזיר ועלתה בידו בשר טלה צריך כפרה, חשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה, עכ"ל הגמרא. ואם כן לפי זה יש לומר דאומות הנ"ל משום זה נגעה בהו, כי אינם יודעים כי רצון הקב"ה בכך ואינם מכוונים לעשות רצונו ית', רק עושים בזדון וברוע לבבם, והוי כמו חשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דצריך כפרה על כל פנים, ועיין מה שפירש הנזר הקודש על המדרש (תנחומא תזריע סי' י"א) על הזקן הכבדת עמלך (ישעיה מז ו), עיין שם (הובא בבית שמואל אחרון פרשת פנחס עיין שם). ומיהו לפי זה אין ראוי להיות עונשם חמור כל כך, ועל כל פנים אינו חמור מן השוגג, כמו שמבואר במסכת קדושין (פ"א ע"ב) בברייתא כיוצא בדבר (א"ר) [אתה אומר] והוא לא ידע ואשם וכו' (ויקרא ה יז), עיין שם. ואם כן לפי זה אף שידוע (סנהדרין צ' ע"א) שמדת של הקב"ה לענוש מדה כנגד מדה, כמפורש בפסוק (שמות יח יא) כי בדבר אשר זדו עליהם, ומצינו עונש מה שהוא מדה כנגד מדה כנגד חטאם שחטאו בהרעתם לישראל, אף על פי כן אין מבורר להם שמגיע להם גם עונש הזה בין העונשים, כיון שלא נענשו יותר מן השוגג, נוכל לומר דאין מגיע להם עונש כזה. אך לפי מ"ש דבמיעוט קדושת ישראל ובהרעותם נתחלל שם שמים, ואם כן אף אם לא הוי חטאם רק בשוגג, עונשם כמו על המזיד, דמשנה מפורשת שנינו אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם. (אבות פ"ד מ"ד), ולכך שגגת תלמוד עולה זדון (אבות פ"ד מי"ג). ונקדים עוד מאמר רז"ל (שבת קמ"ה ע"ב) אין לך כל שבת ושבת שלא בא בלשת לציפורי, לקיים מה שנאמר (ישעיה א יד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, והיינו שאכלו מה שהוכן לכבוד שבת ומבטלין עונג שבת, וגם חילול שבת בא על ידם. ואם כן לפי מ"ש דראוין לעונש כמו על המזיד כמ"ש, ואם כן לפי זה כיון דבררנו דראוין לעונש גמור, ואם כן מה דאשכחנא דבר מה שהוא מדה כנגד מדה כנגד חטאם, ודאי דראוי לומר דהוא מן העונשים, דהא קב"ה משלם מדה כנגד מדה. ונקדים דסוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה, וכן מבוי (סוכה ב' ע"א), ומפורש בגמרא (שם) הטעם דעד עשרים שלטא ביה עינא, למעלה מעשרים לא שלט ביה עינא. וידוע דהחכם עיניו בראשו ורואה את הנולד ומחשב סופו של דבר בתחילתו, והיינו ראיה בעין השכלי סופו של דבר, ואם כן הם לא ראו לחשוב סופו של דבר בעין השכלי, כמו נבוזראדן דאמר קב"ה בעי לאחרובי ביתיה ובעי לכפורי ידיה בהאי גברא, וערק ואגייר, חזי מה סליק ביה דנפיק מיניה ר' מאיר (גיטין נ"ו ע"א). אבל הם לא חשבו, ואם כן היינו מדה כנגד מדה, הם לא ראו בעין השכלי של שינים הללו שאכלו את ישראל, כמו שנאמר (ישעיה ט יא) ויאכלו את ישראל בכל פה, כך לא יראה בעין השגה גבול עונשם דהוא כל כך גדול עד שלא יושג, והיא על דרך המליצה דשיניהם של האוכלים יהיה למעלה מעשרים דלא שלטא ביה עינא, והיא מדה כנגד מדה כמ"ש. ואם כן לפי זה לא היה ראוי להיות רק כ"א אמה כדי שיהיה למעלה מעשרים, אך דג' אמות יתירים, נגד ג' קדושות הללו שנטלו באכלם את ישראל.
2
ג׳ובכן נבא אל הביאור סדר הילקוט, ג' קדושות וכו', קדושת השם שנאמר יושב תהילות ישראל דייקא, לכך לא מייתי מקרא המפורש בתורה כי קדוש אני ה'. דכונתו רק להביא ראיה שקדושות הללו מתאחדים, אבל שהשם קדוש, אין צריך ראיה כלל. וקדושת שבת, שנאמר כי קדש היא להם דייקא. וקדושת ישראל, שנאמר קדש ישראל לה' דייקא, היינו קדושת השם תליא ביה, לכך כל אוכליו יאשמו כמ"ש דאחד שוגג ואחד מזיד, ועל זה סובב והולך מכאן אמרו, דהיינו כיון שמבורר מכאן דקדושת השם בישראל תליא, וכן בשבת, ואם כן לפי זה האומות ראוים לעונש גמור כמו מזיד, בהרעותם לישראל או מבטלים מהם שבת, אם כן לפי זה ודאי דהוא מדה כנגד מדה מן העונשים שלהם, לכך אמרו עתידין וכו' כנ"ל. וחכמים אומרים שלשים, חשבו זה למדה כנגד מדה נגד ג' קדושות הללו שמעטו באכלם את ישראל עשרה כנגד כל קדושה, דכל קדושה וקדושה מאלו השלשה בעשרה תליא, קדושת השם היינו מה שאנו מקדשים השם כמ"ש, הא קיימא לן (ברכות כ"א ע"ב) כל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה. וקדושת ישראל הא אמרינן בפרק חלק (סנהדרין ל"ט ע"א) אכל בי' עשרה שכינתא שריא, והיינו קדושת ישראל. וקדושת שבת, הא קיימא לן (שבת ו' ע"א) דעד עשרה רשות לשבת, ולמעלה מעשרה מקום פטור. אך עדיין נשאר קושיא על התנא קמא למה כ"ד, דאף דראוי להיות למעלה מכ' חוץ מג' אמות העודפים, מכל מקום בטפח או טפחים סגי, וקב"ה לא עביד דינא בלא דינא, ומשלם בסאה ואיפה וקולע אל השערה ולא יחטיא ואינו משלם יותר מכדי מדתו, ולא אמרינן ביה לחומרא לא דק, כי צדיק וישר הוא ואין עול. והנראה לומר דקרי ליה כ"ד אמות, שאמה האחרונה אינה שלימה, על פי דאיתא בר"ה (דף י'.) פר האמור בתורה, בן עשרים וארבע חדש ושלשים יום, והיינו משום דלכולי לעמא פר בן שלש, ולמר יום אחד בשנה חשוב שנה וקרי ליה בן שלש, ולמר שלשים יום בשנה חשוב שנה, ומכל מקום בין למר ובין למר לא בעי ג' שנים שלמים. וטעמו של דבר, דכבר נחית למנין שנים, אף שאינו בשנה השלישית רק מקצת, קא מחשיב ליה לשנה בהדי קמאי ומקרי בן שלש. אם כן לפי זה גם כאן יש לומר כן, כיון דכבר נחית למנין דיש כ"ג אמות, לכך אף המקצת של האמה אחרונה קא חשיב ליה בהדי קמאי ואקרון כ"ד אמות, אך דעל זה קשה דבמדות (פ"ג משנה א') שנינו, נמצא עשרים וארבע על עשרים וארבע מקום מערכה, ועיין שם בתוספת יום טוב, וברמב"ם בפ"ב מהלכות בית הבחירה הלכה זיי"ן, ובה"כ הנדפס שם ברמב"ם דמקום המערכה הוא עשרים וארבע וד' טפחים, על עשרים וארבע וד' טפחים, רק משום דלא הוי אמה שלימה לא קא חשיב ליה, עיין שם. ולפי מ"ש קשה דאדרבה כ"ה אמות הוה ליה למתני, והכי פירושא דהקושיא, ומה נשתנה כ"ד מכ"ה דכ"ד תני בכהאי גוונא, וכ"ה לא רצה התנא למתני בכהאי גוונא אלא אמה פחות, אלא אמה הוא כמשמעו ולא טפח, וקאי עדיין כמו בהקושיא. והתירוץ הוא טי"ת חדשים וכו' כמו שאבאר, דלעולם כ"ד אמות שלמות קאמר והוא מצד אחר, דהנה איתא בזוהר (ח"ב קנ"ב ע"ב) דאלמלא ישראל, לא יהיב קב"ה מזונא לעלמא, עכ"ל. ואף על פי כן בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, ואינם חוששין אף שהיא מיתת עצמן כי משל ישראל הם ניזונים, כמבואר שם בזוהר או מהתמצית או מעיקר הסעודה ח"ו, והם אינם שמים אל לבם כתינוק זה שהוא יונק משדי אמו כ"ד חדש, ומיתות אמו ממש היא מיתת הילד, ואף על פי כן אם מתה אמו, הילד אין מצטער דאין לו דעת, הכי נמי האומות. וכנגד זה הוא כ"ד, מרמז שהם לא שמים אל לבם כתינוק בתוך כ"ד חדש דהנקה, והפירוש מה התינוק הזה שהוא יונק משדי אמו, כל אותן כ"ד חדש אף אם מתה אינו חושש וכו', כך אוכליהן של ישראל וכו', כמ"ש שהיא מיתת עצמן אינם חוששין כנ"ל, ודוק. והא דאמר תשעה חדשים למעוברות, היינו דר"ל דהעונש הוא הואיל והם בבחינת תינוק בתוך זמן הנקה דהוא כ"ד חדש, ויהיה עיקר העונש על זה שגוף העשיה היא ברצון הבורא, לכך אמר כ"ד אמות לרמז על זה, רק שלא תאמר וכי פסקא דהנקה כ"ד חדש, הלא יש גמלתו קודם כמו בי"ח חדש או בט"ו חדש עיין בכתובות (כתובות ס' ע"ב). לכך הקדים ואמר טי"ת חדשים למעוברות נקצב, אף דיש יולדות לזיי"ן, וגם יש יולדות למקוטעין, מכל מקום נקצב טי"ת, הואיל ורובא לטי"ת יולדן כדאיתא ביבמות פרק החולץ (יבמות דף ל"ז ע"א), וכן כ"ד למניקה. ודוק.
3