ישמח משה, מטותYismach Moshe, Matot
א׳וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל זה הדבר (במדבר ל ב). במדרש ילקוט (ילקו"ש רמז) ז"ל: מגיד שכל הנביאים התנבאו בכה, כך משה התנבא בכה, מוסיף עליהם משה שהתנבא בזה הדבר, זה שאמר הכתוב (קהלת ה ד) טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, עד כאן. והוא פלא. עוד קשה למה אמר כך משה התנבא בכה, לא הוה ליה למימר רק מוסיף עליהם משה וכו'. תו קשה למה נאמר דוקא בפרשה זו זה הדבר, וגם אומרו אל ראשי המטות לבני ישראל, דהיינו כמו ואל בני ישראל כמו שפירש רש"י (ד"ה ראשי). ולמה משונה כאן מכל התורה שלא נאמר בלשון הזה, ובכולן היה כך כמו שפירש רש"י.
1
ב׳ונ"ל ליישב הכל, על פי מה שאמרתי אהא דכתיב (בפרשת יתרו) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, (שמות יט ד) אתם ראיתם וכו', (שמות יט ו) אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. דיש להבין דפתח בכה וסיים באלה הדברים, והוא כפל הענין במ"ש. ותו דתחילה אמר לבית יעקב, ומסיים אל בני ישראל. ונ"ל דאיתא במדרש (תנחומא בשלח סי' י') אין ישראל נזונין אלא בזכות האמונה. ופירשו המפורשים דצריך להבין אמה דדרשו חז"ל (עירובין כ"ב.) היום לעשותם (דברים ז יא), ומחר לקבל שכרם, ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא, הא השי"ת שומר תורתו, כדאיתא בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג) ושמרו את משמרתי (ויקרא כב ט), אמר הקב"ה אני שומר מצותיה של תורה, והרי כתיב (דברים כד טו) ביומו תתן שכרו, (ויקרא יט יג) ולא תלין פעולת שכיר. והתירוץ לזה, על פי מה דקיימא לן בחו"מ סימן של"ט סעיף ז' האומר לשלוחו שכור לי פועלים ושכרן, ואמר להם שכרכם על בעל הבית, אין שום אחד מהן עובר על בל תלין, עיין שם. וידוע (מכות כ"ג ע"ב) כי תורה מנין תרי"א צוה לנו משה (דברים לג ד), ושתים מפי הגבורה שמענום. אם כן על התרי"א שכרן על ידי שליח וליכא בל תלין, אבל על השתים מפי הגבורה איכא בל תלין, ומגיע שכר עולם הזה והם יסוד אמונה. וזה שאמרו אין ישראל נזונים אלא בזכות האמונה. ובזה פירש האו"ח בספרו חוות יאיר טובים שנים מן האחד (קהלת ד ט), כלומר השני מצות ששמענו מפי האחד ב"ה, כי יש שכר טוב בעמלם, פירוש מיד בעולם הזה, עד כאן דבריו ושם יבואר. והיינו דכתיב (חבקוק ב' ד) צדיק באמונתו יחיה, והבן. ונקדים עוד מאמר הנ"ל כל הנביאים נתנבאו בכה, מוסיף עליהם משה שהתנבא בכה ובזה הדבר. ועתה נחזה אנן בעת שאמר בבחינת כה בדיבור של עצמו הוה על ידי שליח, אבל בעת שאמר בבחינת זה הדבר ששכינה היה מדברת מתוך גרונו, אם כן הוה ליה על ידי עצמו. ונקדים עוד דקיימא לן (חו"מ סי' של"ט ס"ז) אין בעל הבית עובר בבל תלין, אלא אם כן תובעו, לא תבעו אינו עובר עליו. ולפי זה נראה דלבני עליה אמר משה בבחינת זה הדבר, ואי דהוה על ידי עצמו וצריך ליתן להם שכר מיד, ואם כן לא ישאר להם לעולם הבא, זה אינו אלא אם כן תובעו, והבני עליה בודאי ידעו מעלת עולם הבא כי אין ערוך אליו בעולם הזה, ולא יחליפו עולם עומד נועם מתמיד לעדי עד, בעולם עובר הכלה ונפסד, ולא יתבעו חלקם בעולם הזה, ואם כן תו ליכא בל תלין. אבל המון עם שאין יודעים מעלת עולם הבא, יש לחוש פן יתבעו חלקם בפיהם לתת שכרם מיד בעולם הזה ויצטרך ליתן להם, דבתבעו עובר משום בל תלין וערום ישובו שמה לעולם הבא מבלי כסות ושלמה, והקב"ה חפץ חסד לתת להם שארית בארצות החים בעולם הבא. לזאת היתה מחכמתו יתברך להודיע דרכיו למשה לומר להם בבחינת כה בדיבור של עצמו, ואז הוי שכרו על ידי שליח וליכא בל תלין. וזה אומרו יתברך למשה כה תאמר לבית יעקב היינו פחותי ערך המכונים בית יעקב כידוע, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל דוקא שהם הבני עליה, אליהם תאמר בבחינת אלה הדברים דהוי כמו זה הדבר, דבודאי יותר עדיף השומע בבחינת זה הדבר דהוי מפי השכינה, מהשומע בבחינת כה דהוי דיבור של עצמו.
2
ג׳ונקדים עוד הגמרא בריש חולין (ב' ע"א) דר' מאיר אמר טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, ועיין בתוספת שם (ד"ה טוב) דמלא תשלם יתירא קא דריש. ועוד נקדים, דאם שוכר לאיזה אדם להיות בטל מאיזה מלאכה כדי שלא יזיק לו אותה המלאכה בדבר מה, דאין בזה משום בל תלין דלאו פעולה מקרי, וממילא דאם עושה פעולתו ומסלק ההיזק בפועל, נמי דינא הכי. ואם כן כאן על ענין נדרים אינו מגיע שכר בעולם הזה דלא שייך ביה משום בל תלין, אם כן יותר טוב לומר לכולן הן לראשי המטות, והן לבני ישראל פחותי ערך מראשי המטות, בלשון זה הדבר. וזה כונת המדרש ליישב הא דכתיב כאן זה הדבר, על זה אמר כל הנביאים התנבאו בכה מוסיף עליהן וכו', ר"ל כי הוצרך לבחינת כה לפחותי ערך כדי שלא יהיה בו בל תלין, ולבני עליה הוצרך לבחינת זה הדבר דעדיף כמ"ש, אבל כאן אמר לכולן בזה הדבר, והטעם לזה זה שאמר הכתוב טוב אשר לא תידור וגו', אם כן לית ביה בל תלין, משום הכי יותר יתכן לכולן בזה הדבר, ודו"ק.
3
ד׳עוד י"ל באופן אחר על הילקוט הנ"ל. ונקדים ליישב קושית מהרש"א בב"ב דף ק"ך ע"א דאיתא התם בזה הדבר דלא תיסוב נחלה ממטה למטה (במדבר לו ט), דזה הדבר משמע דבר זה לא יהיה נוהג אלא בדור זה, עיין שם כל הסוגיא. והנה הקשו התוספת שם (ע"ב ד"ה מיבעי) ר' יוחנן דאמר כבית שמאי עיין שם, ועיין שם דהקשה זקני מהרש"א מה הקשה על ר' יוחנן, הלא שם בנדרים דף ע"ז (ע"ב) תני בברייתא תרוייהו, דהיינו להילפותא דהוא למעט בעל בלשון התרה וחכם בהפרה, וגם להגזירה שוה, ואם כן על כרחך צריך לומר כתירוצא בתרא, וכמ"ש שם הרא"ש והר"ן, ואם כן מאי הקשה על ר' יוחנן, והניח בצריך עיון. ונ"ל לתרץ, דבאמת מקודם התוספת לא רצו לתרץ בתירוצם בתרא, רק דהוא ילפותא גמורא דלמדין ואין משיבין, דאי אינו מופנה רק מצד אחד אולי יש להשיב איזה פירכא, ואף על פי כן לא קשיא בברייתא ולא מידי, רק על ר' יוחנן קשה דהא בנדה דף כ"ב (ע"ב) מבואר דלר' ישמעאל במופנה מצד אחד, למדין ואין משיבין, ואם כן י"ל דאתי הברייתא כר' ישמעאל. אך קשה דאי כר' ישמעאל, איך קאמר דהקרא אתי להורות דההקדש בטעות לא הוי הקדש, וכפירוש רשב"ם דהקרא מורה דיכול למיפטר נפשיה מכרת דשחוטי חוץ, ואם כן קשה הא ר' ישמעאל איהו דסבר בחולין דף י"ז (ע"א) דבשר תאוה אתסר מהקרא הנ"ל (ויקרא יז ד) דאל פתח אהל מועד לא הביאו גופיה, עיין שם ברש"י דאם שחטו בלא הקדש היה עונשין כרת, וכיון דהאי קרא איירי בכהאי גוונא שיש כרת בשניהם בשחוטי חוץ ובבשר תאוה, אם כן מאי מהני האי דשאל, הלא מכל מקום לא פלט מידי מידי כרת, דאם בשאילתו חזר לחולין, אם כן חייב כרת דשחט חולין. ועוד קשה אם כן קרא דכי ירחיב (דברים יב כ), למה לי לאורויי דבשר תאוה לא אתסר לעולם, הא כבר מוכח דשרי מדנתנה התורה עצה להוציא נפשיה מכרת על ידי שאלה, ודו"ק.
4
ה׳אך יש לתרץ בטוב טעם, על פי דאיתא בסוגיא דרביצה (חולין דף מ'.) דמקשה על עולא ור' יוחנן ור' הונא דסברי דבמעשה כל דהוא אדם אוסר דבר שאינו שלו, מהא דתנן השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"א, חייב שלש חטאות, ואי אמרת כיון ששחט בה כל דהוא אסרה, אידך מחתך בעפר הוא, ומשני הכי במאי עסקינן כגון שהיה חצי קנה פגום, ובחטאת העוף דאתו כולהו בהדדי, ושם (חולין מ' ע"ב) רב נחמן ורב יצחק דאמרי תרוייהו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומקשה מהא דתנן השוחט חטאת וכו', בשלמא לר' יוחנן משום הכי קתני חטאת דאתי כולהו בהדדי, אבל זבח לא וכדאקומנא חטאת עוף, אבל רב נחמן ורב יצחק למה לי למינקט חטאת, אפילו זבח נמי. ומשני כיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמי, עד כאן. ועיין בתוספת שם ד"ה דקני', דר' הונא לית ליה האי סברא. והנה לפי זה נפקא מינה טובא שבמה ששאל על ההקדש, כגון ששחט בחוץ, וגם שחט כל דהוא לע"א באופן דאסרה, אבל לא מתחייב משום שוחט לע"א, וזה פשוט. ונמצא אם הוי הקדש הוי אינו שלו ולא אסרה, ואם כן חייב משום שחוטי חוץ, מה שאין כן אם חזר לחולין, אז הוי שלו למפרע ואסרה ולא מתחייב משום שחיטת בשר תאוה, דמחתך בעפר הוא ואינה ראוי לבא בפנים, די"ל דהברייתא לא סברה הך סברה כיון דקני' ליה לכפרה וכו'. ומיהו התינח לרב נחמן ורב יצחק, אבל לר' יוחנן דסבור אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה כל דהוא, אם כן ליכא נפקא מינה כלל. וקשה דהא ר' יוחנן על כרחך דסובר דבשר תאוה אסור, דלדידיה חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, ועיין בדף י"ז ע"א שם בחולין ברש"י (ד"ה בשם), ודוק. והנה בגוף הדבר דדרשינן מזה הדבר, דנחלה לא יהיה נוהג אלא בדור זה, י"ל אף שהלשון הוא מדריגת הנבואה של משה כנ"ל, דמהא גופא מוכח דק' דמדריגת משה בזה הדבר, היינו דהשכינה מדברת מתוך גרונו, ואם כן ודאי דאינו מייחד שמו על דבר שאינו נצחי, ואף דכל המצות לא יתבטלו, היינו דהמצוה לא יתבטל, אבל יוכל להיות שהענין יתבטל כמו עתיד דבר אחד לטהר, שעתיד לברוא בשני סימנים, ואם כן עת יבולע המות לנצח ויתבטל מצוה דכי ימות ובן אין לו (במדבר כז ח), ואיך כתיב ביה זה הדבר. לכך צריך לומר דזה הדבר קאי על שזה הדבר אינו נוהג אלא בדור הזה, אבל שאר מצות התורה נצחי, והיינו זה הדבר אשר צוה ה', ואם כן הוא שלילה והשלילה נצחי, והבן. ועל פי זה יתבאר הילקוט דגם משה התנבא בכה, רק דמוסיף בזה הדבר ואם כן הוא מדריגה יותר גדולה, ואם כן קשה מאי אשמעינן התורה בזה, דכאן היה מדרגה זו, דבשלמא בלא הצעה זו הוי אמינא דזה, הוא לשון נבואה, אבל השתא קשה. ועל כרחך דהוא לגזירה שוה לאורויי דהפרת נדרים בשלשה הדיוטות. והנה לפי זה ודאי נודר ומשלם טוב, דלמאי ניחוש שמא לא ישלם ואם כן יתחרט בודאי, ואם כן הלא קיימא לן (יור"ד סי' רכ"ח ס"ד) דמתירין בחרטה בלא פתח, בשלמא יחיד מומחה אמרינן מי יימר דמשתכח, אבל הדיוטות שכיחי ושכיחי, עיין בשבת פרק כירה (שבת דף מ"ו ע"ב), ובודאי דלא ישבוק התירא ויאכל איסורא, וזה שמסיק זה שאמר הכתוב טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם, אבל אינו טוב מאם משלם כדדריש ר' יוחנן כנ"ל, ודו"ק.
5
ו׳וע"ד השלישי אני בא לפרש הילקוט (ילקו"ש רמז) זה הדבר אשר צוה ה' (במדבר ל ב) זה שאמר הכתוב (קהלת ה ד) טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם. (וכבר פירשתי לעיל בכדי שיהיה משולב עם הא דאיתא במדרש לעיל מיניה מגיד כשם שכל הנביאים התנבאו בכה, כך משה התנבא בכה כו' שם, ועכשיו לפרש באתי הך זה שאמר הכתוב לבד).
6
ז׳ומקודם אקדם לתרץ קושית מהרש"א הנ"ל על התוס' ב"ב דף ק"כ ע"ב בתוספת ד"ה מיבעיא להו כו', ועל פי זה יהיה מיושב גם כן קושית התוספת דהקשו וכי ר' יוחנן יפסוק כבית שמאי. דהנה לפי הס"ד אם נימא החכם מיפר כמו בעל, הלא קיימא לן (נדרים ס"ח ע"א) בעל מיגז גייז, דהא מבואר ברשב"ם ובכ"מ פי"ג מהלכות נדרים, דלשון הפרה משמע ביטול והיינו מיגז גייז, אם כן ראוי לומר בחכם גם כן כן דדיו לבא מן הדין כו', וממילא דהוי אמרינן דגם בהתרה כן, דאם תמצא לומר מצד הסברא דבהתרה חכם עוקר הנדר מעיקרו, דחכם מצד בית דין הוא, והיינו דכתב הרשב"ם דסברא הוא, אם כן זה הדבר למה כמו שכתב הרשב"ם דלבית הלל מצד הסברא נפקא, ויש להבין אם כן מאי טעמא דאידך דלא יליף מצד הסברא ובמאי פליגי, דהא לשיטת הרשב"ם קיימינן. אלא ודאי צריך לומר דאידך ס"ל דהא דאמרינן בחכם המתיר דעוקר הנדר מעיקרא, היינו דבתר דחלקו הכתוב מבעל, ממילא דהסברא נותנת כך, אבל לולי זה הוי אמרינן דחכם כמו בעל דמיגז גייז, וממילא דגם כן יכול להפר, כנ"ל ברור. והנה לכאורה יש ליישב בפשיטות קושית מהרש"א, דהא עיקר קושית הגמרא לבית שמאי הדיוטות מנ"ל, הוא מכח דאין גזירה שוה למחצה, כמ"ש הרא"ש בנדרים (דף ע"ח ע"א) עיין שם, וצריך לומר דאף דאיכא מאן דסבר יש גזירה שוה למחצה, מכל מקום לא קיימא לן כן, ומכל מקום הוי מצי לומר דהברייתא סובר כן, אבל ר' יוחנן לא יתכן לומר דסובר כן, כמו דלא יתכן לומר דסובר כבית שמאי, ובפרט דודאי יש איזה הוכחה דר' יוחנן סובר אין גזירה שוה למחצה מאיזה מקום בש"ס. אבל זה אינו, דהא ברייתא הנ"ל מפרש מה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות, משמע דיש שאלה דלא כבית שמאי. ועוד כיון דאינו מופנה ליכא למילף כלל, ואם כן אינו מיושב כלל קושית מהרש"א. ומיהו לפי זה מצינו לומר שפיר דהברייתא הנ"ל כבית שמאי אתיא ועיקר הקרא לגזירה שוה, וממילא מוכח מכח הגזירה שוה דהחכם אינו מיפר, ואם כן הוי מופנה לגזירה שוה, דלא נלמד כלל הך דאין החכם מיפר ממשמעות דקרא, רק מכח הגזירה שוה. וגם יתיישב לבית שמאי הא דאמר מה כאן ראשי המטות כו', אף דס"ל אין שאלה בהקדש דהקדש טעות הוי הקדש, דהא במסכת נזיר (דף ל"א ע"ב) במשנה נשאל לחכם והתירו. ושם בגמרא (דף ל"ב ע"א) א"ר ירמיה מדבית שמאי נשמע לבית הלל, עיין שם. אם כן לפי זה משכחת שפיר ראשי המטות בשחוטי חוץ אף לבית שמאי בכהאי גוונא, וממילא מוכח דחכם אינו מיפר, דהא התוספת הקשו שם ואם תאמר מה שנא מאשה שהיפר לה בעלה כו'. ותירצו וי"ל דבעל מיגז גייז, עד כאן. ואם כן הלא כבר כתבתי דאם הוי אמינא דחכם מיפר, אם כן גם הוי אמינא דמיגז גייז וחל עליו שעה אחת והוי לבית שמאי כשאר הקדש, אבל ר' יוחנן דיליף מכאן אין הבעל מתיר, הקשו התוס' שפיר. ומיהו יש לסתור, על פי דמשמע שם מרש"י ותוספת דהאי דינא אינו רק כשנמצא שנדר שלא כדין, עיין שם. אם כן לפי זה המומחה אינו עושה שום דבר, והבן. מכל מקום י"ל דהא במסכת (נזיר דף כ"א ע"ב) איתא האשה שנדרה וכו', אם שלו, תצא ותרעה בעדר ושואל על הקמתו, ועיין שם תוס' ד"ה האשה. והנה אם הקים לה הבעל בכהאי גוונא, ודאי דגם בית שמאי מודו כיון דלמפרע לאו דידה הוא, איך יחול עליה הקדש, וזה ברור. והנה לשאול על ההיקם ודאי אינו רק אם עוקר, מה שאין כן אם לא הוי רק גייז, הא כבר הקים לה פעם אחת והתורה אמרה ואם הקם יקים, ומה מועיל התרתו כנ"ל ברור. והשתא מבואר למבין דעל הברייתא לא קשה מידי, מה שאין כן על ר' יוחנן, והבן. והנה בפשיטות נ"ל לתרץ קושית מהרש"א, דהנה רש"י ורשב"ם והרא"ש והר"ן כולם פירשו הא דיש שאלה בשחוטי חוץ, לענין דיעבד דיפטור אחר שחיטה, ולא לענין לכתחלה. ויש להבין למה לא פירשו לענין שישאול קודם שחיטה, כדי שיוכל לשחוט בחוץ. והנ"ל דאם כן אינו ענין לשחוטי חוץ כיון דיצא מהקדישו קודם שחיטה, לא הוי שחוטי חוץ כלל, והיה ראוי לכתוב זה בענינא דמקדיש. אלא ודאי לענין מקדיש ושחט בחוץ איירי לענין פטור בדיעבד, ואשמעינן קרא אגב אורחיה דחכם עוקר הנדר מעיקרו כנ"ל, ואם כן לפי זה הוי שפיר אתיא הברייתא דלא כבית שמאי ועוקר לגזירה שוה, וממילא מוכח דאין החכם מיפר, דכין דמוכח מהאי גזירה שוה דחכם עוקר הנדר מעיקרו, אם כן ממילא מוכח מצד הסברא דאין החכם מיפר כמ"ש הרשב"ם, אבל על ר' יוחנן דיליף אין הבעל מתיר, הקשו התוספת שפיר כנ"ל. ומהו לפי זה גם קושית התוס' יש לתרץ, דהא לכאורה באמת קשיא מאי ענין האי גזירה שוה לשחוטי חוץ, ואי כמו שכתבתי לאשמעינן דחכם עוקר הנדר מעיקרו, מאי זה רבותא בשלמא אם מצינו בבעל דמיגז גייז שפיר, מה שאין כן אי הוי אמרי דגם בעל מתיר, כל אפין שוין ולא מצינו מיגז גייז כנ"ל. והנה לא יחל, דדרשינן (ברכות ל"ב ע"א) אבל אחרים מוחלין לו, משמע שעושין דבריו חולין ועוקר מעיקרא כמ"ש הרא"ש שם, רק דהוי אמינא דמיגז גייז כמו בעל, אבל אליבא דאמת חכם עוקר מעיקרא על ידי פתח וחרטה דוקא.
7
ח׳ועל פי זה יתבאר הילקוט, דהנה בטוב אשר לא תידור, דרשו (חולין ב' ע"א) טוב מזה ומזה שאין נודר כל עיקר, דהיינו שמא לא תשלם עיין בריש חולין. והנה קיימא לן (גיטין ל"ז ע"ב) חזקה לא שביק אינש התירא כו'. והנה לפי זה קשה למה לא ידור, אי יקיים הרי טוב, ואי לא ודאי לא ישבוק היתירא ויתיר לו. ומיהו מכל מקום יש חשש שמא לא יוכל להתיר על ידי פתח וחרטה. ומיהו זה דוקא אם חכם אין מיפר דהיינו בלא טעם כמ"ש הרשב"ם, אם כן יש חשש הנ"ל, מה שאין כן אם היה החכם מיפר. והנה מזה הדבר דרשינן אין החכם מיפר, אם כן שפיר אמר זה שאמר הכתוב טוב אשר לא תידור וכו'.
8
ט׳בפסוק (במדבר ל ב) וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל כו' איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. וי"ל בהקדים הגמרא (ריש חולין ב' ע"א) טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר כו', ואם כן לפי זה כל הנודר רעה עושה, כמו שאמרו ז"ל (נדרים כ"ב.) כל הנודר, כאלו בנה במה בשעת איסור הבמות, וכל המקיימו כאלו הקריב עליו קרבן בשעת איסור הבמות, אם כן איך הקב"ה מייחד שמו על הרעה. ועל כרחך צריך לומר נדר לה', היינו לעשות מצוה שהוא חוב עליו, כדאיתא בנדרים (דף ז':) אמר רב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה, שנאמר (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקיימה כו'. ועל פי הגמרא במסכת ר"ה (דף ו' ע"א) לה', אלו חטאות ואשמות שהן חובה, דמבואר דלה' משמע מה שהוא חובה לה', וכאמרם (נדרים דף ח':) האומר אשכים ואשנה פרק זה, נדר גדול נדר לאלקי ישראל וכן בכל המצות. והנה זה ודאי דכל איש חושב בכל יום על יום מחר שמן אז והלאה יעשה רצונו ית', כי היום יצרו תקפו, אבל אין לו היום יצר הרע של מחר, והיינו אמרם ז"ל (קידושין דף ל' ע"ב) יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, וכן בכל יום שקורא קריאת שמע שהוא דאורייתא, הרי מקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה ועול מצות, דאין נקרא אמירה באמת רק אם הוא על מנת לעשות כפיו כן לבו, ולכך קראו חז"ל (ברכות י"ג ע"א) לקריאת שמע קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצות. ואם כן לפי זה אין נדר גדול לאלקי ישראל יותר מזה, שמקבל עליו כל אחד מישראל פעמים בכל יום שחרית וערבית פעמים בכל פעם בפרשה ראשונה ושננתם לבניך כו' (דברים ו ז), וכן בפרשה שניה. ואם כל אחד מישראל היה מקיים מה שמקבל עליו בקריאת שמע, ודאי הגאולה קרובה לבא, והבן. והנה ידוע דבעת שישראל ישבו על אדמתם, והיה מלכים ושרים הכל מישראל שופטים ושוטרים, מה שאין כן בגלות. והיינו וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל, רצ"ל בשביל ראשי המטות שיהיה לבני ישראל מהם ובהם, לאמר זה הדבר כו' איש, (כמו שדרשו במקום אחר אין איש אלא ישראל, שנאמר (במדבר כה ו) והנה איש ישראל) כו', כי ידור נדר לה' דייקא, היינו לקיים המצוה ולעסוק בתורה, דעל נדר זה דוקא מייחד השי"ת שמו, וגם הוא חובה לה' כמ"ש, דהיינו כל איש ישראל אשר קבל עליו בקריאת שמע לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, וממילא לא יהיו תחת יד עם אחר ויהיו ראשי אלה המטות לבני ישראל מהם ובהם, ונזכה לקיום הבטחת ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה (ישעיה א כו) אמן.
9
י׳במסכת יבמות (דף ס' ע"ב) תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר גיורת פחיתה מבת שלשה שנים ויום אחד כשירה לכהונה, שנאמר (במדבר לא יח) וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם והרי פנחס עמהם כו', ושם תניא וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר כו' קברי כותים אין מטמאין באוהל, שנאמר (יחזקאל לד לא) ואתן צאני וגו' אדם אתם כו'. ויש לתמוה מאד מאי וכן, הלא לא קרב זה אל זה. ועוד מי לא אמר רבי שמעון בן יוחאי רק אלו שני דברים, והלא מלאו פני התלמוד מתורתו. והנ"ל על פי מה שהקשו המפורשים מהא דאיתא בזבחים (דף ק"א ע"ב) ר' אשי אומר לא נתכהן פנחס עד ששם שלום בין השבטים וכו', עיין שם. ונראה דלא קשה מידי, על פי המבואר שם בזבחים בתוספת ד"ה ההוא בברכה הוא דכתיב, עיין שם. דלפי זה י"ל שפיר דהיה כהן תיכף בדיבורו ית"ש, רק דלא נתחנך בחביתין כדין הדיוטות המתחנכים בחביתין. והיינו ודאי רק לענין לעבוד עבודה, אבל לאוין דגבי כהן ודאי מוזהר היה בלא חינוך כמו כל כהן הדיוט בזמן הזה, והבן. ובאמת מר"ש מוכח להדיא במנחות (דף נ"א ע"ב) דסובר דכהן הדיוט צריך חביתין לחינוך, דאם לא כן קשה האי והכהן המשיח (ויקרא ו טו), מאי עביד ליה כיון דהוא לא סבר משל יורשים רק משל עולם, ואם כן ר"ש לשיטתו, ועיין שם רש"י ד"ה אותה מאי עביד ליה. מיהו הא דמשני ביבמות שם ורבנן ההוא לעבדים ולשפחות, היינו משום דמבואר שם במנחות דגם ר' יהודא בר פלוגתא דר"ש דסובר דקרא והכהן המשיח אתי לומר דמשל יורשים, מכל מקום לא פליגי אהאי ברייתא דתני וכו' בניו אלו כהנים הדיוטות, משום דתרתי שמעת מינה, והבן. מיהו ללישנא אחרינא של רש"י שם במנחות מה כהנים הדיוטות וכו', דדוקא במלואים היה כך, אם כן לפי זה ליכא למימר גבי פנחס כן, אם לא שנאמר דפנחס כיון שלא נולד בכהונתו רק שנעשה כהן הוי כמו מלואים והבן, אם כן לפי זה בלא זה לא הוי כהן כלל, וכן משמע בתוספת שם בזבחים בד"ה ההוא בברכה וכו' מדכתבו להלבישו, והבן. ואם כן לפי זה הדרא קושיא הנ"ל לדוכתיה ביבמות, והבן. והנה מגמרא דיבמות הנ"ל מוכח דלא כלישנא אחרינא הנ"ל, רק כלישנא קמא דרש"י שם במנחות, ועיין שם בתוספת ד"ה חק זו לעולם תהיא, דמוכח נמי כלישנא קמא דרש"י, והבן. היוצא מזה דמדברי רבי שמעון בן יוחאי הנ"ל ביבמות מוכח דנעשה כהן תיכף, והבן. והנה זה תולה אם אמרינן דכל עניני עולם הזה הם פירות, אם כן י"ל דהשכר היה דנעשה כהן תיכף, אבל אם נימא דאף פרי מצוה אינו בעולם הזה רק הני דתנינן, אם כן אתי שפיר דלא נתכהן עד ששם שלום, והבאת שלום הוא ממה שאוכלין פירותיהן בעולם הזה (פאה פ"א מ"א), רק כשהשיב חימה, עביד ליה השי"ת נייח לנפשיה לבשרו, כמו תנוח דעתך כשם שהנחת את דעתי (שבת קנ"ב ע"ב) מדה כנגד מדה, אבל אינו שכר בעצם, והבן. ונמצא אם סובר רבי שמעון בן יוחאי דנתכהן תיכף, סובר דכל עניני עולם הזה הם פרי מעשיהם ולא בחנם, ואם כן אין נגאלין אלא בתשובה, וכן הוא באמת דעתו בזהר (ח"ג קכ"ו ע"א) רק דאפילו בי כנשתא חדא כו', ועל זה קשה קשי' ר"י (בסנהדרין דף צ"ז ע"ב) דילמא לא ירצו לעשות תשובה כיון דתולה בבחירה, וצריך לומר כתירוצו דרבי אליעזר מעמיד להם מלך כהמן, ועל זה קשה דאם יעמיד להם מלך כהמן, אין הכרח גדול מזה ומאי מועיל, וצריך לומר כסברת הרמב"ם סוף פרק ב' מהלכות גירושין (ה"כ) אהא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני (ר"ה ו' ע"א), עיין שם ותבין, (ועיין מ"ש לעיל בענין זה בפרשת במדבר בארוכה).
10
י״אועל פי זה יש ליישב גם כן קושית התוספת במסכת מגילה (דף ז' ע"א [ד"ה לכולהו]) דדריש קיימו למעלה מה שקבלו למטה, הא במסכת שבת (דף פ"ח.) דרש רבא גופא קיימו מה שקבלו כבר (אסתר ט כז). דלא קשה מידי, דהא הוא דבאמת לסברת הרמב"ם המודעא אינו, רק באם לא נימא כסברת הרמב"ם אז הוי מודעא. והנה אז בימי המן אם לא היה אמרינן כסברת הרמב"ם, לא היה להם תקנה על מה שהשתחוו לצלם (בימי נבוכדנצר), שהוא אחת מז' מצות (בימי נבוכדנצר), דתשובתן אז לא היה מועיל, דהיה בהכרח גדול על ידי גזירת המן. אלא ודאי צריך לומר כסברת הרמב"ם, לכך אז חזקו להקבלה ראשונה והסכימו שאין מודעה מועיל, דאם לא כן לא היה תשובתן מועיל. והיינו קיימו מה שקבלו כבר והבן, וכיון שהסכימו למעלה לקבל תשובתן, הסכימו לסברא הנ"ל, והיינו קיימו למעלה מה שקבלו למטה, והבן כי נכון הוא בס"ד.
11
י״בונחזור לענינינו, דמהא דרבי שמעון בן יוחאי מוכח כסברת הרמב"ם, על זה אמר שפיר וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר קברי עכו"ם אין מטמאין, שנאמר אדם אתם וכו', ועיין ברי"ף מה שהקשה הא כתיב ואתן צאני, וצאן אינו מטמא באוהל, ועיין מה שתירץ על פי מה שאמרו חז"ל בזמן שישראל עושים רצונו של מקום נקראים אדם. ולדבריו קשה, אם כן לא יטמא באוהל גם מישראל רק העושים רצונו ודבקים בו, דהנהו דוקא איקרי אדם כמו שתירץ הרי"ף, ואינו מנגד להסברא דכמבואר במפורשים הטעם דעכו"ם אינם מטמאים באהל וישראל מטמאין, הכי נמי י"ל כאן דבאמת לית הלכתא דצדיקים אינן מטמאין והבן, ועיין ביבמות (דף ס"א ע"א) בתוספת ד"ה ממגע ומשא וכו', עיין שם. ואין לומר דכל קברי ישראל מטמאין מספק דילמא הירהר תשובה בלבו, כמו דקיימא לן (קידושין מ"ט ע"ב) לענין קידושין בהרי את מקודשת על מנת שאני צדיק גמור, והבן. וכן בצדיקים יש לומר דהוא גם כן מספק דאולי תהא ח"ו על הראשונים כדאיתא בקידושין (דף מ' ע"ב), או דלמא מהרהר בעבודה זרה הוי ח"ו, כדמקשה שם בקידושין (דף ל"ט ע"ב) על הא דר' יעקב מעשה חזא, עיין שם. ושם דף מ"ט ע"ב על מנת שאני רשע וכו', עיין שם. אלא לפי זה תקשה המטמא את עצמו לא ילקה לעולם, כיון דאין הטומאה אלא מספק, מיהו לסברת הרמב"ם לא קשה מידי, דודאי הוא דאיש הישראלי מהרהר בתשובה קודם מותו כיון דהוחלש התאוה, וכמו דסמכינן בגירושין והבן, ואם כן הני תרי מימרא דברים אחדים הן, והבן. ועל פי האמור יובן פירוש רש"י בפרשה דילן אהא דכתיב (במדבר לא ו) אותם ואת פנחס (ד"ה אותם), מגיד שהיה פנחס שקול כנגד כולם, ולמה לא הלך אלעזר עמהם וכו'. מקשים דבלא זה הוי ליה להקשות כנ"ל, ועיין שם ברש"י שכתב דבר אחר שהיה משוח מלחמה, עיין שם. נ"ל דבלא זה לא היה יכול להקשות ולמה לא הלך אלעזר, דיש לומר דפנחס כהן משוח הוי, דשוב לא קשה דילך אלעזר, דהא הכהן גדול לא מצי להיות משוח מלחמה, כדדרשינן בסוטה (דף מ"ב ע"א) (דברים כ ב-ח) ונגש הכהן וכו' (דברים כ ח) ויספו השוטרים וכו', מה שוטר שיש ממונה על גבו, אף כהן משוח שיש ממונה על גבו, אבל השתא דאמר דפנחס שקול נגד כולם. ונ"ל משום דנהרג בלעם על ידו, ובלעם שקול ככל עם הטמא, כמו משה שהוא ככל ישראל בקדושה. ועוד שהיה בלעם יכול לנצח יותר החיל גדול, ואם כן הם הרגו העם, והוא את בלעם, ושקולין בענין זה, והבן. והנה מבואר בתרגום יונתן דהרגו ממש בחרבו, עיין שם. ועל זה קשה האיך יהיה רשאי פנחס לטמא עצמו, הא כהן מוזהר על הטומאה, ואף לדעת רבי שמעון בן יוחאי דעכו"ם אינם מטמאין, הא מסיק דלא אמעטי רק מאוהל אבל לא ממגע. ואין לומר דלא נגע בו בידו, הא קיימא לן (שבת ק"א ע"ב) חרב הרי הוא כחלל, והרי הוא נוגע בחרב בשעת התזה, והבן. ומשמע מדעת ר"ת ב"ק (דף ב' ע"א) בתוספת ד"ה דאלו אב, דאין הפרש בין חרב לחלל, רק לענין זה דאינו עושה כלי מתכות אחר כיוצא בו, עיין שם. משמע אבל הכהן מוזהר על החרב כמו על החלל, ואף דהרמב"ן בפרשת חקת לא ס"ל הכי, ועיין בפרק קמא דאהלות משנה ב' בהר"ש שם, ודו"ק. מכל מקום לר"ת קשה. וגם להרמב"ן דוחק לומר דלא נגע בו, ועיין בתרגום יונתן דכתיב ואחיד ברישא. מיהו הא לא קשה כל כך די"ל ואחיד ברישא ואחתיה והבן, מכל מקום אפשר לומר דרש"י סובר כר"ת, ואם כן קשה. ועל כרחך צריך לומר דלא נתכהן פנחס כלל עד ששם שלום, אם כן לפי זה קשה האיך יכול להיות משוח מלחמה, אלא דהלך משום שהיה צדיק, ואם כן קשה למה לא הלך אלעזר. ועל זה תירץ מה שתירץ, וכתב דבר אחר שהיה משוח מלחמה ונתכהן שפיר, ותו לא קשה למה לא הלך אלעזר כמ"ש, רק שלא נתחנך בחביתין לענין עבודה כמ"ש. או אפשר דלענין לייחס זרעו אחריו נתכהן כששם שלום, ועיין בזבחים (דף ק"א ע"ב) ברש"י ד"ה ההוא קרא בברכה וכו', אבל הוא בעצמו נתכהן תיכף גם למאן דאמר הנ"ל. והא דמשני בגמרא לאידך מאן דאמר לייחס זרעו אחריו, הרי משמע דלמאן דאמר לא נתכהן וכו', ר"ל גם הוא בעצמו לא נתכהן, עיין שם בתוספת ד"ה ואידך, ולא קשה מידי ודו"ק. והא דקשה איך הרג לבלעם, לזה כתב רש"י וכלי הקודש, זה הארון והציץ וכו', הראה להם הציץ והם נופלים וכו'. ר"ל שהוא לא היה עושה, רק שהפילן על ידי ציץ, וממילא הרגו ישראל אותן, רק דמכל מקום נהרגו רק על ידו, ודו"ק כי נכון הוא בס"ד.
12
י״גבהפטורה (ירמיה א' א) דברי ירמיה בן חלקיה מן הענתות. עיין אלשיך ירמיה. ולי נראה על פי (הגמרא) (ילקו"ש ירמיה א') יבא בר מקלקלתא דמתקין עובדי', ולוכח בר מקלקלתא דמקלקל עובדי'. ועל פי מ"ש היערות דבש חלק א' (דף צ"ג ע"ב) ובדפוס ווין דף צ', לפרש הראיתם בן פוטי זה כו' (סנהדרין פ"ב ע"ב), שהיה זה לראשי עם להתנצלות על שהתרשלו הם לנקום נקמת ד' עד שבא פנחס, כי אלו היה נשיא או שופט וחשוב שבישראל מקנא, אין כל כך שמו מקודש בפי כל, כמו עתה שאחד משפלים קם לקנא קנאתו יתברך, לכך אמרו כי מפני זה השיב פנחס חימה בקנאו קנאתו יתברך, בעבור היותו בזוי בן פוטי כו', מה שאין כן אלו עשו אנשים כערכם כזה, לא היה כל כך קידוש השם לכך רפו ידיהם. ולזה בא הכתוב לייחסו כו' לומר שאף הוא מיוחס, מכל מקום (במדבר כה יב-יג) תחת אשר קנא כו' (במדבר כה יב) הנני נותן לו ברית שלום, ולא כמו שעלה על דעתם, עד כאן דבריו עיין שם. וגם אנו נאמר כאן כן, כי בדורו של ירמיה היה צבועים פושטים טלפיהן, עד שאחר נביאתו של ירמיה היה מתקנאים בו ונבאו שקר, כמו שאמר ירמיה (כג כח) מה לתבן את הבר. והנה בעת שהתחיל ירמיה להתנבאות, אתגליא בהתייהו כי לא תוכם כברם, מדלא חפץ הש"י בהם לשלח אותם, וזה רצון הש"י לפרסם החנפים, אך היה להם כסות עינים שיוכלו להשיב דלכך שלח ירמיה מפני שהיא בר מקלקלתא, על כן בא הכתוב לייחסו לומר שאדרבא מיוחס הוא, והבן. והנה לדרך הגמרא שבאמת שמפני זה שלחו, לכאורה סותר זה לפשט הפסוק שהכתוב מייחסו. וי"ל על פי מ"ש היערות דבש חלק א' דף ע"ט ע"ג ובדפוס ווין דף ע"ח, בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, שהם חשבו לגנאי היותו בן גרים, ואדרבה הגר המתדבק בנו בהיותינו בשפלות, הרי תופס מעשה אהרן כדאיתא במדרש גר שנתגייר הרי הוא ככהן (שמו"ר פרשה י"ט, במ"ר פי"ג ט"ו) עיין שם. וירמיה שבא מרחב שנתגיירה כשבאו המרגלים אצלה, שהיא היתה יושבת בכבוד של עולם אז, וישראל עדיין לא היה להם מנוחה ונחלה, אם כן היינו ממש היוחס שאחר הכהונה כמו שם בפנחס והבן. ואף דרחב האמינה כי ישראל יכבשו הארץ, זה מגודל האמונה היא ואינו מזיק, והבן.
13
י״דאל תאמר נער אנכי כי על כל אשר אשלחך תלך (ירמיה א ז). הקשה הרד"ק כי אל ראוי לומר, וכתוב על במקום אל. ולי נראה דעל, משמע כמה פעמים במקום בעבור זה, והנה כבר הקדמנו דאיתא בגמרא (ילקו"ש ירמיה) תבא ברא דמקלקלתא. ואם כן לפי זה היה כונת הש"י שילמדו ממנו קל וחומר, שהוא ברא מקלקלתא ואף על פי כן מתקן עובדוהי, והנה מצד אביו בר זכאין הוי, אך מצד אמו הוא ברא דמקלקלתא. והנה איתא בכתבי האר"י ז"ל דאם אמו צדיקת ואביו רשע, אזי יש לו פנימי טוב ומקיף רע, והוי בילדותו טוב מצד התולדה, ובזקנותו רע לפי שצד המקיף גובר עליו. וההיפוך באם אביו צדיק ואמו אינה צדיקת, הוי המקיף טוב ופנימי רע, והוי בילדותו רע ובזקנותו טוב, עד כאן. ונמצא לפי זה אלו ירמיה הוכיחן בזקנותו שאז כבר גבר המקיף, אם כן אין כאן קל וחומר, אבל בנערותו יש שפיר קל וחומר. וזה אמרו יתברך אל תאמר נער, כי על, ר"ל בעבור זה שאתה נער כל אשר אשלחך תלך, כי יקחו קל וחחומר ממך, והבן.
14
ט״ואו יאמר, על פי היערות דבש חלק א' (דף צ"ב ע"ד ודף צ"ג ע"א) ובדפוס ווין (דף פ"ט ע"ג ע"ד), במה שאמרה מיכל (שמואל ב' ו כ-כא) מה נכבד היום מלך ישראל, ומה שהשיב לה דוד (שמואל ב' ו כא) לפני ה' אשר בחר בי. ומה שאמר (מגילה ל"א ע"א) במקום שאתה מוצא גדולתו כו', עיין שם. הכי נמי (ירמיה א ז) אל תאמר נער אנכי, ואם כן מאי אני שאהיה שלוחך, כי על כל אשר אשלחך דייקא, כי הכל כלא קמי ואם כן אין הפרש, והבן.
15
ט״זאו יאמר, כי ירמיה עדיין היה נער, ועדיין לא השלים עצמו בענין התורה והעבודה, ולא רצה לטרוד עצמו בענין הציבור להיות שליח להם וללחום אתם. אבל הש"י אמר כיון שתכלית של הכל היא לעשות רצונו ית"ש, ואם כן כיון שהשליחות היא רצונו, אם כן שקול יותר מהכל. וזה אמרו (ירמיה א ז) אל תאמר נער אנכי ועדיין אני צריך להשלים עצמי בתורה ועבודה, כי על כל, ר"ל דזה היא על כל, ר"ל דזה היא על כל אשלחך תלך, והבן.
16
י״ז(ירמיה ב' ג) קודש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבא עליהם נאום ה'. נ"ל על פי מ"ש בפרשת בא (שמות י כא-כג) בפסוק נטה ידך על ארץ מצרים ויהי חשך כו' (שמות י כג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם כו'. על פי מ"ש באהבת דודים דף מ"ג ע"ב, דעונות גורמים דהחשך מכסה ואין השמש מאיר לסיהרא. וכשהקב"ה מייסר לבריותיו, מושכין החשך למטה ואז השמש מאיר לסיהרא, והבן. והכי נמי ישראל חטאו, ואף כי עבדו מתוך שיעבוד מצרים והם הגורמים, כדאיתא במדרש (ילקו"ש רמז רל"ד), מכל מקום חטא ישראל פוגם בטבע הסגולה בשורשן ומקורן שהיא גבוה מעל גבוה, ואז כאשר נענשו המצרים הגורמים, נמשך החשך למטה, דהחשך היה חשכת העבירות של ישראל שגרמו באורות העליונים, ונמשך למטה על המצרים שהם גרמו. וזה שאמר ויהיה חשך בכל ארץ מצרים וימש חשך היינו מלמעלה, ואז ולכל בני ישראל היה אור במושבותם דייקא, היינו בשורשם, עיין שם. והיינו קודש ישראל לה' ראשית תבואתה, ראשונים במעלה וגדולה גבוה יותר ממלאכי השרת, ואם כן מאין להם פשע וחטאות, רק מחמת שיעבוד שמשעבדין בהן אומות העולם, על כן כל אוכליו יאשמו בזה שהם חייבין, כי הם הגורמים בשעבוד מלכיות מעבירים אותם על דעתם ועל דעת קונם ח"ו, אם כן רעה שגורמים תבא עליהם נאום ה'. וזה שאמר הכתוב (ישעיה ס' ב) כי הנה החשך של העבירות יכסה ארץ וערפל לאומים, ועליך יזרח ה' היינו מלמעלה, וכבודו עליך יראה (למטה) במהרה בימינו אמן.
17
י״חאו יאמר קודש ישראל לה' וכו' כל אכליו (ירמיה ב ג). על פי המבואר במסכת ע"ז (דף ע"א ע"ב ודף ע"ב ע"א) שם שרוצה להוכיח דמשיכה בנכרי קונה, ודחי דילמא משום צערא דישראל, ומקשי' מסיפא דנכרי מנכרי, ומשום זה מסיק דמשיכה קונה בנכרי, ועיין שם פירוש רש"י (ד"ה ולא) דלא נתן להישבון דישראל מחיל כו', עיין שם. ולפי זה קצת קשה אמאי נהרג בגזל בפחות משוה פרוטה לישראל כיון דישראל מחיל. והנ"ל בזה, דבישראל איכא טעם אחרינא, דהא ישראל לגבי נכרי הוי כקודש, ואיתא בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ה.) ואת אשר חטא מן הקודש ישלם (ויקרא ה טז), לרבות פחות משוה פרוטה להישבון, לקודש אין להדיוט לא, ועיין ברמב"ם פ"ו מהלכות מעילה דין ג' המועל בפחות משוה פרוטה משלם את הקרן וכו', ויראה לי שאינו לוקה, ועיין מ"ש פ"ב מהלכות מעילה דין ט"ו דאסור מן התורה כדין חצי שיעור, עיין שם. והנה ידוע דחצי שיעור נפקא מכל (ויקרא ז כג) כמבואר במסכת יומא (דף ע"ד ע"א). והנה מבואר ברמב"ם פ"ט מהלכות מלכים דין י', דבן נח נהרג על חצי שיעור, דלא נאמרו שיעורין אלא לישראל. ולפי זה י"ל אף דישראל מחיל ולכך אינו בתורת השבה, מכל מקום גבי הנכרי הוי כהקדש, ובו יש איסור דפחות משוה פרוטה מדין מעילה, ולא מדין גזל דמהני ביה מחילה, ואף דהוי רק חצי שיעור, מכל מקום בן נח נהרג. והיינו דכתיב לה', ויש בהן דין מעילה, לכך כל אוכליו יאשמו, כל דייקא, ר"ל אף בחצי שיעור דהיינו פחות משוה פרוטה רעה תבוא עליהם כמו שדרשו חז"ל ואין רעה אלא מיתה, דהיינו דנהרג עליו.
18
י״טאו יאמר קודש ישראל לה' ראשית תבואתה (ירמיה ב ג). ר"ל שנמשלו לקודש ולתרומה, דבהקדש קיימא לן דיש שליח לדבר עבירה כדמסיק בפרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ב ע"ב), דבמעילה יש שליח לדבר עבירה, ואם כן המשלח חייב ולא השליח, ובתרומה הוי כשאר איסורין דאין שליח לדבר עבירה והשליח חייב ולא המשלח. אבל ישראל שם שניהם עליהם, ועל כן חייבין שניהן המשלח והשליח, לכך כל אוכליו יאשמו אף שהמה שלוחים. וגם רעה תבא עליהם, ר"ל למעלה מהם, ר"ל על שריהם, והבן.
19