ישמח משה, מטות א׳Yismach Moshe, Matot 1
א׳וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל זה הדבר (במדבר ל ב). במדרש ילקוט (ילקו"ש רמז) ז"ל: מגיד שכל הנביאים התנבאו בכה, כך משה התנבא בכה, מוסיף עליהם משה שהתנבא בזה הדבר, זה שאמר הכתוב (קהלת ה ד) טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, עד כאן. והוא פלא. עוד קשה למה אמר כך משה התנבא בכה, לא הוה ליה למימר רק מוסיף עליהם משה וכו'. תו קשה למה נאמר דוקא בפרשה זו זה הדבר, וגם אומרו אל ראשי המטות לבני ישראל, דהיינו כמו ואל בני ישראל כמו שפירש רש"י (ד"ה ראשי). ולמה משונה כאן מכל התורה שלא נאמר בלשון הזה, ובכולן היה כך כמו שפירש רש"י.
1
ב׳ונ"ל ליישב הכל, על פי מה שאמרתי אהא דכתיב (בפרשת יתרו) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, (שמות יט ד) אתם ראיתם וכו', (שמות יט ו) אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. דיש להבין דפתח בכה וסיים באלה הדברים, והוא כפל הענין במ"ש. ותו דתחילה אמר לבית יעקב, ומסיים אל בני ישראל. ונ"ל דאיתא במדרש (תנחומא בשלח סי' י') אין ישראל נזונין אלא בזכות האמונה. ופירשו המפורשים דצריך להבין אמה דדרשו חז"ל (עירובין כ"ב.) היום לעשותם (דברים ז יא), ומחר לקבל שכרם, ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא, הא השי"ת שומר תורתו, כדאיתא בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג) ושמרו את משמרתי (ויקרא כב ט), אמר הקב"ה אני שומר מצותיה של תורה, והרי כתיב (דברים כד טו) ביומו תתן שכרו, (ויקרא יט יג) ולא תלין פעולת שכיר. והתירוץ לזה, על פי מה דקיימא לן בחו"מ סימן של"ט סעיף ז' האומר לשלוחו שכור לי פועלים ושכרן, ואמר להם שכרכם על בעל הבית, אין שום אחד מהן עובר על בל תלין, עיין שם. וידוע (מכות כ"ג ע"ב) כי תורה מנין תרי"א צוה לנו משה (דברים לג ד), ושתים מפי הגבורה שמענום. אם כן על התרי"א שכרן על ידי שליח וליכא בל תלין, אבל על השתים מפי הגבורה איכא בל תלין, ומגיע שכר עולם הזה והם יסוד אמונה. וזה שאמרו אין ישראל נזונים אלא בזכות האמונה. ובזה פירש האו"ח בספרו חוות יאיר טובים שנים מן האחד (קהלת ד ט), כלומר השני מצות ששמענו מפי האחד ב"ה, כי יש שכר טוב בעמלם, פירוש מיד בעולם הזה, עד כאן דבריו ושם יבואר. והיינו דכתיב (חבקוק ב' ד) צדיק באמונתו יחיה, והבן. ונקדים עוד מאמר הנ"ל כל הנביאים נתנבאו בכה, מוסיף עליהם משה שהתנבא בכה ובזה הדבר. ועתה נחזה אנן בעת שאמר בבחינת כה בדיבור של עצמו הוה על ידי שליח, אבל בעת שאמר בבחינת זה הדבר ששכינה היה מדברת מתוך גרונו, אם כן הוה ליה על ידי עצמו. ונקדים עוד דקיימא לן (חו"מ סי' של"ט ס"ז) אין בעל הבית עובר בבל תלין, אלא אם כן תובעו, לא תבעו אינו עובר עליו. ולפי זה נראה דלבני עליה אמר משה בבחינת זה הדבר, ואי דהוה על ידי עצמו וצריך ליתן להם שכר מיד, ואם כן לא ישאר להם לעולם הבא, זה אינו אלא אם כן תובעו, והבני עליה בודאי ידעו מעלת עולם הבא כי אין ערוך אליו בעולם הזה, ולא יחליפו עולם עומד נועם מתמיד לעדי עד, בעולם עובר הכלה ונפסד, ולא יתבעו חלקם בעולם הזה, ואם כן תו ליכא בל תלין. אבל המון עם שאין יודעים מעלת עולם הבא, יש לחוש פן יתבעו חלקם בפיהם לתת שכרם מיד בעולם הזה ויצטרך ליתן להם, דבתבעו עובר משום בל תלין וערום ישובו שמה לעולם הבא מבלי כסות ושלמה, והקב"ה חפץ חסד לתת להם שארית בארצות החים בעולם הבא. לזאת היתה מחכמתו יתברך להודיע דרכיו למשה לומר להם בבחינת כה בדיבור של עצמו, ואז הוי שכרו על ידי שליח וליכא בל תלין. וזה אומרו יתברך למשה כה תאמר לבית יעקב היינו פחותי ערך המכונים בית יעקב כידוע, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל דוקא שהם הבני עליה, אליהם תאמר בבחינת אלה הדברים דהוי כמו זה הדבר, דבודאי יותר עדיף השומע בבחינת זה הדבר דהוי מפי השכינה, מהשומע בבחינת כה דהוי דיבור של עצמו.
2
ג׳ונקדים עוד הגמרא בריש חולין (ב' ע"א) דר' מאיר אמר טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, ועיין בתוספת שם (ד"ה טוב) דמלא תשלם יתירא קא דריש. ועוד נקדים, דאם שוכר לאיזה אדם להיות בטל מאיזה מלאכה כדי שלא יזיק לו אותה המלאכה בדבר מה, דאין בזה משום בל תלין דלאו פעולה מקרי, וממילא דאם עושה פעולתו ומסלק ההיזק בפועל, נמי דינא הכי. ואם כן כאן על ענין נדרים אינו מגיע שכר בעולם הזה דלא שייך ביה משום בל תלין, אם כן יותר טוב לומר לכולן הן לראשי המטות, והן לבני ישראל פחותי ערך מראשי המטות, בלשון זה הדבר. וזה כונת המדרש ליישב הא דכתיב כאן זה הדבר, על זה אמר כל הנביאים התנבאו בכה מוסיף עליהן וכו', ר"ל כי הוצרך לבחינת כה לפחותי ערך כדי שלא יהיה בו בל תלין, ולבני עליה הוצרך לבחינת זה הדבר דעדיף כמ"ש, אבל כאן אמר לכולן בזה הדבר, והטעם לזה זה שאמר הכתוב טוב אשר לא תידור וגו', אם כן לית ביה בל תלין, משום הכי יותר יתכן לכולן בזה הדבר, ודו"ק.
3
ד׳עוד י"ל באופן אחר על הילקוט הנ"ל. ונקדים ליישב קושית מהרש"א בב"ב דף ק"ך ע"א דאיתא התם בזה הדבר דלא תיסוב נחלה ממטה למטה (במדבר לו ט), דזה הדבר משמע דבר זה לא יהיה נוהג אלא בדור זה, עיין שם כל הסוגיא. והנה הקשו התוספת שם (ע"ב ד"ה מיבעי) ר' יוחנן דאמר כבית שמאי עיין שם, ועיין שם דהקשה זקני מהרש"א מה הקשה על ר' יוחנן, הלא שם בנדרים דף ע"ז (ע"ב) תני בברייתא תרוייהו, דהיינו להילפותא דהוא למעט בעל בלשון התרה וחכם בהפרה, וגם להגזירה שוה, ואם כן על כרחך צריך לומר כתירוצא בתרא, וכמ"ש שם הרא"ש והר"ן, ואם כן מאי הקשה על ר' יוחנן, והניח בצריך עיון. ונ"ל לתרץ, דבאמת מקודם התוספת לא רצו לתרץ בתירוצם בתרא, רק דהוא ילפותא גמורא דלמדין ואין משיבין, דאי אינו מופנה רק מצד אחד אולי יש להשיב איזה פירכא, ואף על פי כן לא קשיא בברייתא ולא מידי, רק על ר' יוחנן קשה דהא בנדה דף כ"ב (ע"ב) מבואר דלר' ישמעאל במופנה מצד אחד, למדין ואין משיבין, ואם כן י"ל דאתי הברייתא כר' ישמעאל. אך קשה דאי כר' ישמעאל, איך קאמר דהקרא אתי להורות דההקדש בטעות לא הוי הקדש, וכפירוש רשב"ם דהקרא מורה דיכול למיפטר נפשיה מכרת דשחוטי חוץ, ואם כן קשה הא ר' ישמעאל איהו דסבר בחולין דף י"ז (ע"א) דבשר תאוה אתסר מהקרא הנ"ל (ויקרא יז ד) דאל פתח אהל מועד לא הביאו גופיה, עיין שם ברש"י דאם שחטו בלא הקדש היה עונשין כרת, וכיון דהאי קרא איירי בכהאי גוונא שיש כרת בשניהם בשחוטי חוץ ובבשר תאוה, אם כן מאי מהני האי דשאל, הלא מכל מקום לא פלט מידי מידי כרת, דאם בשאילתו חזר לחולין, אם כן חייב כרת דשחט חולין. ועוד קשה אם כן קרא דכי ירחיב (דברים יב כ), למה לי לאורויי דבשר תאוה לא אתסר לעולם, הא כבר מוכח דשרי מדנתנה התורה עצה להוציא נפשיה מכרת על ידי שאלה, ודו"ק.
4
ה׳אך יש לתרץ בטוב טעם, על פי דאיתא בסוגיא דרביצה (חולין דף מ'.) דמקשה על עולא ור' יוחנן ור' הונא דסברי דבמעשה כל דהוא אדם אוסר דבר שאינו שלו, מהא דתנן השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"א, חייב שלש חטאות, ואי אמרת כיון ששחט בה כל דהוא אסרה, אידך מחתך בעפר הוא, ומשני הכי במאי עסקינן כגון שהיה חצי קנה פגום, ובחטאת העוף דאתו כולהו בהדדי, ושם (חולין מ' ע"ב) רב נחמן ורב יצחק דאמרי תרוייהו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומקשה מהא דתנן השוחט חטאת וכו', בשלמא לר' יוחנן משום הכי קתני חטאת דאתי כולהו בהדדי, אבל זבח לא וכדאקומנא חטאת עוף, אבל רב נחמן ורב יצחק למה לי למינקט חטאת, אפילו זבח נמי. ומשני כיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמי, עד כאן. ועיין בתוספת שם ד"ה דקני', דר' הונא לית ליה האי סברא. והנה לפי זה נפקא מינה טובא שבמה ששאל על ההקדש, כגון ששחט בחוץ, וגם שחט כל דהוא לע"א באופן דאסרה, אבל לא מתחייב משום שוחט לע"א, וזה פשוט. ונמצא אם הוי הקדש הוי אינו שלו ולא אסרה, ואם כן חייב משום שחוטי חוץ, מה שאין כן אם חזר לחולין, אז הוי שלו למפרע ואסרה ולא מתחייב משום שחיטת בשר תאוה, דמחתך בעפר הוא ואינה ראוי לבא בפנים, די"ל דהברייתא לא סברה הך סברה כיון דקני' ליה לכפרה וכו'. ומיהו התינח לרב נחמן ורב יצחק, אבל לר' יוחנן דסבור אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה כל דהוא, אם כן ליכא נפקא מינה כלל. וקשה דהא ר' יוחנן על כרחך דסובר דבשר תאוה אסור, דלדידיה חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, ועיין בדף י"ז ע"א שם בחולין ברש"י (ד"ה בשם), ודוק. והנה בגוף הדבר דדרשינן מזה הדבר, דנחלה לא יהיה נוהג אלא בדור זה, י"ל אף שהלשון הוא מדריגת הנבואה של משה כנ"ל, דמהא גופא מוכח דק' דמדריגת משה בזה הדבר, היינו דהשכינה מדברת מתוך גרונו, ואם כן ודאי דאינו מייחד שמו על דבר שאינו נצחי, ואף דכל המצות לא יתבטלו, היינו דהמצוה לא יתבטל, אבל יוכל להיות שהענין יתבטל כמו עתיד דבר אחד לטהר, שעתיד לברוא בשני סימנים, ואם כן עת יבולע המות לנצח ויתבטל מצוה דכי ימות ובן אין לו (במדבר כז ח), ואיך כתיב ביה זה הדבר. לכך צריך לומר דזה הדבר קאי על שזה הדבר אינו נוהג אלא בדור הזה, אבל שאר מצות התורה נצחי, והיינו זה הדבר אשר צוה ה', ואם כן הוא שלילה והשלילה נצחי, והבן. ועל פי זה יתבאר הילקוט דגם משה התנבא בכה, רק דמוסיף בזה הדבר ואם כן הוא מדריגה יותר גדולה, ואם כן קשה מאי אשמעינן התורה בזה, דכאן היה מדרגה זו, דבשלמא בלא הצעה זו הוי אמינא דזה, הוא לשון נבואה, אבל השתא קשה. ועל כרחך דהוא לגזירה שוה לאורויי דהפרת נדרים בשלשה הדיוטות. והנה לפי זה ודאי נודר ומשלם טוב, דלמאי ניחוש שמא לא ישלם ואם כן יתחרט בודאי, ואם כן הלא קיימא לן (יור"ד סי' רכ"ח ס"ד) דמתירין בחרטה בלא פתח, בשלמא יחיד מומחה אמרינן מי יימר דמשתכח, אבל הדיוטות שכיחי ושכיחי, עיין בשבת פרק כירה (שבת דף מ"ו ע"ב), ובודאי דלא ישבוק התירא ויאכל איסורא, וזה שמסיק זה שאמר הכתוב טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם, אבל אינו טוב מאם משלם כדדריש ר' יוחנן כנ"ל, ודו"ק.
5
ו׳וע"ד השלישי אני בא לפרש הילקוט (ילקו"ש רמז) זה הדבר אשר צוה ה' (במדבר ל ב) זה שאמר הכתוב (קהלת ה ד) טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם. (וכבר פירשתי לעיל בכדי שיהיה משולב עם הא דאיתא במדרש לעיל מיניה מגיד כשם שכל הנביאים התנבאו בכה, כך משה התנבא בכה כו' שם, ועכשיו לפרש באתי הך זה שאמר הכתוב לבד).
6
ז׳ומקודם אקדם לתרץ קושית מהרש"א הנ"ל על התוס' ב"ב דף ק"כ ע"ב בתוספת ד"ה מיבעיא להו כו', ועל פי זה יהיה מיושב גם כן קושית התוספת דהקשו וכי ר' יוחנן יפסוק כבית שמאי. דהנה לפי הס"ד אם נימא החכם מיפר כמו בעל, הלא קיימא לן (נדרים ס"ח ע"א) בעל מיגז גייז, דהא מבואר ברשב"ם ובכ"מ פי"ג מהלכות נדרים, דלשון הפרה משמע ביטול והיינו מיגז גייז, אם כן ראוי לומר בחכם גם כן כן דדיו לבא מן הדין כו', וממילא דהוי אמרינן דגם בהתרה כן, דאם תמצא לומר מצד הסברא דבהתרה חכם עוקר הנדר מעיקרו, דחכם מצד בית דין הוא, והיינו דכתב הרשב"ם דסברא הוא, אם כן זה הדבר למה כמו שכתב הרשב"ם דלבית הלל מצד הסברא נפקא, ויש להבין אם כן מאי טעמא דאידך דלא יליף מצד הסברא ובמאי פליגי, דהא לשיטת הרשב"ם קיימינן. אלא ודאי צריך לומר דאידך ס"ל דהא דאמרינן בחכם המתיר דעוקר הנדר מעיקרא, היינו דבתר דחלקו הכתוב מבעל, ממילא דהסברא נותנת כך, אבל לולי זה הוי אמרינן דחכם כמו בעל דמיגז גייז, וממילא דגם כן יכול להפר, כנ"ל ברור. והנה לכאורה יש ליישב בפשיטות קושית מהרש"א, דהא עיקר קושית הגמרא לבית שמאי הדיוטות מנ"ל, הוא מכח דאין גזירה שוה למחצה, כמ"ש הרא"ש בנדרים (דף ע"ח ע"א) עיין שם, וצריך לומר דאף דאיכא מאן דסבר יש גזירה שוה למחצה, מכל מקום לא קיימא לן כן, ומכל מקום הוי מצי לומר דהברייתא סובר כן, אבל ר' יוחנן לא יתכן לומר דסובר כן, כמו דלא יתכן לומר דסובר כבית שמאי, ובפרט דודאי יש איזה הוכחה דר' יוחנן סובר אין גזירה שוה למחצה מאיזה מקום בש"ס. אבל זה אינו, דהא ברייתא הנ"ל מפרש מה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות, משמע דיש שאלה דלא כבית שמאי. ועוד כיון דאינו מופנה ליכא למילף כלל, ואם כן אינו מיושב כלל קושית מהרש"א. ומיהו לפי זה מצינו לומר שפיר דהברייתא הנ"ל כבית שמאי אתיא ועיקר הקרא לגזירה שוה, וממילא מוכח מכח הגזירה שוה דהחכם אינו מיפר, ואם כן הוי מופנה לגזירה שוה, דלא נלמד כלל הך דאין החכם מיפר ממשמעות דקרא, רק מכח הגזירה שוה. וגם יתיישב לבית שמאי הא דאמר מה כאן ראשי המטות כו', אף דס"ל אין שאלה בהקדש דהקדש טעות הוי הקדש, דהא במסכת נזיר (דף ל"א ע"ב) במשנה נשאל לחכם והתירו. ושם בגמרא (דף ל"ב ע"א) א"ר ירמיה מדבית שמאי נשמע לבית הלל, עיין שם. אם כן לפי זה משכחת שפיר ראשי המטות בשחוטי חוץ אף לבית שמאי בכהאי גוונא, וממילא מוכח דחכם אינו מיפר, דהא התוספת הקשו שם ואם תאמר מה שנא מאשה שהיפר לה בעלה כו'. ותירצו וי"ל דבעל מיגז גייז, עד כאן. ואם כן הלא כבר כתבתי דאם הוי אמינא דחכם מיפר, אם כן גם הוי אמינא דמיגז גייז וחל עליו שעה אחת והוי לבית שמאי כשאר הקדש, אבל ר' יוחנן דיליף מכאן אין הבעל מתיר, הקשו התוס' שפיר. ומיהו יש לסתור, על פי דמשמע שם מרש"י ותוספת דהאי דינא אינו רק כשנמצא שנדר שלא כדין, עיין שם. אם כן לפי זה המומחה אינו עושה שום דבר, והבן. מכל מקום י"ל דהא במסכת (נזיר דף כ"א ע"ב) איתא האשה שנדרה וכו', אם שלו, תצא ותרעה בעדר ושואל על הקמתו, ועיין שם תוס' ד"ה האשה. והנה אם הקים לה הבעל בכהאי גוונא, ודאי דגם בית שמאי מודו כיון דלמפרע לאו דידה הוא, איך יחול עליה הקדש, וזה ברור. והנה לשאול על ההיקם ודאי אינו רק אם עוקר, מה שאין כן אם לא הוי רק גייז, הא כבר הקים לה פעם אחת והתורה אמרה ואם הקם יקים, ומה מועיל התרתו כנ"ל ברור. והשתא מבואר למבין דעל הברייתא לא קשה מידי, מה שאין כן על ר' יוחנן, והבן. והנה בפשיטות נ"ל לתרץ קושית מהרש"א, דהנה רש"י ורשב"ם והרא"ש והר"ן כולם פירשו הא דיש שאלה בשחוטי חוץ, לענין דיעבד דיפטור אחר שחיטה, ולא לענין לכתחלה. ויש להבין למה לא פירשו לענין שישאול קודם שחיטה, כדי שיוכל לשחוט בחוץ. והנ"ל דאם כן אינו ענין לשחוטי חוץ כיון דיצא מהקדישו קודם שחיטה, לא הוי שחוטי חוץ כלל, והיה ראוי לכתוב זה בענינא דמקדיש. אלא ודאי לענין מקדיש ושחט בחוץ איירי לענין פטור בדיעבד, ואשמעינן קרא אגב אורחיה דחכם עוקר הנדר מעיקרו כנ"ל, ואם כן לפי זה הוי שפיר אתיא הברייתא דלא כבית שמאי ועוקר לגזירה שוה, וממילא מוכח דאין החכם מיפר, דכין דמוכח מהאי גזירה שוה דחכם עוקר הנדר מעיקרו, אם כן ממילא מוכח מצד הסברא דאין החכם מיפר כמ"ש הרשב"ם, אבל על ר' יוחנן דיליף אין הבעל מתיר, הקשו התוספת שפיר כנ"ל. ומהו לפי זה גם קושית התוס' יש לתרץ, דהא לכאורה באמת קשיא מאי ענין האי גזירה שוה לשחוטי חוץ, ואי כמו שכתבתי לאשמעינן דחכם עוקר הנדר מעיקרו, מאי זה רבותא בשלמא אם מצינו בבעל דמיגז גייז שפיר, מה שאין כן אי הוי אמרי דגם בעל מתיר, כל אפין שוין ולא מצינו מיגז גייז כנ"ל. והנה לא יחל, דדרשינן (ברכות ל"ב ע"א) אבל אחרים מוחלין לו, משמע שעושין דבריו חולין ועוקר מעיקרא כמ"ש הרא"ש שם, רק דהוי אמינא דמיגז גייז כמו בעל, אבל אליבא דאמת חכם עוקר מעיקרא על ידי פתח וחרטה דוקא.
7
ח׳ועל פי זה יתבאר הילקוט, דהנה בטוב אשר לא תידור, דרשו (חולין ב' ע"א) טוב מזה ומזה שאין נודר כל עיקר, דהיינו שמא לא תשלם עיין בריש חולין. והנה קיימא לן (גיטין ל"ז ע"ב) חזקה לא שביק אינש התירא כו'. והנה לפי זה קשה למה לא ידור, אי יקיים הרי טוב, ואי לא ודאי לא ישבוק היתירא ויתיר לו. ומיהו מכל מקום יש חשש שמא לא יוכל להתיר על ידי פתח וחרטה. ומיהו זה דוקא אם חכם אין מיפר דהיינו בלא טעם כמ"ש הרשב"ם, אם כן יש חשש הנ"ל, מה שאין כן אם היה החכם מיפר. והנה מזה הדבר דרשינן אין החכם מיפר, אם כן שפיר אמר זה שאמר הכתוב טוב אשר לא תידור וכו'.
8