ישמח משה, פנחס י״אYismach Moshe, Pinchas 11
א׳צו את בני ישראל וגו' (במדבר כח ב), עולת תמיד העשויה בהר סיני (במדבר כח ו). והוא תמוה דמאי כוונת הפסוק בזה, ומאי נפקא לן מזה אם עשוין בהר סיני או לא, הלא מפורש בקרא כל הלכותיו ומשפטיו, ודברי רש"י (ד"ה העשיה) ידועין. ונ"ל בהקדים לפרש הירושלמי במסכת יומא (פרק יום הכיפורים ה"ז), וז"ל: האומר אין עולה מכפרת, אין עולה מכפרת עלי, הרי זו מכפרת (עיין ביפה מראה הפירוש). אי אפשי שתכפר לי, אינה מכפרת על כרחו. אין יום הכיפורים מכפר, מכפרת. אי אפשי בכפרתו, מכפרת על כרחו. אמר ר' חנניא בריה דר' הילל לאו כולא היא מן הדין בר נשא למימר למלכא לית את מלך, ר"ל אין ביכולת אדם לומר למלך לית את מלך, והעולה מכפרת על הרהור הלב, שנאמר (יחזקאל כ לב) והעולה על רוחכם, וכן נאמר באיוב (א ה) והעלה עולות מספר כלם, שנאמר (שם) אולי חטאו בני וברכו אלקים בלבבם, הא למדת שהעולה מכפרת על הרהור הלב, עד כאן הירושלמי. וכבר תמהו דהלשון והעולה מכפרת על הרהור הלב, משמע דשייך לענין של מעלה, ובאמת לא קרב זה אל זה.
1
ב׳וכדי ליישב כל זה, אען ואומר מקודם לפרש הפסוק בישעיה (סי' א' כא) צדק ילין בה ועתה מרצחים, ודרשו רז"ל (במ"ר פכ"א כ"א) צדק ילין בה, תמיד של שחר היה מכפר על עבירות של לילה, ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות של יום. וקשה האיך הדרש הזה יוצא מפסוק הנ"ל. ועוד קשה מאי ענין לזה ועתה מרצחים, הלא אין זה דבר והפוכו. והנ"ל על פי מ"ש בספר ברית שלום (פרשה זו) בפרשת התמיד (במדבר כח א) לאמר צו את בני ישראל וגו', וכן שם צו את אהרן וגו' (ויקרא ו ב), ותורף דבריו דעולה מכפר על הרהור הלב בע"א ובזנות. וידוע דהני השלשה הם החמורות עבודת אלילים וגילוי עריות ושפיכות דמים דבדידהו יהרג ואל יעבור, רק דבתרתי קמייתא נענש על המחשבה, מה שאין כן בשפיכת דמים, דדוקא מעשה הוי שפיכות דמים, דרק בתרתי הני מצינו נתפס במחשבה. ונראה דמשום הכי איתא בכל מקום בדברי רז"ל עבודת אלילים וגילוי עריות קודם שפיכת דמים, והבן. ובגמרא סנהדרין (נ"ו ע"ב) איתא לאמר (בראשית ב טז) זה גילוי עריות, צו זה עבודת אלילים. וזה שאמר לאמר צו את בני ישראל, ר"ל אלו שתים דוקא הם בישראל, דרק באלו המחשבה מצטרף למעשה, ולכך שנים ליום עולה תמיד (במדבר כח ג), שהעולה מכפרת על המחשבה, עד כאן דבריו עיין שם. והנה אמרו רז"ל במסכת סנהדרין (דף ז' ע"ב) ושפטתם צדק (דברים א טז), אמר ר"ל צדק הדין ואחר כך חתכהו, ובעין יעקב הגירסא צדק הדין בלבך, ואחר כך חתכהו. ועיין בדברי רז"ל, ועיין בדברי זקני מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות שם מה שפירש, עיין שם. ונראה מפירושו דהיה לפניו הגרסא כמו שהיה בגמרא, ולא כמו שהוא בעין יעקב, אבל לפי מה שפירש שם הגאון בעל חק יעקב ושבות יעקב ומנחת יעקב בספרו עיון יעקב שם במסכת סנהדרין, יתכן גירסא כמו שהוא בעין יעקב, (ובדברי הרי"ף בחידושי אגדות שם לא עיינתי כעת). והנה לענ"ד נראה לפרש לפי הגירסא בעין יעקב, דהכונה כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין ז' ע"ב) וישא ויתן בלבו עד שיהיה ברור לו כשמש, עיין בחו"מ סימן יו"ד (י' ס"א) ואף שדרשו רז"ל זאת מפסוק (ירמיה כא יב) דינו לבוקר משפט (סנהדרין ז' ע"ב), הרי ליכא מידי בנביאי ובכתובי מה דלא רמיזא באורייתא, כנ"ל. ועל פי זה יש לפרש (תהלים יט י) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, ר"ל משפטי ה' שאנחנו שופטין אמת, אם צדקו יחדיו המחשבה והדבור, כי מצדיק הדין בלבו תחילה, והבן. והיוצא מזה דמבואר דצדק, היינו דוקא שצדק גם במחשבה, והבן. ולפי זה יתבאר צדק ילין בה, היינו צדק במחשבה כמו שדרשו בלבך, והיינו ודאי בדברים דהמחשבה מהני בהו, ומכל מקום צדק ילין בה, וקשה הא אמרו רז"ל (ב"ב קס"ד ע"ב) ג' דברים אין אדם ניצל, ואחד מהם הרהור עבירה, וצריך לומר על כרחך משום התמידים כנ"ל בשם הברית שלום, ועתה מרצחים, ר"ל דזה ודאי בפועל, דהמחשבה בזה בלא מעשה אין בו כלום, וכיון שהוא בפועל, לא מהני עולת התמיד, והוא פירוש נכון בס"ד.
2
ג׳ועוד נראה לפרש הפסוק הנ"ל עם דרשת רז"ל הנ"ל. בהקדים לפרש הפסוק (במדבר כח א) לאמר (במדבר כח ב) צו את בני ישראל וגו'. על דרך פירושו של הברית שלום הנ"ל, והוא דבאמת המשמעות מאמרם רז"ל (במ"ר פכ"א כ"א) תמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות של יום, ותמיד של שחר היה מכפר על עבירות של לילה, משמע שהיה מכפר על כל העבירות אף מה שנעשה בפועל, ולא כדברי של הברית שלום, ואפשר דיש חילוק בין עולת התמיד ובין עולה אחרת. וגם מה דכתב הברית שלום דבגילוי עריות המחשבה רעה מצטרפת למעשה, באמת בגמרא קדושין (דף מ' ע"א) משמע להדיא דדוקא בעבודה זרה מצטרפת המחשבה רעה למעשה, ולא בעבירה אחרת מדלא משני התם בעבודה זרה ובגילוי עריות, עיין שם. והא דאמר' הרהורי עבירה קשה מעבירה (יומא כ"ט.), היינו שהוא קשה לשמור ממנו, דהמחשבה אינה כל כך ברשותו כמו המעשה, והבן. אבל לענין עונש לא מיירי, דאיך יעלה על הדעת דעונש המחשבה חמור מן מעשה בפועל ממש, אלא ודאי כמ"ש דמעונש לא מיירי, ובאמת אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה בישראל רק בעבודה זרה לחוד, וזה ברור לדעתי. והנה קשה גם כן לפירוש הברית שלום דפירש לאמר צו את בני ישראל, ר"ל דלאמר זה גילוי עריות, וצו זה עבודה זרה, אלו שתים דוקא הם בישראל, דרק באלו המחשבה מצטרפת למעשה בישראל, עיין שם. וקשה דמחשבה היכן נזכרת בקרא, והעיקר חסר. אבל הנ"ל דהנה ידוע דדבור משמע רק לשון דבור, אבל אמירה גם לשון מחשבה משמע, כמו ויאמר המן בלבו (אסתר ו ו), דאמירה בלב גם כן מקרי אמירה. ועל פי זה נ"ל הפסוק כך, לאמר היינו מחשבה שנכללה בכלל אמירה, היא רק צו את בני ישראל, ר"ל דבישראל לא מצטרף המחשבה לרעה רק אעבודה זרה דנקרא צו, כמו שדרשו רז"ל (סנהדרין דף נ"ו ע"ב) צו זה עבודה זרה. ועל זה קשה הא בישראל נמי משכחת לה בעובר ושונה, כדאיתא בקדושין (דף מ' ע"א) עולא אמר בעובר ושונה וכדר' הונא, עיין שם. לזה אמר את קרבני לחמי וגו', ואם כן הרי התמיד מכפר בכל יום של שחר על עבירות של לילה, ושל בין הערבים על עבירות של יום, ואם כן כיון שנתכפרו, שוב לא יזכרו ושוב לא הוי כעובר ושונה רק בעבירה חדשה, וממילא דאין מחשבה רעה מצטרפת רק בעבודה זרה, דבדידיה מצטרפת אף באין עובר ושונה, דיעבור וישנה ביום אחד לא שכיח, והבן. ולפי זה תורף דברי השי"ת הוא דאמר למשה דלא יהיה מחשבה רעה מצטרפה למעשה בישראל רק בעבודה זרה, על ידי שיקריבו התמיד, דעל ידי התמיד לא יתחשבו כעוברים ושונים כלל, דמה דנתכפר לא יתחשב כלל, וכמו שאמרו רז"ל במסכת יומא (דף פ"ו ע"ב) עבירות שהתודה עליהם ביום הכיפורים זה, אינו חוזר ומתודה עליהם ביום כיפורים אחר. ואף לראב"י דפליג שם, היינו משום וחטאתי נגדי תמיד (תהלים נא ה), אבל בנידון דידן לענין דלא הוי רק כחדשה מה שעושה אחר הכפרה, יש לומר דמודה גם ראב"י כנ"ל. ועל פי זה תפרש גם כן הפסוק הנ"ל (ישעיה א כא) צדק ילין בה, ר"ל במחשבה כמו שדרשו (סנהדרין ז' ע"ב) צדק בלבך כמ"ש לעיל, ועל ידי מה, לכך דרשו רז"ל שתמיד של שחר מכפר וכו', ואם כן אין כאן עובר ושונה, וממילא דאין המחשבה רעה עושה רושם כלל. ועתה מרצחים קאי דהכהנים המה רוצחים, כמו שאמר שם בסימן הנ"ל (ישעיה א טו) ובפרישכם כפיכם וגו', ודרשו רז"ל (ברכות ל"ב ע"ב) כהן שהרג את הנפש אסור לישא את כפיו, אם כן גם כאן בזה מיירי, ואם כן ממילא דעבודתו מחוללת כסברת התוס' כקושייתם במסכת סנהדרין (דף ל"ה ע"ב) בד"ה שנאמר מעם מזבחי וכו', עיין שם. ואף דבתרוצים שם לא מסקו התוספת כך, מכל מקום הפוך והפוך בה, וכיון דהעבודה מחולל אין התמיד מכפר, ממילא דהוי עובר ושונה, ואף המחשבה מצטרפת בכל העבירות, והבן.
3
ד׳ועכשיו נחתור ליישב הירושלמי דמסכת יומא הנ"ל (ירושלמי יומא פ"ח ה"ז), דנ"ל ברור דהטעם דהאומר אי אפשי בעולה דאינה מכפרת בעל כרחו, וביום הכיפורים מכפרת בעל כרחו, דהא בקרבן כתוב (ויקרא א ג) יקריב אותו לרצונו, ודרשו במסכת ר"ה (דף ו' ע"א), וביבמות (דף ק"ו ע"א, ובקדושין דף נ' ע"א), יקריב אותו בעל כרחו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, עד כאן הגמרא במסכת ר"ה, וביבמות שם מוסיף דברים וז"ל: וכן אתה מוצא בגטי נשים, עיין שם. וכן הוא בקדושין, ובמשנה בעירוכין (כ"א ע"א). וידוע מ"ש הרמב"ם ז"ל בזה דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ותורף דבריו דאחר שמסירין המונע, בודאי מסכים מרצונו כנ"ל, ככל טבעי שבהוסר המונע הטבע עושה את שלו, הכי נמי כי טבע האיש הישראלי לשמוע למצות קונו אלולי המונע השאור שבעיסה, עיין בהרמב"ם (פ"ב מהלכות גירושין הלכה ך', עיין שם שהוא שם בשינוי לשון קצת, ואני שניתי הלשון והמתקתי הדברים בס"ד). ואם כן לפי זה באומר להדיא אי אפשי, ודאי פסול דהא לרצונו כתיב, וזה אומר שאינו רוצה, מה שאין כן ביום הכיפורים דלא כתיב לרצונו, אמרינן שפיר דלא יכול למימר לית את מלך, אבל כאן הרי המלך ית"ש אמר לרצונו, וזה ברור ואמת בס"ד. ונקדים עוד דאיתא בספרים שכתבו, דהא דקרבנות ציבור מכפרים, הוא רק על הערבות, אבל לא על גוף החטאים של כל יחיד, עד כאן. ולכאורה הם דברים מתקבלים על הלב מאד, דמועיל רק לצבור שלא יהיה עליהם הערבות של היחידים, אבל לא להיחידים עצמם על העבירות דידהו, וצריכין תשובה וכפרה, דאם לא כן כל ישראל יעשו מה שלבם חפץ ויסמכו על הקרבנות הציבור. אבל באמת זה אינו, דעיין במשנה ריש מסכת שבועות (ב' ע"א) שם על שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בפנים ויום כיפורים תולה. ושם על שאין בה ידיעה בתחילה, אבל יש בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בחוץ ויום כיפורים מכפר. ושם בסוף המשנה על שאר עבירות שבתורה וכו' שעיר המשתלח מכפר, ועיין שם במסכת שבועות (דף ז' ע"ב) יכול על כל טומאה שבקודש יהיה שעיר זה מכפר, עיין שם רש"י (ד"ה יכול), תלמוד לומר (ויקרא טז טז) ומפשעיהם לכל חטאתם, חטאים דומים דפשעים, מה פשעים דלאו בני קרבן, אף חטאים דלאו בני קרבן. ועיין שם עוד (דף חי"ת ע"א) בגמרא ל"צ דאתידע ליה סמוך לשקיעת החמה וכו', עיין שם. ועיין שם בתוספת ד"ה דאתידע, דמבואר דאף בשעיר המשתלח נמי דרשינן חטאים דומיא דפשעים עיין שם, ועיין שם עוד בגמרא (דף חי"ת (שבועות ח') ע"ב) שם דמקשה וכי מאחר שאינו מכפר למה תולה, א"ר זירא לומר שאם מת, מת בלא עון, א"ל רבא אם מת מיתה ממרקת, אלא אמר רבא להגין עליו מן היסורין, ועיין עוד שם במסכת שבועות (דף י"ב ע"ב שם) א"ר יהודה הכי קאמר, על שאר עבירות שבתורה בין קלות וכו' בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד, ואותן שעשאן בשוגג בין נודע לו ספיקן בין לא נודע ספיקן, ועיין שם רש"י דאין צריך להביא אשם תלוי לאחר יום הכיפורים על מה שאירע לו קודם יום כיפור, וכן מפורש במסכת כריתות (דף כ"ה ע"א) בהמשנה, ועיין שם בגמרא ((כריתות) דף כ"ה ע"ב, ודף (כריתות) כ"ו ע"א (כריתות כ"ו) וע"ב), ועיין שם במסכת כריתות (דף ז' ע"א) שם אמר ר"ל כי קתני היכא דאית לחטאת וכו', עיין שם, ועיין עוד שם במסכת שבועות בגמרא האי עשה היכי דמי וכו', ועיין שם (שבועות בדף י"ג ע"א). מכל הלין מבואר דעל מה שהקרבן צבור מכפר או תולה, הוא מכפר ותולה לכל יחיד ויחיד על גוף הדבר שעשה, ולא רק על הערבות, וזה ברור בס"ד. ועוד יש ראיה לדברי, מהגמרא מעולם לא לן אדם בירושלים ועבירה בידו, תמיד של שחר וכו'. והבן זה. והנה עוד ראיה אביא שלא כדברי הספרים הנ"ל, לפי המבואר בירושלמי דעולה מכפרת רק על הרהור הלב, ואם כן קשה אם נימא דקרבן צבור אינו מכפר רק על הערבות, אם כן עולת צבור למה לי, דהא עולה אינה מכפרת רק על הרהור, וקרבן צבור אינו מכפר רק על הערבות, אם כן לפי זה צריך לומר דעולה מכפרת על הערבות דהרהורים, וזה אינו, דבהרהור ודאי דלא חל ביה ערבות כלל, דהערבות ודאי רק על מה שבידו למחות, כמו שאמרו רז"ל (שבת נ"ד ע"ב) מי שיש בידו למחות באנשי ביתו וכו', ומחשבה אינה מסור בידינו למחות כלל, דמי מאתנו יודע מה שבלב חבירו שימחה לו, וכן ראיתי מפורשין הפסוק (דברים כט כח) הנסתרות לה' אלקינו, היינו המחשבה שאין יודע בה אלא השי"ת, והנגלות היינו שעשה בפועל, לנו ולבנינו ועיין ברש"י פרשת נצבים על הפסוק הנ"ל (ד"ה הנסתרות). אלא ודאי מדמייתין עולת צבור, שמע מינה דקרבן צבור מכפר על גוף עבירה לכל יחיד ויחיד ולא רק על הערבות דוקא, והיא ראיה נכונה בס"ד.
4
ה׳ועל פי זה יתבאר הירושלמי הנ"ל, דאיך נמשך הא דאמר ועולה מכפרת על הרהור למה שלמעלה, דהא הקשה בספר עיר בנימין איך יתכן שיביא קרבנו ויאמר אי אפשי, בשלמא יום הכיפורים משכחת לה אף שמאמין בכפרת יום כיפורים, מכל מקום יאמר אי אפשי, על פי הגמרא בקידושין (דף ל"ט ע"ב) דעבדינן ליה יום טב ויום ביש, עיין שם. אם כן הרשע דחפץ בעולם הזה יותר ממה שרוצה בעולם הבא, ומחליף עולם עומד בעולם עובר, דהוא מוחש לו לשעתו, רוצה שיהיה עונותיו יתרים על זכיותיו, כי היכי דלעבדו ליה יום טב בעולם הזה, אף שיהיה לו יום ביש לעולם הבא, ממה שיהיה זכיותיו מרובין, דיעשו לו יום ביש בעולם הזה, אף דיהיה לו יום טב בעולם הבא, ולכך אינו רוצה בכפרת יום כיפורים. אבל בקרבן שהוא מביא, אם אינו רוצה בכפרת, למה שדי זוזי בכדי, בשלמא יום הכיפורים מעצמו בא ולא קשה מידי. ותירוץ דמביא על ידי כפיית בית דין, עד כאן דבריו. ולדעתי לא נהירא לי התירוץ הנ"ל, דקשה ממה נפשך איך מיירי, אי שמעינן דאמר כך קודם הקרבה או בשעת הקרבה, אם כן למה יקריבנו, דהא לרצונו כתיב. ואם איירי דאמר כך אחר שנעשה מצותו, הא כבר נתכפר. ואי בתוהא על הראשונות, מאי למימרא הא לא יזכרו לו כל צדקותיו, כדאיתא בבבלי במסכת קדושין (דף מ' ע"ב), ואי איירי דאומר כן בחשאי, ודאי שיהיה הקרבן לרצון כדי שלא יהיה חולין בעזרה, כיון דהתורה לא חששה לכך, וכן צריך לומר על כרחך (בגיטי נשים), והבן. אלא נראה מחוורתא דאיירי בעולת ציבור, דאומר אחד מישראל דאינו רוצה שיהיה עולת צבור מכפרת עליו, דאינה מכפרת עליו בעל כרחו משום דכבר גילתה התורה בקרבן לרצונו, אם כן גם קרבן ציבור אינו מכפר על מי שאינו רוצה, כנ"ל ברור. ובזה מתיישבים כל הקושיות, דלא קשה למה שדי זוזי בכדי, דהא הוא אינו מקריב כלל, ומכל מקום לא הוי חולין בעזרה, דהא מכפר על כל ישראל לבד מדידיה, וחלקו בתרומת הלשכה לב בית דין מתנה דיהיה הפקר, דהפקר בית דין הפקר וזוכין בו כל ישראל, וכונתו של אותו רשע גם כן הוא כי היכי דלעבדו ליה יום טב בעולם הזה, כמ"ש העיר בנימין לענין יום הכיפורים, כנ"ל ברור בס"ד. ולפי זה אתי שפיר גם כן הא דאיתא בירושלמי בפרק קמא דמסכת שבועות (ירושלמי שבועות פ"א ה"ו) על משנה ו' דפליגי תנא קמא ור' חנניא בריה דר' הילל, דתנא קמא סובר ההיפך ממה שנתבאר בירושלמי הנ"ל, דהיינו דבעולה אם אמר אי אפשי אין מכפרת לו, עיין שם היטב. דהא ודאי בעולה גם כן מיירי באומר אי אפשר דומיא דיום הכיפורים, וכן משמע גם כן מדברי ר' חנינא שם דאמר חילוף הדברים, וזה ברור ודוק.
5
ו׳ונחזור לענינינו, דתנא קמא שם סובר ההיפוך ממה שנאמר כאן, ור' חנניא בריה דר' הילל אומר חילוף הדברים וכו', עיין שם הכל כמו שאמר כאן לאו כולא מן הדין בר נשא למימר למלכא לית את מלך, עיין שם. והנה לא ראיתי לשום אחד מהמפרשים דמסביר טעמו דתנא קמא, דבשלמא בהא דסובר דביום הכיפורים אינו מכפר בעל כרחו, שפיר דלא סבר סברת ר' חנניא בריה דר' הילל, ולא מסתבר ליה שתכפר על כרחו של אדם. אבל בהא דסובר דעולה מכפרת, ע"כ הוא תמיה מאד דמה שנא מיום הכיפורים, ולא נתבאר כלל טעמו של דבר. ולפי מ"ש אתי שפיר, דהא בקרבן יחיד ודאי אי שמעינן קודם שנעשה מצותו שאומר כך, ודאי לא עבדינן כלל דהא לרצונו כתיב, ואי שאומר אחר כך ודאי כבר נתכפר, ואי שאומר בחשאי שלא נשמע לשום אדם, ודאי עולה לרצון כדי שלא יכשלו הכהנים משרתי ה' בהקרבה ובאכילת חולין בעזרה, או באכילת ובהקרבת קרבן פסול. ואי בקרבן צבור, גם כן כיון שיש לכל ישראל חלק בו, וגם לזה יש חלק בו, ואם חלקו אינו מכפר, הלא בדאורייתא אין ברירה, ואם כן מזיק לכפרת כל ישראל, לכך מתכפרת בעל כרחו. מה שאין כן ביום כיפורים לא שייך זה. אבל ר' חנניא סובר חילוף הדברים, דאף שיש לו חלק, הפקר בית דין הוא וזוכין בו כל ישראל, לכך אינה מכפרת לו על כרחו, דהתורה גילתה בקרבן לרצונו. אבל ביום הכיפורים דלא כתיב לרצונו, לא יכול למימר למלכא לית את מלך, כנ"ל נכון וברור בס"ד. ועיין בבלי מסכת שבועות (דף י"ג ע"א) בגמרא, ושם בתוס' ד"ה דאי לא תימא הכי וכו', עיין שם. ונחזור לענינינו, דאיירי כאן באומר אי אפשי בעולה, היינו בעולת ציבור דייקא, ועל זה קשה הא לפי העולה על הדעת קרבן ציבור אינה מכפרת רק על הערבות כמו דאיתא במחברים כמ"ש, אם כן הרי אף בלא אי אפשי אינה מכפרת עליו, ועל הצבור בערבות ודאי מכפרת אף דהוא אומר אי אפשי, ואם כן מה הפרש יש בין אומר אי אפשי לאינו אומר, ואין לומר דאומר אי אפשי שיתכפר מהערבות של אחרים, ואמרינן דאינו מכפר מהערבות כיון דאינו רוצה, גם זה אינו, דהא אמרינן במסכת כתובות (דף ח' ע"ב) שם ר' חייא בר אבא מקרי בריה דר"ל הוי וכו', שם חשיב את לאתפוסי אדרא, עיין שם. אם כן הרשע הזה ודאי אינו נחשב לאתפוסי על הערבות, וכבר אמרו רז"ל בזמן שיש צדיקים בדור וכו' (שבת ל"ג ע"ב), אבל רשע בעונו ימות ולא בעון הדור, וערבות דאנשי ביתו ודאי לפום סברא זו דאינו מכפר קרבן צבור רק מה ששייך לכלל הציבור, אבל לא מה שנוגע לכל יחיד ויחיד בפני עצמו, אם כן אינה מכפרת על הערבות דאנשי ביתו, ששייך רק לכל יחיד ויחיד בפני עצמו וזה ברור, ואם כן קשה והוא קושיא עצומה מאד. לכך כדי ליישב לתרץ הקושיא הנ"ל, אמר בירושלמי והעולה מכפרת על הרהור הלב, ואם כן קשה עולת צבור למאי אתיא, הא בהרהור לא שייך ערבות כמ"ש, ואף דבגמרא בבלי מסכת יומא (דף ל"ו ע"א וע"ב) מבואר דעולה מכפרת על עשה, וכן מבואר בזבחים (דף ה' ע"א וע"ב), עיין שם. מיהו הרי הירושלמי פליג וסובר כשיטת רבי שמעון בן יוחאי (בויקרא רבה פ"ז ס"ג (ויק"ר ז' ג')) תני רבי שמעון בן יוחאי אין עולה באה אלא על הרהור הלב, שנאמר והעולה על רוחכם וכו', שם אמר ר' לוי וכו' כמו שהיא בירושלמי, אלמא דרבי שמעון בן יוחאי סובר דאינה באה אלא על הרהורים, וכן היא שיטת הירושלמי. ויש בזה פלוגתא שיטת התורת כהנים והבבלי יומא (דף ל"ו ע"א וע"ב), וזבחים דף ה' ע"ב ו' ע"א ועיין שם דף ז' ע"ב תוספת ד"ה עולה דורן, ושיטת הירושלמי והרבי שמעון בן יוחאי בויקרא רבה, וכן משמע מהרמב"ן על התורה בסדר ויקרא בפרשת עולה, דרבי שמעון בן יוחאי והתורת כהנים פליגי וזה ברור, ואנן בדרושינו זה בשיטת הירושלמי קיימינן דסובר דרק על הרהור מכפר. ונחזור לפירוש הירושלמי דאמר ועולה מכפרת על הרהור הלב, ואם כן קשה כנ"ל. אלא ודאי על כרחך ס"ל דמכפר הקרבן ציבור על גוף החטאים לכל יחיד ויחיד, ולאו דוקא על הערבות לחוד, ואם כן ממילא אתי שפיר דבאומר אי אפשי אינו מכפר עליה, כנ"ל ברור והוא נכון בס"ד. ועיין בבבלי מסכת כריתות (דף ז' ע"א) פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש במבעט ביום כיפורים, ועיין שם ברש"י ד"ה מתני' במבעט, ועיין שם פלוגתא דאביי ורבא בחטאת באומר תקרב ולא תכפר, עיין שם. ואם כן שם לא שייך תירוץ, דהא שם מבואר להדיא דאיירי בקרבן יחיד, וגם כן תירץ הע"ב לא שייך שם, דהא שם בחטאת איירי דאין בית דין כופין ליה, כמבואר בעירוכין (דף כ"א ע"א) בהמשנה דחייבי חטאת ואשמות אין ממשכנין אותם. ואפשר לומר דאיירי בחטאת נזיר, עיין שם בעירוכין בגמרא. ועוד י"ל דמיירי שכבר עבר בבל תאחר, דאז כופין כמבואר בתוספת ר"ה (דף וא"ו ע"א) ד"ה יקריב, עיין שם.
6
ז׳ועל פי זה יתבאר פירוש הפסוק (במדבר כח ו) עולת תמיד העשויה בהר סיני, הן לפי פירוש ספר הברית שלום בריש פרשת התמיד לאמר צו את בני ישראל שהבאתי לעיל, והן לפי פירושי בהנ"ל. דלפי פירוש הברית שלום כבר נתבאר בפרשת התמיד דבא לכפר על הרהור בגילוי עריות ועבודה זרה, ועל זה קשה דהא לפי העולה על הדעת קרבן צבור אינו מכפר רק על הערבות דהציבור, ולא על גוף העבירה לכל יחיד, אם כן הרי בהרהור לא שייך ערבות כמ"ש, ואם כן קשה מאי מהני אם נימא דמכפרת רק על הרהור. לזה אמר עולת תמיד העשויה בהר סיני, והרי לא קבלו ישראל בערבות עד שעברו את הירדן כדאיתא במסכת סנהדרין (דף מ"ג ע"ב), אם כן הרי אז לא היה ערבות כלל, אלא ודאי דמכפרת גוף החטאים ולא רק על הערבות, אם כן אתי שפיר גם אם מכפרת רק על הרהור, והוא נכון בס"ד. ולפי פירושי בריש פרשת התמיד, גם כן אתי שפיר הפסוק הנ"ל, דהא נתבאר בהפרשה הנ"ל לפירושי דעל ידי התמיד לא הוי אדם מישראל עובר ושונה, דמתכפר לו בכל יום מה שעבר, ואם כן הוי עבירה חדשה אם יעבור עוד, ולכך המחשבה אינה מצטרפת למעשה כיון דלא הוי עובר ושונה, אם כן קשה לפי מה שהדעת נותן דקרבן צבור אינו מכפר רק על הערבות, אבל החטא של כל אחד מישראל במקומו, אם כן קשה הרי הוי כל אחד ששונה בחטא, עובר ושונה גמור, וממילא דמחשבה רעה מצטרפת אף דאיכא קרבן תמיד. לזה אמר עולת תמיד העשויה בהר סיני, והרי אז לא קבלו בערבות, אלא ודאי דמכפר על גוף החטאים, אם כן לא הוי עובר ושונה, וממילא דמחשבה רעה אין מצטרף למעשה, והוא נכון מאד בס"ד.
7