ישמח משה, משפטים ז׳Yismach Moshe, Mishpatim 7
א׳במרצע (שמות כא ו). במסכת קדושין (דף כ"א ע"ב) תנו רבנן אין לי אלא מרצע, מנין לרבות הסול והמחט וכו', תלמוד לומר (דברים טו יז) ולקחת וכו' דברי ר' יוסי בר' יהודה, רבי אומר מה מרצע מיוחד של מתכת, אף כל וכו'. דבר אחר המרצע להביא המרצע הגדול, אמר ר' אליעזר ר' יודן ברבי היה דורש כשהן רוצעין אין רוצעין אלא במילתא, וחכמים אומרים אין עבד כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום, ואם תאמר במילתא הם רוצעים, האיך עבד עברי כהן נרצע הא יעשה בעל מום, הא אין נרצע אלא בגובה של אוזן. במאי קא מפלגי וגו', דרבי דריש כללי ופרטי וכו', עיין שם. הנה מדברי הגמרא שמפרש אחר פלוגתא דר' יודן בריבי וחכמים הפלוגתא דרבי (ורבי יוסי), שמע מינה דהא ברייתא אחת ודברים אחדים, לכך נטר עד דמסיים כל הברייתא, ויש לתמוה מה שייכות יש להפלוגתא זו עם זו. ונ"ל דמישך שייכי הפלוגתא האחרונה אחר דברי רבי וחכמים דלעיל, דבלא הא לא היה מקום לא לדרשת ר' יודן בריבי ולא לדברי חכמים דפליגו עליו. ואבאר זה, דהלא לקמן (דף כ"ב ע"ב) איתא רבי יוחנן בן זכאי דורש כמין חומר וכו', רבי שמעון בריבי דורש כמין חומר וכו', עיין שם. וכתבו התוספת (ד"ה מה) במדרש יש דמרצע בגימטריא ארבע מאות וכו', עיין שם. ויש לתמוה חדא דמאי בעי בזה התוספת דהביאו המדרש הזה, ומה קשה להו. ועוד קשה על המדרש הזה תרתי, חדא דמאי ענין לזה כמה זמן היו במצרים. ועוד קשה הלא באמת העבדות במצרים לא היה רק רד"ו, רק הגירות היה ת' שנה שהתחיל משנולד יצחק אבל לא העבדות, וכאן בעבדות איירינן והבן, והיא תמיה גדולה לענ"ד.
1
ב׳והנ"ל בזה, בהקדים מ"ש בפרשת שמות (ד כב) בפסוק ואמרתם אל פרעה וגו' בני בכורי ישראל, בענין מכות בכורים שעל ידי זה היה עיקר יציאת ישראל ממצרים קודם זמנו, כי גם בכורי ישראל היו בסכנה, והקב"ה ברחמיו הצילם, והמציל מהנהר ומזוטו של ים לעצמו מציל (ב"מ כ"ד ע"א), עיין שם בארוכה. ובהקדים דברי רש"י בפרשה זו (ד"ה ורצע) שמביא דברי רבי יוחנן בן זכאי בתוספת ענין ממה שהוא לפנינו בגמרא, והיא מהמכילתא, ועיין במזרחי ובהרי"ף חידושי אגדות בקדושין (בעין יעקב סי' ג'), ובעיון יעקב מבעל מנחת יעקב, ודוק. ועל פי זה יתבאר לך דברי התוספת, דהיה קשה להתוספת קושית האלגזי, (וכמדומה שהוא בספר כסף נבחר כאן במסכת קדושין), דמה שאייטיה דקרא (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים לדלת ומזוזה, היכן שמעו זה הלא עדיין לא ניתנה התורה, והניח בצריך עיון. וכן יש להקשות גם כן על דברי רבי יוחנן בן זכאי דהיכן שמעו זה בסיני כי לי בני ישראל עבדים, דאף דמקרא הוא בתורה, מכל מקום ישראל לא שמעו בסיני רק עשרת הדברים, וכמו שהקשה המזרחי על הגורסין אוזן ששמעה לא תגנוב (שמות כ טו), דאיירי בגניבת ממון, ועל כרחך צריך לומר כמו שכתבו המפרשים דהיינו אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך וגו' (שמות כ ב), כמו שפירש רש"י שם (ד"ה אשר) כדאי הוצאה זו וכו', והיינו משום דהמציל מזוטו של ים וכו' הוא לעצמו, ואם כן אתי נמי שפיר מה שדרש רבי שמעון בריבי בדלת ומזוזה, דאז הצילן והם עדים ממילא, דהם עדים שהם לו לעבדים מהאי טעמא, והיינו דשמעו, וזה ברור. וזה דברי התוספת והמדרש דמרצע בגימטריא ד' מאות כנגד העבדות של מצרים, ור"ל דהיו ראוי להיות ד' מאות שנה ואיך הוציאן קודם זמנן, על כרחך לומר משום האי טעמא דהמציל מזוטו של ים וכו', ואם כן לפי זה נשמע ממה ששמע על הר סיני אשר הוצאתיך וכו' דלי בני ישראל עבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, לכך ירצע, ודוק ומיושב הכל ולא קשה מידי. והנה לפי זה ראוי להיות נרצע דוקא, מה שאין כן אם אמרינן אוזן ששמעה לא תגנוב, אם כן אינו ענין לרמז זה, אם כן לאו דוקא, והבן.
2
ג׳והנה ועבדו לעולם, פירש הרשב"ם על דרך הפשוט כל ימי חייו, עיין שם. ורש"י (ד"ה ועבדו) פירש עד היובל, והנה הראיה שהביא רש"י מאיש אל משפחתו תשיבו (ויקרא כה י), אינה חזקה כל כך, די"ל באינו נרצע רק בתוך שש והבן, אבל מכל מקום הקבלה עיקר, דאיך יתכן עונש בלתי קצוב והלא לכל תכלה ראיתי קץ, וידוע מה שפירשו בזה הפסוק (תהלים קיט צו) לכל תכלה וגו'. אך אם נימא אוזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים, וגם במכרוהו בית דין שייך האי טעמא כמ"ש המזרחי, במה שמקבל על עצמו עכשיו העבדות מרצונו כמ"ש המזרחי, אם כן יתכן מאד הפירוש על דרך הפשוט, כי אינו בדרך עונש רק בדרך החלט, כי ידוע ולא יכלו להתמהמה (שמות יב לט), והנה אם לאו האי טעמא דהמציל מזוטו של ים שהוציאן על פי זה קודם זמנו משורת הדין, היו נשקעין בעבדות, אם כן הוא דדוחה להאי טעמא דהמציל מזוטו של ים וכו', אם כן לו ראוי להיות עבד עולם מאז, ולכך ועבדו לעולם, והבן כי היא נכון ונפלא בס"ד. והנה מבואר במפרשים די"ל דהרציעה היא סימן וחותם עבדות, וי"ל שהוא רק לעונש מחמת אוזן ששמעה כנ"ל. ונפקא מינה בין הטעמים, דאם אמרינן רק מחמת עונש הנ"ל, ראוי להיות הרציעה באליה, דהוי כאלו כפף האליה לתוך האוזן שלא שמעה, כדאיתא בכתובות (דף ה' ע"ב) שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף האליה לתוכה, ואם כן הוי מדה כנגד מדה. אבל אם הוא חותם עבדות, ראוי להיות בגובה של אוזן שאינו חוזר, עד כאן מבואר במפרשים עיין בצנצנת מנחם (דף ט"ו ע"ג וד' ודף ט"ז ע"א). ולי נראה להכריע, דאם נימא דהוי עבד עולם ממש, מסתבר דהוי גם כן חותם עבדות, מה שאין כן אם נימא דעובד רק עד היובל, לא שייך בו חותם עבדות שהוא בו לעולם, אלא ודאי דאינו חותם עבדות כלל, וזה ברור. ואם כן לפי זה אתי שפיר שייכות הפלוגתות, כי בלא דברי רב ור"י בר יודא הוי אמינא מרצע דוקא, ואם כן הוי אמרינן הטעם דאוזן ששמעה כי לי בני ישראל וכו', ואם כן הרציעה הוא גם כן עבדות, ולפי זה לא היה מקום לדרשת ר' יודן בריבי דרוצעין במילתא, דהא כיון דהוי חותם עבדות ודאי דהוא בגובה של אוזן, וגם אין מקום לדברי חכמים דאמרי אין עבד עברי כהן נרצע, וכדמפרש בגמרא משום דבעינן ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב (ויקרא כה מא), דהא לפי הנ"ל הנרצע הוא עבד עולם, ואם כן לא קאי עליו האי קרא ושב וכו', ואם כן גם עבד עברי כהן נרצע, ואין מקום להוכחת חכמים כלום, רק בלא זה היה נדחה דרשת ר' יודן בריבי כמ"ש, רק עכשיו דאשמעונין דברי ר' יוסי בריבי יהודה ורבי, ועל כל פנים לתרוייהו מרצע לאו דוקא, ואם כן לפי זה יתכן לומר אוזן ששמעה לא תגנוב וכו', וכמאן דאמר דמוכר עצמו אינו נרצע דהא איכא פלוגתא בזה, ולפי זה אינו עבד עולם אלא עד היובל, וממילא דלא הוי חותם עבדות, ואם כן אתי שפיר דרשת ר' יודן בריבי דהוא במילת, ולפי זה גם כן שפיר אמרו דאין עבד עברי כהן נרצע, דהא מצוות ואל משפחתו תשיבו הנאמר ביובל, קאי גם כן על נרצע, ואם כן שפיר הוכיחו החכמים, ודוק היטב בכל מ"ש כי נכון הוא בס"ד.
3