ישמח משה, תזריע ה׳Yismach Moshe, Tazria 5
א׳אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' (ויקרא יג ב). במדרש רבה (ויק"ר ט"ו א') הדא הוא דכתיב (איוב כח כה) לעשות לרוח משקל ומים תיכן במדה. ונ"ל בהקדים הא דאיתא בנדרים (ז' ע"ב) דהא דכתיב (שמות ד יט) כי מתו כל האנשים, היינו שהענו. וכתב הר"ן ז"ל דליכא למימר שהיו מצורעים, דהא כתיב בהו (דברים יא ו) יצאו נצבים בקרב כל ישראל, ואם היו מצורעים היו משולחין מהמחנה. וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה, דהא חזרו למומן במעשה העגל (במ"ר פ"ז א'), וכן כתבו התוספת (בע"ז ה' ע"א, ד"ה אלא), והקשה מהר"ש סקיטי הא איתא במשנה (נגעים פ"ז מ"א) אלו נגעים טהורות, שהיו בו קודם מתן תורה, וילפינן מדכתיב יהיה, משמע ולא שכבר היה, וכבר כתבנו תירץ נכון על זה למעלה במקומו בפרשת שמות, עיין שם. ועתה נראה ליישב קושיא זו באופן אחר. גם ליישב קושית התוספת (בעירוכין דף ג', ע"א, ד"ה והצרוע) שם דיליף הגמרא לרבות הקטן דמטמא בנגעים, (דהוה אמינא דלא מטמא) משום דכתיב אדם כי יהיה מכל מקום, וכן הוא בנדה (דף מ"ד ע"א), ושם פירש רש"י (ד"ה אדם) דכתיב (במדבר לא לה) ונפש אדם מן הנשים, ובקטנות משתעי קרא. עוד שם בעירוכין (ג' ע"א) והצרוע (ויקרא יג מה), הרי כאן שנים, ולכך מרבינן אשה דלא נימא איש ולא אשה. והקשו התוספת הלא מאדם נמי מרבינן אשה, דהא שם כתיב ונפש אדם מן הנשים, וכיון דשקולין הן יבואו שניהם, ותירצו בדוחק, והיא קושיא עצומה מאד. ולי נראה ליישב, בהקדים דבאמת אדם דכתיב בקרא לא מיותר, דהא במדרש רבה פרשה זו (ויק"ר ט"ו ד') על הפסוק הנ"ל אדם כי יהיה וגו', הדה"ד (משלי יט כט) נכונו ללצים שפטים וכו', כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתייראו, אמר להם משה אל תתייראו אלו לאומות העולם וכו', עיין שם. ויש לדקדק היכן רמיזא זאת בקרא אדם כי יהיה. ועוד קשה וכי אומות העולם נצטוו על הנגעים. והנ"ל בזה דהמדרש מפרש דישראל דוקא נקראו אדם, כמו שנאמר (יחזקאל לד לא) אדם אתם וכו' (עיין יבמות ס"א ע"א). והוי פירושו כמו ונפש כי תחטא (ויקרא ה א), דפירש הזוהר (ח"ג י"ג ע"א) שהוא לשון תימא, הכי נמי אדם כי יהיה וגו', ר"ל דודאי מי שמתנהג בחקות הישראלי ונקרא אדם, דבר תימא איך יהיה בו נגע, ואם כן אין להם ליירא דהברירה בידם, ואם כן אדם דקרא לא מייתר. וכן אם תפרש דברי המדרש כפשוטו דמשמע ליה אדם כי יהיה סתם אדם ולא ישראל, דהיינו מי שמתנהג בחקות הישראלי, גם כן לא מייתר, ואם כן מהיכן נשמע לרבויי קטן כיון דכבר נתמעט מאיש דכתיב בקרא, וכי כמה מיעוטים צריך הלא די במיעוט אחד. ונ"ל דהלא בהוריות (דף יו"ד ע"א) יליף מאדם כי יהיה, למעט את שהיה בו כבר מלפני הדבור. והנה קשה הלא מבואר במדרש רבה (פרשת נשא פרשה זיי"ן) דכל בעלי מומין נתרפאו בשעת מתן תורה, ומשמע שם גם בעלי נגעים, וכן מבואר מדברי התוספת והר"ן הנ"ל דגם מנגעים נתרפאו, אם כן קשה היכי משכחת לה נגע שלפני הדבור, ואף דמבואר שם במדרש דבשעת העגל חזרו, הלא כיון דנתרפא ואחר כך חזר, ודאי לא הוי כנגע שלפני הדבור, רק הוי כנגע חדשה. וצריך לומר דהלא הקשה הידי משה שם הא דפריך הגמרא (בע"ז ה' ע"א) למימרא דאי לא חטאו לא מייתי, והא כתיב פרשת יבמות ופרשת נחלות, ולמה לא הקשה מפרשת נגעים לכולי עלמא, והשאיר בצריך עיון. ונ"ל דלא קשה מידי, דבשלמא התם בעבודה זרה לענין מיתה, מבואר שם דעל דעת כן ניתנה התורה שלא ישלוט בהם מלאך המות, עיין שם. אם כן משמעו דלא ישלוט בכל הדורות, דהא התורה ניתנה לכל הדורות, אם כן פריך שפיר. מה שאין כן לענין ריפוא המומין דלא ניתנה התורה על דעת כן, רק מבואר במדרש רבה פרשת נשא לפי שהיו רובן אז בעלי מומין על ידי העבודה כמבואר שם, ואמר הקב"ה אין זה כבודה של תורה שתינתן לדור בעלי מומים, ואם אמתין עד שיבואו בניהם, הרי אנו משהין במתן תורה, עיין שם. הרי מבואר דלא נתרפאו רק מפני שהיו אז אותו הדור בעלי מומין, והיה גנאי שיהיו דור מקבלי התורה רובן ככולם בעלי מומין, לכך נתרפאו כולן, אבל לא יבצר מכאן ולהלן להיות העולם כמנהגו נוהג שיארע בעל מום או בתולדה או על ידי סיבה, לכך לא קשה מידי מפרשת נגעים, וזה ברור ואמת בס"ד. והנה לפי הצעה זו דלא נתרפאו רק מפני הגנאי שיהיו מקבלי התורה בעלי מומין, אם כן יתכן דאותן שלא היו בכלל מקבלי התורה, כגון קטנים יונקי שדים שאין בהם דעת לא נתרפאו, ואם כן איצטרך שפיר למעט נגע שלפני הדבור בקטן שהיה בו נגע לפני הדבור דלא נתרפא ולא קשה מידי, ואם כן מיושב קושית מהר"ש סקוטי על הר"ן הנ"ל, דבגדולים כיון שנתרפאו וחזרו במעשה העגל, הוה ליה כנגע חדשה, כנ"ל נכון בס"ד. ולפי זה ממילא מוכרח דקטן מטמא בנגע, דאם לא כן נשאר הקושיא למה לו יהיה למעט מלפני הדבור, ואין לומר דאצטרך למעוטי קטן שהיה בו נגע לפני הדבור, הא קטן בלאו הכי לא מטמא בנגע, אלא ודאי מדאיצטרך יהיה, שמע מינה דקטן מטמא בנגע. ואין לומר דאצטרך לאשה שהיה בה נגע לפני הדבור, דהא אשה בכלל מקבלי התורה כמבואר במדרש רבה פרשת יתרו (שמו"ר כ"ח ב') כה תאמר לבית יעקב (שמות יט ג), אלו הנשים וכו', שם למה לנשים תחלה, מפני שהם מזורזין במצות עיין שם, אמר הקב"ה כשבראתי את העולם לא נצטווה אלא אדם הראשון, ואחר כך חוה עברה וקלקלה את העולם, ועכשיו אם איני קורא לנשים תחלה, הרי הן מבטלת את התורה. הרי דהיו בכלל מקבלי התורה. וכן מבואר במסכת שבת פרק ר' עקיבא (שבת דף פ"ו ע"א) דהציוה שלשת ימים אל תגשו וגו' (שמות יט טו), הוא משום נשים שלא יהיו טמאין בשעת קבלת התורה, דהפולטת ביום השלישי טמאה עיין שם, ועיין שם (שבת פ"ו) ע"ב שלא יהיה הללו הולכים לקבל התורה והללו לטבילה, עיין שם. אלמא דהלכו הנשים לקבל תורה. והנה מה דהוכיח המדרש שם שלא היה בהם בעלי מומין, דכתיב (שמות יט ח) ויענו כל העם יחדיו, הרי שלא היה בהם אלמים, הלא קאי כל העם על בית יעקב ובני ישראל דנאמר שם לפני זה, אם כן נשים בכלל, אם כן ממילא דויתיצבו (שמות יט יז), קאי גם עלייהון, וכן מה דאמרו נעשה, וכן וכל העם רואים וגו' (שמות כ יח), וזה ברור אף דלא היו בכלל עבודה במצרים, מכל מקום כיון דנתרפאו מקבלי התורה, כולם נתרפאו ושבט לוי יוכיח דלא היו גם כן בכלל עבודה, ואף על פי כן נתרפאו כמו דאמר (במ"ר פ"ז א') מנין שלא היה בהם חגרין וכו', שמע מינה דבכולן לא היה אף בשבטו של לוי. אם כן לפי זה הפ"י בגמרא כך, דאמר אדם כי יהיה, דמורה למעט נגע שלפני הדבור, אם כן ממילא מוכח אדם מכל מקום, או כל שהוא אדם כמ"ש, אבל לא מרבוי דאדם כלל, ואם כן ממילא מיושב קושית התוספת דהא בנשים ליכא הוכחה זו. ומיהו עדיין יש לפקפק דהלשון דגמרא דעירוכין דמסיק דכתיב אדם כי יהיה מכל מקום, משמע קצת דתיבת אדם דייק, דמשמע ליה אדם מכל מקום, ויותר משמע במסכת נדה (דף מ"ד ע"א) דאמר שם אדם כל שהוא, משמע דתיבת אדם דייק, דלפי מ"ש הוה ליה למימר דכתיב אדם כי יהיה, שמע מינה דקטן מטמא. לזה אומר לך דאף דלא ילפינן מתיבת אדם רק כמ"ש, מכל מקום לא סגי בלא זה דנימא דאדם משמע כל שהוא, דהא עדיין יש לומר דאף על פי כן אינו מוכרח דקטן מטמא בנגע, דהא יש לומר שהיה קטן בשעת מתן תורה, והיה בו נגע ואחר כך נתגדל ועדיין הנגע בו, דהוה אמינא דטמא דהא עכשיו גדול הוא, לכך קמשמע לן דטהור הוא משום דלא נתהוה אחר מתן תורה. דזה אינו, דאף אם נימא כן, מכל מקום מוכח דקטן אינו מטמא בנגע, דהא אם אמרינן דהתורה טיהר הנגע שהיה בו קודם, ועל כרחך היינו טעמא משום דלא נתהוה בזמן שטמאה, אם כן לפי זה אם אמרינן דקטן אינו מטמא בנגע, אם כן ממילא הנגע שהיה בו בקטנותו אינו מטמא אף אחר שנתגדל אף כקטן שאחר הדבור, דהא לא נתהוה בזמן טומאה, ואם כן לפי זה קשה מאי אריא שהיה בו לפני הדבור, הלא בכהאי גוונא שהנגע היה בו מקטנותו, אפילו אחר הדבור אינו מטמא, ואין לומר דיהיה, אתא באמת לארויי יהיה ולא שכבר היה מקטנותו, ולא למעט נגע דלפני הדבור דאין צריך למעט כמ"ש, דגם זה אינו, דבשלמא אם נימא דאתא למעט נגע דלפני הדבור, הוי שפיר משמע בלשון הפסוק יהיה מכאן ואילך ולא שכבר היה, אבל יהיה בגדלותו ולא שכבר היה בקטנותו זה אינו במשמע, דגדול בפסוק זה מאן דכר שמיה דהלא גם קטנים נקראו אדם, ואף דאינו מיותר דנימא דאתא לרבויי, ויש לומר דכבר ממועט במקום אחר כמ"ש, מכל מקום הלא הפסוק הזה אינו מדבר בזה כלל שיהיה דוקא גדול מטמא, דנימא דיהיה אתא למעוטי דגדול אינו מטמא מה שהיה בקטנותו, אלא ודאי צריך לומר דממעט שהיו לפני הדבור, ואם כן על כרחך מוכרח דקטן מטמא, דאם לא כן קשה מאי אריא לפני הדבור וכו' כמ"ש. והשתא מדוקדק לשון הגמרא במסכת עירוכין ובמסכת נדה דאמר אדם כל שהו, אף דהוכחת הגמרא הוא כמ"ש מדכתיב אדם כי יהיה, שמע מינה דקטן מטמא, עיקר הוכחא הוא על ידי דאדם משמע מכל מקום או כל שהוא אדם, ממילא מוכח דקטן מטמא, דאם לא כן יהיה למה כמ"ש, דאין לומר דאיצטרך למעט שהיה בו בקטנותו, דזה אין במשמע כיון דאדם משמע כל שהוא, אבל אם הוי י"ל דאדם גדול משמע, הוי שפיר י"ל כמ"ש ולא הוי מוכח כלל מדכתיב יהיה, אבל השתא דאדם משמע כל שהוא, שפיר מוכח מדכתיב יהיה ודוק, אבל עיקר הוכחא מדכתיב יהיה וכמ"ש, ואם כן לא קשה מידי קושית התוספת, ודוק.
1
ב׳ואתהפכה כאופן במילי דקשה לשיטת התוספת דמאדם קא דייק דאתא לרבויי, קשה למה לי הא מיהיה נפקא כמ"ש. ויש לומר דשמא התוספת סברו דדוקא ממומין נתרפאו שהיה ברובן מחמת עבודה כמבואר במדרש פרשת נשא, אבל לאו מנגעים שאינם ענין לעבודה. וגם מלשון המדרש שם שחזרו למומן ונעשו זבין ומצורעין, אין מוכרח דנתרפאו בשעת מתן תורה מנגעים, דיש לומר דהכי פירושו שחזרו למומן וגם נעשו זבין ומצורעין מאותו החטא, ודלא כשיטת הר"ן דנדרים והתוספת דע"א, וממילא דלפי זה לא קשה כלל קושית הידי משה שכתבתי לעיל, ואם כן לא מוכח מיהיה. וקצת ראיה לזה, דלפי המבואר במדרש פרשת יתרו (שמו"ר כ"ח ו') קול ה' בכח (תהלים כט ד), בכחו לא נאמר אלא בכח, לפי כחו של כל אחד, הזקנים לפי כחן, והבחורים לפי כחן, והקטנים לפי כחן, אם כן משמע דגם קטנים קבלו לפי כחן ועל פי ניסי, ואם כן לפי זה נפל בבירא התירץ שכתבתי דאיצטרך לקטן כיון דקטן היה גם כן בכלל מקבלי התורה, אם כן ודאי גם כן נתרפאו אף שלא היו בכלל עבודה, כמו הנשים שנתרפאו כמו שהוכחתי. ואף דנראה לומר דאין מזה סתירה להתירץ שכתבתי דאף אם קטנים קבלו לפי כחן, דוקא קטנים שיש בהן כח וקצת דעת ודבור, אבל לא יונקי שדים ותינוק בן יומו, מכל מקום אפשר לומר כיון דגם קטנים קבלו התורה, ורצון הבורא היה שיקבלו הכל אפילו קטנים, ודאי דכלם קבלו בדרך ניסי והיפלא מה' דבר, ושירת הים יוכיח שאפילו יונקי שדים ועוברים במעי אמן אמרו שירה (ברכות נ' ע"א), אלא על כרחך צריך לומר דמנגעים לא נתרפאו כלל, ואם כן לא מוכח מיהיה, ואיצטרך שפיר אדם לרבות לקטן, כנ"ל בדעת התוספת. והנה על פסוק הנ"ל לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה, פירש במדרש רבה שם שאפילו רוח הקודש ששורה על הנביאים הוא במשקל, ומים תיכן במדה, היינו דברי תורה שמקבלין הכל במדה, ונראה דר"ל כל אחד לפי כחו כנ"ל. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל אדם כי יהיה וגו', אדם בא לרבות קטן, וקשה למה לי הלא מיהיה נפקא, לזה אמר הדה"ד לעשות לרוח משקל ומים תיכן במדה, היינו כל אחד לפי כחו, ואם כן לפי זה גם קטנים קבלו, ולפי זה על כרחך צריך לומר דמנגעים לא נתרפאו, ולא מוכח מיהיה, ושפיר איצטרך אדם, ודוק היטב.
2
ג׳באופן אחר י"ל, על פי דאיתא בהוריות (דף יו"ד ע"א) יהיה, למעט נגע שלפני הדבור, והלא דין הוא מזב, מה לזב שכן אינו מטמא באונס, תאמר בנגעים שכן מטמא באונס. ומפרש שם דרבי שמעון ממעט נגעי אונסים מונתתי, היינו נגעי רוחות ונגעי כשפים, עיין שם. ויש להבין דלמה נשתנו נגעי רוחות ונגעי כשפים משאר נגעי אונסים, דהיינו על ידי הכאה וכו' כפירוש רש"י שם (ד"ה דכתיב). וצריך לומר דהשאר הכל בכלל ונתתי, כאמרם ז"ל (חולין ז' ע"ב) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אבל בכשפים מצינו בהדיא בחולין (ז' ע"ב) דאמר ר' יוחנן למה נקרא שמן כשפים, שמכחישין פמליא של מעלה, וכן הוא בסנהדרין (דף ס"ז ע"ב), וכן בנפיחת שדים דהיינו נגעי רוחות, דמקום דשכיחא היזקא במקומן במקום שהן מצוין תדיר, חיישינן כדאיתא בברכות (דף ג':), אלמא דיש להם רשות להזיק שם, וכן להיוצא יחידי בלילה, ועיין במסכת פסחים (דף חי"ת ע"ב) בהני בי' רב דדיירי וכו', דמשמע דאי לאו דשלוחי מצוה הן, יש להן רשות להזיק, וכן מבואר בכמה מקומות, לכך אינם בכלל ונתתי לררבי שמעון. ויותר יתכן דנגעי רוחות, כמשמעו שבא מחמת קור וחום של הרוחות, ולכך לא הוי בכלל ונתתי לרבי שמעון, כדאיתא במסכת כתובות (למ"ד ע"א) דהכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים, ולרבנן צריך לומר דגם זה בכלל ונתתי, ועל פי ששמעתי לפרש הפסוק (ישעיה נ"ד טז) ואנכי בראתי משחית לחבל, כמו שאמרו (ברכות ל"ג ע"א) אוי לו לערוד שפגע בו ר' חנינא בן דוסא, (ופירש רש"י [ד"ה ומת] בשם בה"ג) דנבקע לו מעיין, וכן כאן, דהלא מבואר בסנהדרין (דף ס"ז:) דכל כשפים נמחין במים, עיין שם במעשה דזעירי, ואם השי"ת רוצה מזמין לו מים, וכן נפיחת הרוח הוא במשקל שלא יזיק לבריות כמבואר במדרש. והנה דעת המדרש נראה, דאם הוי אמרינן דיש נגעי אונס דלא מטמאו), אם כן שוב לא הוי פירכא, ועל פי זה יתבאר אדם כי יהיה, אתא להורות לנגע שלפני הדבור דאינו מטמא, וקשה והלא דין הוא מזב ולמה לי קרא, ושמא תאמר דאיכא פירכא כנ"ל, הלא גם כאן מוכח מונתתי דנגעי רוחות וכשפים לא מטמאו, לזה אמר לעשות רוח משקל כנ"ל, ומים תיכן במדה היינו כפי מה שצריך בכל עת, אם כן הכל בכלל ונתתי, ושפיר איכא פירכא, לכך איצטרך יהיה, ודוק כי נכון הוא בס"ד.
3