ישמח משה, וארא א׳Yismach Moshe, Vaera 1
א׳וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה' (שמות ו ב). עיין באלשיך מה שדקדק. (א), שמשנה מדבור לאמירה. (ב), טרם אמרו ית' אליו דבור, חזר ואמר ויאמר. (ג), מה שמשנה מאלקים להויה. (ד), אומרו אני ה', מה חידש לו, עד כאן. ועיין שם מה שכתב דנמשך לפסוק שלפניו (שמות ו א) ויאמר ה' אל משה עתה תראה. ואף אני בעקבותיו אלך לפרש, על פי דברי הקדמונים (בפרשת משפטים) בפסוק (שמות כב כו) והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, דפירשו בעבור שהמצוה הזאת לכאורה אינו כפי שורת הדין שילוה מעותיו ולא יבקשם ממנו, ולא יקח רבית והמשכון ישיבנו לו בכל יום, לכך אמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי, לא בבחינת היותי שופט אלא בבחינה אחרת, והיא כי חנון אני, ובהכרח ארחם ואחון על העניים והאביונים עיין שם במהר"י אברבנאל. הרי מצינו דהדין נצמח מכח מדת הרחמים, ובזה יובן מאמרם ז"ל (ב"ר ל"ג ג') כי הרשעים מהפכין מדת הרחמים למדת הדין, והיינו עתה תראה אשר אעשה לפרעה וגו', כי הדין נתעורר עליהם מרוב הרחמנות שעל ישראל, אם כן הוא דין קשה מאד כי גם הרחמים מסכים עליו והוא סבתו, והיינו ביד חזקה כפול שהוא דין כפול, ומפרש וידבר אלקים וגו' אני ה' הרחמים, כי ממנו נצמח הדין הקשה מאד, והבן. וי"ל כי על פי דברי משה למה הרעות, נצמח הדין הקשה על מצרים שהוא כמו צעק יצעק (שמות כב כב), והבן. והיינו עתה תראה, בפרט לפי דברי האלשיך שאמירתו למה הרעות נצמח מרוב רחמנותו על ישראל, ואם כן זה כעין קל וחומר, יתר מרעהו צדיק וכל שכן הבורא ית"ש, אם כן מזה נתעורר למעלה רחמים בלי ערך, ויאמר אליו דייק אני ה' מקור הרחמים.
1
ב׳ויתכן לומר עוד, דהנה הבטיח לו ית' עתה תראה אשר אעשה לפרעה, ושמא ידאג משה אולי ישוב וניחם על הרעה לפרעה, דלרעה יש חזרה ולא לטובה כי רחום הוא (ברכות ז' ע"ב), לזה אמר (שמות ו ב) וידבר אלקים למשה, היינו מדת הדין שאליו מיוחס הדבור קשות שיעשה לפרעה, ויאמר אליו אני ה' הרחמים שממנו נצמח הדין, כמו שנאמר (שמות ב כג) ויזעקו ותעל שועתם, אם כן ודאי דאין חזרה. ולפי זה יובן (תהלים (כא יד) כ"א י"ד) רומה ה' בעוזך נשירה ונזמרה גבורתיך, והבן. או יאמר, על פי מ"ש בפסוק (שמואל א' (טו כט) ט"ו כ"ט) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך, ואם כן מבואר בפשיטות שהמדת הדין של פרעה, הוא רחמים לישראל ואין חזרה. ועל פי זה מדוקדק תיבת אליו, דהיינו אליו לישראל עמו, והבן.
2
ג׳עוד יתבאר על פי היערות דבש (ח"ב דף נ"ג ע"ב) על הפסוק (בראשית, ו ג) לא ידין רוחי באדם בשגם הוא בשר, ודרשו (חולין קל"ט ע"ב) זה משה. כי הקב"ה אמר לא ידין רוחי להתנהג עם הברואים במדת הדין כי אי אפשר לסבלו, אך עם מי אתנהג במדת הדין עם משה, לכך נקרא משה איש האלקים (דברים לג א), שהוא איש המתנהג על פי מדת הדין שהיה יכול לסבלו, עד כאן דבריו. ועל פי זה י"ל שחשב כי אם יתנהג כך במדת הדין, איך יתקיימו ישראל, והיינו וידבר אלקים, ר"ל זה דבר אל משה לבד, ויאמר אליו אני ה' לנגד עמו, והבן.
3
ד׳ובדרך דרוש על פי הדת ודין מדיני התורה, יתבאר וידבר אלקים (שמות ו ב). וגם הא דכתיב בתריה (שמות ו ג) וארא אל אברהם וגו' באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם וגו', עד (שמות ו ח) ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'. הנה הקושיות רבו כמו רבו. (א), מה אשמועינן בזה שהבטחה היה בשם אל שדי, ומה נפקא מינה בזה באיזה שם היה ההבטחה, ובפרט לפי מה שפירש רש"י ושמי ה' לא נודעתי להם, שלא ניכר להם במדת אמיתית שלא נתקיים הבטחה בימיהם, אם כן אף אם היה הבטחה בשם ה', מכל מקום לא נתקיים בימיהם. (ב), ועוד קשה על הא דאמר ושמי ה' וגו', אי כפשוטו שלא הודיעם שם ה', קשה מה שהקשה רש"י והראב"ע הלא כתיב באברהם (בראשית טו ז) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, וביעקב (בראשית כח יג) אני ה' אלקי אברהם אביך. ועוד שהיה ראוי לומר לא הודעתי, ואם נפרש כפירוש רש"י שלא ניכרתי להם במדת אמיתית שלי שהרי הבטחתים ולא קיימתים, עד כאן. קשה הרי לא הגיע הזמן שיתקיים. ואין לומר מכל מקום לא נראה להם קיום ההבטחה. זה אינו, דהלא נתקיימו להם כמה הבטחות, כמו באברהם שהבטיח לו שם אתה זוכה לבנים (ר"ה ט"ז ע"ב), והבטיח לו שתילד שרה ונתקיים. וכן ביצחק (בראשית כו ג) גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, ונתקיים כמו שנאמר (בראשית כו כח) ראו ראינו כי ה' עמך, ונאמר (בראשית כו יב) וימצא מאה שערים ויברכהו ה'. וכן ביעקב (בראשית כו טו) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך וגו', הכל נתקיים. אם כן הרי ניכר להם מדת אמיתית שלו ית' במה שראוי להתקיים אז, ומה' לא נתקיים אז שעוד לא הגיע הזמן, והחלק יעיד על הכל, ובפרט על הכלל וקצתו על קצתו, וקושיא גדולה מאד היא לענ"ד. (ג), איך נמשך לזה הפסוק (שמות ו ד) וגם הקמותי וגו'. (ד), (שמות ו ו) לכן אמור לבני ישראל אני ה', ואחר כך מסיים אני ה', ותרתי למה.
4
ה׳והנ"ל, דהנה במסכת ב"ב (דף קי"ז ע"א) יליף מקרא דונתתי אותה לכם מורשה, דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, עיין שם. ושם (ב"ב דף קי"ט ע"א) מסיק דמוחזקת היא ליוצאי מצרים, דבניהם נטלו חלק בכורה, עיין שם. והנה לכאורה קשה ממה נפשך, אי זכו משעת הבטחה אם כן הרי זכו האבות, ואם כן הרי ראוי להתחלק ארץ ישראל לשנים עשר חלקים שווין, שהם בני יעקב וכל אחד מוריש לבניו כפי הבנים ולא כפי הבני בנים. ואי לא זכו עד שעת ביאתן, אם כן היה ראוי להתחלק לבאי הארץ ולא ליוצאי מצרים. ונ"ל לתרץ על פי מה דקיימא לן בשו"ע חו"מ (סימן רמ"ה) ובאה"ע (סי' נ"א) דנתתי מהני, אבל לא אתן. והוא מגמרא פרק השולח (גיטין דף מ':) עשיתי פלוני עבדי בן חורין וכו', אעשנו בן חורין וכו', אמר רבי יוחנן וכולן בשטר, ואף להסוברים דקנין מהני אף באתן, היינו לענין שצריך לקיים מה שקבל עליו, אבל מכל מקום לא זכה בו המקובל כל זמן שלא נתן, ואם כן ממילא דאין נופל בו לשון ירושה להוריש לבניו, והבן. וכן מבואר בתשובת מיימוני בשם העיטור, (הובא בתשובת שארית יוסף סימן ב'). והנה השי"ת הבטיח להאבות רק שיתן את הארץ, ואם כן הוי אתן ולא קנו מן הדין, (ואף שהבטחה שבפרשת לך (בראשית יז ח) נאמר ונתתי, הוי כמו אתן כי הוא"ו הופכת להבא, וכן פירש התרגום ואתן), אף דמחויב לקיים דהא נשבע להם, כדכתיב (שופטים ב א) אשר נשבעתי לאבותיכם וגו', וכמו שנאמר אשר נשאתי את ידי, מכל מקום לא זכו כמ"ש בשם תשובת מיימוני. אך די"ל דשאני אמירתו של השי"ת דעבר ועתיד הוא אחד אצלו, ואם כן אשר עתיד להיות כבר היה, אם כן אתן הוי כמו נתתי, והבן. אמנם נ"ל לחלק בזה בין אם היה האמירה והבטחה בשם הויה ב"ה, ובין אם היה בשם אל שדי כמו שאבאר, דהנה שם אל הונח או על שכובש כעסו בחזקה, כמ"ש התוספת (ר"ה דף י"ז ע"ב בהג"ה שם) ועושה חסד (שמות כ ו), כמו שנאמר (תהלים נב ג) חסד אל וגו', וכן שדי או על שאמר לעולמו די (חגיגה י"ב ע"א), או על שידור המערכה, ואם כן הם תארים מחודשים בבריאה ונופלים תחת הזמן, כי הזמן נברא וכל הנבראים נופלים תחת הזמן, מה שאין כן שם העצם שמורה רק על מהותו היה הוה ויהיה, ואמרו רז"ל (פרקי דר"א פ"ג) עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד, ואם כן הוא למעלה מהזמן, כי הזמן מכלל הנבראים ועבר ועתיד והוה הוא אחד כי רק הזמן מחלקן, אבל מה שלמעלה מהזמן אין בו פירוד והיא אחדות השם, הוא היה והוא הוה והוא יהיה, ומה שהיה הוא שיהיה, ואשר עתיד להיות כבר היה, והבן זה. ולפי זה יש לומר דבשלמא אם היה הבטחה בשם הויה, שמורה על היותו למעלה מהזמן ועבר ועתיד והוה אחד, אם כן הוי אתן כמו נתתי, מה שאין כן אם ההבטחה היא בשמות אל שדי שתולים בזמן, אם כן ההבטחה בבחינת התחלקות עבר ועתיד, הדר הוי כמו אתן. ולפי זה מתורץ קושיא הנ"ל היטב, דהאבות לא זכו בארץ דהוי קנין אתן, אף דמחויב לקיים מכח שנשבע להם, מכל מקום לא זכו להוריש לבניהם וכמ"ש לעיל, ואף דעבר ועתיד אצל השי"ת הוא אחד, מכל מקום הרי לא הבטיח להם בשם הויה המורה על בחינה זו, רק בשמות אל שדי התלוים בזמן והוי קנין אתן, אבל יוצאי מצרים שהבטיח להם בשם הויה ב"ה, וכדכתיב כאן לכן אמור לבני ישראל אני הויה וגו', דהוא למעלה מהזמן, אם כן הוי נתתי ושפיר זכו, והטעם דלהם ניתנה ולא לאבות, משום דארץ ישראל היא שכר השיעבוד והעבודה, כמו ששלחו אל מלך אדום שטר חוב היה מוטל על שנינו וכו' (במ"ר פי"ט ט"ו). והנה בהאבות לא שיעבדו רק בהיוצאי מצרים לבדם, והם סבלו כל הצרות והעבודה הקשה, והבן.
5
ו׳ועל פי הדברים האלו נבוא אל המכיוון, שהשי"ת אמר למשה לומר לישראל שיוציאם ממצרים ויתן להם את הארץ, ובכן הודיע מיד סדר החלוקה שהיא ליוצאי מצרים ולא להאבות מטעם שכתבנו. ונקדים עוד דידוע דאלקים הוא מדת הדין, משום דאלקים הוא דיין ושופט, והנה כל זה המאמר הוא דיני ממונות בדין גמור דאתן לא מהני ונתתי מהני, וגם אם מחויב לקיים הנותן, מכל מקום המקבל לא זכה, וראוי להתחלק ליוצאי מצרים הואיל והם פרעו השטר חוב. על כן נאמר וידבר אלקים השופט כל הארץ אל משה, להודיעו סדר חלוקת הארץ דהוא ליוצאי מצרים מילתא בטעמא, ויאמר אליו אני ה', ר"ל באמת עבר והוה ועתיד בסוג אחד, מכל מקום וארא וגו' באל שדי כפירוש רש"י, דהיינו דהבטחות להאבות היה רק בשם אל שדי שתולה בזמן, ושמי הויה לא נודעתי להם, כפירוש רש"י לא ניכרתי להם במדת אמיתית שלי שעליה נקרא שמי ה' שנאמן לאמת דברי וכו', (היינו כדפרשנו דשם הויה מורה שהוא למעלה מהזמן ועבר ועתיד אחד, הוי אתן כמו נתתי), שהרי הבטחתים ולא קיימתי, כלומר דאלו קיימתי בימיהם כבר זכו הם, מה שאין כן שעוד לא קיימתי אף שעדיין לא הגיע זמן לקיים, סוף סוף לא זכו ביה מטעם שכתבתי, ואלו הובטחו בשם הויה, אף שעדיין לא קיימתי, מכל מקום היו הם הזוכים, אולם הרי הם הובטחו רק בשם אל שדי התולה בזמן. וגם, ר"ל מצורף לזה הקמותי את בריתי לתת דייקא, דהוי קנין אתן, ואם כן עוד לא זכו בה בכח הבטחה זו, וגם אני שמעתי וגו' אשר מצרים מעבידים אותם, אותם דייקא, אם כן להם ראוי הירושה, לכן אמור לבני ישראל הם יוצאי מצרים אני ה' וגו' אשר נשאתי את ידי, כפירוש רש"י הרימותי לישבע לתת, ואם כן מחויב אני לקיים, ומכל מקום לא זכו האבות, ונתתי אותה לכם מורשה שאתם הזוכים בה ומורישים אותה לבניכם אחריכם, שאליכם הוי נתתי בבחינת הויה עבר ועתיד בסוג אחד, ובשם זה אני מבטיחכם והבן, ושמא תאמר הלא גם נתתי לא מהני רק אם היא ביד הנותן, אבל כאן עדיין הוא ביד הכנעניים והוי דבר שאינו ברשותו, לזה אמר אני ה', והכל בידי וברשותי לה' הארץ ומלואה (תהלים כד א) כנ"ל. ולפי זה הפירוש אין כאן דבור קשות למשה כלל ואתי שפיר הכל, דלכל הפירושים העיקר חסר, כי איך נאמר כאן ולא הרהרו אחרי, ודוק היטב כי הוא ענין עמוק והבן כי הכל נכון בס"ד.
6