ישמח משה, ואתחנן ט״זYismach Moshe, Vaetchanan 16
א׳כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם (דברים ד לא). כפל הדברים במלות שונות. ועוד שמקדים ברחום, ומסיים כאשר נשבע וכו', דמאחר שכבר נשבע אין צריך לרחמים, דהא צריך לקיים שבועתו. ועוד דפוחת והולך, דמעיקרא אמר לא ירפך דהיינו שלא לענותם, ואחר כך ולא ישחיתך דהיינו רק שלא לכלותם, והבן. ונ"ל דהכי פירושו, דהא מבואר בש"ס ברש"י (ד"ה) ותוספת (ד"ה ושמואל) שבת נ"ה ע"א, דלצדיקים לא תמה זכות אבות לעולם, ולרשעים מישראל דתמה זכות אבות, מכל מקום ברית אבות לא תמה. ומפרשין על פי זה הפסוק (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, זא"ת ר"ת זכו"ת אבו"ת תמ"ה, מכל מקום לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם דייקא, דברית אבות לא תמה, על כן הרי מבואר דברית, היינו שלא לכלותם כאמור לכלותם, וכן נאמר (מלאכי ג ו) אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. והנה מובן דאם לא הברית והשבועה, היו משתמש במדת הרחמים שהקדים ושיתף (ב"ר י"ב ט"ו), לענין שלא לכלותו, אבל שלא לענותו לא היה הגנה. אבל מאחר שיש ברית ושבועה שלא לכלותו ואין צריך להשתמשות מדת הרחמים בזה, אם כן ממילא דהשתמשות מדת הרחמים הוא שלא לענותם. ועל פי זה מבואר הפסוק כי אל רחום וכו' ה' אלקיך, היינו השיתוף והקדים שהוא ה' אלהיך לענין ולא ירפך, דהיינו שלא לענותם כלל. ולא ישחיתך, ר"ל דלענין ולא ישחיתך שלא לכלותך, הוא משום ולא ישכח את ברית אבותיך כאשר נשבע להם, ואין צריך בזה להשתמשות הרחמים, והבן.
1
