ישמח משה, וישלח י״דYismach Moshe, Vayishlach 14
א׳במדרש (ב"ר ע"ה י"ג) אמר יעקב כתבת בתורתך (ויקרא כב כח) ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ואם יבא אותו רשע ויאבד את בני ואת אמם כאחת, ספר תורה שאתה עתיד ליתן בהר סיני מי יקראנה, עד כאן. והנ"ל כי איתא במדרש פרשת תצא (דב"ר פ"ו א') דאותו ואת בנו הוא מרחמיו של הקב"ה, וכן איתא בילקוט פרשת אמור (דף קע"ד ע"א (ילקו"ש רמז תרמ"ג) יודע צדיק נפש בהמתו (משלי יב י), זה הקב"ה שכתב בתורתו ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ורחמי רשעים אכזרי זה סנחרב, דכתיב ביה (הושע י יד) אם על בנים רוטשה, עד כאן. ולדעתי אין זה סותר להמשנה (ברכות ל"ג ע"ב) דהאומר על קן צפור וכו', דהכל רק גזירת המלך על עבדיו. דהא יש להבין וכי השי"ת רוצה לתקן את הבהמה בזה, הלא בזה לא הועיל דמכל מקום כל האומות יהרגו מבהמות אותו ואת בנו ביום אחד, וישראל הם רק מיעוטא דמיעוטא. רק העיקר הוא שהשי"ת מדריך את בניו ועבדיו במדת רחמנות, והבן זה כי נכון הוא בס"ד. והנה הרחמנות על הבהמות היא ענוה היותר גדולה, דהא רבי יוחנן (מגילה דף ל"א ע"א) למד ענותנותו של הקב"ה מתורה נביאים וכתובים, רק מהפסוקים המבואר בהן השגחה ורחמנות על מין האדם, וכל שכן מהשגחה ורחמנות על הבהמות. והנה ידיעת הפכים בשוה, דהאדם המתאכזר הוא הוראה על הגאוה היותר גדולה. והנה אמרו רז"ל (סוטה דף ה'.) דלכך ניתנה התורה בהר סיני, שהוא נמוך שבהרים דהתורה אין לה שייכות רק עם מי שמשפיל דעתו, ומהאי טעמא לא ניתנה התורה רק לישראל, וכדכתיב (דברים ז ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט, ואמרו רז"ל (חולין פ"ט ע"א) אמר הקב"ה לישראל חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני נותן לכם גדולה אתם ממעטים עצמיכם. ונ"ל דזה גם כן מה שדרשו (שמו"ר ב' ד') הר סיני, שממנו ירדה שנאה לעכו"ם לפי שהם גאים, כאמרם ז"ל (שם) נתתי גדולה לפרעה וכו', לנבוכדנצר, לסנחרב וכו'. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל כתבת בתורתך וכו', והטעם מפני הרחמנות והיא הענוה כמ"ש, ואם יבא רשע זה וכו' אם כן מורה על אכזריותו וגאותו, הואיל והוא משורש החיצוני משרשן של עכו"ם מצד נשמתו, ומורה זה על גאותן של עכו"ם, אם כן אם ישמיד בני ולא יהיה ישראל בעולם, אם כן ספר תורה שאתה עתיד ליתן בהר סיני דייקא, דמורה דהתורה אין לה שייכות עם הגאים, מי יקראנה כנ"ל. ומזה יוצא מוסר גדול איך ראוי להשגיח על השפלים על העניים והחולים והקטנים בני עניים שמהם תצא תורה מכח שפלותן (נדרים פ"א ע"א), והבן זה.
1
