ישמח משה, יתרו ט״וYismach Moshe, Yitro 15
א׳במסכתא מגילה פרק ד' (דף כ"ט ע"א) דרש בר קפרא מאי דכתיב (תהלים סח יז) למה תרצדין הרים גבנונים וכו', למה תרצו דין עם סיני, כולכם גבנונים בעלי מומים וכו', עיין שם. והנה על זה קשה מאי דכתיב (תהלים ס"ח) ההר חמד אלקים לשבתו אף ה' ישכון לנצח, אי קאי על הר סיני, הא מקרא מלא נאמר (שמות יט יג) במשוך היובל המה יעלו בהר, דהוא סימן לסילוק השכינה (מכילתא), בהקדים לבאר המדרש (רות רבה פתיחתא) על הפסוק (ישעיה סג א) אני מדבר בצדקה (שהביא העיר בנימין במסכת יבמות סימן י"ב), עתידין אומות העולם לקטרג על ישראל ולומר אם הללו עובדי עבודה זרה הללו עובדי עבודה זרה, ואם הללו מגלי עריות הללו מגלי עריות, עיין שם מה שהקשה בספר הנ"ל דמה זה לשון ספק, דהא העובדי כוכבים ומזלות ודאי עובדי עבודה זרה. ועוד קשה מה זה דאמרו אם הללו עובדי עבודה זרה וכו', איך יתכן כיון שהמה עובדין לעבודה זרה וישראל להשי"ת, וכן בגילוי עריות דהמה פרוצין בעריות, וסתם ישראל גדורין בעריות.
1
ב׳והנ"ל על פי מה שנ"ל לבאר בפשוטו הפסוק (תהילים (תהלים לא יט) ל"א י"ט) תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז. על פי מה שאמרו רז"ל (סנהדרין דף ל"ח:) כי אמרו ית"ש נעשה אדם (בראשית א כו), ללמד ענוה, ומכאן פקרו המינים לומר כי ח"ו שתי רשויות יש, היינו תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק צדיקו של עולם ית"ש עתק, דבר שנעתק ממנו דהיינו אמונת שניות, בגאוה ובוז ר"ל הגאוה ובוז שהם רוצים להתלבש בו, ואינם רוצים לומר שבא ללמד ענוה. או יאמר, דר"ל בגאוה ובוז, אף אם אין אומר ואין דברים וקולם לא נשמע, ועל זה מפורש בגאוה ובוז, ר"ל על ידי הגאוה הם כאלו היו מדברים כנ"ל, והבן. ועל פי זה יובן מה שאמר (תהלים צג א) ה' מלך גאות לבש, וגם כן יתבאר מה שיסד רבינו מאיר בקינות, סיני העל כן בחר בך אלקים ומאס בגדולים, וזרח בגבוליך להיות לאות ולמופת לדת כי תמעט ותרד מכבודה וכו', תחת מעיל שק תתכס וכו', עיין שם. ולכאורה הוא נגד דברי רז"ל הנ"ל במגילה ובמסכת סוטה (דף ה' ע"א) אמר ר' יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הניח הש"י כל הרים וגבעות שבעולם ולא השרה שכינתו אלא על הר סיני, ופירש רש"י (ד"ה) ילמד אדם מדעת קונו, לאהוב הנמיכות. אם כן מבואר דהוא ללמד ענוה ולא סימן שתרד הדת מכבודה, ולמה שאבאר דברי רבינו מאיר יהיה לאחדים עם דברי רז"ל ובקנה אחד יעלו. והנה כבר הרגישו המפרשים בהמדרש (שוח"ט מזמור פ"ז) (שהביא היפה תואר סדר ויחי פרשה צ"ט) על הפסוק (ישעיה ב' ב') נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, וז"ל: לעתיד לבא יביא הקב"ה הר תבור והר סיני והר הכרמל, ויבנה עליהם בית המקדש שנאמר נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ההרים שהיה כבר, עכ"ל. והקשו הלא השי"ת בוחר בנימוכים, כמבואר בפרק ד' דמסכת מגילה ופרק א' דסוטה הנ"ל, עיין בפרשת דרכים דרוש י"ד בדרך ענוים, ותירצו בדוחק. ואני מוסיף בקושיא דהא גם הר הבית ודאי לא ידחה, רק בהר הבית יהיה על אותן ההרים, וכן משמע לשון הפסוק נכון יהיה הר בית ה', דהיינו הר הבית בראש ההרים ר"ל בראש ההרים הנ"ל, ואם כן יהיה גבוה מאד מאד. והנ"ל בזה דהתירוץ על הקושיא מבואר להדיא בהאי קרא, והוא הא דכתיב בהאי קרא בתר ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. ואבאר זה, דבאמת ודאי כבוד שמים הוא להיות מקום כבודו והשראתו ית"ש ברומו של עולם, וגם לו ית"ש נאה להתלבש בעטרת גאות, והוא לבושו הנאה לו מלך גאות לבש, לכן יתגאה אמרו לאלקים, אך קודם שנתגלה מלכותו כי בכל משלה, וקודם שנודע לכל שאין זולתו רצונו יתברך להסתר לבוש הגאות ולא להתלבש בו, כדי שלא יטעו על ידי זה מכח המאמר נעשה אדם, כי יאמרו הלא אינו מתנהג בענוה, והם לא יבינו כי בא ללמד ענוה לאחרים ויפלו באמונות השניות ח"ו, על כן בחר לו יה לשכון במקום נמוך. אבל לעתיד שיתגלה לעין כל כי אפס בלתו ונגלה כבוד ה' לעין כל בשר, ולא יצוייר שיעלה עוד על הדעת מחשבת שניות ח"ו, אז יתלבש בלבושו ההדר לו. ואם כן מיושב הסתירה הנ"ל, והנה הוא מבואר להדיא בקרא דאמר נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, דר"ל כמו שנדרש במדרש, לזה אמר ונשא מגבעות, ר"ל דהפסוק בעצמו מקשה דאם כן דעל אותן ההרים יהיה הר הבית ועליו הבית המקדש, אם כן יהיה נשא מכל הגבעות, ואיך יתכן זה הלא נשמע ממתן תורה שהשי"ת בוחר הנמיכות, לזה מתרץ ונהרו אליו כל הגוים, ר"ל דשאני התם כי כבר יתגלה לכל שאין זולתו ואין שטן ואין פגע רע, על כן יתלבש מלך הכבוד בכבודו, והוא נכון בס"ד. ועל פי זה אתי שפיר דברי ר' מאיר הנ"ל, כי ידוע כי התורה ניתנה על דרך חירות משיעבוד מלכיות וחירות ממלאך המו' (עיין עירובין נ"ד ע"א), דאלו לא חטאו היו נשאר כבוד ה' כמו שיהיה לעתיד, ואם כן למה בחר הנמיכות, אלא הוא כי הכל צפוי אף שהרשות נתונה (אבות פ"ג מט"ו), ואם כן אמר רבינו מאיר שפיר סימן לדת שתרד מכבודה, כי אלולי כן לא היה בוחר הנמוך כמו שלא יבחר לעתיד, ואם כן בקנה אחד עולה עם דברי רז"ל והוא נפלא בס"ד. והנה איתא במסכת ברכות (דף י"ג ע"ב) כיון דאמליכתא למעלה ולמטה, תו לא צריכת, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה דאמליכתיה), מבואר מזה דאחדות הוא עיקר המלוכה, וכן אמרו רז"ל (שם (ברכות י"ג ע"ב)) דקריאת שמע הוא קבלת עול מלכות שמים, וכן מפורש במסכת ר"ה (ל"ב ע"ב) לענין מלכיות, שמסיים בשל תורה דאין לך מלכות גדול מזה. ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל ה' מלך, ר"ל שיתגלה מלכותו והוא עיקר האחדות שאין זולתו, אז גאות לבש שיתלבש בו שלא יכלו עוד לטעות בו, וגם זה נכון בס"ד. ועל פי זה יתבאר המדרש שעתידין שרי אומות העולם לקטרג וכו', דהנה אמרו רז"ל (סוטה דף ד' ע"ב) כל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה. ולפי מ"ש יובן, דהא מחזיק באמונות שניות ח"ו, דהא אינו סובר שבא ללמד מדת ענוה במאמר נעשה אדם, וכמ"ש הפסוק תאלמנה שפתי וגו'. (והנה הפירוש הנ"ל על כל המתגאה וכו' מצאתי אחר כך בספרים), והנה עיין בפרשת דרכים (בדרוש י"ד) מ"ש על הפסוק (ישעיה סו ב) ואת כל אלה ידי עשתה וגו', ומה שהביא דברי היפה תואר שם, והמבואר שם דהנה פשט המאמר נעשה אדם, אין בו קושיא שדרך כבוד הוא לדבר כן כמ"ש הראב"ע בשם גאון, אך עיקר הקושיא היא איך נותן מקום לטעות, ואני מוסיף הלא ציוה השי"ת ולפני עיור וגו' (ויקרא יט יד), והשי"ת שומר תורתו, כדאיתא בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג) (בע"י סי' ט"ו) מלך בשר ודם גוזר גזירה, הוא רוצה מקיים אותה רוצה אין מקיים אותה, אבל הקב"ה אינו כן, מ"ט ושמרו את משמרתי (ויקרא כב ט), אני שמרתי מצותיה של תורה תחלה עד כאן, אם כן איך מכשילן. לכך צריך לומר שהוא ללמד ענוה, והוא תועלת גדול כמ"ש הפרשת דרכים שם ואלף שוטים יאבדו, אם כן מבואר מזה דאינו מוכח דבא ללמד ענוה, רק מוכח הקושיא איך מכשילן. והנה יש פלוגתא אם בן נח מציוה על השיתוף או אינו מציוה, דדוקא ישראל מציוה דהמשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם (בסנהדרין דף ס"ג.). ועכשיו נחזי אנן, דאם נימא דבן נח אינו מציוה על השיתוף, אם כן אין כאן לפני עיור, דהא אינם מציווין ולא חיישינן לטעותם, וישראל לא יטעו דלהם בביאור נאמר ה' אחד (דברים ו ד), ונתגלה להם במתן תורה, כאמרם ז"ל שקרע השמים ושמי השמים וכו', וכמו דכתיב (דברים ד טו) כי לא ראיתם כל תמונה, אם כן לפי זה אינו מוכח דבא ללמד ענוה, רק שדרך כבוד לדבר כן, אם כן ממילא דהמתגאה אינו כעובד עבודה זרה. מה שאין כן אם אמרינן דבן נח מציוה על השיתוף, אם כן יש לפני עור וקשה שפיר אין הכשילן, ועל כרחך צריך לומר דהוא ללמד ענוה, וממילא דהמתגאה כעובד עבודה זרה. והנה אמרו (ביצה דף כ"ה ע"ב) שלשה גאים הם, ישראל באומות, והנה כתיב (מלאכי א יא) כי גדול שמי בגוים אמר ה' צבאות, ואמרו רז"ל (מנחות ק"י ע"א) דקרו ליה אלהא דאלהא, אלמא דעבודה זרה שלהן הוא בשיתוף. ועל פי זה יתבאר אם הללו עובדי עבודה זרה, ר"ל אם העובדי כוכבים ומזלות בכלל עובדי עבודה זרה להענש, שמע מיניה דמציוה על השיתוף, אם כן לפי זה גם הללו עובדי עבודה זרה מכח גאותן, דלפי זה הוי כל המתגאה כעובד עבודה זרה. וזיל לאידך גיסא, דאם הללו לא הוי כע"א, דמתגאה אינו כעובד עבודה זרה, אם כן על כרחך דבני נח אינם מציוין על השיתוף כמ"ש, אם כן גם הללו לאו עובדי עבודה זרה הם, לכך אמר שפיר בלשון ספק ותולה זה בזה. וכן אם הללו מגלי עריות והללו מגלי עריות יתבאר, דהנה לגדר עריות יש שני טעמים. א', דכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה (ויק"ר כ"ד ו'), ובקרובים גס לבו ומצויין אצלו וממהרין לשמוע בקולו, ועל ידי שהרחיקן לגמרי לבל יהיה אפשר שתינשא לו כלל והוא בכרת ובמיתה, על ידי זה ניסח דעתו מהן ושוב אין לבו עליהן כלל, כמ"ש הרמב"ם טעם זה במורה (חלק ג' פרק מ"ט), ועל ידי זה נשארין בקדושתן. והנה איתא עוד טעם בחכמי אמת דלכך נאסרו עריות, דבדוגמא עליונה באורות העליונים הרוחניים יש יחודים וזוויגים בקבלת השפע השפעה ודוקא בקרובים, ונאסר דוגמא זו בתחתונים דהוי כמשתמש בשרבוטו של מלך, עד כאן. ונחזי אנן דהא דרשו רז"ל במסכתא סנהדרין (דף נ"ו:) לאמר (בראשית ב טז) זה גילוי עריות, ודרשו עוד (חגיגה י"א ע"ב) איש איש (ויקרא יח ו), מלמד שנכרים מוזהרים על העריות כישראל, והנה לפי הטעם הראשון קשה דקדושים תהיו (ויקרא יט ב), לישראל נאמר, אבל לטעם השני אתי שפיר וכל שכן הוא, מה אנן עם קרובו לא הותר לן להשתמש בשרביטו של מלך, הם על אחת כמה וכמה. והנה עיין בעיר בנימין במסכת סוטה (סי' קס"ה) דמשום זה שלמה גזר על השניות, עיין שם ויוצק חן בשפתיו, ועיין שם עוד דמטעם זה אמרו רז"ל שם (סוטה ד' ע"ב) כל המתגאה כאלו בא על כל העריות כולן, כתיב הכא (משלי טז ה) תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב התם (ויקרא יח כז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ, משום דמתגאה משתמש גם כן בשרביטו של מלך, כי השם מלך גאות לבש, אם כן הוי ממש כבא על העריות, ודפח"ח. אם כן לפי זה אם נימא כטעם הראשון, אם כן אינו ענין מתגאה לבא על העריות, אבל לטעם הב' הרי דומה שפיר. ועל פי זה יתבאר אם הללו מגלי עריות, שמע מינה דמוזהרין על העריות, דאם מותרין המה, לאו מגלי עריות המה דהיתר הוא להם, אלא ודאי דמוזהרין המה, אם כן על כרחך צריך לומר כטעם ה"ב, אם כן גם הללו מגלי עריות מכח גאותן, דלטעם זה הוי שפיר המתגאה כאלו בא על העריות כולן, והוא נכון. ועל פי זה אתי שפיר בפסוק למה תרצדון הרים וגו' כדרש בר קפרא, וקשה על זה מפסוק נכון יהיה הר בית ה' וגו', לזה אמר ההר, ר"ל הידוע וגבוה שבכל ההרים חמד אלקים לשבתו, אף, ר"ל כשיהיה אף דבר זה שה' ישכון לנצח ולא ירד מכבודו ושוב לא יהיה מקום לטעות כמ"ש, והוא נכון בס"ד, וכן יהיה במהרה בימינו שישכון בהר בית ה' בתוכינו אמן.
2