ישראל קדושים ג׳Yisrael Kedoshim 3
א׳ומהו הקידוש במותר אמרו בתורת כהנים (ריש פרשת קדושים) קדושים תהיו פרושים תהיו ופירש ברמב"ן על התורה שם דהוא מצווה בפני עצמו לפרוש מן המותרות ושלא יהיה נבל על פי התורה וכדרך שאמרו (ברכות כ"ב.) שלא יהיו תלמיד חכם מצוים אצל נשותיהם כתרנגולים וכן בשאר ענינים יעוין שם באורך. והביא ראיה מנזיר שנקרא קדוש על שם פרישותו וכן כתב ראיה זו המהרש"א בחידושי אגדות (יבמות כ'.) עיין שם. ובויקרא רבה (פרשה כ"ד) איתא כשם שאני פרוש כך תהיו פרושים כשם שאני קדוש כך תהיו קדושים הדא הוא דכתיב קדושים תהיו. וכלשון זה גם כן בתורת כהנים [סוף פרשת קדושים] קדושים על פסוק והייתם לי קדושים. והנה דחשיב בתרתי פרושים וקדושים אלא שמכל מקום כיילינהו תרווייהו בקדושים דקרא. וגם בסדר המדריגות בעבודה זרה (כ':) חשיב פרישות וקדושה בתרתי ופירש רש"י פרישות אף מדבר המותר פורש להחמיר על עצמו. ומשמע דקדושה הוא ענין אחר למעלה מזה. ופירוש פרישות בכל מקום הוא כן לפרוש מכל מיני תאוות כמשמעו של מלת פרוש. ובסוטה (כ' א') אשה פרושה ומכת פרושים עיין שם בגמרא (כ"ב.) וברש"י על אשה ושם (ע"ב) שבעה פרושים הן וכו' עד שעושים מעשה זמרי וכו' שבזה הוא עיקר הפרישות. ובלשון הכתוב גם זה בכלל קדושה דזהו אתחלתא דקדושה מה שאדם מקדש עצמו מלמטה הוא על ידי שפורש מתאוותיו המותרות. אבל בלשון חכמים בתלמודין חלוקין לב'.
1
ב׳ובירושלמי פרק א' דשבת (סוף הלכה ג' וסוף פרק ג' דשקלים) איתא גם כן הני מדריגות דר' פנחס בן יאיר ולא חשיב שם פרישות וכן הוא גם בריש שיר השירים. ועיין שם הסדר, קדושה במקום פרישות דתלמודין ומייתי קרא דטהרו וקדשו וחסידות הוא האחרונה שם. ומהרש"א בחידושי אגדות שם תפס נוסחא זו עיקר עיין שם. וגם מהרי"ב בגליון הגמרא הגיהה שם נוסחת תלמודין. ואמת מדברי רש"י דיבור המתחיל אז וכו' ולא נאמר ליראיך ולענויך ולא אמר טפי לקדושיך משמע גם כן קצת כן ומכל מקום אין בזה הכרע כל כך. וכבר נודע דברי הקדמונים שאין להגיה הספרים בקל כל כך והגם דמצא כן בעין יעקב ורי"ף נודע כמה שנוים יש בכמה דוכתי בין נסחותיהם שהם נוסחת ספרדית לנוסחות תלמודא דידן שהוא נוסחות אשכנזית וצרפתית. ואף על פי שהרמב"ן שהיה מבני ספרד משתבח תמיד בנוסחאות הספרדיות במלחמות ובחידושיו בכמה מקומות. הרא"ש שהיה מצאצאי אשכנז כתב בתשובות דלבני אשכנז התורה ירושה מדור דור וקבלתם עדיפא מקבלת בני ספרד. ומה גם בנוסחת התלמוד אין להזניח נוסחות לצמצם המקובלת בידינו מאבותינו. וגם מה שכתב מהרי"ב מסוטה אף הוא איננה בנוסחותינו כל עיקר שם ובודאי גם הוא נוסחא ספרדית. ולדעתי נוסחותינו בכאן אפשר לקיימה שפיר והירושלמי שהקדים קדושה כוונתו לאתחלתא דקדושה והוא הפרישות שבתלמודין במקומה. ודבר זה אין כבד כל כך על הגוף שביד האדם לשלוט על יצרו ולבלום תאוותיו כרצונו. אבל הקדושה שבתלמודין השנויה באחרונה שאי אפשר לבוא לה אלא בסוף כל המדריגות הוא ענין אחר. ונראה לי דהירושלמי קרי לזו חסידות דאין כוונתו בה לחסידות דתלמודין שהכוונה בו לחסידות המורגל בכל מקום דרצה לומר המחמיר על עצמו בדבר המותר על פי הדין והנה זה כמו הפרישות מן המותר. אלא שזה רק בעניני תאוות ובשב ואל תעשה והחסידות בכל ענינים ובקום ועשה גם כן. והירושלמי כייל תרוייהו בקדושה שהוא לקדש עצמו לפרוש ולהחמיר על עצמו בדבר המותר והחסידות שנה באחרונה. וכפי הגירסא בשבת וכן הוא ברי"ף בעבודה זרה חסידות אחר רוח הקודש. על כרחך ונתתי רוחי בכם היינו חסידות כמו שכתב הר"ן שם. צריך לומר דדבר זה אינו אלא על ידי מה שהקדוש ברוך הוא נותן רוחו בו. וזהו עצמו שלימות הקדושה מה שמקדשין אותו מלמעלה.
2
ג׳ותלמודין חשיב רק המדריגות שביד האדם להשיג בהשתדלותו. וזה מה שהשם יתברך נותן הוא שלימות החסידות הגדולה מכולן שזוכין לה בעלי רוח הקודש. וכדוד המלך ע"ה רבן של בעלי רוח הקודש דקרי לנפשיה חסיד כמו שאמרו ברכות ד' א' זכה להיות לבו חלל בקרבו שלא שלט בו יצר הרע כמו שאמרו בעבודה זרה ד' סוף ע"ב. ודבר זה אינו אלא על ידי שהקדוש ברוך הוא עוזרו כמו שאמרו בסוכה נ"ב ריש ע"ב. אלא שאין הקדוש ברוך הוא עוזר אלא למי שבא לטהר דהמשפט להיות מסייעין לו כמו שאמרו יומא ל"ח סוף ע"ב. ומייתי שם לפני זה הא דרגלי חסידיו ישמור דצריך שישתדל בפרישות וחסידות בדבר המותר כדי לזכות לשמירה וסיוע שמלמעלה במה שהוא אין יכול להעזר מעצמו גם אחר כל השתדלותו בפרישות וחסידות האפשר. אז השם יתברך שולח עזרו מקודש מקידוש מעשים שיש בו ואת רוחו יתן בקרבו דעל ידי זה הוא העזר. כענין שנאמר (יחזקאל י"א) ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי לב האבן וגו'. ותלמודין לא חשיב מה שאינו מהשתדלותו אלא רוח הקודש.
3