ישראל קדושים ד׳Yisrael Kedoshim 4
א׳אבל הקדושה המוזכר בתלמודין הוא החסידות דירושלמי שפירש הר"ן שם דכל מעשיו לשם שמים, ובסוף קידושין פרק ב' ריש ע"א איתא הכל לשם שמים לענין שאין צריך כל כך הגדרה מערוה לענין שימוש באשה. ומה דלקח בת ברתיה תותי כנפיו עיין שם. והכוונה דמי שכל מעשיו לשם שמים אין צריך כל כך פרישות מן המותר שהוא רק מפחד היצר. וכן אמרו בקידושין ל' ב' לענין תורה תבלין ליצר משל לרופא וכו' אכול ושתה מה שהנאתך ורחץ וכו' עיין שם דכששמור מהיצר על ידי התורה יוכל להשתמש בהנאותיו אכילה ושתיה ורחיצה וכדומה. והיינו על ידי שכל כוונתו בקדושה ולשם שמים. וזה פירוש תבלין שהוא דבר המתבל המאכל ועושה משאינו טוב דבר טוב ומשובח. ועיין באור זרוע גדול הנדפס מחדש חלק א' סוף סימן ש"ס שהביא הא דברכות שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין וכו' ועונת תלמידי חכמים מערב שבת. וכתב מיהו ההוא עובדא וכו' שאלמלא יהודה קיים לא ביטל עונתו וכו' (כתובות ס"ב ע"ב) משמע דמעליותא הוא שהיה תדיר אצל אשתו עד כאן, ומפרש כל בי שמשא על בין השמשות דכל יום. ואולי טעמו בזה מדציוה לנהוג אבילות דכפיית המטה וכבר היה בין השמשות. ובמו"ק כ"ז א' זקיפת המטה חובה. וכל המפרשים משמע דמפרשי כבי שמשי דכל הש"ס דהיינו ליל שבת. (ונראה לי ראיה לפירוש המפרשים מהסיפור שבירושלמי פרק ג' דבכורים עיין שם הוא בענין אחר ומכל מקום איתא שם דהיה בערב שבת עיין שם) וכן הוא בשיטה מקובצת שם בכתובות בשם תלמידי רבי יונה. והעמודא דנורא שהיה נראה קודם ביאתו היה מבעוד יום דהיה עדיין פנאי לכפות ולנהוג אבילות שעה קלה. והוה ליה להביא מסנהדרין ק"ז א' אפילו בשעת חליו כו' בכל לילה וכו' וכלום יש תלמיד חכם יותר מדוד המלך ע"ה שהיה ראש התלמידי חכמים שבדורו כמו שאמרו שם ל"ו א' ובכמה דוכתי. ולכאורה משום דמלך יש לו דין טייל. ומזה דמה שאמרו כתובות ס"ב א' כגון ר' שמואל בר שילת דוקא הוא אפילו שכמותו שהוא תלמיד חכם וכמו שכתב בשיטה מקובצת שם בשם תלמידי רבינו יונה עיין שם. ולא כהבית שמואל ריש סימן ע"ו שכתב דלאו דוקא. ויש לומר אפילו תימא דעונתו פעם אחת בשבת כיון דהיו לו י"ח נשים ונתחייב לכל אחת פעם אחת בשבת היה בכל לילה ולאו דוקא י"ח עונות בכל לילה רק לכל אחת עונתה ועל ידי זה היה בכל לילה. ומכל מקום קשה הא דלא יהיו תלמידי חכמים מצויים וכו' והרמב"ן קורא לזה נבל על פי התורה ודעל זה הוא המצות עשה דקדושים תהיו.
1
ב׳אבל הוא הדבר שדברתי דאטו אנן מדוד המלך ע"ה ניקו ונגמור דקרי לנפשיה חסיד וכמו שאמרנו לעיל מברכות ד' א' לא חסיד אני וכו' שלא היה מתענג בתאוות כשאר מלכי מזרח ומערב רק כל מעשיו לשם שמים וכמו שאמרנו לעיל דלא שלט בי' יצר הרע. וכן הוא בבבא בתרא י"ז ריש ע"א ויש אומרים אף דוד. ולאידך נמי יש לומר דלא פליגי אלא אראיה מקרא דלא מכרעא ולא נתפרש גביה בהדיא ומכל מקום יודה לגוף הענין וגם סתמא דגמרא דעבודה זרה (כ' ע"ב) הנזכר לעיל כיש אומרים. וכן הוא סתמא דברייתא ברכות ס"א ריש ע"ב מהאי קרא דצדיקים יצר טוב שופטן עיין שם ברש"י דהיצר הרע מת. ועיין שם הגירסא ברש"י שבעין יעקב איזה הוספת לשון. ובאבות דרבינו נתן פרק ל"ב איתא דניטל מהן יצר הרע וניתן יצר טוב מהך קרא דלבי חלל. וכן הוא על דוד המלך ע"ה בזהר פרשת משפטים ק"ז ריש ע"ב ופרשת פנחס רכ"ז ב' עיין שם. ובמדרש איתא שהרגו בתענית והיינו דעל ידי סיגוף היצר בהשתדלותו בכל כחו על ידי זה השם יתברך עוזרו אחר כך דאין שולט בו עוד. ועל ידי השתדלותו הוא שזוכה לכך. ולא שהשם יתברך מעצמו מסלק בחירתו ממנו ועושהו כמלאכי השרת. דלא על זה היה בריאת האדם. וכן הוא בתוספות בבא בתרא שם דיבור המתחיל שלושה עיין שם. ואחר שזכה לזה הרי לא הרגיש הנאה גופנית בכל עניני עולם הזה ולא כיוון אלא למצות עונה וככל מצוות השם יתברך ואינו כתלמיד חכם דעלמא שהיה בזה יציאה מקדושה. ואף על גב דגם כל תלמידי חכמים לא חשידו לעבור אמצות עשה דקדושים תהיו שיצטרכו לגדר הטבילה דגם תקנת הטבילה קילא ממצות עשה דאורייתא. והגם דאיתא שם בברכות כ"ב א' דגדרו בזה גם מעבירה ומייתי מעשה עיין שם כבר יישב זה רש"י שם דיבור המתחיל שתבע, אשה פנויה היתה וחכמים גזרו וכו' רצה לומר דפנויה שאין מופקרת לא אסורה מן התורה כדכתב ראב"ג פרק א' מאישות ומכל מקום מדרבנן אסירא והוא בכלל גזירת היחוד וכמו שכתב הרדב"ז בישינות סימן רכ"ה עיין שם ועל כן הועיל לו עוד תוספת איסור דרבנן שאחר כך. ויש להוסיף עוד דלמי שלא הוחזק ברשע ידוע דאין היצר הרע מסיתו מיד לעבירה אלא שמשכיח ממנו חומר האיסור ומראה לו פנים שאינו עבירה כלל דעכי אם נדרים ח' א' נשבעין לקיים המצוות ובויקרא רבה פרשה כ"ג ומדרש רבה רות על הפסוק חי ה' איוסף דוד ובועז ליצרן נשבעו ואף דמושבע ועומד מהר סיני רק היצר מראה לו שהוא היתר ואין עובר אשבועת הר סיני על זה מועיל השבועה וכיוצא בו שם היה נדמה לו דמותרת בתורת פלגש וכיוצא והועיל גדר דתקנת עזרא והכי נמי הני תלמידי חכמים שחושבים על ידי תורתו נתבלבל היצר הרע ועד שאין שולט בהם כמו שהוא באמת כח התורה וכמו שכתוב בשוחר טוב מזמור קי"ט על פסוק בלבי צפנתי מי שהתורה בלבו אין יצר הרע שולט בו ולא נוגע בו אבל דייק למי שהתורה בלבו והיינו אילין דשבילין דאורייתא כבישון בלבהון כמו שאמרו בויקרא רבה ריש פרשה י"ז על פסוק מסלות בלבבם ותורתו של דואג היה כולו רק משפה ולחוץ כמו שאמרו בסנהדרין ק"ו ב' עיין שם ברש"י דיבור המתחיל עלי פיך ולא בלב וכדמסיק שם אלא הקדוש ברוך הוא ליבא בעי. וכמו שאמרו בחגיגה ט"ו סוף ע"ב טינא היתה בלבם והיינו על ידי שלא היה בהם יראת שמים וכמו שאמרו ביומא ע"ב ב' על פסוק למה זה מחיר וגו' ולב אין. ובענין הכניסה בלב שהוא לתלמידי חכמים בעלי יראת שמים יש מדריגות מדריגות עד החקיקה הגמורה בלב על דרך שאמרו לעתיד על לוח לבם אכתבנה שהוא בהסרת לב האבן וביטול היצר לגמרי לעתיד שזכו לה בעולם הזה רק אבות העולם אברהם יצחק ויעקב ודוד המלך ע"ה אבל מכל מקום גם קצת גדולי חכמים זולתם זכו לקצת מאותה המדריגה כדרך שאמרו בכתובות י"ז א' אי דמיא עלייכי ככשורי ובנדה י"ג סוף ע"א אין זה יליד אשה ומפני כן לא הוצרכו להגדרות כל כך שגדרו בשאר בני אדם כדאיתא התם וכיוצא בו עולא דמנשק לאחותא בשבת י"ג סוף ע"א עיין שם בתוספות דיבור המתחיל ופליגי, וכיוצא בו בחידושי הרשב"א יבמות ל"ז ריש ע"ב דרבנן זהירי ועיין שם דהרמב"ם כתב זה בסתם תלמיד חכם ועיין בהרב המגיד פרק י"א מהלכות איסורי ביאה הלכה י'. ובאמת אין ראיה מרב ור' נחמן דרב גוברייהו לכל תלמידי חכמים ועיין בריטב"א סוף קדושין דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו וכו' ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפיף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש והיינו דר' יוחנן יתיב אשערי טבילה (ברכות כ' ע"א) ור' אבהו דנפקי אמהתא דבי קיסר (כתובות יז ע"א) וכמה מרבנן דמשתעו עם מטרוניתא בחדר סגור דעברי איחוד כההוא דשבת (קכ"ז:) ור' אחא דנקיט כלה אכתפיה (שם בכתובות) אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן כדחזינן בשמעתין ובגמרא שם פ"א איתא בר' עמרם חסידא נקרא חסיד, בשם מיוחד כך בין האמוראים על ידי התגברותו על היצר רק על ידי הכסיפה שבחר לעצמו בעולם הזה כדי לינצל ממנו ובזה זכה אחר כך דנפיק מיניה לגמרי. אבל עיקר שליטתו אדרבא בתלמידי חכמים יותר וכל הגדול עוד יותר כמו שאמרו בסוכה נ"ב סוף ע"א אלא שמכל מקום גם בכלל תלמיד חכם בענין הקידוש במותר עדיפי מעמי הארצות ויש דאין צריך הגדרה כל כך כההוא דשבת פ"ו סוף ע"א ישראל קדושים וכו' תלמיד חכם וכו' עיין שם ברש"י וקדושת תלמידי חכמים מצד התורה להיות קדושים אף שאין עושים כשאר ישראל קדושים ומכל מקום הם זהירי וקדושי וכיוצא בו מצינו בשאר עניני גזירות שם קל"ט ב' צורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחילה ובירושלמי פרק א' דשבת ריש הלכה ב' מתניתין בעמי הארץ מה דתני ר' חייא בחבריו עיין שם בקרבן עדה דעם הארץ צריך הרחקה יתירה ובריש פ"ד דתענית אמר ר' חגי כלום אמרו וכו' אנא מסתכלנא וכו' והובא בתוספות חגיגה ט"ז א' דיבור המתחיל בכהנים וזה על דרך שאמר שלמה המלך ע"ה אני ארבה ולא אסיר, אלא דההיא אדברי תורה שהוא כוללת כל הנפשות ואי אפשר לבטל אות אחת מדברי תורה מה שאין כן בגזירת חכמינו ז"ל על זה שיודע בעצמו לא גזרו. ומכל מקום היינו רק ר' חגי דרב גובריה ואף במה שכתוב סתם צורבא מרבנן לא גזר כתב בהרב המגיד פרק ד' משבת הלכה ג' דהרמב"ם לא כתב זה משום דאין צורבא מרבנן מצוי האידנא, וצריך עיון מזה על דברי הרמב"ם והרב המגיד בהלכות איסורי ביאה הנזכר דכתב הדין לתלמיד חכם אף במה דאמרו בגמרא רק ארב ור' נחמן ולא לסתם צורבא מרבנן. ומכל מקום הואיל וכל תלמיד חכם מרגיש בעצמו קצת קדושה יתירה מיהת על ידי התורה שאינו כעם הארץ לענין הקידוש במותר על ידי זה יוכל היצר להתעותו שכבר הגיע לגדר שאין צריך כל כך פרישות מהמותר ואפילו לא יפרוש אינו נבל ועכי אם לשון נקיה כתרנגולים שאמרו בעירובין ק' סוף ע"ב למדנו דרך ארץ מתרנגול שהוא נוהג במדת דרך ארץ. ועיקר הזיווג נקרא דרך ארץ בסוף נדרים צ"א ב' צערתן בדרך ארץ ובגיטין ע' א' מי שאינו בקי בדרך ארץ שמונה רובן קשה ד"א וכן איתא קדושין ב' ב' ביאה אקרי דרך וגם בנדה ט"ז ב' דרשו מקרא דבוזה דרכיו עיין שם ברש"י דיבור המתחיל בוזה, וכן בברכות י"א א' ממעט מהאי טעמא מבלכתך בדרך חתן דדרך היינו דרך ארץ כמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה ריש פרק א'. ודרך ארץ נקרא מה שהוא צריך לישוב הארץ והעולם, דלא תוהו בראה, ולהיות ביתו מיתבא יתיב על ידי זה, דזהו כל ענין דרך ארץ בכל מקום העוסק בישוב העולם כדרך שאמרו ברכות ל"ה ב' הנוהג בהן מנהג דרך ארץ, ובקדושין מ' ב' מי שאינו וכו' בדרך ארץ אינו מן הישוב. וההשתקעות בתאוות מה שאין צריך לישוב העולם, הוא היפך מדת דרך ארץ. ועל כן בחר אברהם אבינו ע"ה בארץ ישראל שראן עוסקין בניכוש וכו' ולא כאותן האוכלין ושותין ופוחזין כמו שאמרו בבראשית רבה פרשה ל"ט, שראה שהן בדרך ארץ הקודמת לתורה. והבין מזה דאותה הארץ הוא המוכנת לתורה כי אם אין דרך ארץ אין תורה כמו שאמרו פרק ג' דאבות, ובמסת כלה איתא שאלו את ר' אליעזר וכו' והלא כל בנות ישראל יש להם דרך ארץ (עיין שם הגהות הגר"א) אמר להם חס ושלום כל מי שאין התורה עוברת על פיו אין בו דרך ארץ. ורצה לומר דעל ידי מדת דרך ארץ גם כן אין מתכוין לפריצות ומרוחק מהרהורים ואין צריך להגדרות כל כך במותר. והשיב כל מי שאין וכו' דאם אין תורה אין דרך ארץ גם כן ואפילו מי שיש בו דרך ארץ דגם השואלים לא אמרו דבר שאינו דלא היו מזכירין ה' ריקים. אבל כן האמת דכל ישראל ואפילו הריקין הם בדרך ארץ שקדמה לתורה. שכן עתידין לזכות לעתיד מיהת לתורה כמו שכתוב כי כולם ידעו את ד'. אלא שמכל מקום כל זמן שלא נכנס עדיין הדברי תורה בלבו גם הדרך ארץ שלו אינו דרך ארץ גמור המצילות מן השקיעות בהיפוך תוקף הסתת היצר דדבר זה אינו אלא על ידי התורה ומי שהתורה עוברת תוך פיו מיהת אף שלא נקבע עדיין בלב הוא בדרך ארץ מיהת ויכול להציל עצמו גם מתוקף היצר על ידי מדת דרך ארץ כדרך שאמר ר' עמרם חסידא על ידי הבושה שהוא גם כן ממדת דרך ארץ שלא לעשות כן בפני בני אדם על כל פנים. דעכי אם נדרים כ' א' כל המתבייש לא במהרה חוטא ושאין לו בושה לא עמדו אבותיו על הר סיני. דשאין בו דרך ארץ סימן שאין בו ריח תורה גם כן מורשה מאבותיו דאז היה בו מושרש על כל פנים מדת דרך ארץ קודמת לתורה בלבבות בני ישראל שזהו מג' סימנים דבני ישראל שאמרו ביבמות ע"ט א' שהם ג' עקרי מדות דרך ארץ הקבועים בכל לבבות בני ישראל בטבע תולדותם. דעל ידי זה הם כלי לקבל דברי תורה אלא דהדרך ארץ שבטבע אינו מסלק הבחירה ורק לא במהרה חוטא אבל אם יתקפנו יצרו יוציאו מן העולם חס ושלום רק על ידי התורה יקבע בו הדרך ארץ על כל פנים שאפילו אין כחו יפה פעמים לכבשו על פי התורה כי בהכנסת הרהורין בלב הוא מבטלו מדברי תורה. מכל מקום נשאר הדרך ארץ הקודם לתורה לכבשו על פי המדת דרך ארץ וכן אף כשמתעהו היצר שכוונתו לקדושה ולשם שמים לבטל הרהורין וכיוצא בענין הפריצות במותר הרי כפי מחשבתו מיהת הוא בדרך ארץ ועל כן נקרא כתרנגולין לענין המדת דרך ארץ. ומכל מקום הוא לגנאי גם כן שאינו אלא כדרך גבר בעלמא בלי שום קדושה. מה שאין כן הקדוש באמת שכוונתו באמת לאמיתו למצוה לבד כדוד המלך ע"ה שלא בטל עונתו (סנהדרין ק"ז ע"א) וכיהודה בריה דר' חייא (כתובות ס"ב:) דגם כן הגיע למדריגה גדולה מהקדושה כי מצינו בבא בתרא ע"ה א' פליגי תרי מלאכי ברקיע (עיין שם גבריאל ומיכאל אני הגהתי מיכאל וגבריאל וכן הוא בילקוט ישעיה סימן של"ט ובשוחר טוב ריש מזמור פ"ז, וכן הוא סדרן ובשורשן שהם מחכמה וגבורה כנודע) ואמרי לה תרי אמוראי יהודה וחזקיה כי הן דוגמת אותן המלאכים וכמדומה דראיתי כן באיזה ספר בשם האריז"ל. ובבא מציעא פ"ה ב' דר' חייא ובניו כאבות. ונראה לי דהוא נגד יעקב אבינו ע"ה מדת האמת זו תורה דעביד דלא תשתכח מישראל כמדת שפת אמת תכון לעד ולא עד ארגיעה ועל כן כי אייקר תלמודייה ובעו לאדכוריה אמרו ברכות י"ח ב' ידע אבון בהאי צערא דזה היה כל עסקו וכחו שלא תשתכח תורה ועל ידי שהבירו מעט מידיעת אביהם חשבו לעורר מדרגתו דעל ידי זה יוכלו לזכור. וזהו מדרגת יעקב אבינו ע"ה לא מת, דמדת האמיתות הוא שלא יהיה לו ביטול כלל לעולם. ובניו הם תרין דרועין יהודה דוגמת מיכאל מימין וכן איתא במועד קטן כ"ה סוף ע"א דגני יהודה מימיניה וחזקיה משמאליה. וזה אחיזתו במדת החסד לאברהם שהוא שלימות כל תאוותיו בקדושה לשם שמים כמו שאמרו תאוות אדם חסדו, כנודע. ועל כן אמרו עליו גם כן לא ביטל עונתו כי לא היה לו שום כוונה אחרת רק למצות עונה ואז הרי הוא ככל המצוות שהם הנותנות קדושה בלב בני אדם ועל ידי זה אדרבא היתה נתוספת קדושה בלבבם. וזהו הסימן לאדם שהגיע למדריגה בקדושה שלא יכול יצרו להתעותו באיזה תאוה שאין כוונתו לגרמיה רק לשם שמים. כאשר הוא מרגיש על ידי זה רוח קדושה מתעורר בקרבו כי המצוות מכניסות קדושה בלב האדם לפניהם ולאחריהם שגם קודם העשיה כשמכין עצמו מכשירי מצוה מכלל המצוה שהרי לר' אליעזר (שבת ק"ל.) אפילו דוחות שבת כשאי אפשר לעשותם מערב שבת. ומשהגיע זמן המצוה וחיוב עשייתה משמע קצת מדברי הר"ן בחידושיו לבבא מציעא ל' סוף ע"א והובא גם כן בנמוקי יוסף שם פרק ב' דף ע"ו ע"ב דהליכתו לעשותה וכיוצא מכלל גוף המצוה נחשב לגמרי לדברי הכל לדחות לא תעשה. ועל כל פנים לדברי הכל גם מכשירין גמורין אף שאינן מגוף המצוה לדחות לא תעשה מכל מקום שם מצוה מיהת עליהן כיון דהם הכנה למצוה. והרי אפילו הנטפל לעושי מצוה כעושה מצוה כדתנן מכות ה' סוף ע"ב והכי נמי דבר הנטפל למעשה המצוה הוא כמצוה להכניס קדושה בלבו שזהו הקבול שכר דשכר מצוה מצוה דעל ידי התעוררות הקדושה בלב מתעורר להוסיף מצוות. מה שאין כן כשרוח עועים התעהו שהוא היפוך הקדושה שאינה אלא על ידי הגדרה וריחוק מתאוות וכמו שנתבאר.
2