ישראל קדושים ה׳Yisrael Kedoshim 5
א׳ועיקר הקדושה הגמורה הוא כשהגיע למדריגה זו הגדולה שיוכל להשתמש בכל הנאותיו בקדושה בלא כוונה לגמריה והנאת גופו, ורבינו הקדוש אמר על עצמו (כתובות ק"ד א') שלא נהנה באצבע קטנה עיין שם בתוספות שלא, נכנסו מעדנים לגופו. ובעבודה זרה י"א א' דלא פסק מעל שלחנו לא וכו' עיין שם בתוספות דיבור המתחיל שלא, שהוא להרחיב בני מעים לריבויי המעדנים. ובדיבור המתחיל צנון, נתקשו מההוא דכתובות ותירץ בדוחק שלשון שולחנם משמע דגם הוא אכל כן. וגם למה ירבה מעדנים כל כך לבני ביתו אם הוא לא חפץ ושאין ראוי וגם דמדמה לאנטונינוס. אבל האמת כמו שקבלתי וכן ראיתי אחר כך באיזה ספר דהפירוש כפשטיה ואף שהיה שולחנו מלא כל מעדני עולם מכל מקום הוא לא נהנה מזה כלל דהיינו דכל אכילתו היה בקדושה יתירה כמדתו דנקרא קדוש שהוא שלימות הקדושה להיות כל מעשיו והנאותיו לשם שמים ולא הרגיש הנאת עצמו כלל רק על דרך שאמרו בויקרא רבה פרשה ל"ד, בהלל לגמול חסד עם הדין אכסניא וכו' וקאי על אכילתו שהוא להחיות הנפש. ומתייחס אל הנפש כמו שאמרו במניעת האכילה (ויקרא כ״ג:כ״ז) ועניתם את נפשותיכם אך הלל לא הרגיש הנאת הגוף אלא מוצא פי ה' המחיה הדין נפשא עלובתא (שזה עלבון גדול לה מה שהיא מתלבשת בגוף העכור והגשמי עפר מן האדמה עד שלא תשיג הרוחניות להחיות אלא דרך לבוש הגשמי של אכילה ושתיה דברים גשמיים) האכסנאות גו גופא על כן נקרא גומל נפשן. וזה שאמרו גם כן בביצה ט"ז א', אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים. רצה לומר שלא הניח הנאה לשבת כשמאי כי הוא היה אוכל גם בימות החול על טהרת קודש להיות כל מאכלו בקדושה ורוחניות המאכל כבשבת וזה נקרא כל מעשיו לשם שמים כמו שכתבתי לעיל שמי שהוא כן אין צריך פרישות כי גם כל הנאותיו לשם שמים ולא לגרמיה. וזהו כל מעשיו גם מה שנראה כמעשה להנאתו היה באמת לשם שמים ומי שהוא כך, גם כל דברי הרשות שלו הכל קדוש ואין אצלו חילוק בין חול לשבת. ונראה דעל זה רמזו בזהר סוף פרשת קרח קע"ט ב' לא זזה שכינה מישראל ואפילו בשבתות דחול (ועיין בפרשת דרכים דף כ"ג עיין שם ובסוף ספר מדרש אליהו) רצה לומר מי שעושה חולו כשבת להיות כולו לה' תמיד שובת מכל מלאכות ימי המעשה ועובדין דחול, וכל עסקו רק בתורה ועבודת השם יתברך לשם שמים אין השכינה זזה מכותלי לבבו לקדשו על ידי זה מלמעלה בקדושה היתירה על ידי השראת שכינה בקרב לבו שיראה בכל ענייני עולם הזה איך כביכול שכינתו יתברך בתוכם והוא המחיה כולם והוא מה שאמרו ברעיא מהימנא צו כ"ט ב' דתלמידי חכמים כיום שבת וכו' ונפש דתלמידי חכמים אתקריאת שבת מלכתא נפש יתירה דשבת וכו' והכי תלמידי חכמים בנוי דמלכא ומטרוניתא אתקריאו שבתות וימים טובים וכו' כל מה דעבד ברנש לשבתות וימים טובים אית למעבד לון וכו' וסיים שם וכגוונא דכל מאני בית המקדש אתקריאו קודש הכי כל אינון דמשמשי תלמידי חכמים אתקריאו קודש ותלמודין דרב דאינון לקבל איברין דגופיה אתקריאו קודש קדשים וכו' עיין שם היינו דבאמת כל ישראל יש בהם קדושה כמו שנאמר קודש ישראל וגו', ולכולם נאמר והתקדשתם והייתם קדושים, קדושים תהיו, וכל סדרי קדושה, שהרי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כדתנן ריש פרק חלק. וחלק זה הוא חלק הקדושה שבקרבו שאין לו שום הנאה מעינוגי וחמדות עולם הזה שזהו החלק של עולם הבא שהוא עולם שאין בו אכילה ולא שתיה כמו שאמרו ברכות י"ז א' שאין שם שום הנאה גופנית דעולם הזה כלל.
1
ב׳וזה שאמרו חולין ז' ב' ישראל קדושים הם יש שרוצה ואין לו, ויש שיש לו ואינו רוצה וכו' דכל ישראל כולם נקראים קדושים ועיין שם בתוספות נדחקו אמאי נקרא קדוש זה שיש לו ואינו רוצה. ובאמת גם על זה שרוצה ואין לו יש לדקדק למה קראו קדוש בעבור זה ואין הנדיבות מגדרי הקדושה אלא הפרישות מתאוות. גם עיקר השם קדושים דעל ידי זה ראוים ליהנות כמו שכתב רש"י שם צ"ב מה צורך קדושה לזה ולמה לא יוכל ליהנות גם ממי שאינו קדוש ודי אם לא ירצה ליהנות מרשעי ישראל העושים עושר ולא במשפט וכיוצא. אבל ענין ר' פנחס בן יאיר דמייתי ליה שם לענין בהמתן של צדיקים מחמורו. ולקוח מזה מה שאמרו בשבת קי"ב ב' אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר עיין שם ברש"י. ובתוספות שם י"ב ב' זה בשם הבראשית רבה דמשמע שהוא היה המיוחד בזה בכל התנאים בתוקף הזהירות במידי דאכילה עד שאפילו חמורו היה שמור בזה מן השמים.
2
ג׳וזהו על ידי ההתקדשות מלמעלה לשמרו במה שהוא עצמו לא יכול לישמר ובהתפשטות כל כך עד שהגיעה גם לקניניו החומרים שזהו תכלית התפשטות הקדושה שמלמעלה דאני ה' מקדשם. כענין קדושת שבת דכתיב ביה למען ינוח שורך וחמורך וגו', ומצווה על שביתת בהמתו שהתפשטות הקדושה הוא גם בהם. דדבר זה אי אפשר לאדם לקדשו ולהכניס קדושה בבעלי חיים כלל רק בקדושת השבת קודש לה' שהשם יתברך מקדשו דהוא מעין עולם הבא עולם שכולו שבת שהוא כולו קודש דנתבטל הרע והטומאה מן העולם ויהיה ניכר לכל איך הכל נמשך מקדושתו יתברך.
3
ד׳וזהו המתנה טובה דשבת שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל אות ביני וביניכם כי אני ה' מקדשכם ולא עשה כן לכל גוי. ולאדם שטוב כר' פנחס בן יאיר שמטעימין לו מפרי מעשיו דעולם הבא בעולם הזה. זוכה לשפע קדושה זו תמיד על ידי שכבר התקדש עצמו מלמטה בכל יכולתו שיהיו כל אכילותיו והנאותיו קודש לה' וזה היה עסקו בפדיון שבוים. כי עיקר ההבדלה בין ישראל לעמים הוא על ידי הקדושה, שהם היפוך הקדושה. וכמו שאומרים בסדר הבדלות המבדיל בין קודש לחול וכו' ובין ישראל לעמים והוא עצמו ההבדלה דבין יום השביעי לששת ימי המעשה ובין אור לחושך והתחלת הכל ועיקרם הוא ההבדלה דבין קודש לחול שזהו עיקר כל ההבדלים שזה מסטרא דקדושה ושייך להשם יתברך דקדוש אני ה' ודבק בו וזה מסטרא דמסאבא. וזה כל עיקר לשון קדושה כהקדש דכולי עלמא בדילי מיניה כמו שאמרו פסחים ו' א' וכן קדושי אשה דאסר לה אכולי עלמא כהקדש כמו שאמרו קדושין ב' ב' ובתוספות שם דפשטיה לשון הזמנה ויחוד לו. והא בהא תליא דעל ידי זה שמיוחדת לו היא מובדלת מאחרים. וכן הקדש המיוחד לשמים ובדיל מכולי עלמא, וכן ישראל קודש לה' ועל ידי זה בדולים מכל העמים. ומקרא מפורש הוא בסוף פרשת קדושים והייתם לי קדושים ואבדיל אתכם מן העמים וגו' דעל ידי זה הוא ההבדלה. ובתורת כהנים שם, ומביאו רש"י שם, אם מובדלים אתם וכו' ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחביריו וכו'. ואף על פי שלשון הכתוב ואבדיל, שהשם יתברך הוא המבדיל, ולא אמר בלשון ציווי שתבדילו עצמיכם וכן רבותינו ז"ל דייקו לישנא אם מובדלים משמע מעצמו דלא אמר מבדילים אתם עצמכם מן העמים מכל מקום שייך על זה עונש אם לאו, כי השם יתברך מוכן תמיד להבדילם להיות לו כי יעקב בחר לו וגו' ואין להקשות ואתם תהיו לי וגו' וגוי קדוש ונאמר כי לי בני ישראל וגו'. וכל מקום שנאמר לי, אין זז בעולם הזה ובעולם הבא כמו שאמרו בויקרא רבה פרשה ב'. אבל מכל מקום בעולם הזה שהוא עולם המעשה וזמן הטורח דערב שבת להכין לשבת שנמסר בחירת ההשתדלות לאדם צריך התחלת ההתקדשות מלמטה דוהייתם לי קדושים שפירש בתורת כהנים שם, מה אני קדוש וכו' שהוא ההשתדלות להגיע לתכלית שלימות הקדושה עד ההתדמות לקדושתו יתברך כביכול כפי האפשר בכח אנושי, ועל ידי זה השם יתברך מקדש מלמעלה ומבדיל מכל מיני טומאה ורע שאין לו שייכות ושום נגיעה להם כלל, וממילא אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם. שאין השליטה אלא על דבר שיש לו שייכות עמו ולא על דרך הנבדל ממנו, וכל שליטת העמים הוא על ידי הסתלקות הכרת הקדושה דישראל בפרט. ועל כן על ידי שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, בא מלך ערד וישב ממנו שבי כמו שאמרו ראש השנה ג' ריש ע"א. כי אהרן ע"ה הוא היה הנבדל מישראל להקדישו קודש קדשים שבו היה תוקף התגלות תכלית הקדושה וההבדלה שאפשר להתגלות בעולם הזה. דעל כן הוא היה הנכנס לבית קודש קדשים מקום שנאמר וכל אדם לא יהיה וגו' שדרשו רבותינו ז"ל בירושלמי דיומא אפילו אותן שדמות פניהם פני אדם. כי יש קדושה שלמעלה מקדושת המלאכים שהם אין יכולים להגיע שם. רק הצדיקים שמחיצתן לפנים ממאלכי השרת. וישראל הם גוי אחד, כולם קומה שלימה, אלא שכמו שיש בקומת אדם איברים ראשיים שבהם תוקף חיות יותר, כלב שהוא מקור החיות. וכן שאר איברים הם מדריגות מדריגות דיש איברים שעיקר חיות תלוי בהם כמוח וריאה וכדומה. ויש שמעט חיות תלוי בהם ככבד שכשר בנקיבה ואין מטריף ומסלק חיות אלא בנטילה עד שלא ישאר כזית במקום מרה וחיותא. ויש שאפילו בנטילתם וחסרונם לגמרי אין מזיק לחיות רק בלקות ככליות, ויש שאין נוגע לחיות כלל רק מכל מקום מכאיב הרבה לגוף ומוליד חליים רעים. ויש שאין מכאיב גם כן אלא מעט וזמן מועט, כמכות בחיצונות הגוף ובאיברים חיצונים. ויש שאפילו כאב גמור אין מרגיש בהם הם כעין מותרות כצפרנים ושערות וכדומה כמה מיני מדריגות והכל מכלל הקומה שגם הצפורן נקראת צפורן אדם, והוא חלק מגוף ועצם האדם, והכל מקבל חיות מהלב שממנו תוצאות החיים. וכפי החיות הנשפע מהלב כך חיות כל האיברים וכלל הקומה.
4
ה׳וכך בכלל אומה הישראלית ובדור המדבר שהיו דור דעה בתכלית השלימות של עולם הזה שלא היה דור כמוהו עד דורו של משיח היו בתכלית שלימות הקדושה וההבדלה. כמו שנאמר כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', שזהו שלימות הקדושה כאשר בתוכם ה' ששוכן בקרב לבבם ואין שכינתו יתברך אלא במקום קדושה. כמו שנתיחד לזה בית המקדש שהוא מקום הקדושה וכן הכהנים העובדים. וכמו שנאמר עזרא ח' כ"ח, אתם קודש לה' והכלים קודש וגו' וכמו שיש חלוקת קדושה במקום, שהוא העולם, וכן בשנה בחלוקת הזמנים דשבת ויום טוב ומקראי קודש. כך יש חלוקות בנפשות, ובכל דור ודור יש נפש אחת דוגמת הלב שהוא נגד בית קודש קדשים כמו שאמרו בזהר שלח קס"א ב' והוא הכהן גדול שבדור, הנבדל לקודש קדשים ואחריו שאר נפשות המקודשות דוגמת הכהנים. ואחריו שאר ישראל קדושים הנכנסים לעזרת ישראל שהוא גם כן מקודשת מכלל המקדש עצמו, ועד האחרון שבישראל הכלול בכלל הקומה שכולם גוי אחד ואגודה אחת אפילו פושעי ישראל. כמו שאמרו בכריתות ה' ב' דעשר קדושות הן שנשנו בפרק א' דכלים, וקדושה ראשונה היא, קדושת ארץ ישראל שגם היא יש בה קדושה דמקודשת מכל הארצות. ואפילו הפחות והיותר גרוע שבישראל כל שהוא מזרע יעקב יש לו חלק בארץ שיש בו מקדושת הארץ שבזה נבדל מכל העמים וארצות העמים שאין בהם שום קדושה כלל וזהו קומת כל דור בפני עצמו. וכלל הדורות כולם הם גם כן יחד קומה שלימה שהוא כלל קומת כנסת ישראל החלוק גם כן כפי מדריגת הדורות שבעולם הזה ודור החביב מכל הדורות כדור המדבר הוא הלב וקודש קדשים שבכלל הקומה כולה. וכן קיבלתי בפירוש פסוק ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם וגו' כי דור המדבר הם ראשים שבכל הדורות ונפש היותר פחות שבדור המדבר הוא אחר כך מתגלגל ובא להיות ראש באיזה דור. ובהתאסף ראשי עם של כל הדורות יהיה משה רבינו ע"ה הראש של דור המדבר מלך וראש עליהם. וזהי מכוון למ"ש דדור המדבר הם הלב, ובית קודש קדשים של כל הדורות שאפילו האחרון שבהם הוא ראש ולב באיזה דור. ונ"ל דעל זה רמזו בתקוני זוהר תיקון ס"ט, ק"י א' דאת פשטותיה הוא בכל דור ודור וכו' עד ששים ריבוא וכו' יעוין שם שכן הם ששים ריבוא בכל הדורות. ואף על פי שאי אפשר להיות ששים ריבוא דורות בעולם הזה דכולו רק שש אלפים שנה, ומהם ימות המשיח ומהם שני אלפים ארבע מאות שמונים ושמונה עד דור יהושע. מכל מקום גם בדור אחד יש הרבה נפשות הכלולים בלב, ואף על פי שלעולם דבר אחד לדור, וראש אחד. מכל מקום אפשר שישתנה בדור אחד גם כן מנפש לנפש וכדרך שאמרו בבני קמחית ששמשו שניהם בכהונה גדולה ביום הכיפורים אחד והראשון חוזר לעבודתו וכל מצות כהן גדול עליו והרי היה בשניהם קדושת קודש קדשים. ואחר החורבן שנתפשטו ונתפזרו ישראל בארצות שונות יש להם הרבה ראשים ומנהיגים שאין האחד כייף לחבירו וכולם במדרגת הלב. ומכל מקום לעולם שורש הכל הוא רק אחד, וכמו שאמרו אנו גוי אחד ואלהי אחד וכהן גדול אחד. אלא שפעמים מאיר שורש החיות לתוצאות החיים בזה ונעשה הוא ראש ההנהגה ולב העולם ופעמים בזה, ועל דרך זה הוא מציאות ששים ריבוא ראשים בכל הדורות כמספר הנפשות דדור המדבר שנפש משה רבינו ע"ה מתפשטת בכולם מצד החכמה. ונפש אהרן הכהן מאירה לכולם מצד הקדושה. וזה היה טענת קרח ועדתו, דכל העדה כולם קדושים, שהרגישו בקדושה זו שיש בהיותר גרוע שבדור המדבר שהוא כקדושת כהן גדול בדור אחר. ועל כן זכו כולם להיות בתוכם ה', וזכו למדרגת נבואה על הים ובהר סיני בשעת מתן תורה. אבל לא ידעו כי עדיין יש עוד הרבה מדריגות בקדושה גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם. וכפי תוקף קדושת כל הדור דמדבר עד שזכו לאכילת מן, לחם מן השמים שמלאכי השרת אוכלים (יומא) ולא ניזונו מאכילה גופנית כלל לתוקף קדושתם והבדלתם מכל תאוות עולם הזה שעל כן היו במדבר המנוגב מכל חמדות ותאוות עולם הזה. כך היה תוקף קדושת נפש אהרן הנבדל מהם לקודש קדשים בערכם שהוא היה אוכל מלחם אלהיו ומן הקדשים שהוא למעלה מלחם מלאכי השרת שגם מלאכי השרת יכלו לאכלו ולהשיגו. ומשה רבינו ע"ה הוא נגד המוח שבקומת כנסת ישראל, שממנו התפשטות רוח חכמה. ועל כן הוא שושבינא דמלכא שזהו כל ההשפעות של מלך מלכי המלכים יתברך שמו תוך הלבבות דבני ישראל להעירם ולעוררם על ידי החכמה ובינה ודעת שחונן להם בתורתו הקדושה שבכתב ובעל פה, דעל זה נאמר שלח אורך ואמיתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך וגו'. דהתורה אור מאירה לאדם על ידי חכמת התורה שבעל פה שהיא מסטיריו יתברך המתגלה בחדרי הלבבות דבני ישראל להביאם להררי קודש של קדושת הלב. ואמת זו תורה שבכתב שממנה האורה יוצאה לעולם ושניהם מהשם יתברך להנחות האדם. ואהרן שושבינא דמטרוניתא הוא הלב שבקומת כנסת ישראל שבו הוא משכן הקדושה והר קדשך שיכולים להגיע לו על ידי אורך ואמיתך. וממנו הוא המשכת הקדושה לכל הדור ההוא ולכל הדורות.
5
ו׳וזהו הענני כבוד שבזכות אהרן שהקיפו כל הכנסת ישראל להבדילם מכל העמים ולהעלים ולהחשיך בפניהם כל חיזו דהאי עלמא ותאוות גופניות חוץ מעטים שפלטן הענן שהם מעין דוגמת מותרות הצפרנים והשערות, שאף על פי שגם שגם הם גדלים מכלל הקומה דאדם מכל מקום הם נגזזין ונשלכים לחוץ. והם משבט דן שעליהם נאמר בפרשת נצבים פן יש בכם וגו' או שבט וגו' שורש פורה וגו' ואמרו ז"ל בספרי, זה שבט דן שהיה בו פסל מיכה דאיתא בתנא דבי אליהו רבה עליו, שבעט באנכי. היינו שורש היהדות, ועל כן במצרים שהיה בירור בנין אומה הישראלית והבדלתם מהעמים להיות גוי אחד מיוחדים לשמו יתברך על ידי שהיו גדורים מעריות שבזה הוא שורש הקדושה שעל ידו ההבדלה. אחת היתה ופרסמה הכתוב שלא נבדלה מהעמים והיא למטה דן. וזהו עיקר חילול הקדושה כמו שאמרו (מלאכי:) כי חלל יהודה קודש ד' וגו' על לקיחת הנשים נכריות. שזה בא לעשות דיבוק בין דברים הנבדלים ומסיר ההבדל שבין קודש לחול וחילול. ומכל מקום בישראל באמת אין ד' מלבר, ושבט דן עצמו הוא המאסף לכל המחנות אותן שפלט הענן להחזירם אל הקודש. כאשר נתברר בשמשון דאתי מדן והלך אחר עיניו לקחת מבנות פלשתים הערלים, בטענה - כי היא ישרה בעיני ואמרוז"ל בסוטה ט' ב' דהלך אחר עיניו ובתר ישרותו, אף על גב דמכל מקום תחלת קלקולו נחשב בעזה וההוא לא היה עדיין. והיינו שהוא הכיר בנפשו כי עיניו נקיים בחיזו דהאי עלמא להיות העין רואה ולב חומד דבר שאינו שלו. וידע כיון דישרה בעיניו ודאי כך הוא רצון השם יתברך, ובתנחומא פרשת בשלח סימן י"ב על פסוק כי גאה גאה שמשון במה שנתגאה וכו' כי היא ישרה בעיני וכו' עיין שם. ומזה מבואר כמו שאמרו, דמה גיאות הוא אי כוונתו ליישרות תאוה גשמיית בעיניו. ועל כרחך כמו שאמרו שנתגאה להאמין בעצמו שמה שעיניו חומדות ודאי הוא רצון השם יתברך. והאמת כן היה ונענש רק על הגיאות. ואפשר דזהו גם כן כוונת המרד והחטא שבסוטה שם רק על שנתגאה בעיניו וכן העיד הכתוב תיכף אחר כך ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא וגו'. ואף על פי שלמראית עיני בני אדם בעולם הזה נחשב זה כהולך אחר עיניו לחמוד בתאוות עולם הזה ולחלל קודש ד' לבעול בת אל נכר הוא בסוד עת אשר שלט האדם באדם לרע לו לאדם בליעל. ובאמת בטח בנפשו דעינו לא יכול להכניס בלבבו חמדות זרות כלל. ולפי שסביביו נשערה מאד נחשב זה לחטא מה שהכניס עצמו לענין כזה ולתקיפות כזה לסמוך על עצמו כל כך אף בדברזר כזה.
6
ז׳ועל כן נקרא דן דן גור אריה, כמו יהודה מצד התוקף שהיה בשמשון דוגמת שלמה המלך ע"ה דמיהודה בנשיאת נשים נכריות והיה לו תוקף כזה לומר, אני ארבה ולא אסיר, שאף ביציאה מגדר התורה לא יפלטנו הענן לחוץ כלל. וביהודה היה זה בהתגלות עולם הזה כי הוא ראש לכל המחנות ולא נפלט שום נפש מהם לחוץ כלל וכל העמים היו עבדי שלמה שמלך על כל כל העולם כולו. מה שאין כן שמשון שנפל בידיהם. דעל ידי הסרת ההבדלה מזה נמשך שליטה חס ושלום להם להיות של נבוכדנצר וחביריו, ועל כן כשנסתלקו ענני כבוד יכול לשבות ממנו שבי וכן שמשון נשבה בידם. אבל גם זה היה לרע להם כי רבים אשר המית במותו שאז יצאה נפשו הקדושה מתחת ידם מאשר המית בחייו וכידוע דכל ענין נפילת הניצוצות קדשים בתוך השבירה והסטרא אחרא, היה כדי לבררם ולהעלותם שבזה יהיה תכלית הביטול לרע כיציאת מצרים וגאולה העתידה לכלל הכנסת ישראל. וכן בכל דור ודור פרטי ובכל נפש פרטית. וסוף סוף גם שמשון הי' שופט ישראל וראש הדור כשמואל בדורו [אם נשים, גדעון ויפתח ושמשון, השקולין כמשה אהרן ושמואל על סדרן של הדורות, יהיה שמשון המאוחר שבשלשתם, נגד שמואל. אך כפי סדר לשון הכתוב (שמואל א י״ב:י״א) את ירובעל ואת בדן ואת יפתח, יהיה שמשון נגד אהרן, וכן הוא בראש השנה כ"ה ריש ע"ב עיין שם] שהיה שקול נגד משה ואהרן כי היה כלול מנצח והוד, שמשם יניקת הנביאים. וכך שמשון מצד הגבורה, דאיזהו גבור הכובש את יצרו. וכל גבורה דבני ישראל הוא רק בזה וגם גבורה גופנית הנשפעת להם מצד הקדושה ומהשם יתברך, הוא רק על ידי תוקף גבורת נפשם בכבישת היצר. ובודאי כך היה שמשון שנתגאה בעיניו, ששם התחלת שליטת היצר דעין רואה, וכמו שנאמר ותרא האשה כי וגו' ותאוה הוא לעינים. ובמקום תוקף המעלה שם הוא תוקף החסרון, דכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, כידוע משליטת האדם בליעל באדם דקדושה בחטא אדם הראשון היה אבר באבר, וזה לעומת זה עשה אלהים דכנגד קדושת אותו אבר ואותו כח כך שליטת האדם בליעל, בכח ההסתה לרע. ועל כן מצד עולם הזה שהוא עלמא דשקרא. כי השקר וכח אדם בליעל שולט בו. הוא מראה כל דבר היפוך האמת וכח הקדושה שבפנימיות אותו דבר. אלא שמכל מקום השם יתברך השליך אמת ארצה ורצה שיהיה האמת גנוז ומעוטף תוך השקר וסוף הכל אמת מארץ תצמח ויבורר האמת לעין כל. דזרע יעקב כולו זרע אמת שהוא מדת האמת ליעקב הנשלך ארצה וצומח ועולה בכל דור ודור עד עת קץ שיעלה האמת מהארץ.
7
ח׳ויעקב אבינו ע"ה שהגיד לבניו אשר יקרא אותם לשון מקרה, היינו כל ענייני עולם הזה שהם רק לשעה ודוגמת מקרה הגיד להם האמת הגנוז בגויה. דכל הגדה ברזא דחכמתא כמו שאמרו בזהר (ויחי רל״ד:). קרא לדן נחש וזהו שורש הרע וכך היה נגלהו מצד עלמא דשקרא. אבל באמת יש נחש דקדושה הנושך עקבי סוס. רומז לתאוות כסוסים מיוזנים וכמו שאמרו בפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ג ב)' דאוהב זנות. שהוא היפוך התאוה ומבטל כל מיני תאוה. וכמו שאמרו דעפר לחמו, שבכל מעדני עולם טועם טעם עפר ואין לו הרגשת תאוה כלל. וזהו קללתו דמה שהיה לו ניטל ממנו ומצד השקר דעולם הזה אי אפשר בטול תאוות אלא כשלא יהיה לו שום דבר של חמדה ותאוה כלל. אבל מצד קדושת האמת ליעקב אף שיש להם כל חמדות עולם הזה עם כל זה אין נהנים ממנו כלל, דבר זה הוא כח הנחש דקדושה שהוא בגימטריא משיח, שהוא יתקן לגמרי חטא נחש הקדמוני ויברר זה. שגם בכל תוקף התפשטות התאוה. דזרע ישראל לא יצאו מקדושתם כחוט השערה. ועכי אם בבראשית רבה פרשה צ"ח שהיה אבינו יעקב רואה שמשון וסבור שהוא המשיח וכשראה שגם הוא מת היינו שעדיין לא היה שלימות הבירור האמתי על ידו אמר לישועתך קויתי ה'. הבין דאי אפשר לבירור זה להיות על ידי כח אדם כלל כי הוא שהיה הגבור דישראל שבכל הדורות. היינו שהיה בו כח הגבורה היותר אפשרי לאדם לפי מה שהוא אדם עד שאמרו עליו בבראשית רבה שם, כאחד כיחידו של עולם שאין צריך לעזר. וכל גבורה חיצונית שבלבושים הגופנים הבא מצד הקדושה מהשם יתברך היא נמשכת מגבורה הפנימית שבלב בכבישת היצר. גם כן לא היה צריך לעזר וסיוע שעל כן חשב בעצמו שאין צריך כלל להגדרת התורה המזהרת לא תתורו וגו' עיניכם והוא הלך אחר עיניו, כי כל מצות התורה הם לעזר וסיוע לאדם שיוכל לעמוד נגד יצרו וכמו שאמרו בויקרא רבה על פסוק ישלח עזרך מקודש ומציון וגו' מקידוש מעשים וציון מעשים, והוא היה נזיר אלהים מן הבטן, היינו קדוש לה' בשרשו ותחלת יצירתו מלידה מבטן והריון. ובזה היה כחו גדול בהתגברות היצר שאפילו היה נכנס למקום שנכנס לא נפרד מקדושתו כמלא נימא. ובכל תאוות שבעולם שטעם לא היה טועם הנאה גופנית כלל. אבל לא ידע שאפשר שיגולח ראשו ויסור כחו.
8
ט׳הענין נראה לי כי שמשון שהיה ראש הדור ובית קודש קדשים שבאותו דור והיה גם כן נפשו בכלל דור המדבר שהם הראשי עם, הוא היה השורש מאותן נפשות דבני דן, שפלטן הענן אז שהרגן עמלק כמו שאמרו רש"י סוף פרשת תצא מהספרי, ובבעל הטורים פרשת בהעלותך. וחתך מילותיהם דזהו סימן היהדות המבדיל בין ישראל לעמים מצד שורשן בתולדה דמבטן לשמך הם נימולים. טרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב. ועל כן אין הערלה נקרא אלא על שם אומות העולם כמו שאמרו בנדרים ל"א ב'. ועכי אם עירובין י"ט א' דאברהם אבינו מסיק כל ישראל מגיהנם, חוץ מבועל ארמית דממשכא ערלתיה ולא מבשקר. דעל ידי המילה ניצולים מגיהנם כמו שאמרו צוה להציל ידידות שארינו משחת, וכמו שאמרו רש"י שבת קל"ז ב' מקרא דגם את בדם בריתך. ועכי אם בסוף חגיגה דאין גיהנם מכלה בפושעי ישראל, ובשבת ק"ד סוף ע"א דאמר ליה הללו זרעו של יצחק, ט"ר יש לי כתות של אומות העולם. ויצחק הוא הראשון הנימול לשמונה שהיה כבר קדוש ומוגדר בתולדה אבל אברהם אבינו ע"ה נקרא תחלה לגרים בחגיגה ג' א' שהוא זכה בהשתדלותו למצות המילה בבשרו לצאת מכלל הערלים ועל ידי השתדלותו בזה הוא שזכה אחר כך על ידי זה יצחק להיות בתולדה כן ועל כן הוא המצילן וכל גיהנם הוא על עסקי תאוות רעות כמו שאמרו בעירובין שם שהכל יורדין על עסקי חנם ועריות. והמילה היא המעידה על אבר התאוה דבני ישראל שהוא קודש לה' ואפילו ערלי בני ישראל נקראים מולים רצה לומר השקועים בתאוות וחוטאים. דפושעי אומות העולם בגופן, היינו בעבירה אבל בישראל הוא קרקפתא דלא מנח תפילין כמו שאמרו בראש השנה י"ז א'. היינו באומות העולם שכל הגוים ערלים ושקועים בתאוות באמת במעמקי נפשותם. על ידי עבירות ותאוות נכתם עונם ונשקע נפשם בעמקי שאול תחתית. אבל בישראל כבר שמו יתברך העיד על שורש בנין הכנסת ישראל ביציאת מצרים שהם גדורים מעריות והוא חותם המילה שבבשרינו שהוא עדותו יתברך בדבר הצריך עדות, לפי שבהאי עלמא דשקרא האמת נעלם. ויש שלמראית עין אינו כן אבל מכל מקום האמת הוא כך דהכל ממנו יתברך יצאו כבושים ואפילו הבועל ארמית דמימשכא ערלתו הרי המשוך גם הוא מהול באמת מן התורה ואין צריך לחזור למולו. אלא משום מראית העין וזהו דלא מבשקר ליה למראית העין. כי האדם אפילו הגדול בענקים כאברהם אבינו ע"ה יראה לעינים לבד, וה' אשר יראה ללבב יציל גם אותם.
9
י׳ועמלק שהוא הראשית דגוים כל התרעמותו על הבדל זה שבין ישראל לגוים ורוצה שיהיו חס ושלום ככל הגוים בית ישראל, ועל כן כשראה אותם שפלטן הענן מצד השורש פורה ראש שבהם שיש לו איזה שייכות לגוים שיוכל להגיע לחטא כזה דממשכא ערלתיה עד שלמראית עין נחשב ערל. וכל תפיסת עמלק הוא רק למראית העין כי אין לו שום שייכות ואחיזה לאמת. ואצל אברהם אבינו ע"ה נאמר רק דלא מבשקר לבד ואלו יודיעוהו היה יודע האמת כאשר הוא דבוק באמת. אבל עמלק דלא ידע יותר רק מה שלמראית העין על כן זרק ואמר טול מה שבחרת. שהמילה לשמונה הוא הבחירה בתולדה וחשב הוא להכחיש בכשפיו פמליא של מעלה לזרוק כלפי מאלה ולומר שגם שם נעלם ידיעת האמת בדבר שבבחירת אדם, שהרי אלו הנימולים נתברר כפי דעתו המזוהמת שאין נבדלים מהגוים שהרי הענן פלטן. ובמכילתא בשלח איתא שהיה עמלק נכנס תחת כנפי הענן וגונב נפשות מישראל והורגן. משמע שלא היה הענן פלטן מעצמן רק על ידי עמלק שגנבן והוציאן. ומכל מקום הרי נשתני אלו שהיה אפשר להוציאן מה שאין כן בכלל ישראל אמרו בספרי בהעלותך פרק ג' דאם היה אחד מישראל נמשך מתחת כנפי הענן נמשך (הענן) עמו לאחוריו עד שעה שחוזר. ועל אלו על כרחך לא נמשך דאם כן לא היה יכול להורגן דאם לא כן מה היה הגנת הענן ועל כרחך גם לזה קרא פליטת הענן. ולשון הספרי שלפנינו סוף פרשת תצא פרק צ"ו שלא היה הורג אלא בני אדם שנמכו מדרכי המקום ונחשלו מתחת כנפי המקום (טעות סופר וצריך לומר הענן, וכן הוא בילקוט שם) ויש לפרש כהמכילתא ועל ידי חטאם נחשלו וכו' שהיה יכול עמלק לשלוט עליהם ולהוציאם משם. אבל מעצמו יש לומר שלא היה הענן פולט באמת כלל שום אחד דכלפי שמיא גליא מעמקי לבבם דלא ניתקו משורש קדושת ישראל. אפילו הגדיל עונות ביותר מכל מקום הוא עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. כאשר העיד עליהם בלעם שכתבתי במקום אחר שהוא לא השיג אלא מעלת פושעי ישראל אותם שאין להם חלק עולם הבא בדומים לו. ועם כל זה אין להם דמיון כלל לו. וזה היה נביאתו שנכתב בתורה שהוא השורש לנפשות דישראל שהם מאותיות התורה ואותם פושעי ישראל שהרבו חטאים עד שכפי משפט חכמי המשנה אין להם חלק עולם הבא שורש נפשותם הם מאותיות התורה אלו דפרשת בלעם.
10
י״אוכל קנאתו של בלעם היה בזה באותן פושעי ישראל ועל זה ביקש תמות נפשי מות ישרים וידוע דבלעם ועמלק הם משורש אחד מן הדעת דסטרא אחרא נגד משה רבינו ע"ה ודורו דור דעה שהם הראשית דישראל ותחלת בנין כנסת ישראל. ואלו הראשית דגוים וגם עמלק נתקנא בהם והוא בא בכחו של זקן להיות עומד ומקטרג כי ציד בפיו להיות עולה ומסטין ויורד ונוטל נשמה בחרבו. וכל זמן שלא נתברר דבר זה למראית העין לעין כל שהם מולים באמת יש מקום למקטרג לקטרג. ועכי אם צא והלחם, ואיתא במכילתא שם צא מתחת הענן היינו כידוע דלהעלות נשמות קדושות הנטמעות בעמקי דקליפות צריך להוריד עצמו אליהם. ויש בזה סכנה גדולה למי שאין נקי לגמרי. ועל כן בחר ביהושע מזרעא דיוסף דאשת פוטיפר תעיד עליו בהגדרת ערוה כמו שאמרו בעבודה זרה ג' א' ואין למקטרגים גם כן שום טענה נגדו. שהוא היה יכול לירד למדרגתן להעלותן ושיהיה שליטת האדם באדם לרע לו. ונתברר דלא בחנם בחר השם יתברך בם מכל עם דאף היוצאים מתחת הענן דבני ישראל דהיינו שהסירו מעליהם המסך המבדיל בינם לעמים. עם כל זה כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' ונבדלים מהם באמת בעצמיות שורשם מתולדתם. ועמלק אף שנכנס תחת הענן על ידי כח הציד שבפי קטרוגו דיש מבני-ישראל הגרועים ממנו למראית העין ומה נשתנו אלו מאלו ועל ידי זה היה לו יכולת ליכנס תחת הענן מה שלא יכלו כל אומות העולם. שאפילו הערב רב שנתגיירו היו חוץ לענן כמו שאמרו בזוהר ומסתמא היו רוצים ליכנס תחת הענן אלא שהיה הענן פולטן ולא היו יכולים ליכנס כלל ואיך נכנס עמלק. ועל כרחך על ידי קטרוגו והשטנתו היה לו רשות ליכנס עד מקומם ולצודן. וסוף סוף אחר שנכנס מי הכריחו לצודם ולצאת כלל היה לו להיות כמותם כיון שראה עצמו גם כן מוגן בענן ה' מה צריך יותר. אבל באמת הוא סורו רע ולא חפץ בברכה כלל ואפילו שהיה תחת צלא דמהימנותא וענן ה'. בא רק לגנוב נפשות ולהוציאם מרשות העליונה. ובני-ישראל בהיפוך זה אפילו יוצאים איזה פעם משורת התורה הוא ירידה שלצורך עליה כיציאת יהושע במלחמת עמלק והוא סימן לכל היציאות דזרע ישראל שהרי כולם קומה אחת. וחיות הלב ואברים הפנימים עם חיות אצבע הקטנה הכל נמשך ממקום אחד. ואפילו אותן שהן דוגמות מותרות לעולם אף הן בכלל ברייתו של עולם כמו שאמרו בקהלת רבה על פסוק ויתרון ארץ בכל. וגם בקומת אדם הכל לצורך אפילו מותרות הצפרנים ושערות.
11
י״בושמשון יוכיח שכל כחו וגבורתו היה תלוי בשערותיו ובהם היו תליות אותם נפשות שפלט הענן וכשנתגלח סר כחו עד שחזרו לצמוח שהוא כענין תיקון קצת נפשות הנדחות לגמרי השם יתברך חושב מחשבות שלא ידח מהם נדח על ידי סוד הגלגול דאחר שנגזזו הראשונות חוזר לצמוח מחדש. ובשמשון כבר היו נתקנים אותן הנפשות שהיו דוגמת שערות הנראות מותרות שנגזזים ונשלכים. ובשמשון נתברר שגם הם מכלל הקומה שעיקר גבורתו תלוי בהם והוא נזר אלהיו שעל ראשו מהבטן וקדושתו מתולדה. ונמצא דמה שנראה יציאה מהקדושה הוא אדרבא עיקר הקדושה. וכך נעשה אחר התיקון לרע לו דנתברר דבאמת בזה עיקר הקדושה. דזה תוקף קדושה יותר שאפילו בעת היציאה מהקודש היא מלא קדושה וזהו שאין צריך לעזר וסיוע. אבל באמת יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו אפילו בכל כח השתדלות אדם. ובאת דלילה שהיתה דוגמת חוה ראשונה ודלדלה את כחו ולבו דהיינו שעשאתו כאבר המדולדל שלא יכולים לתלשו ולהפרידו לגמרי כדבר הנגזז ונשלך. רק נשאר מדולדל שעדיין ממשיך חיות ויכול לחזור ולהתחבר ולהיות כמו שהיה. וכך היה בגלוח שערו והסרת כחו שחזר לצמוח וחזר אליו כחו. ומכל מקום דלדלתו לשעתו בכחו ולבו ומעשיו כמו שאמרו בסוטה ט' ב'. הכח נמשך מהחכמה, כח מה כידוע. והלב בו כח הגבורה בכבישת היצר וכבר ידע בנפשיה ליזהר מלהגיד לה ולשמור פתחי פיו משוכבת חיקו כאשר כבר התל בה ג' פעמים דהבין שאין להגיד לה האמת. ועם כל זה לא יכל לעצור נפשו כאשר אלצתו בתאות לכבוש יצרו והסירה בינת לבו ממנו. וזהו שתי המדריגות שנתעלה בהם בדורו דוגמת משה ואהרן, והיא דלדלתם ועל ידי זה ממילא דלדלה מעשיו גם כן. כי אלו ה' הם נגד עין רואה בכח החכמה שבמוח, ולב חומד ועל ידי זה כלי המעשה גומרים. וכאשר היו עיניו ולבו שקועים בקדושה ממילא שרתה שכינה במעשה ידיו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח אפילו מה שנראה לא כן. ואחר שנתדלדל כחו ולבו אסתלק שכינה מעליה וממילא נתדלדלו מעשיו.
12
י״גוזה שאמר המלאך עליו והוא יחל להושיע שהיה רק התחלת ישועה ולא השלִימָּה כי אלו עלתה בידו להשלים כמו שהתחיל היה גמר הישועה השלימה על ידי שהיה הוא המשיח המקווה כמו שחשב יעקב אבינו ע"ה עליו. שהיו מתבררים גם כל נפשות הנדחים שענן פולט. ובזה היה יציאת כל הניצוצות קדושים ממקום אחיזתם בקליפות עד שיבוער רוח הטומאה לגמרי מן הארץ כמו שיהיה לעת קץ. אלא שלא עלתה בידו כי בגילוח שערותיו ז' מחלפות ראשו שבהם תלוים ז' מיני נפשות הנראות כדחויות חס ושלום שנגדם הם הז' שאין להם חלק לעולם הבא שנמנו בפרק חלק, ג' מלאכים וד' הדיוטות, והם נגד ז' מדורי גיהנם, שכל מדור הוא נגד מין רע מיוחד, וכח מיוחד דיצר הרע הנקרא בז' שמות (סוכה נ"ב א). כי כל קומת התפשטות חלוק לז' נגד ז' ימי הבנין ו' קצוות והשטח הכוללם כנודע. ועל ידי שהיה נזיר אלהים עד יום מותו היה לו אחוזה בקדושה. וכשגולח חזרו ונדחו למקום שנדחו, וחזר הקלקול למקומו והוא לא ידע כי ה' סר מעליו. ואף על פי שידע שהגיד כל לבו דבזה כל כחו תלוי ושכשיגולח יסור כחו. מכל מקום חשב אצא כפעם בפעם דאיתער. כי היה בלבבו תוקף זה, שאף על פי שעובר על מצות התורה, עם כל זה ה' עמו, כי כל כוונתו לשם שמים ויציאה של צורך עליה. על כן התעה את עצמו ולא ירא להגיד כל לבו. אף שידע שהיא תיישנו ותגלחו כאשר ראה שעשתה כבר זה ג' פעמים לנסותו וגורם לבטל נזירותו, וזה החטא הוא הגורם הסרת כח שהוא קלקול להקדושה שבתולדה גם כן והגיע עד השורש. דימה דעם כל זה לא ינותק הקדושה שבשרשו ואצא כפעם בפעם ביציאה של צורך כניסה ואנער אחר כך מיציאה זו, כתרנגולתא דמנערא מקטמא ויכניס הכל לקדושה עוד בתוקף יותר. אבל לא ידע שכבר החזיר כל הקלקול למקומו ועל כן ה' סר מעליו כי נתדלדל הקדושה שבלב ולא יוכל להיות עוד משכן לשכינתו יתברך כבית קודש קדשים.
13
י״דונראה דכפעם בפעם הכוונה על ג' פעמים הראשונים, דאף על פי שהתל בה לא היה התול גמור דהכתוב לא יכתוב ד' התילים וד' של מה בכך למה יכתבו במקרא. וגם לפי דברי מהרש"א בחידושי אגדות דממ"ש ותאמר דלילה ג' פעמים דייק (בסוטה שם) דדלדלתו בג' דברים, יראה לעניות דעתי דזה נאמר גבי פעמים ראשונים שהתל בה ובאחרונה שהגיד האמת לא נזכר עוד שמה. ועל כרחך דבאמת כבר דלדלתו בג"פ ראשונים שהרי כבר סר כח גבורתו ממנו במה שלא יכול לכבוש יצרו והוכרח להגיד לה כל לבו. וכך דרכו של יצר הרע בג"פ הוי חזקה ונעשה איש ובעל הבית כמו שאמרו בסוכה גב' ב' תחלה הלך ואחר כך אורח ואחר כך איש וצריך להתגבר נגדו תחלה עד של"י הלך וכמו שאמרו ברכות ה' רע"א לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע דהיינו קדמי' לרשיעא עד לא ידקמינך כמו שאמרו בברא"ר ר"פ ע"ה. ואם אין יכול לו עד שנעשה הלך יעסוק בתורה תבלין. כי התורה אילת אהבים ויוכל להמשיך יצר חשקו לתורה וכמו שאמרו הרמב"ם סוף הא"ב דאין יצר והרהורי תאות מצוים אלא בלב פנוי מדברי תורה. וזהו הצלה מהרהורים העוברים בלב שזהו הנק' הלך. אבל כשנעשה אורח קבוע צריך קריאת שמע היינו קבלת עומ"ש והכרת יחודו שאין עוד מלבדו ובזה יוכל נגדו. ואם לא נצחו עד שנעשה איש אז א"ל תקנה אלא בזכירת יום המיתה וחרדת הדין. וצריך דוקא לעשות כסדר הזה שמרגיזו והולך בכל פעם ואף על פי שלא נצחו מכל מקום נחלש כחו קצת ואינו בתוקף אמיץ. ואז יועיל אחר כך על כל פנים זכירת יוה"מ להנצל ממנו אבל בלא"ה הרשעים זוכרים בפיהם יוה"מ ואין חרדין כלל כמו שאמרו בשבת ל"א ב'. ושמשון בטח בגבורתו ותקפו לא די שלא להרגיז אלאל לתור אחר עיניו ולבו כי היה בטוח בנפשו בנפשו שהוא קדוש בתולדותו ומבטן. ואם יעקב חשב עליו שהוא משיח ודאי גם הוא חשב בנפשו כן. וגם דבאמת היה בו אתחלתא דישועה השלימה העתידה דעל כן נקרא על שמו של הקדוש ברוך הוא שהי' מנין בדורו על ישראל כמו הקדוש ברוך הוא [כמו שאמרו בסוטה י' א'] אלא שהי' רק בדורו ולפי שעה. ומכל מקום נקרא על ידו דן גור ארי' כי הי' בו גם כן הכח שבמשיח ב"ד דאתי מיהודה [וכי אם בברא"ר סו"פ צ"ט דן ידין וכו' כמיוחד שבשבטים זה יהודה והיינו מבית דין].
14
ט״ווהנה ידע דמשיח צריך לתקן אדם הראשון ולתקן חטא חוה צריך שיהי' גם אשה דוגמת חוה לתקן חטאה וכידוע [בזה"ק תולדות קמ"ה סע"ב ע"ש] שכן יהי' במשיח ועל כן ודאי גם הוא השתדל בזה. ומה שאהב אשה בנחל שורק וידע בנפשי' דאין אהבתו לתאות גופניות וחמדת העולם חשב דודאי על ידה יהי' גמר התיקון וזהו בנחל שורק ע"ש אשרקה להם ואקבצם וכד"ש חולין ס"ג א' דכי יתיב ושריק ועביד שרקרק אתי משיחא. ונק' אשה ולא זונה כי לקחה לאשה ונז' שמה לא כראשונות דהיא היתה זווגו. ומכל מקום לא נאמר בה ליקוחין אלא ויאהב דהאהבה גרמה הכל מה שהוא בטח באהבתו דודאי כך רצון השם יתברך. ובאמת דרצון השם יתברך היה כן לנסיון ומשום דעדיין לא הגיע הקץ וכל כח פתויי' ע"י האהבה כמו שאמרו איך תאמר אהבתיך ולא לחנם נכתב דברי געגועי האשה ופתויי' אלא להודיע מה הגורם. שאף על פי שידע כי לבבו קדוש לה' מכל מקום כל זה שהוא בגוף צריך לבירורים ולסייעתא דשמיא ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו א״י לו. וטעותו הי' ע"ד טעות בן כוזיבא שא' לא תסעיד ולא תסכוף כמו שאמרו במס' איכה ע"פ בלע ה' [ובגיטין נ"ז א' כיוצא בו על בר דרומא] דחשב גם כן שהוא משיח היינו שכבר תיקן חטא אדם הראשון לגמרי בזביחת יצרו, ואין צריך עוד עזר שהוא רק על היצר המתגבר ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו וכו' וכן כל מלחמת אויבים הוא כפי מלחמת היצר, דעל ידו הוא התעוררות האומות נגד ישראל כאשר יורד ומסית עולה ומסטין, ודימו שהמשיח אין צריך עוד עזר כלל. וכאשר גם יעקב אבינו ע"ה חשב כן עד שראה מיתתו אז אמר לישועתך וגו'. ושמשון לא ידע זה עדיין ובטח בנפשיה כי אין ליצר שום שליטה עליו עוד. ובודאי הרגיש בה שגם היא כן נקיה מתאות ושמח דלילה כאבר המדולדל על ידי חטא חוה שהביאה מיתה לעולם, ואם היתה המיתה מיתת עולם הרי במיתה הוא כתלוש לגמרי ואפילו מקודם כל העומד לתלוש כתלוש דמי. וכן אמר עשו על עצמו אנכי הולך למות וגו' וזהו באומות אבל גופות דבני ישראל שעתידין לקום בתחית המתים אינו אלא כאבר המדולדל שעתיד לחזור ולחיות. והיא שנקראת על שם זה ביחוד השב דחיא ביחוד מוכנת לחזור ולהתחבר ולחיות חיי עולם על ידי שיגמר התיקון על ידה בתיקון חטא התאוה. ומה שאמרו ז"ל עליה דהיתה עושה צרכיה ממקום אחר זה היה אחר כך אחר שהכניסו בה הפלשתים תאוה דחמדת ממון דוגמת נחש הקדמוני. והם לא יכלו לה עוד בתאות אכילה וניאוף, על כן התחכמו להסיתה בתאות ממון שהוא שורש התאות. דעל כן נקרא כסף לשון כיסופין חמדה וחשק כי הוא חמדה הכוללת כל חמידות העולם דהכל משיגין על ידי ממון. ועל כן גם מי ששקוע באיזה חמדה אחרת אין נקי גם מזו. וגם הנקיים משאר חמדות מכל מקום אין נקיים מחמדת ממון, שיש שממונם חביב עליהם מגופן כמו שאמרו בפסחים ק"ה א' הרי דיש להם חמדה לממון הגם שלא ימולא בזה תאות גופו, ואדרבא עוד יזיק לו רק הוא אוהב הממון עצמו, על דרך עכברא דשכיב אדינרא. וזהו שורש תאות הרשעים כהני עכברי רשיעי והוא שורש הנחש שנושך, אף על פי שאין לו הנאה כלל, כמו שאמרו בקהלת רבה על פסוק אם ישוך הנחש. ועל כן על ידי זה בא עיקר ההשכחה מהשם יתברך יותר מבכל התאות וכמו שאמרו בפרשת עקב, פן תאכל ושבעת וגו' וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת וגו' דעל ידי אכילה לבד שהוא התאוה הראשונה, וחטא אדם עדיין לא היה מגיע לשכחה. רק על ידי ריבוי הממון דמזה בא לגיאות. דכל תאוה הוא רק לשעה ורגע התאוה, ואחר כך הוא כלא היה ועל כן נקרא במשלי לחם שקר ולחם כזבים שפוסק מיד. מה שאין כן ממון שיוכל האדם לתעות ולחשוב שהוא קנין הקיים בידו כל ימי חייו. על כן מזה יוכל לבוא לכל רע, ששרשם הגיאות כידוע. דמזה בא השבירה ותחלת מציאת הרע עד שיבוא מזה לושכחת. ונמצא חמדת ממון הוא שורש השרשים של כל מיני רע.
15
ט״זוהמספר אלף ומאה כסף שנזכר גם כן אחר כך בפסל מיכה כמספר זה, נראה דאלף מורה על הריבוי כמו שאמרו הרמב"ן פרשת וירא על פסוק נתתי אלף כסף עיי"ש, ובערוך ערך גוזמא בשם ר' שרירא גאון ור' האי גאון. וזהו הריבוי שעל ידי ברכת ה' אשר היא תעשיר וכמו שאמרו בזוהר ויצא קס"א א' דברכתא דלעילא לא פחות מאלף. והיינו כי אלף הוא סוף המספרים בלשון הקודש דרבבה אינו אלא לשון ריבוי ועד אלף הוא רבוי שבגבול ושיש לו קצבה עדיין. וזהו ברכת ה' בעולם הזה שהוא עולם הגבול שאמר לעולמו די ועד פה תבוא. וכל השפעות עולם הזה צריך להיות בגבול שלא יפרוץ יותר מכדי הצורך. ואפילו המלך שלו יאות הרבוי וכמו שאמרו ולדוד הרבבות ועוד לו אך המלוכה. כי מספר רבבה שייך למלך וכמו שיש שרי עשרות ומאות ואלפים ולא יותר כי בזה נשלם המספר ושרי רבבות ליכא עוד, שרבבה הוא רבוי שאין עוד קצבה וגבול. ול"ש שרים מיוחדים רק המלך המולך על הכל. ועל כן כשנתנו לשאול האלפים היינו ניצוח בגבול ולדוד ניצוח בריבוי שלא בגבול כלל זהו שלו אך המלוכה כי הריבוי שלא בגבול הוא למלך. מכל מקום זה רק בענין ניצוח האויבים והאומות אבל בקניני חמידות עולם הזה הוזהר גם המלך בלא ירבה לא ג' פעמים בג' ראשי החמדות ב' של כל אדם. והג' דסוסים הוא הנוגע למלך לבד לענין ניצוח מלחמותיו ותאות הניצוח בכחו וגבורתו על ידי ריבוי סוס שזה כח מצרים שהיו תולים הכל בכחם ועוצם ידם זה מראשי תאות המלכים. והגם שהוא צריך הרבה מכל מקום צריך להיות ריבוי שבגבול דהיינו כפי הצורך כמו שאמרו (סנהדרין כי אם:) ולא ריבוי בלא גבול. וכן ברכת ה' המעשרת היינו עושר בגבול כפי הצורך אלא שבברכת ה' יוכל להיות הגבול בתכלית ההרחבה. וכשלמה המלך ע"ה שביקש ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי, אף שללחם חוקו היה צריך הרבה מאד כסעודת שלמה בשעתה לא נכנס זה לגדר עושר ובקשת מותרות.
16
י״זויעאע"ה ביקש לחם לאכול ובגד ללבוש ואמרו עליו גם כן (בפרק גיד הנשה צ"ב.) דהיה ממונו חביב מגופו אבל לא מפני תאות וחמדת הממון כלל, רק מפני הצורך ללחם חוקו לפי הטף שלא יטריד נפשו בדאגת הפרנסה והיה רק הבקשה בגבול. וכשיהיה הגבול בתכלית ההרחבה הוא משוער באלף כסף שהוא סוף הגבול כמו בישעיה ז' כ"ו אשר יהיה שם אלף גפן באלף כסף. וכן האלף לך שלמה. אבל מי שהוא אוהב כסף אשר לא ישבע כסף כי חמדת היצר הבוער הוא בלא גבול. דזה כל ענין היצר שרוצה להכניס החשק הנטוע בלב האדם בלא גבול שהוא החשק דיצר טוב לתורה ועבודת השם יתברך. וה' שלמעלה מהשמים שלמעלה מעולם הגבול והוא בלא גבול כלל. והוא נחלת יעקב אבינו ע"ה בלא מצרים היינו נחלתו בארץ העליונה עולם הבא שאין שם גבולים. הוא רוצה להכניס חשק זה בתאות עולם הזה ולהשכיח החשק האמיתי ומתאוה חמדות עולם הזה גם כן בלא גבול ובלא שביעה כלל ואין די לו מספר אלף. ועל כן הם שבקשו להכניס בלבבה תאות ממון שמצד היצר הוסיפו על אלף. וכן פסל מיכה ההתחלה והגורם היה שיטופו בתאות ממון שהוא בעט בשורש היהדות ודבר זה בא על ידי הפרצה בתאות ממון חוץ לגבול דהיינו מה שלא לצורך הנאה כלל דכל תאות דהנאה גופנית הוא בכלל תאות עריות שישנו גם בישראל [כמו שאמרו ברמב"ם בסוף הלכות איסורי ביאה עיי"ש לשונו, ובספרי מטות פרק קט"ז דבלעם אמר על ישראל דהם שטופי זימה עיי"ש] ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר עריות בפרהסיא. וטומאת זיבה הבא על ידי תאוה אין משתלח חוץ למחנה ישראל דזה בכלל האגודה דמיעוטן בעריות ולא נקראו פושעי ישראל בגופן על ידי זה להיות גיהנם כלה והם אין כלין. אבל מיכה בעט באנכי (תנא דבי אליהו רבה פרק כ"ו) הקודם ללא יהיה לך שהוא אזהרת עבודה זרה שמכלל הציווים. אבל אנכי לא בא בלשון ציווי כלל כידוע דאאמונה לא שייך ציווי דאם אין מאמין בלב מה יועיל הציווי, רק ישראל מאמינים בני מאמינים והוא שורש היהדות שבתולדה בכל זרע יעקב ודי בלשון הודעת דברים לבד דאנכי וגו'. וזרע ישראל המאמינים יאמינו בזה אבל מכל מקום בעולם הזה שהוא עולם הבחירה ניתן מקום לבחירה גם בזה שיוכל לצאת משורש היהדות ולכפור בעיקר וזה אי אפשר אלא על ידי כניסה בשורש הרע דנחש שהוא התאוה בדבר שאין לו הנאה כלל, ודבר זה הוא שורש התאות דאומות העולם שהתפרצותם הוא רק בשרירות הלב ואין שוקלין הדבר וההנאה כלל, כאותו גוי ששבר הטבלא השוה הרבה בשביל חסרון הנאה מועטת אף על פי שבזה חיסר לו הנאה יותר גדולה. ומזה יוכל להגיע לאט לאט לושכחת את ה' אלקיך ויציאה משורש היהדות. ואף על פי שמיכה שב אז בתשובה והחזיר הכסף לא היתה תשובתו לשם שמים רק מיראת הקללה כמו שאמרו ואת אלית וגו' ובלבו היה עדיין חמדה זו במקומה וכמות שהיתה ממש דלא חזר מפני מורא שמים כלל רק ממורא קללת אמו על כן נעשית לו סם המות. על דרך שאמרו גבי אחר, ועל ידי ההשבה הזו בא לעשיית הפסל.
17
י״חושמשון שרצה להשיב אל הקודש אותן נפשות הנדחות היוצאות משורש היהדות גם כן. ועל כן הפלשתים בחפצם לקלקל זה, התחכמו על ידי האשה אשר לקראתו, כעצת נחש הקדמוני והכניסו בלבבה תאות הממון בריבוי שממנו נמשך היציאה וחזרת הקלקול למקומו כי בטחו על ידי זה תוכל הוא להכניס גם בו דבר רע. והוספת מאה על מספר אלף יש בו עוד חמדת ריבוי איכות נוסף על ריבוי הכמות. כי כל חמדת אומות העולם שלא יספיקו עצמם עדיין בכל עולם הזה כולו וחמודותיו. רק יחשקו לעלות לרקיע שמדומין שגם שם יש דבר של תאוה וחשקות גופנים. ולמלאות נפשם גם מכל מיני כיסופין ותאות הנמצאים שם וכדרך שכתוב אעלה על במתי עב וגו'. והמספרים יחידות עשירות מאות אלפים הם נגד ארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה. דבאצילות שם הוא היחוד הגמור דהתחלת עלמין דפירודין הוא מן הבריאה. ושלימות כל דבר הוא במספר י'. ועל כן מהתפשטות היחידות שבאצילות נעשה בבריאה י' וביצירה ק' ובעשיה אלף. ועל כן ברכות דעולם הזה עולם העשיה הגופני הוא במספר אלף וביצירה הוא במספר ק' שזהו סוף המספר שם. וכל השגת אומות העולם הוא רק לעולם נבדל מעולם הזה הגופני המורגש ונראה. וזהו היצירה דגם שם עדיין רובו רע ויש מציאות להשגת רע. וזהו כונת המספר אלף ומאה כסף היינו כלל כל מיני כיסופין וחמדות שבעשיה וביצירה המוגבלים בב' מספרים אלו. ומיד שהכניסו בה חמדה זו נתעוררה היא לדלדל גם אותו. ובודאי כפי מחשבתו שעל ידו יהיה התיקון, היה מאמין בה לגלות כל לבו מיד. והיא שאלה בלשון הגידה המורה רזא דחכמתא כאלו רוצית לעמוד על חכמה זו איך אפשר להכשיל גם אותו שנקי כל כך. ושדבר זה מותר ללמוד כדי להבין ולא לעשות. אלא שמכל מקום מצד רוח ה' אשר צלחה עליו היה מרגיש שכבר אין לבה נקי לגמרי, ומכל מקום אלו היה רוצה להעלים היה יכול לומר לה שאי אפשר כלל לענותו, ומי יימר שיש כלל דבר שיוכלו לענותו. או אפילו אם יש, יאמר שהוא עצמו אין יודע מזה איך ומה רק שנולד בתולדה וטבע גבור כל כך ומנין ידע במה וגו' ובמה וגו' ובזה היה נפטר ממנה שלא תאלצו עוד דמהיכי תיתי יעלה על דעתה שהוא ידע איזה דבר שיוכלו לענותו. אבל הוא שחשב שיזכה לתיקון גמור חשב דהגם שעתה אין היא נקיה עדיין. הוא יתקן גם אותה ושמהשם יצא הדבר שתבקש ממנו זה להכניס עצמו לנסיון ושיתברר גם הוא שאין דבר שיוכלו בו לענותו. כי גבורתו למעלה מהכל ובזה יגמר התיקון. והרגיש שבה יש יצר הרע ותוכל להכניס גם בו אלא שהוא בטח בנפשו שיוכל להתגבר עליו ובזה יתעלה מעלתו עוד יותר. וממילא יהיה עליה גם לה שהביאתו לכך. ואמרו תחלה לאסרו בז' יתירים לחים כי כל הסתות היצר נמשל לחבלים כמו שנאמר מושכי העון בחבלי השוא וכעבותות וגו' ועל זה רומז גם כן חבל המצרי שקשרו לסוטה כמו שאמרו בסוטה ז' ב' ופירשו הטעם שם ט' ריש ע"א לפי שהיא חגרה בצלאל וקושרין בחבל להראות גנות החטא שמשכה על עצמה בחבל השוא. ועל דרך זה שמעתי גם כן בסוד חבל של מגג דפרה אדומה הנזכר בפרק ג' מפרה (משנה ט') שהוא קישורי היצר בחבל שוא ודמיוני שבאמת אינו חבל כלל וקל לנתקו כפתיל הנעורת בהריחו אש. וז' יתרים לחים רומז לכל כחות היצר המסית הנקרא בז' שמות נגד ז' כחותיו שהוא מדת כחות הפעולה של כל קומה כנודע. ולחים הוא כפי הנראה בצד הטבע קשה יותר לנתק. והתאוה מיוחס ללחות וליסוד המים בכל מקום, וכן דרשו בתמורה ט"ז א' על פסוק ארץ הנגב נתתני בית שמנוגב מכל טובה ואין בו אלא תורה. ולחים אשר לא חורבו היינו שמלאים מכל חמודות וטובות העולם הזה. ודייק בלישניה שאמר בראשונה ובשניה והייתי כאחד האדם. מה שאין כן ברביעי שהגיד כל לבו אמר והייתי ככל האדם. ובכל מקום כאחד פירוש המיוחד והנבחר כדרך שאמרו במגילה כ"ח א' אחד המיוחד שבעדרו. וברש"י פרשת וירא אחד העם המיוחד שבעם. ובבראשית רבה סוף פרשה (ס"פ צ"ט) כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטים וכן טובי. והם ראו גבורתו למעלה מכח וטבע אנושי כלל רק כח אלהי על כן הבינו שיש ודאי סיבה ודבר הגורם כח זה ושאפשר שיבוטל ויוכלו לו. והוא אמר לה כי הכח אלהי שלמעלה מכח אדם זה אפשר לבטל על ידי זה אבל עדיין ישאר בו כח אנושי ככח המיוחד שבבני אדם והיותר גבור בהם דזה אי אפשר להסיר עוד. והיינו שראה עצמו קדוש בתולדה שזהו בכח אלהי שאין שום שליטה לשום תאוה גופנית דיצר בקרב לבו כלל. וראה שהיא באה להסיתו שיהיה כשאר בני אדם שהבין שהוא תרצה לעשות דבר זה שיסור כחו. וחשב דגם זה - מן השמים שרוצה השם יתברך שיניח מקום ליצר ליכנס בקרבו ולהסיתו ועם כל זה הוא יתגבר עליו בכח השתדלות אדם ככל צדיקי עולם הכובשים את יצרם.
18
י״טובאמת מחשבה זו היה כבר התחלת הסתה מה שפעלו ונכנסו דבריה בלבו על ידי כח היצר שהולידו בקרבה בזוהמת תאות הממון שהבטיחו לה והכניסו בלבה אלא שעדיין היה היצר דוגמת הלך לבד. אבל מכל מקום כבר אבד מדרגתו הראשונה שמחמתה חשב יעקב עליו שהוא משיח, שהוא רם וגו' מאוד וגדול מאברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן כמו שאמרו ז"ל. ועתה נעשה כאחד האדם היינו המיוחדים שבהם אבות העולם ומשה ואהרן וכדומה ולא כיחש והיתל בה. כי כאשר אסרתו באותם יתרים הלחים שהעלו לה סרני פלשתים והוא נתרצה לה שהרי בהקיץ היה דלא אמר וייקץ כבפעם ג' הכניסה בו קצת הרהורי היצר מחבלי השוא. כי ודאי מה שפעלה אצלו זה ולא דחאה בקש וגער בה היה עבור הפתוים והסתות ולא יכל לעצור עצמו לדחות פתויים שלה לגמרי וזה עצמו פתוי היצר אלא שעדיין היה רק דוגמת הלך בהעברה בעלמא ובקל דחאו כנעורת בהריחו אש, רומז לאש דתורה דהכה דברי כאש המועיל לדחותו בעודו דרך הלך. ולא נודע כחו היינו שלא היה צריך עדיין שום כח וגבורה לדחותו כיון דהיה רק דרך הלך. והיא שרצתה לדעת איך לאסרו באמת שלא יוכל לינצל. אמרה שזה התול וכזב אף דנעשה כאחד האדם סוף סוף הרי לא נאסר בזה. ואז כשהכניסה בו פתויים השניים נעשה אורח ופעלה אצלו שהוסיף להשיבה ולא לדחותה ואמר שתקח עבותים דמה שהיה מקודם חבלי השוא דקים נעשה עתה כעבותות העגלה עבים וחדשים שלא נעשה מלאכה חזקים יותר והכוונה בכח פתוי חדש שעדיין לא נשתדל בו אדם להתגבר נגדו. כי בכל דבר שנשתדלו בו כבר צדיקי דורות הקודמים והתגברו על היצר באיזה דבר כח ההתגברות שלהם נשאר קבוע וקיים בכל ישראל בכל הדורות ונקל אחר כך לדורות הבאים להתגבר בדבר זה. וכמו שאמרו ז"ל שרה גדרה עצמה מהערוה ונגדרו כל הנשים, יוסף גדר וכו' ונגדרו כל האנשים. דכח הגדרתם פעל שהיה קל אחר כך להאחרים. והחילוק בין נשים לאנשים לא משום דנשים עם בפני עצמו (כמו שאמרו בפרק במה מדליקין) דלענין זה אין להחשיבם עם בפני עצמו כלל והכל כנסיה אחת. רק לפי שאין יצרו של איש דומה לשל אשה ואין תאותן שוה ולא ההגדרה שוה.
19
כ׳וכל נסיון הוא בענין חדש שלא נתנסה עדיין אדם מעולם בענין כזה, וכענין דוד עם בת שבע. אף דכבר נתנסה יוסף, שם לא היתה ראויה לו. ותקפו של בועז שם היה פנוי עם פנויה היתר גמור עד שהוצרך לשבע ליצרו למנוע עצמו על ידי השבועה ואין היצר תקפו כל כך כבדבר איסור וכמו שאמרו בסוף נדרים מאי דכתיב מים גנובים וכו' ובתוספות בטעם דגדול המצווה ועושה לפי שיצרו תקפו ואף דכל האומר דוד חטא וכו' וגם כן היה היתר מכל מקום כיון דהכתוב מעלה עליו שחטא והוצרך לתשובה גדולה כל כך ודואג ואחיתופל היו א"ל הבא על אשת איש מיתתו וכו' הרי נחשב לחטא ונקרא מים גנובים. וכן כל הנסיונות שבכל דור ודור הוא בענינים מחודשים שעדיין לא נתגבר על זה שום אדם דצריך התגברות יותר לכבוש. ואז נתחזק אצלו כח הסתתה בהמשכת היצר להיות כאורח. אף דעדיין היה כאחד המיוחד שבאדם וניתק בקל כחוט. נראה לי רומז חוט של ציצית ועל דרך שאמרו (בחולין פ"ט.) על פסוק מחוט עד שרוך נעל והוא הגורם זכירת כל מצות ה' וקבלת עול מלכות שמים על ידי ראיית חוט התכלת הדומה לרקיע וכסא הכבוד וזוכר על ידי זה יחודו ומלכותו יתברך שמו. וזהו הנצוח שעל ידי קריאת שמע אחר שנעשה אורח ולא איש עוד דלא נודע כחו דאז כבר היה צריך לכח לנצחו אחר שהוחזק כאורח. והיא ראתה דסוף סוף לא נאסר עדיין אם כן עדיין הוא היתול דלא עלתה לה מבוקשה. והוסיפה להכניס בו הסתות ופתויי יצר עד ששב להתפתות עוד לה יותר והחל לגלות שמץ מפרצה בענין נזירותו שהוא עשיית איסור בפועל דעל ידי ארוגת מחלפות ראשו אי אפשר שלא ינתק שער אחד כשירצה לנתק עצמו אחר כך. ותנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. וזה אפשר גם בשמשון היה קרוב לודאי דעתיד להיות על ידי זה משיר שער כסריקה ועל כן הוצרכה לעשותו בשינתו. כי בהקיץ לא היה מניח לעשות זה. אבל סוף סוף כבר שם תקלת איסור בפעל לפניו אחר שידע שהיא רצונה לעשות כן ואף שלא היה זה עדיין ביטול גמור לנזירותו כגילוח מכל מקום הוא בכלל אבזרייהו והתחלת כניסה לפגוע באיסור הנזירות. ואז נעשה היצר כאיש בעל הבית אחר שעלתה בידו להוציא ממחשבת הלב והרהורים לפעל גמור שמץ איסור מה במעשה. ועל כן איתא שם לשון סתום שלא אמר כאחד האדם ולא ככל האדם כי לא ידע בעצמו איך יהיה כחו אז אם יהיה נעשה בו שמץ מדבר האסור אף שהוא בשינתו מכל מקום הוא על פי דבורו ובגרמא דידיה.
20
כ״אאבל השם יתברך עזרו שהסיע היתד והמסכת ולא נעקר שום שער כלל. ועל כן לא נזכר בהדיא בכתוב מעשיה וארוגתה כאשר צוה בזה כבראשונות דשם עשתה כאשר אמר והיה כדבריו. אבל כאן כונת דבריו היה להשרת השער הנצמח והנפעל על ידי זה וכאשר באמת לא נישור ונעקר שער אם כן כאלו לא פעלה כלום בזה. ומכל מקום סוף סוף בקרב לבו כבר פעלה בדבריה מעט עד שכבר הוציא לפעל בדבור מיהת שהרשה לעשות דבר כזה. ועל ידי זה כבר נעשה יצר הרע בקרב לבו כאיש ודלדלתו בכל עד שאף שאחר כך נתחזק כנגד היצר לא עלתה בידו עוד וידע שאי אפשר לנצחו מעתה אלא על ידי זכרון יום המיתה. וזה שכתוב ותקצר נפשו למות. היינו זכרון יום המיתה לנצח היצר והרגיש בעצמו מעתה שמוכרח למות ולא כמו שחשב תחלה וכמחשבת יעקב אבינו ע"ה שהוא המשיח ויזכה לחיי עולם בתיקון חטא אדם הראשון. ועל כן בכל כחו רצה לעצור עצמו מעתה ולכבוש יצרו על כל פנים מלבוא עוד לאיסור בפעל. אחרי אשר עד הנה עזרו ה' דעדיין לא עבר בפעל. אבל אחר שנעשה היצר איש ובעל הבית התגבר נגדו ביותר. ואחר שהכתוב העיד כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו וגו'. ודאי לא היה דברים קלים מציקות הללו ודבוריה ומה שאלצתו. כי הכתוב מספר בקצרה אבל המובן ממנו כי היו ענינים עצומים ונסיונות כבדות מאוד שלא נתנסה בהם עדיין אדם מעולם בכאלה עד שגם הוא עם גבורתו העזה לא יכל לכבוש ולסבול זה ולמלט נפשו מלהגיד. ואף זכרון יום המיתה לא הועיל לו לפי שלא נכנס כסדר בהרגזת יצר טוב על יצר רע מעולם. ונאמר ויגד לה וגו' שעד הנה נאמר ויאמר שהיה אמירה גמורה על דעת שתעשה כן. אבל עתה ודאי לא רצה בשום אופן שתעשה כן שזה איסור גמור רק בלשון הגדה שהוא ברזא דחכמתא ללמוד להבין ולא לעשות וכמו שבקשה. ועל כן גם אחר כך כשגלחתו חשב דהוא מוצל מאותו עון כיון שהוא הזהירה מלעשות כן ואונס שינה היה דרחמנא פטריה. ועל כן עדיין לא נעשה בזה ככל האדם ועודנו כאחד האדם להתגבר על יצרו ולכבשו. ואף על פי שכבר נעשה איש ושלט בו גם כן לגלחו בגרמא דיליה. מכל מקום חשב אצא כפעם בפעם ואנער, על דרך התנערי מעפר שינער העפריות ששיקעו היצר. אבל לא יכל כי רק הן יפעל אל פעמים שלש עם גבר. אבל בפעם הד' שכבר גילח שערו ונזר אלהיו שעליו בקדושה שבתולדה וכל כך פעלו ההסתות ופתוים בקרב לבו כבר סר ה' מעליו והסייעתא דשמיא ואלמלא הקדוש ברוך הוא עזרו אין יכול לו.
21
כ״בואחר שגרם הקלקול ונתברר שגם הוא אינו נקי לגמרי עדיין. אף דלא חטא כלום בפעל מכל מקום סבוביו נשערה מאוד ולאיש שכמוהו הנקי לגמרי די בזה שנמצא גם בו חסרון. וממילא נתגלגל עליו הראשונות גם כן דכיון דאין נקי לגמרי אגלאי מלתא למפרע דהיה הליכה אחר עיניו. ושבעזה היה תחלת קלקול. דגם על מעשיו הקודמים יש טענה מעתה מצד האדם אשר יראה לעינים בעולם הזה וצריך לבירורים. ועל כן נקרו עיניו והוליכוהו לעזה לבית האסורים (כמו שאמרו ז"ל בסוטה). ואחר שקבל ענשו והחל שער ראשו לצמוח דשב בתשובה שלימה וחזר לצמוח בו שורש קדושתו שמרחם. וראה עצמו עדיין שבוי בידי פלשתים שצריך להוציא הקדושה שקלטו הם על ידי אותם חטאים קלים שלו. והבין שאיננו משיח מעתה לחיות חיי עולם ודעל כל פנים צריך למות. ביקש תמות נפשי עם פלשתים שהוא סוד המיתה על קידוש השם שהיה ר' עקיבא מצפה לה מתי תבוא לידו כנודע. כאותם הרוגי מלכות שמסרו נפשם על קידוש השם היה לרע לו לאדם בליעל שעל ידו שליטתו על נפשם בצאת נפשם על קדושת השם יתברך שעלתה תיכף למקום קדושתה מעלה מעלה. העלו עמם כל ניצוצות קדושים שהיו שקועים במעמקי הקליפות שלא היה אפשר כלל להעלותם משם ולהוציאם בענין אחר. ושמשון שכל השתדלותו בחייו היה בזה להשיב כל נפשות הנדחים לגמרי הנטמעים בין העמים עד שכמעט אין להם תקוה לשוב למקור קדושתם כל ימי עולם הזה. עד אשר יתקע בשופר גדול שאז יבוער כל הטומאה ובאו גם האובדים בארץ אשור והנדחים וגו'. וחשב שבימיו כבר הגיע עת קץ ושהוא יוכל להעלותם. וכאשר הוא היה מוכן באמת לענינים כאלו מצד שרשו דעל כן ניתן לו גבורה עצומה כל כך. אלא שהוא היה מוכן להתחלה לבד ולא להשלים שעדיין לא הגיע העת. ועל כן גרם החטא שלא עלתה בידו להשלים. ועוד היה נראה כהוספת קלקול שגם הוא עצמו נשבה ביניהם ועד שהיה טוחן בבית האסורים כפי דברי רבותינו ז"ל (סוטה י'.) אין השקעת ניצוצות קדושים בין הקליפות יותר מזה. ולשון הכתוב ויהי טוחן ובכל מקום ויהי, הוא צרה שאין צרה כיוצא בזה וגבי איש לא שייך אונס דאין קידושין אלא לדעת והוא בכלל אבזריי' דג"ע דיהרג ואל יעבר וכל שכן לפי מה שכתב מהרש"א בחידושי אגדות שם דלשון ויהי טוחן משמע מדעתו ורצונו. והרמב"ם פרק י"ג מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ד כתב אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע ישראל ושלמה נשאו נשים נכריות בגיותם רק שגיירום עיין שם. ומה יאמר באלו שהיה בעודו שבוי בידם דלא גיירם. ואף על פי שהיה דרך זנות וליכא לא תתחתן מכל מקום קנאים פוגעין בו ומפורש בתורה דנענשו גם על הזנות והוא מאבזרייהו דגילוי עריות. ורבותינו ז"ל סמכו לזה שם מאמרים דר' יוחנן עצמו שדן ישראל כאביהם שבשמים ושנקרא על שמו של הקדוש ברוך הוא. כדי שלא יעלה על לב אדם לחשוב עליו שנכשל באיסור חמור כזה בשאט נפש איש גדול ורשום כזה. וגילו קצת הסוד במה שאמר ר' פפא על זה היינו דאמרי אינשי קמי דשתי חמרא וכו' שהביאו לו כהרגלו וכעסקיו שהיה עסוק תמיד להוציא בלעם מפיהם של העמים ולהושיע ישראל. וששליטת האדם באדם היה לרע לו.
22
כ״גוגם עסקו זה היה כך כאשר ראה שהוא עת שליטת האדם באדם וידע דהוא לרע לו כי ודאי השם יתברך לא יעזבנו לצדיק בידו של רשע וסוף סוף הקדוש ברוך הוא יושיעו מידם. ומכל מקום ראה תוקף התגברות היצר רע וכחות הרע לשעתו שהיה עדיין טרם החל שערו לצמוח שכבר מצא היצר רע קן בלבו שלא יוכל לינצל ממנו כלל. וכן לא ניצל מהשביה אלא במותו דהבין שכפי מדרגתו נחשב חטאו לחילול השם שאין שום תקנה לכפרה שלימה אלא במיתה הממרקת [כמו שאמרו בד' חילוקי כפרה שהי' ר' ישמעאל דורש בסוף יומא] כי נגרם מזה חילול השם גדול בין העמים עד שנאספו לזבוח זבח גדול לדגון אלהיהם. ורצה לקרב קיצו והשלמת כפרתו חשב מחשבות לעשות עבירה לשמה על דרך יעל בסיסרא הגדולה ממצוה שלא לשמה כהשבת הגזילה דמיכה נעשית לו סם המות לנפש לבעוט על ידי זה באנכי. וזו העבירה לשמה נעשית סם המות לגוף אבל לנפש היתה סמא דחיי. כי היה חגר בב' רגליו (כמו שאמרו בסוטה שם) היינו בסוד בעלי קבין הנזכר בתיקונים שהיו כולם חגרים. וביאר סודם הר' חיים ויטאל בפירוש מאמר פסיעותיו של אברהם אבינו (הנדרש בסוף ספר חסד לאברהם ועיין שם) הביא משל דחגר וסומא בפרק חלק שהנפש בזולת הגוף נקראת חגר בעולם הזה עיי"ש. ושמשון שחשב עליו יעקב אבינו ע"ה שלא ימות ועל כרחך שהיה נקי לגמרי מחמדת עולם הזה הגופנים. ודוגמת אליהו שלא מת ועלה בסערה ושם פשט גופו כנודע שיוכל לפשוט גופניותו מנפשו כיון שלא נשתקע בגופניות. וכך היה שמשון כאלו הנפש אינה מלובשת בגוף כלל וזהו שהיה חגר כי מצד תוקף קדושתו ופרישותו מעניני הגופניות היה כמופשט מגוף לגמרי. ועל כן כשהרגיש יעקב אבינו ע"ה בקדושתו העצומה כזו שהוא שפיפון וגו' דימה דלא ימות ושהוא משיח. ואמנם גם המשוקעים בתאות דעלמא דשיקרא ושקועים בתאות הכוזבות ובשקר הם חגרים. דשקר אין לו רגלים כמו שאמרו שבת ק"ד א' וידוע בסוד רגליה יורדת מות דשם עיקר שליטת הקליפות והרע. כי הרגלין רומז על אברי התאוה על דרך שאמרו לא עשה רגליו. ובין רגליה כרע וגו' ועיקר שליטת היצר הרע הוא בתאות. ואותם נפשות האחוזות ברגלין היורדים מות ונשקעים ונטמעים ברע לגמרי. אף על פי שמכל מקום יש בהם שורש קדושה בתולדה הם גם כן נקראין חיגרין. והיינו מצד שהם כאלו גופם כבר אבוד בידי אותם הצודים נפשו לקחתה. הגם דלה לא יוכלו כי אין שליטתם אלא על הגוף ובשר אדם. מכל מקום הגוף נמסר בידם חס ושלום והם אותם שאין יכולים לקום בתחית המתים גם כן ועל כן נקראין גם כן חוגרים.
23
כ״דושמשון בחגרותו היה יכול להעלותם גם כן אלא שגרם החטא ונמשך גם הוא אחריהם ונפל גופו בידי העמים והקליפות סטרא דרע. וחשש אולי נשקע גם הוא כל כך להיות כבר הגוף אבוד בידם. ועל כן נתרצה למות עמהם היינו שיהיה חס ושלום גופו עמהם ואבוד כמוהם אך להציל על ידי זה נפשו עם כל הניצוצות קדושים הנלוים לנפשו מהם ובודאי באותן ביאות אסורות הוסיף להשקיע הרבה ניצוצות קדושים במקום הטומאה אבל כולם יצאו במותו עמו. כי גם כל אותם נשים נכריות ודאי היו שם באותו בית וכולם נהרגו עמו. ומפני שהרגיש בניקור עיניו וההולכה לעזה דגם ב' מעשים הראשונות הנשים הנכריות נחשב לחטא דגירותם לא היה לשם שמים ולא היה ראוי לקבלם וכמו שאמרו הרמב"ם שם וכבר עבר ושנה דהותרה לו, ויש בזה סוד גדול קבלתיו בפירוש הגמרא (סוטה כ"ב.) מהו דתימא כדר' הונא וכו' קמשמע לן. שלא ניתן לפרש בכתב כי אי אפשר להלביש הדברים יפה במכתב להיות מובנים לאוזן שומעת. והמכוון שיש בזה ענין גדול מה דנעשית כהיתר שהכל מחשבת גדול העצה יתברך שמו להועיל לאדם אפילו לחוטא ורשע להטיב אחריתו כשישוב ויתקן את אשר שיחת על ידי זה דוקא לא ידח ממנו נדח. ועל כל פנים גם אצלו נעשה כהיתר מעתה לילך אחר הרגלו דבב' פעמים נקרא רגיל כמו שאמרו הר"ן נדרים מ"ו סוף ע"א [אבל דלילה שקראה הכתוב סתם אשה נראה לי ברור דהיתה מישראל וכל מקום דאישות היה לו בה ממ"ש בנזיר (ד'.) כבעל דלילה דנקרא בעלה אך בבמדבר רבה פרשה י"ד איתא שעל שטימא עצמו בגויה היא גרמה לו לאותו גילוח. משמע דדלילה שגרמה הגילוח היתה גויה. ואולי רצה לומר דחטא דבעילת גוי' שקדם] וידוע דהרגל עושה טבע שני ועל כן חשב דהגם דהוא כפי טבע תולדתו בתכלית הקדושה בלי שום שיקוע בגופנית. כבר הרגיל לעצמו טבע שני דהוא ממש בהיפוך כי אין שיקוע גופנית לאיש הישראלי יותר מביאת ארמית דממשכא ערלתו. על ידי זה הוא הקדושה שבתולדה שלכל נפש מישראל אובד גם כן. וחשב דלפי שחמד את שאינו שלו להשיג קדושת משיח גם מה שיש לו נטלו ממנו. ואפילו קדושה הטבעית שבתולדה לכל זרע יעקב. ועל כן חשב דגופו כבר אבוד דקדושת המילה שבבשרו הוא חותם קדושת הגוף. וידע בנפשו דכל שיקועיו רק מצד הגוף והוא עצמותו חיגר שאין לו התלבשות בגוף כלל רק על ידי הסתת היצר נחש הקדמוני נעשה מגופו שהיה כתנות אור נשתנה לעור משכא דחויא. דעל ידי זה גרם המיתה דאין לו תקנה אלא בקבורה ועל ידי זה נכנסה נפשו למאסר הגופני דחויא שהיתה כפי קדושת נפשו העצומה מורגש אליו ההתלבשות באותו גוף שיש בו התגברות היצר כל כך כיושב בבית האסורים ממש. וזהו הביב האסורים שהיה יושב שם שהוא לנפשו והגוף הוא שהיה בית האסורים דנפשו. וזהו סוד ויהי טוחן בבית האסורים דרומז על בשר הגוף החומריי דלא היה שום שייכות במעשים אלו לנפשו כלל.
24
כ״האבל הוא עשה כל מה שעשה כפי דעתו בכוונה לשם שמים להציל על ידי זה נפשו ממאסר זה ולקלוט כל הניצוצות קדושים. דידע שסוף יוציאם מהם וחשב דעל ידי זה יוכל להם כפי המחשבות שהיה חושב שיוכל להמית נפשו עם פלשתים על ידי זה ועלתה בידו, כי רבים אשר המית במותו מאשר וגו'. הגם שבחייו הרבה חלליהם כמו שאמר בעצמו והיה מוציא הרבה נפשות נדחות בזה מתוכם. במותו הוציא עוד הרבה יותר ועל ידי מסירות נפש למיתה על זה, תיקן גם גופו שלא נשאר עם פלשתים חס ושלום כאשר חשב. רק דבא גואלו הקרוב אליו אחיו ובית אביהו והציאוהו משם ליקבר בקבר אבותיו. דבאמת גם גופו קדוש לאלהיו אחר התיקון במיתה המכפרת שב לקדושתו שבתולדה. וכל הקלקולים היו רק חטאים קלים וטעותים הנמשכים מחטאים הללו שלאיש כמותו נחשבו לחטא גדול. אבל מכל מקום אחר אשר המית רבים במותו והוציא בלעם מפיהם הרי נתברר דכל חטאיו היו ירידה שלצורך עליה. וכפי הנראה מה שכתוב קראו לשמשון וישחק וגו' ויצחק וגו' הוא על דרך מצחק את רבקה אשתו. איש עברי לצחק בנו וכמו שאמרו בבראשית רבה פרשה נ"ג אין מצחק אלא גילוי עריות. וזהו ויהי כי טוב לבם על דרך כטוב לב המלך ביין אמר וגו' להביא את ושתי וגו' שאומות העולם כטוב לבם עוסקים בניאוף בפרהסיא. ובמרש רות על פסוק וייטב לבו שהיה מבקש אשה שנאמר מצא אשה מצא טוב. וזהו לבו של בועז הצדיק ביקש אשה לשם שמים להוציא נפשות יקרות דשלשלת בית דוד העתידים לצאת ממנו, וזהו טוב לבו של צדיק כבועז. וכיוצא בו במו"ק ט' א' וטובי לב שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר. כי אף על פי שטוב לב מורה על חשק ותאוה שהלב מלא ממנו שעל זה נאמר לא תתורו אחרי לבבכם. תאותן של ישראל הקדוש ברוך הוא והוא לבן של ישראל כמו שאמרו בשיר השירים ואפילו כשעושין עניני תאות, כונתם רק לשם שמים שהכל בקדושה ואין בהם לב האבן רק לב בשר לב להוציא בשר כמו שאמרו בפסיקתא על פסוק זה. וכל טוב לבו היינו שיולידו על ידי זה בנים זכרים נפשות יקרות. אבל טוב לבם דאומות העולם הוא מילוי התאוה עצמה לבד. ואחרי שמלאו תאותם אמרו קראו לשמשון. ועל ידי זה המיתם. והיה ענין זה סיבה למיתתם דעל ידי זה הביאוהו לשם וכמחשבתו.
25
כ״וועוד יש בזה דברים עמוקים שאי אפשר לפרש וגם אין להאריך יותר מזה כאן דהכוונה רק לבאר דחלילה לחשוב על משיח ד' במחשבת יעקב אבינו ע"ה ושופט ישראל. והתורה העידה עליו מנביאת יעקב אבינו ע"ה שידין עמו כמיוחד שבשבטים וכיחודו של עולם כאביהם שבשמים ומגין עליהם כהקדוש ברוך הוא [ורבותינו ז"ל קראוהו גם כן אותו צדיק בסוטה ט' ב' במקום שדברו גם כן מגנותו והמשנה אמרה עליו שהלך אחר עיניו. וידוע שאין נקרא צדיק אלא שומר הברית, ומי שלא קלקל ופגם בריתו כלל מימיו] שהיה אוהב נשים ורודף אחר התאוה כאחד מהפריצים שטופי זימה חס ושלום וח"ו. אבל דבר זה ממדרגת הקדושה הגמורה והגדולה שיש בישראל דלא עשה כן לכל גוי שיוכל לעשות כל ענינים גופנים והנאות חמדות עולם הזה ולא ירגיש שום הנאת עולם הזה אלא הכל בכונת הלב לשם שמים לבד. ואם ריק הוא ממך ריק, ולאו כל אחד זוכה לזה אפילו להבין ולהשיג דבר זה בשכל לבד כל שאין מרגיש בלבבו בפעל שמץ מקדושה זו עכ"פ. דבאמת כל ישראל יוכלו להגיע לקדושה כזו גם כן שכולם נקראים קודש וקדושים מצד שרשם שמושרשים בקדושה עליונה הנמשכת מקדושתו יתברך דחלק ה' עמו. אלא שהחטאים שמצד העולם הזה שהם ההוצי הסובבים לאסא והחוחים המקיפים לשושנה, גרמו מה שגרמו בעולם הזה. עד שנשבו ישראל בין העמים וגלו בראש גולים לצאת גם מקדושת הארץ שהיא האחרונה שבי' קדושות. ומכל מקום כל מקום שגלו, גלתה שכינה עמהם, דגם בהיותם בארצות אויביהם לא מאסתים וגו' ואני ה' השוכן אתם בתוך טומאותם. ומכל מקום אין נפרדים משורש הקדושה כלל וסוף שיגאלו כולם אף אותם שנטמעו בין העמים לגמרי ושלא יוכלו לצאת מעצמם. על זה נאמר אחד מאחיו וגו' או בן דודו יגאלנו וגו'. כי נפשות הקרובות אליו בשורשן ויש להם שייכות עמהם יוכלו לגאלם ולהחזירם אל הקודש.
26
כ״זוזה היה עסקו של ר' פנחס בן יאיר בפדיון שבוים, בהוצאות הנפשות שנפלו שבי ביד צר על ידי השתקעות הבא על ידי שליטת האדם באדם. והוא, שהיה בתכלית הקדושה, היה יכול לקלוט אותם ולהוציאם. כי מי שהגיע למדגירה קדושה כזו עד שנעשה ראש הדור ובית קדש קדשים שבדור בענין הקדושה דוגמת אהרן הכהן בדורו. יש לו שייכות עם כל הנפשות דישראל שבאותו דור. כי הוא שרשם מצד הקדושה שבנפשות דישראל, ובהשתדלותו במדריגת קדושתו הוא מעורר גם כן ניצוצי הקדושה שבכל הנפשות שבקומת כנסת ישראל שבאותו דור. ונתברר ההבדל שבינם לעמים דישראל קדושים הם כולם. ועל ידי זה הם נפדים משבייתם אפילו אותם שבמדגירה היותר תחתונה. והגם שאין התעוררת קדושה כל כך להיות הגאולה שלימה בפעל לשוב כולנו לארץ הקודש [קוממיות בקומה זקיפה לא כאלו הנוסעים היום לארץ הקודש להיות שם בשפלות ובגלות בין העמים המושלים שם דאין זה חזרה לארצינו ולקדושתינו בפעל] מכל מקום יוכל לפעול בהתעוררותו על כל פנים שיגיע המשפט לפדות אותם השבויים ביד צר ממש. ואף על פי שבודאי היו עסקו בפעל לקבץ ממון ולפדותם, מכל מקום ממה שהוא היה עסוק במצוה זו וגם מה שבענין זה נתברר תוקף קדושתו שהתפשטה גם בחמורו. ואמר עניה זו הולכת לעשות רצון קונה, דזה היה הגורם ודאי דהוא היה השייך לזה. ושדבר זה ועשיית מצוה זו הי, הגורם התפשטות הקדושה זו שלמעלה דהא בהא תליא. על ידי קדושתו זוכה לפדות שבוים ובהוצאות הניצוצות קדושים על ידי זה נותן עוז וכח בקדושה העליונה ומתוסף עליו קדושה הרבה מלמעלה. וזהו שלא רצה ליהנות מבני אדם כשמואל הרמתי שבכל מקום שהלך ביתו עמו כי כל מהנה הוא משפיע והנהנה הוא מקבל השפע שיורדת לו על ידי זה המהנהו שנעשה צינור להנאה זו. ולפי שכל עסקו לזכך הנאותיו שיהיו בתכלית הקדושה. לא רצה שיעבור דרך שום צינור של נפש שאינה מקודשת כמוהו להיות אותו צינור משפיע לו. כידוע שכל משפיע ומקבל הם לענין אותו דבר בסוד איש ואשה שנעשים לבשר אחד והוא ימשול בה. כי מדריגת המשפיע למעלה מהמקבל שהיא נעשה נוקבא לו ופחות המדגירה ממנו. ועל כן חשש שירד ממדרגתו על ידי זה שלא יוכל לזכך אותה הנאה הבאה לו ממקום אחר שתהיה בקדושה אם בבואה מיד הנותן קלטה בקרבה מכוחו על ידי מה שהוא נעשה המשפיע לו בהנאה זו. כי כל דבר הנאה כאשר היא באה מיד השם יתברך היא נקיה כמו שנוצרה והשם יתברך משפיע לעולם טובות ואין דבר רע יורד כלל מלמעלה ותלוי רק ביד האדם המקבל בבחירתו שהוא בעל בחירה איך לקבל הנאה זו. אבל כשבאה מידי אדם תלוי גם כן בידי בחירת אדם המשפיע שאם אין כונת השפעתו שלימה ונקיה כל כך הרי אין ההשפעה נקיה, ולא יועיל לפעמים בחירת המקבל הטובה שיוכל לנקותה ולזככה לגמרי.
27
כ״חועוד כי השם יתברך הוא הנותן ומשפיע לכל בריה די מחסורה לכל אחד השייך לו. כידוע שכל הנאות האדם וקנינו, הם השייכים לשורש נפשו. שכאשר מקבלם לשם שמים מזכך בזה כל חלקי נפשו. והנשפע לאחר הוא מה ששייך לאחר, ואין שייך לו דאם כן היה השם יתברך משפיע לו. ומה שקונה מיד אחר מאחר שהשם יתברך הזמין לו מעות לקנות הרי השפיע הדבר לו. ובתחלה היה שייך לאחר, ועתה שייך לו ולשורש נפשו, אבל מה שנותן לו במתנה אף דגם כן מן השמים בא לו מחשבה זו שיתנה לו. דלאו בשפטני עסקינן שיבקשו על זה, ויעבור על לא תחמוד. רק הלב מעצמו נתעורר לזה ומשנתנה לו קניי' ונעשה קנייה ושייך עתה לו. מכל מקום כיון שלא הזמינו לו מעות לקנותה, הרי לא השפיעו לו זה מן השמים רק עשאו מן השמים זה למשפיע לו בדבר זה ואפשר שאינו שייך לו כלל רק לפי שהלה שבידו לא יוכל לקבלה לשם שמים שבזה אותו דבר מתעלה ומתתקן. וכשאינו לשם שמים יש ירידה לאותו דבר על כן דבר ההנאה עצמה מואסת. וכידוע בסוד כל אוכל תתעב נפשם שהאוכל עצמו הוא תתעבם שיודע שלא יהיה לו תועלת באכילתו רק עוד קלקול. ועל כן נתעורר בזה רצון לתתה לאחר, ומאחר שאינו שייך למקבל אם כן אין הנאה זו ראויה לו כלל, שאינה מחלקו ושורש נפשו ועובר בזה על לא תחמוד כשיחמוד ליקח דבר שאינו שייך לו ועל ידי זה יוכל לפעמים לאבוד גם השייך לו כמשפט החומד מה שאינו שלו דגם מה שיש לו לקחו ממנו כמו שאמרו (בסוטה ט' סוף ע"א) וכגמלא דאזיל למתבע קרני בפרק חלק, ופעמים יוכל לטול בזה חיותו חס ושלום וכמו שאמרו ושונא מתנות יחיה' ובחולין מ"ד סוף ע"ב לא בעיתו דאיהי. דכל קנייני האדם הם לצורך קיום חיותו בעולם הזה, וחולין חיותו מתפשטים בהם. כידוע בסוד נפשם בהם תתעטף, ועל כן כל אחד קנייניו הם כפי מה שבכח התפשטות חיותו וחלקי נפשו. ובמתנה דאפשר שיקבל קנין שאין שייך לו הרי הוצרך להתפשט חלק מחיותו במה שאין שייך לו ובזה חיותו אפשר שיתמעט.
28
כ״טובמגילה כ"ח א' איתא במה הארכת ימים וכו' לא קבלתי מתנות ונראה דאין רצה לומר דזה גורם אורך ימים יותר מהקצוב. רק באמת הוא נקצב לו אורך ימים דעל כן אתו גווזאי ומחו ליה, דידעו שאריכת ימיו היה שקצוב לו כך והוא לא חטא שיפחתו לו. ומשאלתו נראה דמחזיקו בחוטא, ושראוי שיפחתו לו על כן מחו ליה. ובאמת הוא שאל לפי שאין שום אדם בדורות ההם שהאריך ימים כל כך, חשב דודאי על ידי זכות הוסיפו לו. והוא השיב, דהם הקצובים, אלא שבחטא קל פוחתין מהקצוב, ואין אדם צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא. ועל כן אין שום אדם חי כל כך, אבל הוא נזהר גם מדקדוק קל דקבלת מתנות. וגם היה מעביר על מדותיו דמעבירין פשעיו, על כן לא נגרע מקצבתו. ויותר נראה דבאמת ר' עקיבא עצמו השואל שם סבירא ליה ביבמות נ' ריש ע"א זכה משלימין לו לא זכה פוחתין לו, ואי אפשר כלל להוסיף. ועל כרחך דכך נקצב לו, ומה שאל במה הארכת וכו'. וצריך לומר דהתוספות שם ד"ה משלו כתב דכשנגזר לשום אדם ונגרע ממנו שפיר מוסיפין לזה (על ידי זכות) דאינו תוספת עיי"ש. ואם כן שפיר משכחת ליה תוספת משניו של אותו דלא זכה שפיחתו לו, ועל זה שאלו במה יזכה לאותן שנים שנפחת מאחר. ועל זה אמר מימי לא קבלתי מתנות דלא חשקתי לשל אחר מה שאינו שלי, וכן הוא המדה כנגד מדה לתת לו של אחרים מה שאין שייך לו. רק שהוא כזוכה מההפקר כיון דהוא לא רצה מעולם הזה ולא חמד לכך. אז השם יתברך נותן לו בשביל שלא חמד. וגם שהעביר על מדותיו, וצורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפין לו כההיא דחגיגה שהביאו תוספות שם. והיה ותרן בממון לתת משלו לאחר, וגם זה מדה כנגד מדה השם יתברך נותן של אחר הנשאר כהפקר לו. ובכל אחד מהם סגי לזכות, אלא דהוא היה לו שלשתן ואם כן שפיר גורם להאריך. ומכל מקום גם זה אמת דמקצר וכמפורש בסוטה (מ"ז סוף ע"ב) משרבו מקבלי מתנות נתמעטו הימים ונתקצרו השנים. וכונת כופל הלשון נראה דחיי אדם קצובים במספר שנים ועכי אם (קידושין ל"ח.) דממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום. היינו דמשלימין לו שנים הקצובים ואי לא זכה אף דלא חטא שיפחתו לו, מכל מקום אין משלימין לו שנה שלימה רק די במקצת שנה לקצבת השנים דגם יום אחד או שלשים יום בשנה חשיב שנה. ונראה דמי שפוחתין לו גם כן אין פוחתין לו מקצב השנים, אלא שהשנים מתקצרות וכמו שאמרו ושנות רשעים תקצרנה, והיינו כענין שמצינו בפרשת שלח יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם, דנחשב יום לשנה. וכן ביחזקאל ד' ושכבת וגו' יום לשנה יום לשנה נתתיו לך. ואולי כך אפשר שיחשב גם כן איזה מספר ימים לשנה. אלא דזה יש לדחות, דביום יש טעם שיחשב כשנה, שהוא מה שהשמש שונה מהלכה סביב הכדור, וגם בכל יום היא שונה מהלכה סביב הכדור על ידי גלגל היומי כידוע. מה שאין כן איזה ימים אין טעם להחשיבם שנה. אבל מכל מקום יש לומר אין הכי נמי דגם פחיתת הקצב היינו שחושבין יום לשנה יום אחד או איזה ימים כפי מה שרוצין לפחות לו, ולעולם אין הפחת בקצב השנים, אלא שנתמעטו הימים והשנים נתקצרו.
29
ל׳ואמנם ר' פנחס בן יאיר שאמר לו שאינו מודר הנאה מישראל, שהחשיב זה כמודר הנאה שאין רוצה ליהנות, ומשום דאינו ראוי משמע דאין זה ענין לשונא מתנות ולא בעית דאיחי הנזכר דבאמת איתא (ברכות י':) הרוצה ליהנות יהנה כאלישע ושלא ליהנות אל יהנה כשמואל ועיין שם ברש"י דאין איסור, ומהרש"א בחידושי אגדות הקשה משונא מתנות יחיה. ולא קשה מידי ותקשה ליה נמי אלישניה דר' פנחס בן יאיר הנזכר. אבל פשוט דלא אמר אלא מתנה בלא טעם וכההוא דבבא בתרא (י"ג:) במתנה לא ניחא ליה וכו' או כההוא דרבן גמליאל בקידושין (נ"ט.) אבל דרך משל, עני המקבל צדקה, פשיטא דאין מפסיד חייו בשביל זה. דהרי התורה ציותה לתת לו וזה נותן לקיים מצות התורה אם כן הוא חלקו דעני שהשם יתברך שלח לו השפעתו על ידי זה. שהרי העשיר מחויב לתת לו. וכן אמר אותו עני לרבא (כתובות ס"ז:) לאו מדידהו אכילנא מדרחמנא אכילנא, והוא ככהן הלוקח תרומה ולוי מעשר שזה חלקו. ואם כן הכי נמי בדאלישע דיליף התם מעובר עלינו תמיד דכהקריב תמידין ומצוה קעבדא מהיכי תיתי לא יקבל וימנענו ממצוה. ובכתובות (ק"ה סע"ב) יליף גם כן מאלישע דכמקריב בכורים, ואמר ליה קבולי לא מקבילנא, השתא דיהבית טעמא מקבילנא. והיינו דאין זה מתנה מעתה דעל כן אמר תחלה לא מקבלנא. ויש לומר דזה שאמרו יהנה כאלישע, דבהנאותיו נאמר דהיה כתמידין וכבכורים ורק כהאי גוונא יהנה. וההוא דבי נשיאה לר' זירא ור' אליעזר במגילה וחולין שם לא כיונו להכי רק מתנה בעלמא. או דר' זירא ור' אליעזר לא רצו ליטול השם תלמיד חכם ולא החשיבו עצמם שלהנות להם יש מצוה. ומכל מקום גם לאדם חשוב דעלמא איתא בקדושין (ז'.) דמקניא נפשה בההוא הנאה דמקבל, הרי דנחשב כנותן לה ואינו מתנה ודמי לאתייקורי מתייקרי כי מזמני ליה לר' אליעזר (שם ושם) ור' זירא לא פליג עליה רק הוא לענוותו וכמו שאמרו בסנהדרין י"ד א' דמטמר מלמסמכיה לא חשב דמתייקרי ביה וכי משדרי בי נשיאה שהם גם כן חשובים וגדולים ליכא הנאה ומתייקרי. אבל לשאר בני אדם שפיר מתייקרי גם במשדרי, ואף בסתם מתנות לסתם בני אדם איתא גיטין (נ':) דהוא כמכר, דאי לאו דמקבל הנאה לא יהיב ליה. ובמגילה (כ"ו:) פליגי אי מתנה כזבוני מהאי טעמא, ולענין שונא מתנות ודאי אין להחשיב זה מתנה, כיון דהוא בשביל איזה הנאה רק כההוא דבבא בתרא וקדושין הנזכר שהיה בלא שום הנאה רק לטעם אחר. והא דבי נשיאה לעשרם שהיו כמלכים ודרך מלכים כן כמו שאמרו בנדרים (כ"ז.) לאו מלכא אנא דמהנינא לך ולא מהנית לי. ושם לאו כלבא אנא דמתהנינא מינך וכו' דאין דרך סתם בני אדם ליהנות חנם כלל רק באדם חשוב או משום דמהני ליה או מלכא ודכותיה דבי נשיאה וזה נקרא מתנות. ולפי זה גם לענין הקדושה אין חשש בזה כיון דהוא כמהנה ליה והוי כזבוני או דנחשב חלקו כיון דכוונתו לתמידין וביכורים. ואלישע דאיש קדוש היה נהנה ולא חש לה. אך מכל מקום תלו לה חכמים ברצון דהרוצה וכו'. ומי שרוצה שלא להנות ודאי לבו מגיד לו שיש לו לחוש דפעמים שיש חשש וכמו שאמרו ר' פנחס בן יאיר ישראל קדושים וכו'. רצה לומר דאף דבכולם יש קדושה ואם כן שפיר ראוים ליהנות ואין עוד חששות הנזכרת. מכל מקום יש שיש לו והרכוש שהשם יתברך משפיע לאיש ישראלי הוא מצד הקדושה, והשם יתברך מכיר בו ודאי שיוכל ליהנות מאותו רכוש בקדושה. אבל הוא מצד בחירתו (מקלקל מעשיו) אינו רוצה והוא לחם ר"ע. ויש שרוצה להקריב תמידין וביכורים ואם כן נעשה כקדשי שמים, ובודאי האכילה מלא קדושה כאוכל קרבנות שמוסיף קדושה הרבה ואין שום חשש, אבל אין לו. וכיון דמן השמים לא השפיעו לו לתת לאחר, אין זה חלקו כקדשים כלל. ועל כל פנים הא דישראל קדושים שפיר הוא טעם ליהנות בהן. ואפילו מי שאינו רוצה גם כן לא יצא מקדושת ישראל דכל ישראל יש בהם קדושה. ועל כן אין חשש אלא החששות שאמר והן גם כן קצת חסרון בקדושה. שאין רוצה הוא מצד ששקוע בתאות ממון והרי הקדושה פרישות מתאות. ושאין לו דלא נתנו לו מן השמים על כרחך ידעו שאינו כלי לקבל חמדות עולם הזה בקדושה, דמשמיא מיהב יהבי ומשפיעים לעולם כל מיני טובה, כל שאין חסרון מצד המקבל דאין נותנים לו כשהוא רע לכשיוכל להשתקע על ידי זה בתאות. ועל כן ב' מדות אלו הם גם כן איזה חסרון בקדושה. ואף שדרך כלל כולם קדושים היינו בשרשם. ורבי הוא רבינו הקדוש שהיה מלא קדושה בתכלית דלא נהנה מעולם הזה כלל, היה לו שניהם רוצה, ויש לו. וכפי הנראה היו שניהם משורש אחד משורש הלב ובית קודש קדשים שבדור כמו שכתבתי לעיל דאפשר שיהיה הרבה יחד, ושוב מצאתי כן בגלגולי נשמות להרב מנחם עזריה אות פרשה, דר' פנחס בן יאיר ורבי מניצוץ אחד. וכפי הנראה הוא מהאר"י. כי אין שם הוספת טעמים בדרושים כדרך הר' מנחם עזריה ורבו הר' ישראל סרוק. ואהניין דזכיתי לכוין האמת. ור' פנחס בן יאיר קשיש מיניה טובי דהרי היה חותנו דר' שמעון בר יוחאי רביה דרבי. וגם נפטר מקמי ר' שמעון בר יוחאי. כמבואר בזוהר בכמה דוכתי, ובאדרת האזינו. ור' שמעון בר יוחאי נפטר בחיי ר' שמעון בן גמליאל בעוד רבי קטן ולמד לפני חכמים כמו שאמרו בב"מ פ"ד סוף ע"ב עיי"ש ברש"י. ועל כרחך דהיה זה גם כן בילדותו של רבי והיה עדיין רבן שמעון בן גמליאל נשיא, ולא היה הוא ראש הדור עדיין כלל.
30
ל״אובספר יוחסין (דפוס אמסטרדם רכ"ט ריש ע"ד) תמה איך היה ר' פנחס בן יאיר בבית רבי, וכן הקשה שם [דף ל"א ע"ב] איך היה ר' מאיר בחתונת ר' שמעון בריה עיי"ש. ואין בזה תימא אם היה לרבי בית בפני עצמו ועושר גדול בפני עצמו ושישיא כבר בן עוד בחיי אביו והזקנים. ואף דר' שמעון היה הצעיר דרבן גמליאל הבכור (וכמו שאמרו בכתובות ק"ג:) והיה לו שתי בנים גדולים ונשואים אינו תימא כלל ויש לומר דעדיין לא הגיע לימי בינה. ואמנם בירושלמי פרק א' דדמאי, וריש פ"ג דתענית איתא גם כן עובדא דר' פנחס בן יאיר ורבי, ואיתא דרבי בעי למשרא שמיטתא, ועל כרחך דהיה כבר נשיא. ואם כן צריך לומר דר' פנחס בן יאיר ור' שמעון בר יוחאי האריכו ימים אחר ר' שמעון בן גמליאל. ומ"ש (בב"מ שם) שאין לו אב ארבי אליעזר ברבי שמעון לא דנח נפשיה כפירוש רש"י. רק שלא היה שם בישיבה עמהם. ונתמנה נשיא בחיי רבותיו לפי שהי' משלשלת נשיאים ובית דין והגיע לו הירושה. ומכל מקום לא היה גדול הדור אז עדיין. ושם בירושלמי איתא לר' פנחס בן יאיר משנח רבי וכו' קראו רבי סתם משמע דהיה רבו ונראה דהיינו בענייני קדושה. שלא מצינו שלמד לפניו הלכות בשום מקום, ואפשר שנעשה רבו באותו ענין שקיבל ממנו שלא להתיר שמיטה דהודיעו שקדושת הארץ לא בטלה, ודבר זה הוא לימוד גדול בענייני הקדושה, לדעת שאף עכשיו שהקדושה בהעלם גדול, מכל מקום לא בטלה. והוא עצמו מה שאמר לו בבבלי, ישראל קדושים הם שהודיעו דבר זה שבכל ישראל אף היותר פחותים יש קדושה, אלא שהוא בהעלם גדול אצלם. והיה אז ר' פנחס בן יאיר במעלת הקדושה, ראש הדור ובית קודש קדשים שבדור, והוא בעל הברייתא דסוף סוטה ועבודה זרה בסדר המדריגות עד תכלית הקדושה ועד רוח הקודש, לפי שהוא השיג כל המדריגות השלימות, ידע לסדרן וללמדן. ורבי אחר כך הוא שנקרא רבינו הקדוש. ואז עדיין לא היה בשלימות לגמרי דעל כן לא עלה בידו שיסעוד אצלו ר' פנחס בן יאיר, דעדיין לא היה שוה אליו במדרגת הקדושה.
31
ל״בוזה ענין הפרידות לבנות, דבשבת (קי"ג סע"ב) איתא, ותותר בימי רבי דאהורייריה עתיר משבור מלכא. ופירש בתוספות (ב"מ פ"ה.) מזבל בהמותיו כמו שאמרו בבראשית רבה זבל בהמותיו של יצחק ולא כספו וזהבו דאבימלך. ומ"ש בהמותיו לא דוקא, ונקטו לשון הגמרא שם כיסתא לחיותא. ובבראשית רבה פרשה ס"ד איתא זבל פרדותיו. ונראה דעיקר העושר בפרידות שהיו חשובות, ולא היו מצוים אלא בבתי המלכים כמו שאמרו בבני המלך גבי אבשלום, ובאבשלום, ובמלוכת שלמה. ובשבת (נ"ב.) מולאות של בית רבי, משמע דלא היו מצוים אלא בבית רבי לרוב עשרו, וכן בירושלמי פרק ח' דברכות, ופרק ח' דכלאים דאמר לדבי נשיאה כי זבניתי וכו' עיין שם. משמע דלא היו אחרים בישראל לוקחי פרדות זולת בי נשיאה. ומצאתי בספר יוחסין (דף ל"א סעיף ע"ב) שהביא עובדא דרבי דבבא מציעא שם, כתב ועבר קליה לקול הפרדות, הנה כתב במקום חיותיה דגמרא, פרדות, ורש"י שבת שם פירש אהורייריה, שומר סוסים ופרדות וזה עיקר, לא כמו שאמרו בב"מ שם, סוסים לבד. והפרדות עיקר העושר, כלשון הבראשית רבה. והיינו כי זהו נחלת גוים דענה הפסול הוא שהביא פסולים אלו. וישראל אסור להרכיב כלאים ואי אפשר שיוולדו בבית ישראל כלל רק שלקחו ממה שהרביע גוי. ועל זה נאמר בריש פרשת עקב, ברוך תהיה מכל דעמים, לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך, היינו שיקח גם הברכה של כל האומות. כי על ידי התורה זוכין גם לנחלת גוים ועמל לאומים. וכל הברכות השייכות להם גם כן שהכל כלול בתורה שהוא דפוס כל העולם כולו. וכמו בשעת מתן תורה דגם שרי כל האומות נתנו להם נבזבזון מכהם ומהשייך להם וכמו שאמרו בזוהר על פסוק וזרח משעיר למו וגו'. ולפי דאל אחר אסתרס ולא עביד פירין כל ברכת האומות הוא בדבר שאין עושה פירות כפרדות דלא ילדה כמו שאמרו בבכורות (ח':).
32
ל״גועל זה הוא רמיזות דברי ר' יהושע בן חנניא לסבא דבי אתונא, שם, כשאמרו ליה מלחא כי סריא, דשמעתי דהכוונה לברית מלח עולם דישראל שחשבו שכבר נתקלקלו ושמעתה הם הנבחרים. ועל זה רמז להם דהם הכודנייתא שאין עושה פירות כלל, ואי אפשר כלל לבחור בהם ועל כרחך דמלחא לא סריא. ועל כן כשברכם בברכת העמים אמר לא יהיה בך עקר וכו' שכשיבאו הברכות לך לא תקלטם כמו שהם אצלם עקורים מלעשות פירות, דבך לא היו עקורים כלל. וכשהגיע ליד ישראל בקדושה הוא ברבוי עצום, עד שזבל הפרדות עדיף מכסף וזהב המלכים. דכספו וזהבו דיצחק או דרבי, לא שייך להעריך עם כספו וזהבו של אבימלך ושבור מלכא שאינם מערך אחד כלל. דזה בקדושה וזה במסאבו. רק הפרדות שהם גם כן מדידהו, וגם כן לא הפרדות עצמן דמשבאו ליד ישראל טיהרו. רק זבל הפרדות הנשלח לחוץ ולקחם האורייריה והרועים. ואף זה אחר שהגיע לידי ישראל ושרתה ברכת ה', היה יותר מכסף וזהב שלהם, וגמרא קרי להותותר, דזה הוי כמותרות.
33
ל״דותחלה דרש שם ותותר בימי חזקיה והוא לא מצינו בו כל כך עושר מופלג בקרא, רק נראה הכוונה, שהיו לו מותרות מכפי הצורך לו. דהוא היה אוכל ליטרא ירק בסעודה, כמו שאמרו (סנהדרין צ"ד:) ואלף גפן באלף כסף לשמיר ושית יהיה, שלא היו צריכים כלום. דאלף הוא הכסף שבגבול, כמו שכתבתי לעיל, דהיינו כדי הצורך ולא מותרות, גם זה היה אצלם נחשב למותרות. ואחר כך דרש, ותשבע עליו, דזה נקרא רק שביעה ואין זה מותרות דיש צורך יותר גם כן. אבל דרבי הוא מותרות עושר עצום כזה. דגבי יצחק נאמר רק שהיו ,אומרים' זבל וכו' ולא שהיה בפעל כן. ולפי שהוא שורש השפעת העשירות בעולם דמצפון זהב יאתה והיה כלול בו גם עושר השייך לעשו בעולם הזה. וגבי רבי היה בפעל האורייריה וכו' וכבר נפרד מעשו, אלא שמכל מקום הרי מלאכי השרת השפיעו לו עושר כזה, שהוא היה לו כח בקדושתו להכניס גם כל המותרות אל הקדושה. דגם מה שנראה מותר בעולם, אף הוא מכלל ברייתו של עולם, ובזה הוא העלאת הנפשות הנראות כמותרות כמו שכתבתי לעיל. ועל כן גם הוא היה דוגמת משיח כמו שאמרו בפרק חלק כגון רבי. ובמדרש איכה אמרו עליו רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותינו. היינו דמה שלא עלה בידו היה רק מפני עון הדור ובשחיתותינו ושאין הדור זכאי, אבל הוא היה זכאי ולא מת, וכמו שאמרו בכתובות (ק"ג סוף ע"א) דכל בי שימשי אתי לביתיה. ולא כשמשון שחטא עצמו גרם ועל ידי מותרות הממון שקיבלה דלילה מהם הוא מה שכדי צרכה לא היה עדיין מכניס תאות יצר הרע בלבה. רק הכניסו בה חמדת מותרות והיא הכניסה זה בשמשון לגרום קלקול למה שרצה לתקן אותם נפשות הנראות כמותרות בעולם שהיו תלוים בשערותיו ואשתו כגופו. ומה שהכניסו חמדה בלבה גרמו להכניס היא אחר כך בו. אבל אצל רבי נתייחס המותרות לאהורייריה ואצלו אף שהיה בגדר מותרות, הוא היה יכול להכניס הכל לקדושה. ובימי ר' פנחס בן יאיר שלא הגיע עדיין לשלימות הקדושה ראה אצלו הפרידות לבנות המזיקות ואמר מלאך המות בביתו כו'. ובודאי לא היה רבי קונה מזיק בביתו, וצריך לומר דהיו קונים הפרידות קטנות, דבזה היה ברכת הצלחה כשיוגדלו ויצליחו, ואז בקטנותן לא היה אפשר להכיר עדיין הא דחיוורן ריש כרעייהו, דאחר כן היו מתלבנות. וז"ש מאלך המות בביתו. ואחר כן אמר לו שאין שום תקנה, אפילו להרגן אין יכול ואם כן אנוס הוא מה יעשה. וצריך לומר דהכוונה אמר לו הזמין השם יתברך תקלה זו לביתו ואין דבר רע יורד מן השמים, ואם השפע מהשם יתברך לא היה נשפע מלאך המות ודבר המזיק. ועל כרחך שיש בקרב לבבו עדיין איזה חמדה למותרות שמזה בא השפעה זו מצד היצר ולא מצד הקדושה. ועל כן נזדמן דבר המזיק ועל כן קרא לו מלאך המות דהוא שטן הוא יצר רעה וא מלאך המות כמו שאמרו (בבבא בתרא ט"ו.) ומאחר שהוא מסטרא דיצר רע הוא עצמו מלאך המות, ונתלבש במלאך המות לבוא לביתו דיורד ומסית תחלה בחמדה ואחר כך יורד ונוטל נשמה באותו דבר של החטא עצמו. כטעם חטאים תרדף רעה הרעה והעבירה עצמה דשכר עבירה עבירה והיא עצמה היא העונשת ונוטלת הנקמה.
34
ל״הובאמת מ"ש דלא נעקרוניה ונקטלוניה משום צער בעלי חיים ובל תשחית, צריך עיון כיון דקרייה מלאך המות ומזיק פשיטא דרשאי לעקרו ולקטליה, ואין לחוש לצער בעלי חיים במקום שיש חשש צער בני אדם, ואפילו סכנה, וכן לא לבל תשחית, כבכל המזיקין דכל הקודם להרגן זכה, ואף על גב דההוא במועדין מתחלתן, ואלו יש לומר דאינן כמועדין, רק עלולין לכך ואין חיוב להרגן. מכל מקום אי חייש לכך עד דקראן מלאך המות, ודאי לא שייך בל תשחית להרגן. ונראה מזה גם כן כמו שאמרו דהוא בא ללמוד מזה, דגם רבי עדיין אינו בשלימות הקדושה כראוי ואינו רשאי ליהנות גם ממנו מדהזמין להשפיע לו השם יתברך ד' כזה. ועל זה אמר נעקריניה ונקטליניה, ורצה לומר דלכך נשפע לי להשתמש בו אחר שיעקרן או ליקטליניה וליהנות מעורו. ושפיר אמר ליה דאיכא צער בעלי חיים ובל תשחית. ואפילו תימא לדחות איסורים אלו מפני חשש התקלה לאדם על ידם. מכל מקום לא היה להשם יתברך להזמין לך כאלה ושיהיה זה ברכת ה' שתהנה מהם אחר כך. ותצטרך לעבור אצער בעלי חיים או על בל תשחית. ועל כרחך השפעה זו שיצטרך לעשות על ידי זה דבר שאין ראשי הוא מצד היצר רע. ולא נזכר שהשיב רבי על זה כלום, רק דהיה מבתש ביה וגבא טורא. נראה דהבין רבי דעדיין לא הגיע לתכלית הקדושה כר' פנחס בן יאיר. אבל ידע בנפשיה מכל מקום דהוא כלי מוכן לבוא לשלימות קדושה כמוהו. ואין אדם מגיע לשלימות קדושה כמוהו. ואין אדם מגיע לשלימות מדרגתו מיד. ומכל מקום קיימא לן בכל מקום כל העומד וכו' דנידון מיד כפי מה שהוא עומד לאותו דבר. וכן האדם נידון על שם סופו כמו שאמרו במשה רבינו ע"ה דניצול דאמרו מלאכי השרת שעתיד לומר שירה או לקבל תורה ביום זה כדאיתא בסוטה (י"ב:) וכן בכמה דוכתי. וכן שמעתי על פסוק בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, דאזכיר לשון עתיד דבכל נפש שהקדוש ברוך הוא רואה שעתיד להיות הזכרת שמו יתברך בקרב לבבו ושישרה שכינתו יתברך בקרבו, ועל כן הוא בלשון נעלם שהוא על העתיד דעתה נעלם. ואבוא אליך בהווה ובנוכח תיכף וברכתיך. אף דעדיין הוא משוקע במה שמשוקע מכל מקום השם יתברך מברך על שם העתיד. וזהו דמבתש ביה וגבא טורא, נראה דהוא לשון מושאל על איזה דבר המפסיק וחוצץ ביניהם, שנזדמן אז לשם שהבדילם מלדבר עוד מזה.
35
ל״וובירושלמי דדמאי (פרק א') ודתענית (פרק ג') איתא שהקיפתו אש מן השמים, ודאמר רבי, אם לא זכה נשבע מיניה בעולם הזה, נזכה ונשבע מיניה בעולם הבא. ונראה לו נכון מה שכתוב בקרבן עדה בתענית שם, שנסתלק באותו אש מן העולם עיי"ש. ונראה דנחתא אשתא מן שמיא, היינו חולי אשתא וחום וקדחת שבאה לר' פנחס בן יאיר אז ונפטר מזה, ועל ידי זה לא יכל לדבר עמו עוד שיסעוד אצלו. ושם איתא דר' פנחס בן יאיר אמר בני קרתא קרבין לי. בני דידי קרבין לי. ועיין שם בקרבן עדה והר' אליהו פולדא מה שפירשו ולקוח מה יפה מראה וליתא רק אמר תחלה לבני עירו בני קרתא קורבין לי רצה לומר קרבו אלי והקיפוני, כדי שלא יוכלו שלוחי רבי לבוא אליו. ולפיכך באו והקיפוהו. ואחר שהלכו מפני כבודו של רבי אמר בני דידי קריבו אתם אלי והקיפוני ולא תחושו לכבודו של רבי ועל זה נחתא אשתא. ואם יהיה כפשטיה אש מן השמים יהיה בני דידי הכוונה על המלאכים וקראם בניו דתולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים, ומכל מצוה נברא מלאך ואמר לאותם מלאכים שהם בניו שיקיפוהו והמלאכים הם אש. וכפי מה שכתבתי דרצה לומר חולי, יש לומר דקרא ליסורין בני על דרך שקראן ר' אלעזר ברבי שמעון בן בתו אחי וריעי (בהפועלים פ"ד ריש ע"ב). ולפי מה שכתבתי דנפטר מאותו חולי, נראה דהיה זה עונש על שלא עשה רצון רבי דמכל מקום הוא רצה לשם שמים. וכמו שאמרו לשון נזכה ונשבע מיניה, דכוונתו שהזמינו היה כדי ליהנות מסעודה שתלמיד חכם מסב בה, שהוא כנהנה מזיו השכינה והמהנה לתלמיד חכם כמקריב קרבן ומנסך יין על גבי מזבח (וכמו שאמרו ביומא ע"א סוף ע"א) ועל כרחך מיניה ועל ידו, היה נשבע ונהנה מזיו השכינה. ואם כן אף דר' פנחס בן יאיר שלא רצה ליהנות גם כן כוון לשם שמים מכל מקום היה בכלל למס מרעהו חסד בדבר זה. ואפשר שאם היה שוקל זה היה לו לבטל רצונו מפני רצון של רבי. אבל באמת מאחר שהיו שניהם ניצוץ אחד אם ראה איזה חסרון ברבי היה לו להרגיש דודאי יש מעון זה גם בו. דאם הוא כבר השלים נפשו, היה משלים גם כל הניצוצים השייכים לשורש נפשו, והיה גם נפש רבי בתכלית השלימות כמוהו.
36
ל״זובאמת מה שהיה נראה אליו ברבי תחלה חמדה למותרות, היה זה לצורך תיקון אותם הנפשות מישראל המבקשים מותרות בממון, שזהו שורש נחש כמו שכבתי לעיל שמזה בא קלקול אותם הנפשות הנדחות משורש ישראל ושנראים כמותרות. ועל כן היה שמץ מחסרון כזה גם ברבי, והוא ירידה שלצורך עליה כשיתקנו יתוקן חסרון זה גם בשאר נפשות ויתוקנו גם אותן נפשות. ור' פנחס בן יאיר לטמעיה, דחשש שלא יגיע איזה חסרון אליו, אף שיומנע על ידי זה הטוב מזולתו. ובאמת בכהאי גוונא, יותר ראוי לחוש לתיקון האחר, ואמרינן בכהאי גוונא לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך. ואדרבא זה יש להחשיב לחמדה ותאוה, שחושש רק לנפשו ולא לזולתו. ועל כן כשנפטר ר' פנחס בן יאיר על ידי זה והבין רבי דהדין עמו ושהוא עתיד לתקן על ידי זה הכל ויגיע באמת לקדושתו של ר' פנחס בן יאיר. אף דמכל מקום לשעה דהשתא בעולם הזה לא זכה עדיין להגיע למעלתו, מכל מקום בטח שיזכה לעלמא דאתי להיות עמו במחיצתו, כאשר הם משורש אחד וניצוץ אחד כי עתיד להגיע לשלימות הקדושה.
37
ל״חובתלמודין לא רצו להזכיר ענין זה, רק אמרו ברמז דגבא טורא בינייהו. ונראה דרומז גם כן למה שאמרו בהחליל צדיקים נדמה להם כהר. כי אותו דבר מועט של יצר רע, שיש אצלם שצריכים לנצחו, לגודל פחדם מהחטא ומהיצר שלא יחטיאם חס ושלום לעבור שמץ כל שהוא על רצון קונם, הוא אצלם כהר. ורצה לומר דמה שהבדיל ביניהם הוא ענייני טענות של אותו הר הידוע לצדיקים. דר' פנחס בן יאיר חשש עליו, וגרם דנתפס גם הוא, וכמאן דאמר אין מיתה בלא חטא. וזה שאמר רבי בתלמודין, אם בחייהם כך וכו' עיי"ש במהרש"א נדחק. ולפי מה שכתבתי דנפטר, אז שפיר שייך לשון זה דאם בחייהם כך שלא זכה להיות עמו יחד כי היה גדול מיניה, במיתתו על אחת כמה וכמה. והוא היפוך מה שכתוב בירושלמי כנזכר. והא והא איתי, דכפי מה שהיה אז לשעתיה דראה שעלתה לו לרבי פנחס בן יאיר שלא נהנה ממנו מסתמא הדין עמו דהיה גדול אז ממנו, ואם בחייו כל שכן במותו דגדול ממנו. אך לעולם הבא כשיבוא גם רבי לשם אחר שיגיע לשלימות מעלתו, שפיר יזכה להיות עמו. ונראה דגם אחר כך עד פטירת ר' אלעזר ברבי שמעון לא היה עדיין רבי המיוחד בדור בקדושתו, ולא קרו ליה עדיין רבינו הקדוש עד אחר כך בסוף ימיו, אחר שקיבל עליו גם כן יסורין, שהרי אשתו דר' אלעזר ברבי שמעון שלחה ליה כלי שנשתמש בו קודש וכו' (בהפועלים שם) שקראתו חול לגבי ר' אליעזר ברבי שמעון. ודבר שאינו כלל לא נכתב בתלמוד. ועוד שגם הוא הודה לה וקיבל גם הוא עליו יסורין. ונראה לי דגם ר' אליעזר היה מאותו שורש, ושלשתן שהיו גם כן בדור אחד היו ג' ראשונים שבקומת הקדושה שבאותו דור בזמן שהיו שלשתן במעמד אחד בחיים. כידוע דכל קומה כלול מי', והם י' קדושות דתנן בפרק א' דכלים בעולם וכן הם בשנה. דרך משל קדושות שבת ויום הכיפורים ויום טוב וחול המועד וראש חודש הרי ה' קדושות מפורשות בתורה, וערב פסח שקדוש מפני הקרבת הקרבן בו ובכללו פסח שני. וכן זמני קרבן עצים לאותם משפחות וכדומה הרי ו'. וחנוכה ופורים שהם קדושות מדברי סופרים הרי ח'. וט"ו באב שהוא קדוש בקדושת יום טוב מצד המנהג, שיש כמה דברים שאינם לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, רק מצד מנהג ישראל שהוא גם כן תורה. וכך ט"ו באב דלא נזכר בשום מקום מצוה שיהיה יום טוב כלל, רק מה שספרו בסוף תענית דלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו' שנהגו בו ישראל יום טוב ומנהג ישראל תורה שהרי אמרו בו בגמרא שם אחר כך הרבה טעמים על שהיה יום טוב. וכולם טעמים למנהג לבד, שהרי לא אמרו שמפני כן צריך לעשותו יום טוב, אלא שבשביל כן נהגו כן. דשורש קדושתו הוא מצד המנהג לבד, ויש בכח מנהגי ישראל לקבוע קדושה באותו דבר הנהוג, כמו בדברי תורה. והעשירית, הוא הקדושה שיש בכל ימי החול, בעת עסקו בתורה ובתפלה ובמצות, שאין לך יום פנוי מהם. ורגע עשיית המצוה וכל שכן עסק בתורה וכן בתפלה, הוא קדוש לאלהיו ומכניס קדושה באותה שעה. והיא מושכת עמה שאר היום. דכמו דיום אחד בשנה חשוב שנה, כן שעה אחת ביום חשוב יום. וזהו גם כן בכלל שבת של חול, שלא זזה שכינה אאותה שעה שמושיך בה קדושת השבת, וזה המדגירה העשירית הכוללת כל ישראל שאפילו ריקנין שבישראל מלאים מצות כרימון, כמו שהקדושה העשירית במקום הוא ארץ ישראל הכללת לכל ישראל, שכולם נטלו חלק בארץ.
38
ל״טוכך יש י' מדריגות גם כן בנפשות, כי כל דבר הוא, בעולם שנה נפש, וג' ראשונות הם התלמידי חכמים הגדולים ראשי הדור, וג' אמצעיות הם תלמודי דבי רב, שלקבל איברין דגופא הנזכר לעיל מהזוהר (חלק ב' כ"ט ב' רעיא מהימנא) שהם גם כן נקראים קודש קדשים היינו לגבי האחרים. לפי שהזרועות הם ענפי הלב. וגופא תמן לבא שריא. וג' אחרונות, הם תמכי אורייתא ומשמשי תלמידי חכמים והמהנים תלמידי חכמים מנכסיהם. ואפשר דנגד היסוד ביחוד הוא המארח תלמיד חכם תוך ביתו, והמשיא בתו לתלמיד חכם. והעשירית היא מדגירה אחרונה דקדושה שישנה בכל ישראל קדושים אפילו בפושעי ישראל. דלעתיד שלא ידח ממנו נדח ויזכו כולם לעולם הבא שהוא עולם שכולו שבת קודש ואין שם עוד שום הנאה דעולם הזה, רק יושבין ונהנין מזיו השכינה. הרי יבורר שכולם קדושים. ואף בעולם הזה יש בהם שורש זה, אלא שהוא בתכלית ההעלם ומכל מקום כל אחד יכול להגיע לזה אם ירצה גם בעולם הזה, כשישתדל כסדר המדריגות שסידר ר' פנחס בן יאיר עד שיגיע לתכלית הקדושה העליונה כפי מדרגתו מצד שורש נפשו. והיינו שמי שהוא ממדגירה האחרונה אפילו יזכך נפשו ויברר עצמו עד שיגיע לשלימות הקדושה, שלא יכוין לגרמיה ולהנאת עצמו. היינו כפי מדרגתו לא יחשב זה הנאת עצמו ולגבי דידיה הוא תכלית הקדושה. אבל לגבי מדריגות הגדולות ממנו זה נחשב כחול, כי הרבה מדריגות קדושה יש,, לאיץ קץ. ואפילו מי שהוא במדרגת קודש קדשים באותו דור, היינו כפי מדרגת אותו דור ואפשר עדיין שיהיה כחולי חולין לגבי דור אחר, וכדאיתא בירושלמי סוף פרק ו' דגיטין, רבי כד הוה בעי מקשייה אדר' יוסי אמר אנן עליבייא מקשיא על דר' יוסי, שכשם שבין קודש קדשים לחולי חולין כך בין דורינו לדורו של ר' יוסי. ואף דיש לומר שהוא דרך עניוות ולחבבו לבד לפמ"ש בשבת (נ"א.) דאלמלא ר' יוסי קיים, היה כפוף ויושב לפני רבי רק דמחבבין זה את זה, ובתוספות שם בשם רבינו תם דאחר כך הגדיל. ונימא דגם לענין הקדושה כן. ומ"ש בכתובות (ק"ג סוף ע"ב) אפילו ממך אין אמר ר' ישמעאל ברבי יוסי אפילו מאבא, אמר ליה לא תהיה כזאת בישראל. יש לומר גם כן לכבודו ולחבבו ומשום ענוותו אמר על עצמו דממנו אין. מכל מקום גוף הדבר אמת דיש דורות שהוא כן ודור המדבר הגדול מכל הדורות היא כקודש קדשים נגד כל הדורות כולם ואף הוא עדיין אינו כלום נגד דורו של משיח. שאז יבורר הקדושה דכל נפש פרטי מישראל. דאז יהיה תכלית תוקף הקדושה שאפשר למין האנושי שישיג שמשם ילכו לעולם הבא ואי אפשר להשיג מדגירה יותר וכמו שאמרו בפרק שואל על פסוק ימים שאין בהם חפץ, אלו ימות המשיח שאין בהם וכו' ויהי רצון שנזכה ונחיה ונראה זה במהרה בימינו.
39