ישראל קדושים ו׳Yisrael Kedoshim 6
א׳והנה כפי נוסחתינו בעבודה זרה הקדושה הוא המדגירה היה מההתחלה, דשם שמתחיל בתורה שהוא התרעא לדרתא דיראה כמו שאמרו ביומא (ע"ב:) עיי"ש ברש"י. והתחלת הכניסה בהשער לה' אשר צדיקים יבואו בו, הוא על ידי התורה שצריך מיד בילדות. קטן היודע לדבר אביו לומדו תורה כמו שאמרו בסוכה (מ"ב.) שצריך להכניסו מיד בהשער לה' מיד שנפתח פיו לדבר שהוא השער של קומת האדם. דכל עמל אדם לפיהו שהוא התחלת הקומה. כידוע דכל קומה שלימה יש בה י' מדריגות וההתחלה מתתא מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. שזהו שורש כנסת ישראל כמו שאמרו לא עשה כן לכל גוי, ובחגיגה (י"ג.) נפקא ליה מזה דאין מוסרין דברי תורה לגוי ועיין שם בתוספות נדחקו בזה. ולדעתי פשוט דדייק מוסרין ולא מלמדין, ורצה לומר מוסרין על דרך שאמרו בריש אבות, ומסרה ליהושע. כי משבא משה והורידה לארץ הרי היא מסורה לחכמי ישראל ולא בשמים הוא כמו שאמרו בב"מ (נ"ט.) דלא השגיחו בבת קול מהאי טעמא שכבר נמסרה התורה לישראל כדבר המסור לאחר שהיא בידו של נמסר לעשות כרצונו. וזהו התורה שבעל פה המפרשת לתורה שבכתב דבלא התורה שבעל פה אי אפשר לידע שום מצוה על בוריה כלל, והיא נמסרה לחכמי ישראל וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש זהו תורה שבעל פה. והיא המבדלת בין ישראל לאומות כמו שאמרו בשמות רבה ריש פרשה מ"ז עיי"ש. ונזכר בתוספות גיטין ס' ב' דלא עשה כן לכל גוי גם בז' מצות דידהו אין להם אלא מה דכתיבא ומנחא. ומה שצריך להתפרש היא מסור לחכמי ישראל גם דיני בני נח הוא כפי מה שיתפרש על ידם וכמו שפירשו חכמים בפרק ד' מיתות ולא נמסר להם כלל. וזה שאמרו אין מוסרין וכו' היינו דרך מסירה ללמד להם דרכי הפלפול והחידושים של תורה שבעל פה, דעל זה נאמר מגיד דבריו ליעקב וגו' וכל הגדה ברזא דחכמתא כמו שאמרו בזוהר ויחי (רל״ד:) ובזוהר חדש שיר השירים על פסוק הגידה לי שאהבה נפשי. וזהו התורה שבעל פה שמשיגין ברוח הקודש כמו שאמרו (בבא בתרא י"ב:) דאמר גברא רבא מילתא וכו' יעוין שם בוחידושי רמב"ן שם שהוא ברוח הקודש והוא המשכה מקודש העליון שהוא חכמה העליונה כנודע. והתורה שבכתב הוא נובלות חכמה העליונה כמו שאמרו בבראשית רבה פרשה י"ז.
1
ב׳והתורה שבעל פה הוא המשכה מעצם חכמה העליונה לחכמה תתאה שהיא החכמה דכנסת ישראל שבלב חכמי ישראל. דעכי אם עירובין (כי אם:) דחביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה שזה נקרא, דודיך. דבזה היא תוקף האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים, ולביא ולביאה בשעה שנזקקין זה לזה. כי כל היחודים הם על ידי התורה שבעל פה, וכל התחדשות דתורה שבעל פה הוא על ידי היחודים ודביקות הגמור דקודשא בריך הוא, דבכל מקום שגלו שכינה עמהם והיא המסטורין שלו כמו שאמרו בתנחומא סוף פרשת תשא. לפי שעתידין אומות העולם לתרגם התורה ולומר אנו ישראל, אמר להם הקדוש ברוך הוא מי שמסטורין שלי בידו וכו' יעוין שם. וזהו הגדת הרזין שאינו רק ליעקב ולשון הגדה אינו בכתב כמו שאמרו גבי עדים אם לא יגיד וגו' וממעט מפיהם ולא מפי כתבם, ועל כרחך דאינו גם כן בכלל לשון הגדה. וכן הך מגיד היינו התורה שבעל פה וזהו המסירת דברי תורה דלא עשה כן לכל גוי. ונראה לי דגם מה שאמרו בסנהדרין (נ"ט ריש ע"א) עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה, היינו דרך עסק להבין מה שכתוב בה דזהו התורה שבעל פה. שכל דברי תורה שבכתב סתומים והעוסק בה צריך לפרש דבריה ואי אפשר לעסוק בתורה שבכתב בלא תורה שבעל פה כלל. שאפילו הצדוקים שכפרו בתורה שבעל פה בדו להם איזה פירוש מלבם והמרו בחכמי ישראל האמיתים המפרשים אותה על דרך האמת. והם פירוש בפירוש בדאים שאינו תורה כלל. ולעולם העסק בתורה על כרחך הוא מתבונן בתורה שבעל פה שהוא פירוש הכתב. ודבר זה הוא מורשה ומאורסה לקהלת יעקב לבד שהתורה מסורה להם לגמרי וכמו שכתבתי. אבל תורה שבכתב לבד הרי נכתבה על האבנים בשבעים לשון.
2
ג׳ובסוטה (ל"ה:) היאך למדו אומות העולם שגרו נוטירין וכו' ועיין שם ברש"י ובתוספות ד"ה כיצד מהירושלמי. והרי כתבו כן במכוון כדי שילמדו אומות העולם אף שהיה כדי שיתגיירו. מכל מקום איך צוה השם יתברך לכתוב לתקלה שהרי אפשר שילמדו ולא יתגיירו וכמו שהיה באמת ועברו אגזל ועריות ואיכא משום לפני עור לא תתן מכשול בהנחת המכשול אף שזה נכשל אחר כך מעצמו על ידי זה. ובחולין (ק"מ.) לא אמרה תורה שלח לתקלה. והגם דבאמת על דבר זה נחתם גזד דינם והוה ליה לתקלה. ובעל כרחך היה להניח כתוב כדי שלא יהיה להם פתחון פה כמו שכתוב שם ברש"י ד"ה האיך. מכל מקום אלו היה זה מז' מצות בני נח שלא ילמדו בתורה כלל היאך הותר לעבור אלפני עור ולהניח לפנים. ועל כרחך כמו שכתבתי דלהניח תורה שבכתב לפניהם שפיר דמי, והם לא יבינו הפירוש דתורה שבעל פה רק יראו הכתוב לבד וזה אין איסור גם בגיותם. ואם ירצו להתגייר ילכו אצל בני ישראל ללמדם הפירוש שבעל פה, והם לא ילמדום עד שיגיירום תחלה. ועיקר המורשה היינו העסק בה להבין הפירוש שבעל פה. וזה שאמרו בסוכה (שם) מאי תורה תורה צוה לנו וגו' ואף דמלמדו פסוק ראשון דקריאת שמע שהוא גם כן תורה. עיקר התחלת ההכנסה לילד הישראלי בתורה הוא הקנין שיש לבני ישראל בדברי תורה שהוא מורשה להם להיות מסור בידם לגמרי ובמקרא זה דתורה צוה וגו' שם הוא כח דבר זה שעל ידי זה נעשית התורה מורשה ובקנין. כידוע שכל פסוק בדברי תורה יש בו הכח של אותו דבר כמו מצות קריאת שמע הוא בפסוק שמע ישראל שבזה שאומר שמע וגו' הוא משמיע באמת בלבבו כן. וכן בזה שמלמדו פסוק תורה וגו' הוא נקנה לו לירושה באמת.
3
ד׳וזה התחלת כניסת איש היהודי לעבודת השם יתברך על ידי התורה שהוא בקנין מורשה בלבו והוא התרעא ועל ידי זה נכנס לדרתא שהוא היראה דזה כל האדם כמו שאמרו בסוף קהלת את האלהים ירא וגו' וכמו שנאמר מה ה' אלוהיך שואל וגו' כי אם ליראה. והם ח' מדריגות שמן זהירות עד יראת חטא שהוא תכלית שלימות היראה דהן יראת ה' היא חכמה שהוא מדריגה הט' שבי' מדריגות כל קומה כנודע. כי על ידי שלימות היראה נשלמה גם החכמה והתורה בשלימותה דהא בהא תליא כמו שאמרו באבות אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה. ומצד הזה המשילו בשבת (ל"א ריש ע"ב) יראה למפתחות חיצונות ותורה למפתחות פנימיות. וזה היפך המשל דתרעא ודרתא המוזכר שם גם כן אחר כך. אבל שניהם אמת, דההתחלה צריך להיות קביעות התורה בלב שהיא מורשה לקהילת יעקב וקבועה בקנין בלב כל אחד מישראל ועל ידי הכניסה בתרעא זו דתורה בפתח כחודה של מחט אז יוכל ליכנס אחר כך לעבודת השם יתברך ביראה שבלב שהוא התכלית דה' שואל מעמך. ודירת השם יתברך בעולם הזה ששוכן בלבבות בני ישראל אותם הממולאים ביראת ה' וכמו שאמרו (בשבת שם) דאין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד. ובזה זוכה לשלימות החכמה דהביאני המלך חדריו הפנימים ומפתחות הפנימים לחפש בגנזייא דמלכא בפתחים גדולים כפתחו של אולם. והאוצר של יראת שמים הוא בבית גנזיו דהשם יתברך כמו שאמרו בברכות (ל"ג:) והן הם גם כן הד' אמות של הלכה, שאין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו משחרב בית המקדש אלא הם. כמו שכתוב שם (ח'.) דלאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא הוא רק כאשר השם יתברך שוכן תוך לבו וכמו שאמרו בסנהדרין (צ"ג:) וה' עמו שהלכה כמותו שאז זוכה לשלימות התורה שבעל פה המשכת חכמה תתאה מחכמה עילאה. ורוח מקודש העליון על ידי שלימות היראה שבלבו דזוכה ליראת ה' היא חכמה ומזה בא לשלימות הקדושה מה שמקדשין אותו מלמעלה להכניס קדושה בכל מעשיו הגופניים וחמדת היצר שזה אי אפשר אלא על ידי שלימות התורה המתבלת היצר שאינו נכפה ומתבטל רק נתתבל ונעשה טוב מאד.
4
ה׳ודבר זה הוא למעלה מהשגת אדם המלובש בגוף בעולם הזה ואי אפשר להגיע למדגירה כזו בהשתדלות עצמו ובהשגת חכמתו כלל רק בסייעתא דשמיא ועזר השם יתברך אחר שהשלים נפשו בכל ט' מדריגות שבהשגת אדם. ובכחו לקדש עצמו מלמטה על ידי ההשתדלות במצות ה' המקדשת לאדם ועבודתו ויראתו יתברך בכל כחותיו ומדותיו עד שנעשה כל גופו נרתק למצות ועבודת השם יתברך באברי המעשה ויראתו יתברך בלב וחכמתו יתברך במוח, אז זוכה גם כן להמשיך עליו אור המקיף של שורש נשמתו שהיא השורש הנעלם של יניקת חכמתו וכל כחות הנפש המתפשטים בגוף וכחות הרוח והחיות שבלב וכחות הנשמה הטהורה שבמוח שרשם במקום עליון דמשם אתגזרין נשמתין. והוא הנשמה לנשמה שהוא חלק ה' עמו דמאן דנפח מתוכו נפח ומפנימיותו. והוא הדבקות דישראל באלהים חיים והם הכתרים שזכו להם כל ישראל בשעת מתן תורה כמו שאמרו בשבת (פ"ח.) דעתיד להחזירם לנו להיות שמחת עולם על ראשם. שהכתר הוא למעלה מהראש וקומת אדם שהוא נעלם מהשגת אדם בעולם הזה שהוא השגת הדבקות הגמור דלא יראני האדם וחי רק בשעת מתן תורה קודם שחטאו דנאמר עליהם אז השמע עם וגו' כאשר שמעת אתה ויחי. דאז היו במדרגת אלהים אתם ובני עליון וגו' דהיו חרות מיצר הרע ממלאך המות והם ב' כתרים כנגד נעשה ונשמע היינו תורה ומצות שהם כחות גוף ונפש כידוע דהנשמה לנשמה חלוקה לב' חיה ויחידה, ושניהם כלולים בחד דבאמת עיקר הכל הוא התורה וגם כח דמחיה דהיינו מה שיש לו חיי עולם אינו אלא על ידי התורה שהיא חיי עולם וכמו שאמרו בכתובות (קי"א.) דרק מי שעוסק בתורה טל תורה מחייהו. אלא שמצאו שם תקנה גם לעמי הארץ על ידי שמתדבקים לתלמידי חכמים יש להם גם כן שייכות לתורה. והתמכי אורייתא הם רגלי הקומה דכנסת ישראל והרגלין עם הראש הכל קומה אחת. וכן איתא בברכות (י"ז א') הני נשי במה זכיין, באקרויי וכו' היינו זכות התורה שהיא מגינה לעולם, מה שאין כן המצוה שהוא רק לשעה כמו שאמרו בסוטה (כי אם.) וגם הגוים יש להם ז' מצות בני נח וביבוש קצירה תשברנה כמו שאמרו בבבא בתרא (י' סוף ע"ב) כשיכלה שכר אותם מצות קלות שלהם, ועל כן כל ממשלתם וגדולתם רק לשעה כי אין חיי עולם והגנת עולם אלא על ידי התורה והם אין להם שייכות לה וכמו שאמרו אם יאמרו לך יש תורה באומות העולם אל תאמין דהיא רק מורשה לקהילת יעקג והמצות שלהם נקראו בשמות רבה (פרשה ל') מצות גולמות. כי תיקון המצות על מתכונתן אינו אלא על ידי התורה והלכותיה ואז היא נקראת מצוה כמאמרם בשבת (ס"ג.). והתלמידי חכמים ובני תורה שמדקדקין בעשיית המצות להיות נעשים על פי התורה בכל פרטיה ודקדוקיה ומכוונים בהם לקיים מצות השם יתברך בתורתו הרי המצות עצמן הם תורה גם כן אלא שבלימוד התורה היא בפה ולב בלבד, ובמצוה נמשכת גם על אברי המעשה גם כן, ובזה מתקדשים כל אברי הגוף בקדושת התורה ומתגבלים בטל התורה המחיה אותם חיי עולם.
5
ו׳אך העמי הארצות ונשים העושים רק מצות אנשים מלומדה הרי המצוה מצד עצמה בלא חיבור התורה אינה אלא נר המאיר לפי שעה לבד. אלא שעל ידי דביקות והתחברות שיש להם עם תורת הת"ח באיזה השתדלות מה (ואפילו על דרך רחוקה מאוד דבזה לא ימלט שום אחד מזרע ישראל שהשם יתברך מזמין לפניו כדי שלא ידח ממנו נדח. איזה דבר שימשך ממנו תועלת לתלמיד חכם אפילו דרך סבה רחוקה ואפילו שהוא לא נתכוון לה. כמו שאמרו ז"ל דאפילו אבד סלע ומצאה עני השם יתברך קובע לו צדקה, ואם בצדקה שנגרם חיי שעה לעני על ידי כן. כל שכן אם נגרם על ידו איזה סיבה לחיי עולם ועסק תורה השם יתברך קובע לו זכות התורה ונעשה מחובר לטהור טהור) הרי הם מתאחדין בזה עם כלל הקומה להיות מאיר, אור וזכות התורה גם עליהם. וממילא גם מעשה המצות שלהם נמשכים גם כן מכח התורה ויש בהם גם כן האור דחיי עולם. דבאמת אמרו באבות לא המדרש עיקר אלא המעשה, ובקדושין [מ' ב'] תלמוד גדול שמביא לידי מעשה ובשבת (פ"ח סוף ע"א) מה תפוח פריו וכו' עיי"ש דקרו לנעשה פריו ונשמע עלים. ובאמת התלמידי חכמים הם אתכליא ועמי הארצות העלים כמו שאמרו בחולין (צ"ב.) אבל גם אצל התלמידי חכמים העשיה עיקר כמו שאמרו ביבמות (ק"ט:) דכל שאינו בעשיה אינו בלמידה ואפילו תורה אין לו ובברכות (י"ז.) תכלית חכמה, וכו' ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, ואיתא שלא יהיה קורא ושונה ובועט וכו'. היינו במניעת עבירה ושב ועל תעשה דגם כן נותנין שכר כעושי מצוה כשבא לידו וניצול כמו שאמרו בקדושין (ל"ט סוף ע"ב) וזהו דה' שואל מעמך ליראה. שהיא הראשית ותכלית חכמה יראת ה' שעל ידה ההגדרה מעבירות. וכמו שאמרו בירושלמי בהרואה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט. ועל ידי סור מרע ממילא נמשך לעשה טוב שהוא נגרר אחריו כמצוה הגוררת מצוה, וזהירות מעבירה מביאה לידי זריזות במצוה. ועיקר השתדלות המעשה דאדם בעולם הזה הוא ביראת חטא והתגברות היצר הרע וכמו שאמרו בקדושין (מ' רע"א) על פסוק גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו כגון ר' צדוק וחבריו. ובמקרא זה הוא הקדמת עשי' לשמיעה רז שמאלכי השרת משתמשין בו ואומות העולם טוענין נגד זה וקרו לן על זה עמא פזיזא (בשבת שם). כי ידוע דאומות העולם חיברו גם כן ספרי מוסרים במדות טובות שהשיגו מצד שכל האנושי ומדת דרך ארץ מה שהוא מגונה ורע וחשבו דיוכלו להגדיר עצמם בשכלם. אבל באמת השם יתברך נתן להם מצות גולמות שאין להם תורה והשגת עשיית מצות מצד חכמה כלל ואף על פי שיש בהם חכמה וכמו שאמרו ז"ל על פסוק והאבדתי חכמים מאדום ובמגילה (ט"ז.) דהאומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם, ובהרואה דמברכין על חכמי אומות העולם, מכל מקום אין להם כח להתנהג בפעל על פי חכמתם כלל. וכמו שם בהמן אף על פי שהגידו לו חכמיו דנפול תפול לפניו. עם כל זה לא עלה בלבו להכניע עצמו לפני מרדכי כלל ולזוז עצמו ממחשבתו הרעה עד ששבה על ראשו.
6
ז׳וכן ידוע מראשי פילוסיפי היונים שחיבר ספר המדות הידוע וביאר שם הרבה מגנות התאוה ופחיתותה. והוא עצמו נפתה לאשת עמיתו ובתכלית הגנות כמסופר בספרי קדמונים ולא הועיל לו כל חכמתו להצילו מיצר הרע כלל. ואף על פי שהכיר הגנות, מכל מקום לא יכול לכבוש תאותו כלל כי הם ברשות לבן ושכלן כבוש תחת תאות לבן הרעה. ובאמת גם אינו יהודי המקיים ז' מצות בני נח מצד חכמתו, אין נקרא מחסידי אומות העולם, רק כשמקיים מצד מצות השם יתברך כמו שאמרו הרמב"ם בהלכות מלכים, ובודאי הוא מאיזו ברייתא ומדרש רבותינו ז"ל. כי עיקר קיום המצות הוא רק כאשר עושה מצות השם יתברך שאמר ונעשה רצונו, ודבר זה הוא חכמת התורה להכיר שהם מצות השם יתברך. והתגברות נגד היצר הוא על ידי התורה כמו שאמרו בקדושין (ל"א:) ודבר זה לא עשה כן לכל גוי וזכו ישראל לזה על ידי הקדמת נעשה לנשמע. שהם לא ביקשו להתחכם בדבר זה כלל, רק לימשך אחר רצון השם יתברך. שהוא החכם ויודע מה שהוא לטובתינו ומה שצריך לנו יותר ממנו. וזהו הרז דמאלכי השרת שאין להם יצר רע. ואין צריך להתחכמות והתגברות נגדו. וכל מעשיהם נמשכים לגמרי אחר השם יתברך כי אין להם שום כח עשיה אלא מה שהשם יתברך רוצה שיעשו ואין להם בחירה כלל. וגם בני ישראל זכו לגבורה זו דהתגברות נגד היצר רע, ועל ידי התורה הוא נימוח ומתפוצץ. והגבורה הוא בהקדמת העשיה, דבזה נקבע בלבבם כן להיות נמשכים לגמרי אחר השם יתברך דהחשק שהיה להם קודם מתן תורה לזה, זכו לכך בשעת מתן תורה להיות נקבע בלב כן. דעל ידי זה נעשו חרות מיצר הרע וכמלאכי השרת. ואף דאחר החטא חזר היצר רע למקומו. מכל מקום אחר שכובשו על ידי התורה אז חזר לכח זה דהקדמת העשייה. ואחר כך זוכה לשמיעה הגמורה בקול דברו דבר ה' זו הלכה וכמו שאמרו בשבת (קל"ח:) וסנהדרין (פ"ז ריש ע"א), וכריתות (י"ג:). והוא הרוח הקודש דתורה שבעל פה השופע ללבבות דבני ישראל בהשגת הלכותיה לאמיתן, והם הכתרים שהטעונום מלאכי השרת. כי אין בכח אדם מצד עצמו להשיג זה, דגם הנעשה בגבורת הכח נגד היצר התוקפו ומתגבר בכל יום. אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול.
7
ח׳וזהו המדגירה י' דקדושה שמקדשין אותו מלמעלה על ידי השפעת כתר הנעשה בהופעת אור המקיף דנשמת החיה של שורש נשמתו. והוא מביאתו לרוח הקודש שהוא הכתר דנשמע. ושורש היחידה שהוא ההתדבקות הגמור במלך יחיד חי העולמים. והוא הרוח הקודש שזוכין על ידי התורה כמו שאמרו בתנא דבי אליהו זוטא (פרק.) וכיון שקרא אדם תורה כו' ושנה הגמרא הפלפול לשמה מיד רוח הקודש שורה עליו שנאמר רוח ה' דבר בי וגו'. והוא דרגא דדוד רבן של בעלי רוח הקודש דוה' עמו שהלכה כמותו, דעל דבר זה נתקנא בו שאול כמו שאמרו בפרק חלק. כי הוא השורש דתורה שבעל פה מדת המלכות פה דעל כן זכה למלכות ישראל. וכן כל חכמי ישראל נקראו מלכים כמו שאמרו בגיטין (ס"ב.) מטעם זה. דלרוח הקודש זה זוכין כל חכמי ישראל האמתים, והיא הנבואה שלא ניטלה מחכמים כמו שאמרו בבבא בתרא (י"ב.). ואף על פי שניטלה מהנביאים ובאמת הם חכמים גם כן וכמו שאמרו בנדרים (ל"ח.) דאין שורה אלא על חכם. רק הכוונה דנבואת הנביאים שהוא השגה דכה אמר ה' בדרך חזון כמראות הנביאים, זה ניטל. אבל השגת נבואה שמצד החכמה דהוא השגת רוח הקודש לא ניטל. וכל תלמוד ותיק שזוכה להשיג חידוש תורה השייך לחלקו. זהו השגת רוח הקודש שמשיג על ידי הפלפול לשמה, ואי אפשר לבוא לזה אלא על ידי הקדושה הקודמת דאין רוח הקודש שורה אלא במקום קדושה והוא גדר ערוה שעל זה הם כל מדריגות הקודמות. ועל כן הסמיכו המאמר בעבודה זרה שם, להא דשלא יהרהר וכו', וכן מאמרים הקודמים שם מענין זה.
8
ט׳ונקבעו על המשנה דאין מוכרין להם קרקע. וקבלתי דכל המאמרים בגמרא אף על פי שכפי הפשט נראה דנמשכו אגב גררא. מכל מקום על האמת יש להם שייכות גמור להמקום שנקבעו שם. ושם הוא עיקר מקומם הראוי. וכן מקום מאמר זה דלימוד סדר המדריגות להשגת רוח הקודש דתורה שבעל פה שלא עשה כן לכל גוי. כי הוא על ידי התורה המבדלת בין ישראל לעמים שהוא התרעא ופתיחת מדריגות האלו. נקבע במסכת עבודה זרה שהוא ההרחקה מהעמים ומרוח הטומאה שלהם שהוא היפוך רוח הקודש דישראל דה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר כשזוכין לשורש היחידה דאז נעשין גוי אחד בארץ דיבוער רוח הטומאה מהעולם ויהיו כל העמים משרפות סיד. ואיתא (סוטה ל"ה:) על עסקי סיד, פירוש דכונת ושדת אותם בסיד כי החומר הגופני שלהם מעכב וחוצץ ביניהם ובין השגת התורה. אלא שמכל מקום נתן השם יתברך בהם בינה יתירה לקלוף אותו סיד כי יש בהם כח להתגבר בכח חכמתם ובינתם על החומריי שלהם ולהסירו. והיינו שיבואו להתגייר אבל הם לא עשו כן וחזרו לשקוע באותו סיד ולהעלים דברי תורה מלבבם ולילך בשרירות לבם. ורשעים תרדף רעה שהעבירה עצמה שורפתם כמו שאמרו רוחכם אש תאכלכם. וכמו שאמרו דאש של גיהנם הוא מהעבירות עצמן ותבערת היצר שבלבם בחייהם כתנור בוערה מאופה על ידי היצר רע שיורד ומסית. אחר כך כשעולה ומשטין ויורד ונוטל נשמה הוא שורפה באותו אש וליהט אותם היום הבא להיות משרפות סיד. ואז יתפשט חכמת התורה בכל הלבבות דבני ישראל כמו שאמרו ולא ילמדו וגו' כי כולם ידעו וגו'. וכמו שזכו דור המדבר להיות כולם דור דעה, כי באמת כל ישראל מוכנים להשגת התורה ואפילו היותר פחותים ועמי הארצות יש בהם שורש מה ואחיזה בדברי תורה. אלא שבעולם הזה הוא בהעלם עצום. כי האמת דתורה נעלם מאוד בעולם הזה שהוא עלמא דשקרא מצד רבוי השקרים והרע דאומות העולם הממלאים כל העולם. וכשיגודעו קרנות רשעים אז תרוממנה קרנות צדיק. ועמך כולם צדיקים ויזכו על ידי זה דלעולם ירשו ארץ ירושת עולם. לא כמו שהיה אז ירושה לפי שעה שזכו לה על ידי ההשגה השלימה דלפי שעה שהיה להם בשעת מתן תורה שזכו לקרות התורה מאורסה ואין שם יחוד גמור עדיין. אלא לעתיד שיהיה נשואין. וכמו שאמרו ז"ל על פסוק אוי מי יחיה משומו אל, מי משים כסותו בין לביא ולביאה כשמזדווגין זה לזה, וכמו שאמרו בפסחים (פ"ז.) על פסוק הקראי אישי ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה. כי יהיו ביחוד גוי אחד בארץ הוא ארץ ישראל שהוא הקדושה אחרונה מי' קדושות שיש לכל ישראל שייכות לה. דכולם בשם ישראל יכנו ונבדלים מהעמים בקדושת גופם החומריי והעפריי הרמוז בארץ דכל הגויים ערלים ועל ידי כן בשר חמורים בשרם, וזרמת וגו' מליאי תאות הבהמיות. דעל כן הם עם הדומה לחמור ואין קרוים אדם והארץ נתן לבני אדם ולא לבהמות ואין להם שייכות לקדושת הארץ, ועל כן אסור למכור להם קרקע בארץ ישראל. וג' דברים כללו שם בעבודה זרה (כ'.) בלאו דלא תחנם נגד ג' סימנים טובים שיש בישראל כמו שאמרו ביבמות (ע"ט.) שהוא מורשה להם מתלת אבהן שנקבעו כן בטבע תולדות כל צאצאיהם בג' הכחות נפש רוח נשמה שבנפשותן. גמילות חסדים דרגא דאברהם איש החסד הוא שלימות הנפש הישראלית (דאבא יסד ברתא הנפש דדוד דהיכן מצאתיו בסדום על ידי התחברות לוט עם אברהם אבינו נקלט ממנו קצת החסד שהכניס למלאכים תוך ביתו והם חסדי דוד הנאמנים) שהיא המדגירה התחתונה בהתחלת הכניסה דיהדות. ואברהם אבינו הוא הראשון שזכה להשיג קדושת הארץ במאמר לך לך וגו' אל הארץ וגו' והובטח על ירושתה על ידי זה שזכה לקדש כל כחות הגופניים כולם בקדושה להשם יתברך שזהו הזכיה לנפש דקדושה שהיא הנותנת כח וחיות לגוף הקדוש להיות כל מעשהו בקדושה. והובטח, ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק דאין שייכות לקדושה זו אלא זרע יעקב ואין ליתן לגוים חנייה בקרקע דארץ ישראל. שזהו גמילות חסדים הצריך גם לעשירים ליתן לו חניה בקרקע.
9
י׳ואברהם אבינו ע"ה ביקש לעשות עמו חסד במכירת קרקע לקבר. וכל אנשי עירו ושכיניו ודאי כבר קבלו וקלטו קצת ממדותיו. אבל היה רק מן השפה ולחוץ ואף על פי שאמרו איש ממנו וגו'. וכן עפרון אמר בפה, ביני ובינך מה היא, אבל בפועל הוצרך לשלם כסף מלא מה שלעפרון לא היה שוה כלל כל כך. כי הם רחוקים מחסד באמת וכמו שאמרו (בבא בתרא י':) דכל צדקה וחסד שעושים אינם עושים אלא להנאת עצמן. ועל ידי התפשטות מדת החסד דאברהם בעולם נתפשט גם בין העמים כי הוא נקרא אב המון גוים ואב לכל העולם כולו. אלא שאצלם הוא קרוי חסד רק מצד השקר הגובר בעלמא דשקרא שאין מביטים אלא למראית העין ולא לאמיתת הכוונה שהוא רק להנאתן. ואם כן אינו גמילות חסדים כלל שהרי אין מעשהו להתחסד עם זולתו כלל ואין מקרבין לאדם אלא להנאתן כמו שאמרו באבות. והגמילות חסדים של אמת שהכוונה רק לעשות החסד לא נשאר אלא בזרע יעקב איש האמת. שאצלם מדה זו קבועה בלב באמת. דעל ידי זה זכו לקדושת הארץ שהוא קדושת התאות החומריות שלא לחמוד רק הנאת עצמו ומה שלהנאתו לבד כאומות העולם. ועל כן אף על פי שבני ישראל גומלי חסדים אין להם לגמול חסד בחניית הקרקע דארץ ישראל עם אומות העולם הרחוקים מחסד וקדושה זו. שלא יבואו ויטמאו את ארצם ונחלתם ישימו לתועבה בהכנסת כח הטומאה שהוא העבודה זרה ואל נכר במקום הקדושה. ואברהם אבינו ע"ה הוא היה הראשון שזכה להשגת הנבואה ורוח הקודש והשגת התורה עד שלא ניתנה מעצמו ברוח הקודש שבו על ידי שנעשו כליותיו ששם משכן עצת האדם כמו שאמרו בברכות (ס"א סוף ע"ב) כב' מעינות ונובעות תורה. כי סוף המעשה נעוץ במחשבה תחלה בסוד העיגולים שנעוץ סופן בתחלתן. ועל ידי קדושת הארץ התחתונה ואחרונה בי' קדושות זוכה לקדושה היותר עליונה שבהם. וכך הוא המדה כשאדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה כמו שאמרו ביומא (ל"ט.). וזכה לקדושת הברית שהיא עיקר ההבדלה שבגוף בין ישראל לעמים. דמזה נמשך להם נחלת הארץ דצדיקים שומרי הברית כידוע בזוהר הם ירשו ארץ ואז זכה ללידת יצחק שהוא עמוד העבודה ביראה שבלב ששם משכן הרוח דקדושה הנמשך אחר קדושת הנפש דזכה יתיר יהבין ליה רוח. וממנו נקבע בזרעו הסימן דביישנים דילפינן התם מקרא דלמען תהיה יראתו וגו'. והיינו הבושת מהשם יתברך שמביא היראה כמו שאמרו במורה נבוכים והובא בהגהת רמ"א ריש אורח חיים. והוא בהגדרת ערוה ושלא להסתכל במקום שאין ראוי להסתכל דעל ידי זה לא במהרה הוא חוטא כמו שאמרו בנדרים (כ' סוף ע"א). והיינו שמכיר דשקר החן והבל היופי רק אשה יראת וגו'.
10
י״אוי' קבין יופי ירדו לעולם ט' נטלה ירושלים כמו שאמרו בקדושין (מ"ט:) היינו דעיקר היופי דגוף אינו אלא במקום שלימות היראה שהוא גדר ערוה וכמו שאמרו בנדרים (שם) מכל מקום בניך יפיפין ביותר וכו' עיי"ש. ויוסף הצדיק הגדור מערוה וכתיב ביה את האלהים אני ירא הוא אדם היחידי שנכתב עליו בתורה שהיה יפה תואר ויפה מראה. דעיקר היופי שייך בנשים כמו שאמרו שופרך לנשי בפרק הפועלים היינו אשה יראת ה' דבלאו הכי הוא שקר והבל. ומצד הגדרת הערוה ויראת ה' נמשך גם לאנשים שופרא דנשי. דעיקר יראת ה' היא מסטרא דנוקבא כידוע. ור' יוחנן דאשתייר משפירי ירושלים כמו שכתוב שם בב"מ (פ"ד.) היה מזרעא דיוסף כמו שאמרו בברכות (כ'.) ולא שאלוהו שם לא מסתפי מר מיצר רע כלר' גידל שם (ולו לא שאלו מעין הרע דלא היה משפירי שיתנו עין הרע בהסתכלות ביופיו) כי ידעו דהוא כבר מוגדר בזה בכח יוסף שגדר עצמו מן הערוה וזכה לכל זרעו אחריו. אבל חשו לעין הרע והוא הודיעם דזה נמשך מזה כי אין כח עין הרע שולט אלא במי שיש בו פגם בעיניו להסתכל במקום שאינו ראוי. אבל מי שכבר תיקן עיניו שאין בהם שום צד רע אי אפשר לעין לשלוט בו לרעה. שכן הוא המדה דאם זכה לתקן איזה כח אי אפשר שיבוא לו עוד קלקול והיזק מצד אותו הכח מסטרא דרע. שכבר תיקן מצידו שלא יוכל לקרב אליו צד הרע שבאותו כח. ומזה נמשך גם כן היופי שהוא רק למראה עינים כמו שאמרו נחמד למראה ותאוה היא לעינים. והסומא אין מרגיש ביופי המראית כי הרגשה זו הוא רק בכח העין. ועל כן עיקר היופי גם כן הוא רק בעינים וכמו שאמרו בתענית (כ"ד.) כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה. כי היופי דעינים מעיד גם על היופי דגוף. וכן שעיניה תרוטות וכו' דכיעור העינים מעיד על כעור הגוף דכמו שאין היופי מורגש אלא בעין וניתן בו הרגשת היופי כך ניתן בו גם כן עצם היופי כיון שאבר זה היא הכלי לדבר זה.
11
י״בומצד השקר דעולם הזה שהרע גובר שימוש היופי הוא בתאות רעות להיות עין רואה ולב חומד. ובריאת היופי בעולם לא היה על זה. ומצד מה שהאלהים עשה האדם ישר עיקר היופי הוא רק במקום גדר ערוה ועצימות עין מתאות רעות. ומאותו היופי שבבריאה ירד תשעה קבין רצה לומר כל המשכת קומת ההשתלשלות עד המדה האחרונה שממנה הוא כח ההתפשטות עד דרגליה יורדת מות ומגיע גם לחיצונים. אבל באותן הט' קבין הם משפיעים אחד לחבירו עד היסוד בה ששם כח הצמצום ביסוד דקדושה שלא יתפשט רק במקום הראוי. ובכל אותן הט' מדות הוא רק הצינור להגיע לההתפשטות שהוא במדה י'. ושם הוא אחיזת סטרא דעין הרע טוב ורע להתפשט לכל צד. ואותן הט' קבין שהוא עיקר היופי שבעצם ירד לירושלים ששם משכן עינו של עולם וכמו שאמרו בבבא בתרא ד' א' הוא סימא עינו של עולם וכו' יעסוק בעינו של עולם וכו'. ועל כן שם הוא עיקר היופי של כל העולם רק אז בזמן שהיה שם עינו של עולם הקדושה היה שם עיקר היופי דקדושה שהוא היופי של אמת שאינו הבל ושקר ומשום הוא התפשט הקב ומדה אחרונה יופי שנתפשט בכל העולם כולו בישראל בסטרא דטוב. ובאומות העולם מסטרא דרע שהם מסטרא דאשת זנונים ואצלם הבל היופי שהוא עצמות היופי שאף על פי שיש בו יופי הוא הבל כיון שאינו יופי אמתי הקיים לעד כיופי דיוסף שנכתב עליו בתורה הקיימת לעד שהיה יפת תואר כי היה עצמיותו ושרשו כן. כי הגדרת הערוה ועצימות העין מראות ברע הוא יופי הגוף בעצם שנשאר קיים לעלמי עד. וכל יופי שנאמר בכתוב הוא כן. וכן הנאמר בנשים אינו אלא באשה יראת ה' המוגדרים בעריות. ובושתי לא נאמר שהיתה באמת רק להראות העמים והשרים את יפיה שלמראה עיניהם השקועים בתאות רעות ופרוצים בעריות היו נראה יופי אבל בכל מקום שיספר הכתוב יופי בעצם ובאמת. אינו אלא במי שמוגדר מערוה. וכאבשלום שנאמר עליו לא היה איש יפה בכל ישראל להלל וגו' היה נזיר המופרש מתאות ועל כן קינא על זנות אמנון. וכן מה שכתוב עליו מכף רגליו ועד קדקדו לא היה בו מום ודאי הכוונה מה שהוא מום רע על האמת אצל התורה. דהיינו חסרון וקלקול בקדושת שום אבר כי היה בתכלית השלימות ועל כן טעו כל ישראל אחריו. ונאמר ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל היינו במה שהאמינו בו שהוא צדיק גמור.
12
י״גובאמת היה בו חסרון בשורש, שהיה בן יפה תואר ועל ידי זה נעשה בן סורר ומורה. אלא שהיה רק בשורש והעלימו מכל מדות התפשטות שמכף רגלו עד קדקדו שהוא ממדה האחרונה עד החכמה שבמוח ששם תחלת ההתגלות דיש מאין היה כולו יפה בלא מום רק המום שלו היה בשורש. ועל כן היה מהולל ביופיו בכל ישראל כי זה השורש נעלם בעולם הזה וחשב להעלימו ולהשיג גם כתר מלכות שבזה יברר גם השורש והכתר שכולו טוב ויפה. וכח ההעלמה שלו היה בשערו שהם למעלה מהקדקוד בדמות כתר על הראש כמו שאמרו בנזיר נזר אלהיו על ראשו על ידי שהזיר עצמו מהיין שהוא לגדר ערוה כמו שאמרו בריש סוטה הרואה סוטה בקלקולה יזיר וכו' ומשום דהרבה יין עושה כמו שאמרו שם ז' א' ועל כן נקרא קדוש וזוכה להשגת נזר אלהיו יחוד שם שמים עליו בהשגת שרשו הנעלם שלמעלה מהשגת אדם שהוא חלק אלהי ממעל והוא שם אלהים המורה דין כי כן השערות רומזין למדת הדין כידוע. והוא בקדושה גבור הכובש יצרו כאליהו איש בעל שער בסימניו מסטרא דפחד יצחק שהפסולת ממנו עשו איש שעיר המלא כעס ורציחה.
13
י״דואבשלום נתגאה בשערו כמו שאמרו בסוטה (ט':) היינו שחשב שהוא נזר אלהיו שעל ראשו. ושורשו דרע מיפה תואר הוא בתאוה והוא היפך מזה מוגדר בכל תאות גופניות וכן נזר אלהיו הוא היפך הגאות. אבל כל תאוה שלו היה לכתר המלכות וזה התאוה זרה שהיה בו בשורשו הנעלם בהעלם עצום ובגניבה גמור בכל ג' חלקי נפש רוח נשמה שהם מתפשטים בכחות הגוף ובמדותיו ואפשר למבין להכירם. וזהו הג' לבבות ששנינו שם שגנב לב אביו היינו מצד החכמה שבמוח. ולב בית דין היינו מצד הבינה שבלב. ולב כל ישראל היינו מצד כחות הנפש המתפשטים בכל אברי הגוף והיא שהביאתו להיות כסורר ומורה וזה שאמרו בסנהדרין (ק"ז.) מאי טעמא נסבית יפת תואר אמר ליה רחמנא שרייה. היינו דהבין ממה דהתורה קראתה יפת תואר בתואר עצמיי. על כרחך אינו על היופי הגשמיי לבד שהוא הבל רק שהיא אשה יראת ה' דעל כן יש לאיש הישראלי הנכנס למלחמתן של ישראל דאין מתיירא מעבירות שבידו שאין בידו כל רע ולא יחפוץ בדבר איסור חשק בה. וכן הסוף שמתגיירת על כן חשב שהוא היתר גמור. ובאמת לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. ואף על גב דיצתה מכלל אשת זנונים כיון דמתגיירת ונעשית אשה יראת ה'. מכל מקום כיון דאינו גירות גמור מרצונה אלא לשם איש או מאונס שהוא דוגמת הכותים גרי אריות דאת ה' היו יראים ואת אלהיהם וגו' שלא היו בכלל אומות העולם ולא בכלל ישראל. וכן היא סופה להוליד בן סורר ומורה. ומצות כיבוד אב הוא מצוה שהחזיקו בה אומות העולם ביתר שאת כמו שאמרו בעשו וכמו שאמרו בקדושין (ל"א א') וירושלמי פרק א' דפאה ללמוד עד היכן מצות כיבוד מגוי דמא בן נתינא (ושם) יודוך ה' כל מלכי ארץ וכו' כיון שאמר כבד אביך ואמך וכו' שעל דבור זה הודו מלכי ארץ. וכן איתא בתנא דבי אליהו רבא (פרק כ"ו) כיבוד אב ואם אם קיימת נתקיים בכם וראו גוים צדקך. וזו תוליד בן שיעבוד עבודה זרה ויצא מכלל ישראל ומכלל אומות העולם. ואף על פי שדוד המלך ע"ה היה כבר לבו חלל בקרבו וכמו שאמרו בעבודה זרה (ד' סוף ע"ב) דעל כרחך לא היה ראוי לאותה מעשה אלא להורות תשובה. ושם שלא היה להורות תשובה לא היה לו חשק מצד יצר הרע. מכל מקום מאחר דסוף אירע לו אותה מעשה שהוצרך ליענש עליה ולהקים עליו רעה מתוך ביתו הזמין לו חשק זה ונמצא לא היה לו החשק מצד היצר הרע כלל. אבל מכל מקום היה מצד החטא דעתיד דעיקר חטאו היה במה שהביא עצמו לידי נסיון כמו שאמרו בסנהדרין (ק"ז ריש ע"א) והיינו שהוא בטח בנפשו דלבו חלל ואין לו יצר הרע שכבר כבשו. ובאמת הזהירו רבותינו ז"ל אל תאמין בעצמך ואלמלא הקדוש ברוך הוא עזרו לא יועיל כלום ולא יכול לבטוח בעצמו. ועל כן גם ביפת תואר שבטח בעצמו דאין חשקו מצד יצר רע הגם דבאמת היה כן, מכל מקום בא לכלל הטעות דלא דרש סמוכים. והגם שהנולד ממנה היה גם כן יפה באמת בכל קומת גופו מכל מקום בסוף נתגלה שרשו והעומק ראשית שבמחשבה הנעלם ועל כן נתלה בשערו.
14
ט״וואף על פי שמשנתגלה שראשיתו רע דלא היה נקי אגב אימיה הרי ממילא גם כל מדות הנמשכות משורש זה הוא כן כי משורש נחש יצא צפע. מכל מקום לא היה היופי למראית העין דבני אדם בלבד וכפי מה שגנב לבם שהרי סוף דאסקיה דוד מז' מדורי גיהנם ואייתיה לעולם הבא (שהוא נגד מדגירה הח' הבינה דרומזת לעלמא דאתי כנודע. ומכף רגלו ועד קדקדו הם ט' מדריגות והחכמה לא תיקן כי המרידה באביו הוא קלקול בשורש החכמה שנקראת אבא) כמו שאמרו בסוטה (י' סוף ע"ב) ואם כן נשאר היופי שלו קיים לעד וכל יופי שבמקרא כן. ועל כן אמרו על פסוק הבל היופי בסנהדרין (כ' ריש ע"א) זה בועז או דורו של יהושע או דחזקיה שדרשו גם יופי זה על יופי האמתי. ועם כל זה הוא עדיין הבל שהוא רק יופי המראה ואשה יראת ה' היא בעצמיות אבל באומות העולם לא שייך כלל יופי דמראה באמת כי מה יופי יש בחמת מלא צואה וסופו להיות רמה ותולעה ובסוטה (ה' סוף ע"א) בשר בושה סרוחה רמה ולא שייך ביופי הבשר שם יופי על האמת כלל והכל הבל גמור. והחן הוא מה שמתקבל בעיני בני אדם שיש שמתקבל אף על פי שאינו יפה כל כך באמת כמו שאמרו באסתר ותהי נושאת חן בעיני כל רואיה. ותשא חן וחסד לפניו מכל וגו' וכפי הנראה מזה גם כן סמך המדרש במגילה (י"ג.) דירקרקת היתה וחוט של חסד משוך עליה ואף שנאמר והנערה יפת תואר לא היתה יפה מכולם. וכן משמע ממה שאמרו בבבא בתרא (ט"ו:) איוב בימי אחשורוש שנאמר ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב וכו'. והרי נמצאת אסתר יפה מהם ועל כרחך שגם היא רק מצאה חן. וכיוצא בזה אמרו בברכות (ז' סוף ע"א) וחנותי אשר אחון אף על פי שאינו הגון דכן הוא משמעת לשון חן וכן אמרו בבראשית רבה ריש (פרשה כ"ט) אף נח שנשתייר לא היה כדאי אלא שמצא חן ועל כן אמר על החן שהוא שקר ולא הבל.
15
ט״זובסנהדרין שם דרשו חן איוסף כי עליו אמרו בסוטה (ל"ו:) לעשות צרכיו נכנס ושיצא שכבת זרע מבין צפרני ידיו ואם כן אינו אלא שמצא חן בעיני השם יתברך להצילו מגופה של מעשה על ידי דמות דיוקנו של אביו כי זהו שהצילו על ידי שהיה מזרע יעקב שכולו זרע אמת ואין במטתו פסולת. ומה דאמרו אדורו של משה דגם דור המדבר שאמרו ז"ל שהוא דור חבוב מכל הדורות אינו אלא שמצא חן שהרי כמה המרו וניסו בכמה נסיונות וכן תחלת יציאתם ממצרים שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה אלא שמצאו חן ונתן להם התורה ועשאם דור דיעה. וכיוצא בזה אמרו בשיר השירים על פסוק לא ידעתי נפשי שמתני על ישראל ביציאת מצרים שלא האמינו בנפשם כן ועל זה נאמר (ירמיהו ל״א:ב׳:) מצא חן במדבר. ולאידך מאן דאמר גם דור יהושע כן שזכו בכבוש הארץ מה שלא זכה לו שום דור ואינו אלא חן. ובאומות העולם שהיופי שקר אם כן לעולם אינו אלא חן ואסור ליתן להם חן והיינו אפילו ביופי גמור של הגדרת ערוה וכיוצא ממדות טובות אין ליתן חן. כי באמת אין בזה חן ויופי כי הוא רק דרך פשיטות טלפיים כחזיר. ועל זה נאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם שהיופי הוא רק כחזיר הפושט טלפיו ראו טהור אני. ועל כן לא שייך בהם חן רק אצל בני ישראל שיש בהם בתולדה מדת הבושה ויראת ה' שעל הפנים מיהת שאי אפשר לחטוא בגילוי פנים מיהת וזהו אתחלתא דיראת ה' שישנו בכל אחד מישראל על כל פנים ומאחר שהם אשה יראת ה' שייך בהם חן ויופי. וזהו שהסמיכו על זה מענין איסור הסתכלות בזנות וגדר ערוה ומאמר ר' פנחס בן יאיר הנזכר בי' מדריגות עד רוח הקודש שהוא מצד הגדרת הערוה. ושלא ליתן להם מתנת חנם הוא נגד מדת הרחמנות שבזרע יעקב מדת יעקב אבינו ע"ה שבכללו מתנת חנם למי שצריך לה דזהו עיקר הרחמנות על הבריות. וכל המרחם על אכזרים סוף נעשה אכזר על רחמנים משאול. על כרחך זה משלימות מדת הרחמנות דישראל שכונתם רק לשם שמים ובשביל מצות השם יתברך. ולא מצד טבע תולדה בעלמא כשלא ירחמו במקום שאין לרחם.
16
י״זועל כן נאמר ביעקב ותעבור המנחה על פניו ואמר (בבראשית רבה פרשה ע"ו) אף הוא בעקא שהיה בצער וכעס על זה שהוצרך לתת לו מתנה. וזהו מדת יעקב אבינו ע"ה דאחיד בתרין סטרין כי גוף הרחמנות נמשך מצד מדת אברהם אבינו ע"ה דגמילות חסדים גם כן הוא רחמנות וכן אמרו בביצה (ל"ב:) כל שמרחם על הבריות בידוע שמזרעו של אברהם אבינו ע"ה ותלו באברהם דגוף הרחמנות בצדקה וחסד נמשך ממנו. אלא שהוא הי מרחם על בני-אדם ערלים וגוים שלא היו אחרים בימיו ואף על פי שגיירם הרי אמרו לאחר שאכלו ושתו אמר להם ברכו והרחמנות היה מקודם ועל ידי זה הוא שיכול להמשיכם אחר כך להתגייר ולולא האשל שנטע להמשיך בני אדם אליו על ידי חסדו וצדקתו עמהם לא היה מגיירם אחר ככך. ועל כן הרחמנות וגמילות חסדים שלו היה עליהם בעודם גוים (ואף אחר שנתגיירו לא נשארו תחת כנפי השכינה שהרי לא נשאר לחלק ה' אלא זרע ישראל לבד שקרבנו לפני הר סיני ונתן לנו התורה) כי מדתו היה בהתפשטות שלא נתבררה עדיין בצמצומים כפי התורה ועל ידי זה יצא ממנו פסולת בישמעאל שהוא החסד דסטרא אחרא המלא תאות רעות. אבל יעקב הוא שלימות הרחמנות כאשר הוא מצומצמת בכח הגבורה דיצחק להתאכזר על האויבים ועל כן הוא הרחמני שבאבות כנשר יעיר קינו וגו' אמר מוטב שיכנס החץ וכו'. ולפני מתן תורה נאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא וגו' גם כן במדה זו. כי התורה סם חיים לישראל וסם המות לאומות העולם וכמו שאמרו בשבת (פ"ז:) שירד חורבה ושנאה לאומות העולם עליו. וגוף אורייתא מסטרא דגבורה נפקת כמו שאמרו בזוהר כמה פעמים. והיינו גופי משפטיה וצמצום מצותיה ואזהרותיה ועונשיה וזהו מצד מעשה המצות. אבל התורה עצמה דאין אמת אלא תורה כמו שאמרו בברכות (ה':)] מסטרא דאמת ליעקב ונקרא גם כן תורת חסד מסט' דאברהם כי מה שנתנה לישראל הוא מצד מדת החסד ודרצה לזכות את ישראל לפיכך הרבה וכו'. כי היא באה מכח כל ג' אבות שקיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה דהשיגוה מצד עצמם ושרשם. ומכל מקום עיקר עמוד התורה מסטרא דיעקב איש תם יושב אהלים אהלי תורה ונאמר מה טובו אהליך יעקב. וכל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים כמו שאמרו בשבת (קנ"א ב') ועל כן לא נתנה תורה אלא לישראל שכפה עליהם הר כגיגית שהוא דרך כפיה וייסור ומצד הרחמנות כאשר ייסר איש את בנו שהוא מהרחמנות דאב על בנים. ולפי שהם מרחמין על הבריות בחיי שעה בכח הרחמנות שלהם. מדה טובה מרובה לרחם עליהם בחיי עולם כפי מדת הרחמנות שלו יתברך ולא עשה כן לגוים כטענתם (בעבודה זרה ב' סוף ע"ב) כלום כפית וכו' כי אין לרחם עליהם וגם דהתורה מתנה כמו שאמרו ממדבר מתנה וגו' ונאמר לקח טוב נתתי וגו' והיא מתנת חנם דעל כן ניתנה במדבר שהוא הפקר. ונמשלה למים שהם חנם לכל באי עולם ואסור ליתן להם מתנת חנם. ואף על פי שהחזירה על כל אומה ולשון אלו קבלוה ברצון לא היה נחשב כל כך מתנת חנם מאחר שהם משעבדים עצמם תחת עול מלכות שמים. אבל הכפיה שהוא הכנסת החשק בלב זהו חנם גמור.
17
י״חוגם דעיקר החורבה ושנאה ואיסור מתנת חנם להם ירד בהר סיני ומתן תורה אחר שלא קבלוה הוא שהוזהרו על זה ולפיכך אין להם שום שייכות לתורה שהוא מדגירה הא' דר' פנחס בן יאיר. וכן האחרונה שהוא הקדושה שלמעלה ואחריה רוח הקודש שהיא השראת שכינה אפילו הגרים אין זוכין לה וכמו שאמרו בקדושין (ע' סוף ע"ב) דאין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על משפחות המיוחסות שבישראל. והסמיכו שם המאמר מעלה יתירה בישראל דכתיב בהו והייתי לכם לאלהים וכו' ברישא. והיינו דלא נתמעטו הגרים לגמרי שאם ירבו בהשתדלות באתערותא שלהם בכל המדריגות עד שיזכו שיהיו ראוים להשגת רוח הקודש לא ימנע טוב להולכים בתמים. ומקרא מפורש (יואל ג') וגם על העברים וגו' אשפוך את רוחי. אבל מקרא דלכל משפחות ישראל דמייתי התם שם גם כן נאמר אהי' הלאלהים ואחר כך והמה וכו' והא דלא מייתי הגמרא אחר כך מקרא זה (ועיין שם במקרא דאחר כך נסמן ליחזקאל ולא ידעתי למה לא סימנו למוקדם שם בירמיה ל"א ל"ב) משום דההוא למשפחות המיוחסות בלבד, ועל כן דרשוהו אהשראת שכינה ברוח הקודש ונבואה ושם כתיב סתם בית ישראל ואכל ישראל שנשתנו מגרים. ומכל מקום גם ההיא בהשראת רוח הקודש כהאי גוונא הבאה באתערותא דלעילא בלא אתרתא דלתתא. וכך התחלת הדרגין דר' פנחס בן יאיר שם בתורה לא אמר לימוד או עסק בתורה ופעולת האדם כמו זהירות וזריזות והשאר. רק עצם התורה עצמה מביאה לזהירות. והוא מצד השם יתברך שנתן התורה לתחתונים לעורר לבבם וכידוע על מה שכתוב בכל ים בת קול יוצא מהר חורב אוי לבריות מעלבונה של תורה שהם ההרהורים הנופלים במחשבות אדם בכל יום לעוררו לדברי תורה. והוא מה שהשם יתברך מעוררו בלא אתערותא דיליה הקודמת, וכבקשתינו השיבנו אליך ונשובה ומשכני אחריך נרוצה. ולעתיד יהיה כן המשכת כל המדריגות הכל על ידי השם יתברך לבד דביד חזקה וגו' אמלוך עליכם ובעל כרחם ימשכם גם כן לענין הקיום וכמו שאמרו בשם בירמיה (ירמיה ל"א ל"ב) נתתי וגו' ועל לבם אכתבנה כמו שהיה במתן תורה בכפיית הר כגיגית. אבל עתה אין לנו אלא התחלת האתערותא על ידי התורה שזכינו לה כבר בשעת מתן תורה שהיה בכפיות וכן הוא תמיד בכל נפש בפרט. וזהו רק בזרע ישראל לבד.
18
י״טוהנה בנוסח המשנה דסוף סוטה שיש שם שינוי וחילוף חסידות בקדושה. ויש עוד שינוי דפותח שם בזהירות ולא מנה מקודם תורה המביאה לזהירות והם שם י' מדריגות בהדי רוח הקודש ונראה לי דב' הנוסחאות אמת ויש מדגירה אחרת ברוח הקודש שאין נמשך בכח התורה וכמו שאמרו בתנא דבי אליהו רב (ריש פרק ט') דגם גוי ואשה ועבד ושפחה, הכל לפי המעשה שהוא עושה, כך רוח הקודש שורה עליו עיי"ש. וגוי אין לו שייכות לדברי תורה שהוא מורשה לקהילת יעקב. וגם עבד אסור ללמדו תורה כמו שאמרו בכתובות (כ"ח סוף ע"א) וכן אשה, אסור ללמוד בתו תורה כמו שאמרו סוטה (כ'.) ועל כן תלו לה רק במעשה. ובזה לא קשה ממה שכתב רש"י תענית (ד' סוף ע"א) דאין לחוש שתשרה רוח הקודש אעבד וממזר דהתם ארוח הקודש דגילוי הלכות ודברי תורה קאי. ועל פי זה יש לומר דלא קשה גם כן מקרא דוגם על העבדים וגו' דאין צריך לדחוק דההוא לעתיד שאני. דכפי הנראה אין לחלק בזה. רק ההוא נמי לאו ברוח הקודש דדברי תורה דישנו גם בעבדים כההוא דתנא דבי אליהו ובזה יש לומר גם אגמרא דקדושין הנזכר, דיש לומר דההיא נמי השראת שכינה דגילוי דברי תורה שעתיד לחדש וכדמסיים גם כן בפסוק שם ונתתי את תורתי בקרבם וגו' והייתי להם לאלהים וגו' ולא ילמדו וגו' ולא קשה מקרא דיואל הנזכר. ומיהו מה שכתב רש"י (שם) כדאמרינן בנדרים ל"ח א' לא נמצא שם ובגליון הגמרא הגהתי דצריך לומר כדאמר בקדושין וכוונתו לגמרא הנזכר. וכמדומה דראיתי כן באיזה ס'. אך ז"א כפמש"ל דהתם רק בהשראה שעל ידי אתערותא דלעילא לבד. ואף על גב דכפי מה שכתבתי נדחה הראיה מקרא דיואל מכל מקום גוף הדבר אמת מסמיכות המאמר. והוא מוכרח גם כן דהרי עובדיה נביא לה' וגר אדומי היה כמו שאמרו בסנהדרין (ל"ט:) ואינו ממשפחת ישראל. ואההוא דקדושין לבד היה אפשר לומר דהתם לעתיד לבא דוקא אך אי נימא דרש"י מייתי ליה אבזמן הזה גם כן קשה ובאמת עובדיה קירב את עצמו בהשתדלותו כמו שאמרו דהיה ירא את ה' מאוד והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כמו שאמרו בברכות (ל"ג:) מקרא דמה ה' שואל מעמך שדבר זה הוא רק בהשתדלות אדם ואתרותא דלעילא הקודמת היינו על ידי התורה המביאה ליראה. וזה שאמרו בסנהדרין שם גדול מה שנאמר בעובדיה ממה שנאמר באברהם. דאברהם גם כן נקרא תחלה לגרים בחגיגה (ג'.) ובהשתדלות עצמו זכה לכל מה שזכה. ומכל מקום לפי שהוא זכה אחר כך להיות התחלת אומה ישראלית ממנו, וכן אמרו במדרש דמצינו אברהם נקרא ישראל ובבבא בתרא (ט"ו.) דאיתן האזרחי זה אברהם ונקרא אזרחי כלשון הכתוב כל האזרח בישראל שאינו גר ויצא מכלל שם גר להיות נקרא אזרח ולפיכך לא הוצרך כל כך השתדלות עצמו כעובדי' שהי' גר גמור. וזהו דיוק הלשון גדול הנאמר בעובדיה וכו' ולא אמר דהיה גדול באמת עובדיה מאברהם אבינו דחס ושלום לומר כן. ובאמת אדרבא גדולתו של אברהם אבינו היא שגרמה לו שלא הוצרך להשתדלות עצמו כל כך כגרים רק השם יתברך עזרו כמשפט לזרע ישראל. ונמצא בענין מעלת עצמם בנפשותם הקיימת לעלמי עד אין ערך לעובדיה עם אברהם אבינו. אבל מהנאמר ומסופר עליהם בענין השתדלותם כל אחד בשעתו בימי חייהם הוא דעובדיה גדול.
19
כ׳וכיוצא בו גם כן בבבא בתרא (ט"ו:) גדול מה שנאמר באיוב ממה שנאמר באברהם. ונראה גם כן רק לענין השתדלות ואתאן למאן דאמר התם דלא היה מישראל ועל כן הוצרך להשתדלות יתירה שיזכה לרוח הקודש ולפי זה לא קשה מעובדיה אדקדושין. אבל על דברי רש"י קשה דהוה ליה לומר גם שם דלמא עבד וממזר צדיק וירא שמים וזכה בהשתדלות עצמו ומכל מקום פסול לבוא בקהל. אם לא דנימא דעבד וממזר גריעי מגר ועל כרחך אין כוונתו לגמרא דקדושין הנזכר ובמה שכתבתי לעיל לא נתיישב דהרי נבואת עובדיה נכתבה בדברי קבלה שהוא כדברי תורה והוא גילוי דברי תורה. ומיהו בסנהדרין שם אמרו מפני מה זכה עובדיה לנביאות מפני שהחביא וכו' ופירש רש"י שהרי גר היה ואין השכינה שורה אלא על המיוחסין שבישראל כדכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך עד כאן. מבואר טעמיה דרש"י מקרא אחרינא ובקדושין מייתי קרא אלעתיד וגם שם אמר משפחות המיוחסות ויליף ממשפחות דאם נטמע פסול במשפחה ונוגע קצת פגם לו גם כן אמעוט וזהו רק לעתיד. ונראה כוונתו למ"ש ביבמות (מ"ב.) לענין הבחנה משום דאמר קרא להיות לך וגו' ופירש רש"י שאין השכינה שורה אלא על הודאים וכו' עיי"ש. והיינו דאם לאו הכי לאיזו צורך הוא הבחנה ועל כן דקאי אלהיות לך לאלהים והשראת שכינה, ואין להקשות לפי זה מנא ליה דחיובא הוא לכל אחד. דודאי זה כל האדם להיות כלי להשראת שכינה וכל הולדת בנים הוא שיעבדו השם יתברך ויכירו אלהותו. ויש לומר היינו נמי מה דהוסיף רש"י שם מהא דנדרים דקרינן להונמי מורדים ופושעים. ואפשר לומר דהיינו לשון פושעים בי שאין חפיצים וחוששים בי ובהשראת שכינתי. ומכל מקום שם (ק':) התם מאי קמזהיר ליה רחמנא וכו' עיי"ש ולא נראה לי לענין השראת השכינה אפשר לומר דרב פפא דהתם פליג אדשמואל בהחולץ וסבירא ליה כרבא שם דיהיב טעמא אחרינא להבחנה [ודברי רש"י בסהנדרין (ל"ט ע"ב) לשמואל] ועיין שם בתוספות ד"ה לזרעך דרמזו לגמרא הנזכר אולי כיונו לזה. ומכל מקום הקושיא מאי קמזהר קשה דלא אמר אהשראת שכינה. ועל כרחך דלא משמע ליה קרא כן דאטו אכל זרעו יהיה השראת שכינה ברוח הקודש ונבואה שזה יהיה רק לעתיד דישפוך רוחו על כל בשר והך להיות לך לאלהים היינו כמו אנכי ה' אלהיך וכדומה הרבה מקראות. וזה ודאי גם מי שאין זרעו מיוחס אחריו בכלל דאטו לאו ישראל הוא. ועל כן פריך ומשני בשפחה וגויה דולדה כמותה ולאו ישראל הוא. ואפשר הדרש דשמואל בהחולץ דזה אזהרה בפני עצמה לענין הקמת הברית שהיא בשמירת הברית גם זה מכלל שמירת הברית שידקדק ביחס זרעו ודחוק.
20
כ״אוכונת רש"י שאין השכינה שורה יש לפרש גם כן לאו אהשראת נבואה ורוח הקודש אלא לענין שיהיה נקרא ה' אלהיו ומשום דהם בכלל המורדים והפושעים. ואפשר דתליא בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה קדושין (ל"ו.) כשאין נוהגין מנהג בנים אין קרויין בנים דר' מאיר מייתי מוהיה במקום אשר יאמר וגו'. ויש לומר דר' יהודה סבירא ליה ההוא לעתיד והוא דייק מרישיה בהושע שם שאמר כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם וגו' ועל כן לא קרינן גבי מורדים ופושעים להיות לכם לאלהים אף דישראל הוא. אבל לפי זה קשה דבריהם דסנהדרין שם ותינח התם דהוה ליה בני ערבוביא דקרי להו מורדים אי לא קרינן גבייהו ושכנתי בתוכם בכלל כל שכן השראת רוח הקודש ונבואה וגם בזה יש לעיין אם הבן צדיק מי גרע מגוי המתגייר. ומה יעשה אם אבותיו חטאו חטא קל דהבחנה. ואולי זה בכלל דמעת העשוקים ואין להם מנחם שדרשו במדרש קהלת על ממזרים. וגריעי מגר דכקטן שנולד ואין לו אבות כלל משאין כן זה דמישראל וחטאת אבותיו גרמו לו חסרון בשרשו. ומכל מקום תינח ללמוד מזה לעבד וממזר דבתענית (ד'.) דגם כן אין נקיים אגב אמם ואבותם וכן אמרו ביומא (פ"ז.) אוי לרשעים שמחייבים לבניהם וכו' שהרבה בנים היו לו לכנען וכו' עיי"ש אבל גר שנתגייר אחר שקירב קרינן ביה דהיה לו ה' לאלהים וכמו שאמרו בקדושין (שם) ואיך ממעטינן מהאי קרא גר. ובלאו הכי נמי הרי אפילו גוים לא נתמעטו מנבואה גם אחר אברהם שהיה נביאי אומות העולם ובברכות (ז'.) משמע דמשה רבינו ע"ה הוא שביקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם וניתן לו. ובבבא בתרא (ט"ו:) איתא דמכי שכיב משה לא אתנבו עוד מאומות העולך דלא ניתן לו רק לאחר מותו. ומשום דמצינו אחרי זה בסוף ימיו נתנבא בלעם. וגם זה צריך לומר רק בנבואה ולא ברוח הקודש דלא תקשה ההוא דתנא דבי אליהו (פרק ט') הנזכר. דדחוק לומר דקאי כפי מה שהוא ראוי מצד השם יתברך וכמו שהיה מקמי תפלת משה רבינו ע"ה. דהלשון משמע שהוא בהווה כן גם עכשיו ובימיו. ועל כרחך כיון דכפי הנוסחא דסוף סוטה חסידות מביאה לידי רוח הקודש ומצינו חסידי אומות העולם. ובסנהדרין (ק"ה.) ועיין שם ברש"י (ק"י:) ד"ה אבל לר' יהושע יש חלק לעולם הבא גם כן ושייך בהו חסידות שייך בהו רוח הקודש גם כן. אלא דיש לומר דההוא על כרחך לאו ברוח הקודש דגילוי דברי תורה דהרי אין תורה באומות העולם. ויש לפרש בקשת משה רבינו ע"ה היה בהשראת שכינה בגילוי דברי תורה כנבואת בלעם שנכתב בתורה והוא דברי תורה ודאיוב שהוא דברי קבלה. ומכל מקום נראה נמי דדוקא נבואה אמר ולא רוח הקודש. ועל כל פנים אפילו תימא דגם רש"י שם דוקא בנבואה קאי הרי מיהת היה השראת נבואה גם כן אחר אברהם אבינו ע"ה שלא מזרעו כלל ומשה רבינו ע"ה הוצרך להתפלל על זה ולא הובטח אברהם בכך כלל. ועל כרחך דההיא רק להיות לאלהים ונביאי אומות העולם גם כן לא נקראו עמו.
21
כ״בוגם יש לעיין דבירושלמי פרק א' דביכורים והובא בתוספות בבא בתרא (פ"א.) ד"ה למעוטי, אמרו דהלכה כר"י דגר יכול לומר לאבותינו דאברהם אב המון גוים אם כן נימא דהגרים גם כן בכלל זרעו אחריו דאברהם. דאין לומר דתלמודין דסנהדרין שם סבירא להו כסתם משנה דביכורים ולא כר"י דאם כן אמאי פסקו תוספות וכן בהר"מ והר"ש פרק א' דבכורים כר"י וכירושלמי נגד תלמודין. ומיהו על זה יש לומר דנהי דהוא דקרא אב דמצינו במגילה (י"ג.) אב בתורה אב בחכמה וכן אלישע מצעק אבי אבי ואף הם שייך לקרותם בנים דמצינו התלמודים נקרא בנים כמו בני הנביאים וגם הגרים ההולכים בעקבות אברהם אבינו ע"ה שהיה תחלה לגרים מכל מקום זרעו לא נקרא אלא היוצא מזרעו דוקא. ועל כל פנים אפשר לומר גם בדברי רש"י דתענית דכיוון להך דרשה מולזרעך אחריך דעבד לאו זרעו. וכן ממזר אינו בכלל סתם לשון זרע כמו שאמרו בקדושין (ד'.) ובסנהדרין (ס"ד:) אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ועיין בתוספות יבמות (כ"ה:) ד"ה בן ומיהו בקדושין (ס"ז:) דרשינן ולזרעו אחריו בין זרע כשר בין זרע פסול ולפי תירוץ התוספות שם ד"ה ולזרעו עיי"ש ניחא, דגם כאן איכא בנות שהם בכלל השראת שכינה דהא היו ז' נביאות. וגם כפי מה שכתבתי לעיל אי כתוב לבניך היה משמע גם גרים לר"י מה שאין כן מלשון זרע אימעטו. אבל דברי התוספות שם צריך לעיין דאזלו בתר איפכא ממה שכתבו ביבמות שם דלפי דבריו שם אי כתיב לבניו הרי משמע גם פסול על כן כתב לזרעו דמשמע כשרים דוקא. והי' נראה דמלזרעו אחריו דייק דדרשי' ביבמות (ק':) דמיוחס אחריו וכל דמיוחס אחריו בכלל וגם זרע פסול הוא מיוחס אחריו כיון דידעינן דהוא זרעו. ושוב מצאתי כן בהריטב"א שם. ואם כן הכי נמי לזרעך אחריך גם ממזר בכלל. ומכל מקום יש לפרש דברי רש"י כתירוץ התוספות הנזכר או כתירוץ ר"ת שהביא ריטב"א שם עיי"ש [ויש לומר גם כונת רש"י בתענית למקרא זה וסבירא ליה דהוא הדין נמי לרוח הקודש] ואפשר לקיים הגירסא ברש"י כדאמרינן בנדרים (ל"ח.) וכוונתו דשם אמרו וכולן ממשה ונראה הטעם דילפינן ממשה להיות כמותו דוקא היינו מלשון הכתוב בפרשת שופטים נביא מקרבך מאחיך כמוני יקום לך וגו' נביא אקים להם מקרב אחריהם כמוך וגו'. והרי דבפרשת הנביא שהבטיח השם יתברך להקים וצוה לשמוע לו פירש בהדיא שיהיה כמוהו דמשה ומזה נתמעט גם גר ועבד וממזר. ועובדיה שהיה גר יש לומר כיון דלא נתנבא אלא על אדום ומשום מיניה וביה אבא כמו שאמרו בסנהדרין שם אינו בכלל הכתוב דיקום לך אקום להם דהיינו להתנבא לישראל דוקא. ואף על גב דרש"י ארוח הקודש קאי דבנבואה לא יכול לגלות אותן הלכות כמו שאמרו שם בתמורה (ט"ז.) דאינו יכול לחדש דבר. והני תנאים דנדרים נראה ודאי דאינם אלא בנבואה דלרוח הקודש אין צריך שיהיה עשיר וגבור וכל חכמי ישראל האמתים התנאים ואמוראים השיגו לרוח הקודש זה שעל דרך החכמה כמשמעות גמרא דבבא בתרא הנזכר לעיל (וכן משמע מדברי רש"י הנזכרים דפשיטא ליה דמה דאהדר עתניאל בפלפולו הוא ברוח הקודש ומיהו התם לכוון מה שהוא הלכה למשה מסיני זה ודאי אי אפשר רק ברוח הקודש ואף על גב דטעמא יהיב וכדאיתא שם בבבא בתרא י"ב ב'). והרבה מהם היו עניים גדולים כר' אליעזר בן פדת בתענית (כ"ה.) וזכה לגילוי שכינה בחלום כדאיתא התם. וכן ר' חנינא בן דוסא דהתם עיי"ש. ואף שאמר על עצמו בברכות (ל"ד:) וכן בב"ק (נ'.) לא נביא אנכי וכו' היינו נבואה אבל זכה לרוח הקודש ועוד טובא. וכל שכן לענין הגבורה שהרי איתא בנדרים (מ"ט ריש ע"ב) מריעי רבנן וברש"י ברכות (כ"ב.) ד"ה אפשר דסתם תלמידי חכמים חולים ובסנהדרין (כ"ו ב') שמתשת כחו של אדם. וגם בהא דתמורה שם משמע דעתניאל בן קנז שהחזיר אותן הלכות ברוח הקודש של פלפולו לא היה עשיר דאמרו עליו שהיה מנוגב מכל טובה. ועל כרחך דלא אמרו אלא בנביא יש לומר דסבירא ליה לרש"י הא דנקט בנדרים שם רק הני ולא אמר גם כן הא דיהיה ממיוחסים שבישראל ועל כרחך משום דהני תנאים רק בנבואה אבל הא דיחוס הוי גם לרוח הקודש על כן לא מנייהו התם ושפיר למד מהגמרא דנדרים דהתם דגם לרוח הקודש צריך יחוס. ובסנהדרין המציא לו הדרשה מלזרעך אחריך וכמו שאמרו ביבמות.
22
כ״גומיהו אינו מוכרח דיש לומר התם מני רק מה דילפינן מכמוך וממשה ולא אתפרש אבל יחוס מפורש בגופיה דקרא מקרב אחיהם. ובב"ק (פ"ח.) דרשינן מקרב אחיך דמלך ממובחר שבאחיך למעט גר ועבד והכי נמי ממזר כמו שאמרו בתוספתא המובא בהגהות מיימוני פרק א' דמכלים מזה דאין ממנין מלך אלא מהמשיאין לכהונה. והוא הדין לנביא דכתיב ביה נמי כן. ובספרי שופטים פרק קע"ה דרשו מקרבך ולא בחוצה לארץ, מאחיך ולא מאחרים ורצה לומר גוים כלשון הגמרא פסחים (ה':) ראש השנה (כ"ד:) ב"מ (קי"א.) סנהדרין (נ"ב:) ובכמה דוכתי ואף על גב דסופו למעט גם גרים ועבדים אפשר לומר דאצטרך נמי גוים כשישלטו עליהם מלכי גוים ויהיה מלך שלא מקרב אחיך סלקא דעתך דיהיה גם נביא כן. וגם יש לומר דהך קרא ודאי אינו הבטחה לתפלת משה רבינו ע"ה שלא תשרה שכינה עליהם דההיא אפילו לענין להתנבא לגוים לא תשרי עליהם וכאן אמר יקום לך ודרשו בספרי שם ולא לגוים ולולי תפלת משה רבינו ע"ה היו נביאי גוים מתנבאים לגוים והך קרא קאי כפי משפט התורה וחוקי השם יתברך בזולת תפלת משה רבינו ע"ה ואם כן הוי סלקא דעתך אם לא יזכו ישראל באיזו דור לנביאים ואומות העולם יזכו לנביאים להם שיקום מהם דיוכלו לנבא גם לישראל ומיעטם כאן דלהתנבא לישראל מיעטם הקדוש ברוך הוא מעצמו מצד גזירת התורה. ומצד תפלת משה רבינו ע"ה נתמעטו מנבואה לגמרי. ומיהו לא נמצא בספרי דרשא אמקרב אחיהם למעט גר ועו"מ אבל גם גבי מלך לא נמצא שם עיי"ש פרק קנ"ז.
23
כ״דוראיתי בהרא"מ פרשת שופטים י"ח י"ד העתיק מהספרי לשון ארוך שחסר בנדפס דרש על מלת כמוני, מה משה מדבר דבר ואינו מתיירא וכו' יכול מה משה זקן ובן לוי אף נביא זקן ובן לוי תלמוד לומר תשמעון מכל מקום והנה ריבה דאין צריך זקן כמשה רבינו ע"ה ולא אמר טפי אי מה משה ישראל ומיוחס, ועל כרחך דזה צריך באמת דבעינן מקרב אחיהם ולאו מכמוני דאם כן הוה ליה לומר זה ברישא אכמוני מה משה וכו' ועל כל פנים שפיר יש לומר גם זה רק לענין נבואה ולא לרוח הקודש. ובלאו הכי אף לנבואה נראה דעל כרחך לאו תְּנָאִים מוחלטים הם לסלק הנבואה לגמרי בזולת זה דהרי מכמוני וכמוך נידוק נמי למעט אשה ובלאו הכי נמי מפשטיה דקרא נביא משמע לא נביאה כדדרשינן בספרי פרק קנ"ז מלך ולא מלכה, והרי היה ז' נביאות שנמנו במגילה י"ד א' וה' מהם אחר משה רבינו ע"ה ועל כרחך דעיקר קרא דפתח לענין אזהרת אליו תשמעון, דהנביא שהשם יתברך מקים, שחובה לשמוע לו, היינו דוקא כמוהו דמשה רבינו ע"ה ובאותם תְּנָאִים, אבל יש שזוכים לנבואה לשעה דרך אקראי שאינם בכלל נביא שהשם יתברך מקים כשאין להם הני תנאים ואין חובה לשמוע לו. ואף על פי שזכה לנבואת אמת. והכי נמי הני נביאות אין הכי נמי דלא היו בכלל המצוה לשמוע להם. ושוב מצאתי בשיטה מקובצת לנדרים הנדפס מחדש בשם הר' אליעזר מיץ כתב אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בקביעות שלא תפסוק ממנו אלא וכו' עד כאן. הרי מבואר שבאקראי משכחת ליה. ואולי הוכרח לזה משום דהוקשה לו מאליהו כשאמר לו לילך צרפתה והאשה אלמנה תכלכלו מכד הקמח וצפחת השמן וכן כשהעורבים כלכלוהו על כל פנים עני היה באותה שעה מיהת, ואיך שרתה עליו ודיבר עמו ה' גם אז ועל כרחך דבאקראי משכחת ליה (יש לעיין קצת ממה שכתוב בנדרים שם ל"ח ע"א כל הנביאים עשירים היו מנלן וכו' ומיונה והרי יונה כל נביאתו אקראי כמו שאמרו יבמות (צ"ח.) שנית דברה עמו שכינה שלישית לא דברה עמו ולר' נחמן בר יצחק שם היינו לגמרי בשום דבר נביאה ועיין שם בתוספות ד"ה ר' נחמן בר יצחק) והכי נמי יש לומר בז' נביאות ועובדיה. ואם כן קשה גם אדרש"י דהתם נמי רוח הקודש דאקראי.
24
כ״הושוב מצאתי גם בדרשת הר"ן דרוש ו' כתב דפעמים ישתנה לצורך השעה יעוין שם (ויש לומר היינו האי דעובדיה מכל מקום זכה וכו') אך ראייתו שם מבלעם אין מוכרח כפי מה שכתבתי דמקרא דנביא אקום וגו' ילפינן מלבד דיש לומר דהיינו רק מאותה שעה ואילך היינו נמי רק בנביאי ישראל וגם כשמנבא לישראל שהשם יתברך הקימו להתנבא לישראל ואף על גב דבגמרא אמרו סתם אין הקדוש ברוך הוא משרה וכו' יש לומר דסמך על מה שכתוב וכולן ממשה דהכוונה גם כן רק דוגמת ההשראה דמשה רבינו ע"ה ללמד תורה לישראל וכיוצא. ועיין שם לפני זה כתב בטעם גבור ועשיר כדי שיחשב בעיני ההמון עיין שם באורך, ואם כן אינו אלא בנביא השלוח לדבר לפני ההמון ובזה לא קשה מאליהו דבעניותו לא מצינו לו נבואה לפני ההמון. ונראה דפשטיה דקרא אקים לך ולהם משמע כן ואם כן גם דלפי דברי לאו בכל השראת שכינה אמרו. וגם לפי דברי לא קשה מבלעם דיש לומר גם שאר התנאים רק בשלוח להמון ואף על פי שבלעם דיבר גם כן דבריו בהמון לפני בלק ושרי מואב הם לא רצו כלל לשמוע כלל דבר בברכת ישראל ולא נשלח כלל שיקובלו דבריו להם ולצרכם. ועל כל פנים קשה על דברי רש"י תענית ועל כרחך טעות סופר הראיה מנדרים וכוונתו למה שכתוב ביבמות וסנהדרין וסבירא ליה דלהיות לאלהים משמע גם השראת דרוח הקודש. ואף על גב דמצינו דיצא עובדיה מהכלל וזכה לנבואה על ידי איזה זכות הגורם אף שאינו מיוחס ואם כן הכי נמי נחוש לעבד וממזר שיזכה על ידי איזה זכות. אפשר לומר דל"מ לזה אלא זכות דהצלת נביאים ממות ולא היה מצוי זה בדור יהושע וכלב. וגם אפילו תימא שיועיל גם איזה זכות גדול אחר, הוא דבר שאין מצוי כלל ולא חיישינן ליה, אך לפי זה היה אפשר לומר גם בלאו הכי על כל פנים לא שנא כלל דעבד וממזר יזכו עצמם כל כך עד שיגיעו להשגת רוח הקודש. וסתם עבדים פרוצים, ודי שלא יהיה פרוץ. ואף דנמצא הראוי גם לסמיכה, כטבי עבד רבן גמליאל. כמו שאמרו ביומא (פ"ז.) אינו מצוי כלל. וכן הממזרים עזי פנים כמו שאמרו בקדושין (מ"ט:) ט' קבין עזות וכו' עיי"ש ברש"י. וברש"י סוטה (מ"ט סע"א) ובבא בתרא (נ"ח.) ד"ה חביטו. ותנן בסוף פרק ה' דאבות עז פנים לגיהנם. ובתענית (ז':) דנקרא רשע. ואף על גב דמצינו במשנה סוף הוריות ממזר תלמיד חכם. ובודאי רצה לומר של"י רשע ומיורשי גיהנם. מכל מקום אין מצוי. ועל כרחך דהוה ליה לחוש גם לשאין מצוי.
25
כ״ווגם נראה דאין להוציא גר מהשגת רוח הקודש דאונקלס הגר ודאי תרגום התורה חיבר בלשון הקודש (ברוח הקודש) והוא גם כן תנא דברייתא בבא בתרא (צ"ט.) ומאחר דנקבע המימרא בברייתא ובתלמוד ודאי הם דברי אלוקים חיים ומכלל חידושי תלמוד ותיק שנאמר למשה דהוא בכלל רוח הקודש של החכמים. אף דבבבא בתרא (י"ב:) דייק רק כשאומר לכוון הלכה למשה מסיני היינו דבזה חזינן דכוון בנבואה וממילא יצא ללמד על הכלל כולו דלא נטלה מהחכמים שחכמתם ברוח הקודש וכמו שאמרו הרמב"ן שם ושוב מצאתי ביפ"ת בראשית רבה פרשה ס' סימן ד' הקשה על דברי רש"י תענית הנזכר דמה מייתי מנדרים אפילו תימא דעבד אינו עשיר וממזר אינו עניו שם על כרחך לנבואה דוקא ולא לרוח הקודש עיי"ש (ומה שכתב דהמפרש עשיר השמח בחלקו הוא דרש ע"ש עיין בדרשות הר"ן שם שדחה פירוש זה ולענינו לא ידעתי מאי נפקא מינה דאם כן משכחת ליה נמי עבד שמח בחלקו). ולדעתו זה בלאו הכי אינו כלום דאף על גב דעבד אין לו משל עצמו כלום וכל מה שקנה קנה רבו מכל מקום משכחת ליה שיחשב עשיר כשישליטו רבו כפוטיפר ליוסף. וכן עבדי שלמה וכל עבדי מלכים ודאי נקראים עשירים. ואיתא שבועות (מ"ה א') עבד מלך מלך, ועבד הראוי לזכות לרוח הקודש ודאי ימצא חן בעיני רבו ועל כל פנים לא יקפיד על עושר שיזכהו השם יתברך לקחתו ממנו. ומה שכתוב דממזר אינו עניו נראה דרצה לומר משום דהם עזי פנים. ואם הוא עז פנים אין צריך לזה שאינו עניו דהרי נקרא רשע גם כן ונוחל גיהנם וכמו שאמרו. ובודאי לאו בר השראת רוח הקודש הוא. אלא דזה על הסתם ממזרים אבל משכחת ליה שהוא צדיק גמור עד שראוי לרוח הקודש ואותו הוא עניו גם כן וגם מה שהחליט גם אענוה דאין מעכב ברוח הקודש, נראה דליתא כיון דנשנה בסדר המדריגות דר' פנחס בן יאיר להשגת רוח הקודש ודאי אי אפשר להגיע לרוח הקודש בלעדי זה ובדילוג איזה מדגירה מהם. ועיין שם הביא עוד הא דקדושין וכתב דהתם לעתיד ועוד דשם ל"מ אנבואה רק להיות ה' בתוכם דהרי יחזקאל מבני רחב הזונה ועובדיה גר. וכי תימא לצורך שעה הוה ליה לכלב לחוש גם כן לצורך שעה עיי"ש. ותמוה מ"ש מיחזקאל הרי מפורש בקרא דהיה כהן ועל כן רק מצד אם היה ממנה. וג"ז הרי נישאת ליהושע והיה באם מצד אם ואין זה חוצץ ביחס המשפחה כלל. דמי לנו משפחות מיוחסות יותר מכהן גדול ומלכים. וכל כהן גדול דבית ראשון מזרע אלעזר הרי הוא נסיב מבנות פוטיאל דאבוה או אמה היו מיתרו וכמו שאמרו בבבא בתרא (ק"י ריש ע"א) וכן כל מלכי בית דין שהם עיקר מלכות ישראל מרות המואביה והוה ליה למימר נמי מישעיה דאמוץ ואמציה אחי כמו שאמרו במגילה (י':) ואתי גם כן מרות. וגם מ"ש יחזקאל טעות סופר דבמגילה (י"ד סוף ע"ב) דחשיב ח' נביאים כהנים מרחב ולא מני יחזקאל בהדייהו וצריך לומר ירמיה. ומ"ש מעובדיה צריך עיון דעיין שם בגמרא ורש"י סנהדרין הנזכר דכתב באמת דגר אין ראוי ודלאו משום צורך שעה זכה רק משום זכותו בהצלת נפשות. וגם מ"ש לכלב לחוש לצורך שעה ליתא דלא שייך צורך שעה אלא בעובדיה שהיה בדור אחאב שהיו עובדי עבודה זרה והרג נביאי ד' ולא נשאר צדיק גמור הראוי לנבואה אלא הוא שהיה מעבדי אחאב וכן יחזקאל או ירמיה שהיו בזמן החורבן דגם כן רובן רשעים וכל ישראל היו חוטאים. אבל בדור יהושע וכלב וכל ישראל תלמודי משה רבינו ע"ה איך סלקא דעתך שיהיה צורך שעה לשרות רוח הקודש על עבד וממזר דוקא ולא על שום אחד מישראל אם הוא אינו ראוי לכך. אלא כשיש צורך שעה מה צורך שעה שייך בדור צדיקים כדור יהושע שנחשבו בסנהדרין (כ'.) כדור משה רבינו ע"ה עיין שם שישיג רוח הקודש דוקא עבד וממזר ולא שייך לחוש זה:
26
כ״זוע"ש מסיק דרש"י מסברא אמר דגנאי הדבר ואם כן אפשר דזהו רק שם בהזכרת אותן ההלכות שנשכחו שהיה צורך כ"י. דכ"י השתדלו ויגעו בזה בשכלן להחזירן ובודאי גנאי הדבר שלא יגלו זה מן השמים רק לעו"מ ובפרט בדור חשוב כמוהו. אבל שאר רוח הקודש דעלמא לשעה ולאיזה דבר פרטי ואיש או אנשים פרטים פחותי ערך או שהם גם כן עו"מ כמוהו דאין גנאי שפיר ישרה עליו אם ראוי מצד מעשיו ולא קשה הא דתנא דבי אליהו רבא. גם יש לומר לפמשולחן ערוך שם דאגדה דהתם דמני כלב סבירא ליה באמת דאעו"מ גם כן שורה רוח הקודש. ואם כן יש לומר התדב"א אזיל בשיטת הבראשית רבה. ואף דכ' עוד שם דיש לומר דסבירא ליה חזרת ההלכות היה ע"י פלפול לבד ולא ברוח הקודש. אשתמטיה בזה סיום הגמרא דבבא בתרא (י"ב:) שמביא בעצמו בתחלת דבריו. דמבואר שם דלימר מילתא לכוין אהלכה למשה מסיני דיהיב טעמא בפלפול וסברא אי אפשר אלא בנבואה ורוח הקודש ע"ש. ואף על גב דזה אמת דאסור ללמד עבדו תורה היינו שילמדנו האדון אבל מכל מקום משכחת ליה שילמוד הוא מעצמו. שהרי טבי עבדו של רבן גמליאל היה תלמיד חכם כמו שאמרו בסוכה (כ':) והיה ראוי לסמיכה ועל כן גם בחזרת הני הלכות הוצרך רש"י למיתי משום רוח הקודש ולא בפשיטות דלא משכחת ליה עבד תלמיד חכם משום דאסור ללמדו ועל כרחך דמכל מקום משכח"ל ואף דאין מצוי הוה ליה לחוש כמו שכתבתי לעיל.
27
כ״חוכן אשה מצינו ברוריה דבותהו דר' מאיר דלמדה תורה כמו שאמרו בפסחים (ס"ב:) ובכמה דוכתי והיא גם כן תנא דברייתא בתוספתא דכלים (בבא מציעא פרק א') ובגוי משכחת ליה בז' מצות דידהו כמו שאמרו בסנהדרין (נ"ט.)] על זה דגוי העוסק בתורה ככהן גדול. ומכל מקום האמת יורה דרכו וקושטא קאי מפשטות לשון התדב"א שם דתלוי במעשה ולא בתורה וכן מהענין שם שאמר מה טיבה של דבורה וכו' בעלה עם הארץ היה אמרה לו אשתו בא ואעשה לך פתילות וכו' עיין שם. ואף על פי שדבורה היתה מלמדת תורה ברבים כדאיתא התם אחר כך. ומשום דאין הנבואה שורה אלא על חכם ועל כרחך דהיה בה חכמה ומכל מקום זכתה לכך לא מצד התורה דאשה אף שלומדת כיון דאינה מצוה ועושה אין בזה זכות כל כך. וגם מאחר דאינה מצווה אינו שייך לה ואין כח פעולת התורה גדול אצלה כל כך. שאלו היה התורה גם אצלם תבלין ליצר היה השם יתברך מצוה גם כן. וגם לחד מאן דאמר בסוטה שם דכמלמדה תפלות ודאיסורא נמי איכא ועל כן אין כח להכניס קדושה בלבות הנשים גם כן. ומתוך שדעתן קלה החכמה והערמימיות שנכנס בה מוציאה לתפלות על הסתם ברוב נשים ועכ"פ אינן יכולות לזכות על ידי זה לרוח הקודש ונבואה רק על ידי זכות המעשים. וגם בעלה שהוא ברק כדאיתא התם (ומה שכתוב שם אחר כך מה טיבה של דבורה אצל ברק והלא דבורה במקומה וברק במקומו רצה לומר להזדווג לו למקום רחוק ואף על פי שהותרו כבר השבטים לבוא זה בזה אחר דור יהושע ובאי הארץ כמו שאמרו בבא בתרא (קכ"א.) מכל מקום לא מצוי כל כך) היה ע"ה כנזכר וזכה ליטפל אליה באמירת השירה ואף דלא זכה לנבואה לפי שלא היה תלמיד חכם מדנטפל לשירה משמע דזכה לרוח הקודש מיהת (וכמו כל ישראל ששרו על הים עם משה רבינו ע"ה ואיתא דראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל דזכו כולם לרוח הקודש ועל ידי זה נפתח הפה לומר שירה שתתייחס עליהם בתורה ובנביאים שהם אמרוה שהשיגו הדבר ברוח הקודש דלולי כן לא שייך ליקרא על שמם) ומרוח הקודש זה הוא שדברו בסוף סוטה וקבעוהו שם, כי עיקר קדושת המעשה אי אפשר אלא על ידי קדושת היסוד והגדרת ערוה בהרחקה מאשת זנונים וסוטה בקלקולה. וכל רוח הקודש שהוא רוח קדושה אינו אלא במקום גדר ערוה. ועל ידי זה נסמית עינו של אותו רשע שאמר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל ברז זה. שהגוים שאין להם שייכות לדברי תורה אצלם חוש המישוש חרפה גמורה כאשר אמר הפילסוף היוני. והקדושה אינו אלא בפרישות הגמורה כי לא יכולים להשיג קדושה בענינים הגופנים המלאים אצלם זוהמא וזימה מפני שקיעתם בשרשם בזה. מה שאין כן יעקב אבינו ע"ה אמר הבה אשתי, מה שקל שבקלים אי אפשר ולא הרגיש גנות וחרפה בזה כי לא נתכוין אלא להעמיד תולדות, ולא היה לו שום כוונה אחרת ושום הרהור של תאוה גופנית כלל. אם כן הכל בקדושה וזהו הקדושה הנזכר בעל ידי הנמשכת מהתורה דלא עשה כן לכל גוי כמו שכתבתי לעיל.
28
כ״טוהעמי הראצות אף על פי שהם מזרע ישראל שכל אחד יש לו אחיזה בדברי תורה ויש לו גם כן שייכות לקדושה מכל מקום כיון שאינו בהתגלות לבו אין קדושה זו מתגלית אצלו בעולם הזה גם כן והקדושה שלו הוא רק בהגדרה ועל כן לא נמנית עוד באחרונה בסוף סוטה ובאה החסידות במקומה משום דלא עם הארץ חסיד כמו שאמרו באבות. וכן אם אין תורה אין יראה. על כן אחר שהשלים נפשו בז' תחתונות שהם כח המעשה (אשר האחרונה שבהם הענוה בהכרת שפלותו. כי כל שלימות ע"ה הוא בכח המעשה ובזה צריך לענוה. מה שאין כן בחו"ב אין צריך לענוה. אבל הת"ח עיקר הענוה שצריך הוא כשמגיע לג"ר ולהבינה שבלב שלא יתגאה בה ולכך אצלו הענוה השמינית) ובא לבינה שבלב ששם במעמקי הלב שורש נפשו יש לו שייכות ואחיזה באיזה דברי תורה. ועל ידי זה זוכה ליראה ומשם לחכמה שבמוח הוא מעורר בו קצת רוח חכמה יותר. ואז יכול לזכות גם לחסידות כי כבר יצא משם עם הארץ גמור, ואז זוכה אחר כך גם לרוח הקודש דודאי אי אפשר בעם הארץ גמור, רק שיש לו ריח תורה על כל פנים כי רוח הקודש מביאה לידי תחית המתים דהיינו חיי עולם וזה אי אפשר אלא על ידי טל תורה המחייהו. ורוח הקודש הוא הטל תורה היורד מלמעלה על הנפשות דבני ישראל כידוע דאותיות שאחרי שם הוי' הם בגימטריא טל. כי שם הויה הוא התגלות הדברי תורה בפועל והוא התורה שהוריד לנו משה רבינו ע"ה ומסרה לבני ישראל בפומבי. והטל הוא האחוריים והנעלם ממנה והוא שופע תמיד ולא מיעצר. רק כאשר יהיה כלי מוכן וראוי לקבל אותו הטל דברכה אז הוא נקלט בכל רמ"ח איבריו הרוחניים המחיים להגופניים ונקשר בהם עד שאין נפרד גם לאחר מות והסתלקות הנפש הוא נשאר תוך ההבלא דגרמי שבעצם הלוז שאין נרקב וכלה לעולם כדרברי רבותינו ז"ל.
29
ל׳ודבר זה הוא על ידי הקדושה הגמורה שבזרע יעקב שגם כל ענייני הגופנים הם כולם לה' לבדו. דעל כן אמרו א' תענית (ה':) יעקב אבינו ע"ה לא מת כי מי שכל עניניו הגופנים בקדושה כיעקב לא שייך ביה מיתה כלל. ואף על פי שחנטו חנטיא וקברו קבריא היה רק למראית עין בעולם הזה עלמא דשקרא שאין האמת דיעקב נגלה בו לעין כל וגם כל זרעו אף בעמי הארצות נקראים בשם יעקב כמו שאמרו בב"מ (ל"ג:) שיש בהם גם כן קדושה זו אלא שהוא בעולם הזה בהעלם עצום ומי שזוכה להשלים מדרגתו בעולם הזה עד שיגיע למדרגת רוח הקודש שהוא המדגירה האחרונה והעליונה שיוכל להגיע אליה בעולם הזה אפילו העם הארץ לאחר שהגיע לכך כבר הגיע לשורש אחיזתו בדברי תורה דלעתיד כולם ידעו וגו'. ולאדם שטוב מטעימן מפרי מעשיו בעולם הזה וזוכה לשמץ מאותה ידיעה והוא הרוח הקודש שמשיג שפע הטל תורה המחייהו. כי בהשגת רוח הקודש הוא זוכה ממילא גם כן לקדושה זו העליונה קדושת יעקב אבינו ע"ה שכל מעשיו לשם שמים ואז זוכה לתחיית המתים מצד עצמו ולא מצד דיבוקו לתלמיד חכם כשאר עם הארץ כי כבר יצא מכלל עם הארץ אחר שזכה לרוח הקודש. ומצדו הוא התח"ה לאלתר, וכמו לעתיד כשיזכו כל ישראל להשלים נפשותם עד שישפוך רוחו על כל בשר אפילו העבדים ושפחות ועמי הארצות ויתגלה אז הקדושה שיש גם בכל כחות הגופניים היותר פחותים שיש בישראל שעל זה רומז השם בשר כמו שאמרו בסוטה (ה'.) ובכל מקום בכתוב נקרא כן אבר הברית כמו שאמרו בפרשת מצורע זב מבשרו, רר בשרו, החתים בשרו. ובירמיה (י"א) בשר קודש יעברו מעליך פירוש רש"י, על המילה. וביחזקאל (ט"ז) על מצרים גדלי בשר ושם (כ"ג) בשר חמורים בשרם וזרמת וגו'. וידוע דעיקר השגת רוח הקודש תלוי בהגדרת אבר זה. כי כאשר היסוד קדוש אז הכל קדוש כי הוא יסוד הכל. והמקום שבו תוקף הפחיתות אצל אומות העולם הערלים, שם הוא עיקר הקדושה אצל בני ישראל הנימולים שהכל אצלם בקדושה. וכ"מ שנראה יותר פחיתות. כאשר יש בו קדושה הרי הוא תוקף קדושה יותר שאף במקומות הפחותים יש קדושה, ועל זה נאמר מבשרי אחזה אלהי שעל ידי קדושת הבשר הגופני זוכה לרוח הקודש. וכשיתגלה קדושה זו שבכ"י יהיה שפיכת הרוח הקודש על כל בשר ואז יהיה תח"ה לכ"י. אבל בעולם הזה אף אם איזה יחידים זכו לזה הרי לא זכו לזה עדיין כל הכנס"י וכולם קומה אחת ואי אפשר לתקן אבר ממנה ולהפרידו מכלל הקומה שזהו פירוד משרשו. ולפיכך צריך כל אחד לסבול בשביל זולתו ואפילו הצדיקים גמורים סובלים עונות שאר בני דורם להיותם מקומה אחת. כמו כאשר הרגל כואב סובל גם הראש היסורים שיש מכאוב שברגל. אבל יעקב אבינו ע"ה שהוא היה בדורו כולל הכנס"י כולו, וכן כל דורות העתידים לצאת ממנו כולם כלולים בו כאשר הוא תיקן נפשו הרי כל הקומה שלימה ולפיכך מצד עצמו לא מת כלל באמת רק מצד ההתפשטות דדורותיו בעולם הזה שלא נתבררו עדיין לא נתגלה זה בעולם הזה.
30
ל״אוכן רבינו הקדוש שנקרא כן בסתם כי נתיחד בתוקף הקדושה שאפשר להשיג בעולם הזה היה ניצוץ יעקב אבינו ע"ה כידוע מהאריז"ל [עיין בספר יין המשומר וזולתו] דעל כן אתי כל בי שמשי לביתיה כמו שאמרו בכתובות (ק"ג סע"א) דגם כן לא מת והיינו שהוא היה נשיא ופרנס הדור וכולל כל נפשות דורו וכשהשלים נפשו כל כך עד שיזכה לשם קדוש סתם היינו כשלא יגיע לו שום פגם עוד. ועל כרחך שהשלים גם נפשות כל דורו האחוזים בו. ולפיכך איתא בסנהדרין (צ"ח סוף ע"ב) אי מן חיי הוא כגון רבינו הקדוש שחשבו עליו שהוא משיח כי כבר תיקן נפשו כל כך עד שהמשיך ותיקן כל דורו עמו. אלא שעדיין לא היה הדור כדאי שיהיה גם אצלם בהתגלות כן, כי עדיין לא נתקנו גם הדורות הבאים הכלולים בהם דלעולם נפשות הבנים כלולים באבותם. ורבינו הקדוש תיקן נפשו לגמרי עם כל הנתלה בו מזרעו עד סוף כל הדורות וכן מנפשות כל בני דורו. אבל מה שנתלו בנפשות דורו מדורותיהם אחריהם עד סוף כל הדורות זה לא נתקן עדיין דזה לא היה נתלה בתיקונו. ולפיכך לא זכו שיהיה אז עת קץ ותח"ה ושיהיה הוא המשיח. ומכל מקום הוא זכה לנפשיה דמצד עצמו לא מת אלא שלא היה בהתגלות ברור מצד הדור והוא יסד התורה שבעל פה שזהו עיקר הטל תורה המחייהו ורוח הקודש דחכמים המביא לתח"ה.
31
ל״בומשניות מסכת סוטה מסיים משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא שהם ב' מדריגות הקודמות לקדושה, כפי הסדר שבמסכת על זה שהוא שלימות הקדושה שזכה לה רבי. ואלה הנ' הם ג"ר של הקומה השלימה דתלמיד חכם המתחיל בתורה. והקדושה היא המדגירה עליונה שלמעלה מקומת אדם שהוא מה שהשם יתברך עוזרו. ועבודה זרה לא שייך ביטול דישועת השם יתברך אינה בטילה חס וחלילה ושפעו אינו פוסק וימינו פשוטה לעולם לקבל השבים אליו. והביטול שייך רק במה שבהשתדלות אדם והם ב' הקודמות שכל הג"ר כולם חד. וכפי מה שהם בתלמיד חכם שהענוה הוא בבינה שבלב והיראת חטא הוא בחכמה שבמוח שהוא תכלית שלימות היראה שעל ידי הכרת הנוכח דה' לנגדי תמיד כמו שאמרו בהג"ה דריש אורח חיים שהוא על ידי שלימות החכמה, דחכים-לשון הכרה בארמי, ומשמת רבי שהוא שלימות הקדושה הנמצא בנפשות דישראל בהתגלות בעולם הזה בטלו גם ב' אלה. ונשאר רק הז"ת שהם שלימות כחות המעשה הכוללים הקדושה שבפעל בהגדרת ערוה דעבודה זרה הוא כל מסכת סוטה למורים למי שעובר עליו רוח טהרה כמסקנת הגמרא שם (ג'.) (ומ"ד רוח טומאה היינו שישים עלילות דברים באשה יראת ה' ויש בזה ד' עמוקים שאי אפשר לבאר בכתב ועל כן המסקנא אינו כן) להיות שונא זימה ושוני המשניות בדורות המאוחרים חיברו אחרי זה הברייתא דמשחרב בית המקדש ועקבתא דמשיחא. כי מיתת רבינו הקדוש שנקרא בשם קדוש סתם שבו היה משכן הקדושה בישראל בעולם הזה היא ממש חורבן בית המקדש שהוא משכן הקדושה בישראל במקום ומצד העולם, ורבי היה משכן הקדושה מצד הנפש. הוא הראשון אחר החורבן שהיה ראוי להיות משיח אלמלא זכו ישראל. וממנו התחלת עקבות משיח שכבר התחילו עקבותיו להיות נודעים. וכדי לסיים בטוב סיימו בברייתא דר' פנחס בן יאיר בסדר השלמת האדם מצד הגדרת המעשים לבד אחר שמת רבי ובטלה ענוה ויראת חטא. שהם המדריגות להשגת שלימות הקדושה הגמורה ולפי מה שהיה הדור אז אחר זמן רבי היה ביטול גמור לענוה ויראת חטא. אבל בדורות שאחר כך מכי אתו רב לבבל והרביץ תורה הרבה שם וקמו דורות האמוראים שסיגלו תורה הרבה בקדושה ובטהרה וברוח הקודש שבהם עד שהוסיפו התלמוד על המשניות שיסד רבי שהוא השלמת התורה שבעל פה. הוסיפו שם לא תתנו וכו' והוא סיום הגמרא דמסכת סוטה בדברי ר"נ דל"ת יראת חטא דאיכא אנא. ומכל מקום לא מחקו זה מן המשנה כי חכמי המשנה לא כתבו דברים בטלים וכל דבר ברוח הקודש וידעו מה שיהיה עד סוף כל הדורות והם היו תנאים שגדולים מאמוראים ואין אמורא יכול לחלוק על משנה רק הם דברו כפי השגתם במדגירה הגדולה שלהם. לאותה המדגירה היה ביטול. אבל כפי השגת האמוראים בדורם שחזרו להקים דגלה של תורה בבבל שהוא במחשכים כמו שאמרו בסנהדרין (כ"ד.) היינו בהעלם ולא בהגלות כל כך שהיה בדורות התנאים בארץ ישראל. ואף על פי שזה מדגירה קטנה מצד הוא מדגירה גדולה גם כן מצד. כי יוכלו להשיג האור בתוך החושך וההעלם גם כן ומצד הזה לא הי' ביטול. ור"נ הוא שאמר על עצמו גם כן שם בסנהדרין (צ"ח סוף ע"ב) אי מן חיי הוא כגן אנא. וכפי הנראה הוא היה השני אחר רבי שהיה ראוי להיות משיח אם היו הדור כדאי. (אבל אותן שאמרו שם שילא ינון וחנינא שמו דדרשו גם כן על שם רבם לא אמרו אלא על השם ולא על רבם ביחוד והיינו שלא היו עצם נפש משיח רק היה להם איזה הופעה מאורו במה שנקרא בשמו של משיח) שהיה גם כן ראש בדורו הכולל כל נפשות דורו והשלים עצמו בתכלית השלימות בכל מדריגות קומתו אף על פי שלא נקרא בשם קדוש כרבי, לפי שהיה מצד המחשכים וההעלם ולא בהתגלות לכל, והקדושה שהוא השורש הנעלם היה עצלו בתכלית ההעלם ועל כן לא נתגלה זה גם בגמרא עליו. כי היה נעלם עדיין גם ממנו מצד התגלות לבו רק מצד השגת הנעלם ברוח הקודש שבו היה משיג זה שהשלים הכל עד שראוי להיות משיח.
32
ל״גואף היראת חטא שהוא תחלת הגילוי לא נתגלה אלא לו לבד והוא שהעיד וגילה על עצמו דאיכא אנא השלם ביראת חטא כרבי. ובזה החזיר העטרה ליושנה דאחריו כל אחד ימשוך לזכות ולהגיע לשלימות כל המדריגות דמשמת ר"נ לא בטלה עוד. כי רק מצד ההתגלות בעולם הזה כמו שהיה לרבי עד דקרו ליה רבינו הקדוש וכן נתגלה גם כן בעולם הזה הא דלא מת דאתי לביתיה זה נתבטל במותו. כי אחר שמת הוא שהיה הראשון הראוי להיות משיח אין מתגלה עוד אור בהיר כזה עד עת קץ שיבוא המשיח האמתי שאפילו יהיה באיזה דור גם כן מי שיתקן כמוהו ושראוי להיות משיח מאחר של"י משיח בפעל. וכבר נגלה זה על ידי רבי שמת שיש שראוי להיות משיח בכח ועם כל זה אין עולה לו בפעל אם כן אין בו אור זה. ורק בימי רבי שעדיין היו מקוים לו שהוא יהיה משיח אם יהיה הוא בשלימות הגמור. כי עדיין לא נגלה זה דמיתת נפש הראויה להיות משיח היה קדושתו בהתגלות גמור. ואחר מיתתו הוא שנגלה דבר זה ואז עד עת קץ אין עוד התגלות גמור רק הכל במחשכים ולזה אין עוד ביטול. ור"נ החזיר היראת חטא שהוא מדרגת החכמה ועל כן אמר על עצמו סנהדרין (ה' ריש ע"א) כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי שהוא מצד שלימות החכמה. כמו שאמרו בסוף בבא בתרא הרוצה שיתחכם יעסוק בד"מ וכן בבכורות (ל"ז ריש ע"א) דחכם מתיר לברו אר"נ כגון אנא. ואף על פי דמקרא צווח יהללוך זר ולא פיך אבל הוא לא בא להלל את עצמו רק להודיע הדין גדר הממוחה והחכם. ולא אמר על אחר כי לא הגיע לשלימות החכמה אלא הוא. ולא ידעו אחרים ממעלתו גם כן. רק הוא עצמו שידע מעלתו שכבר נשתלם במדת הענוה הקודמת ובטח לבו שמכיר ערכו באמת ולא מגסות הרוח הודיע שפיר דין החכם והמומחה שהוא דוקא כשיהיה בתכלית השלימות כמותו. וזה על דרך שאמרו נדרים (ס"ב.) שרי לאודועי באתרא דלא ידעו ליה. והיינו לצורך כההוא דעבדך ירא את ה' וגו'. ובתשובות רשב"א חלק א' סימן פ"ד הביא דא"ל לו לר"פ מה שמך א"ל ר"פ א"ל והכתיב יהללוך וגו' א"ל ואי אין זר פיך עד כאן. ולא ידעתי מקום מאמר זה. וכפי הנראה כוון לעובדא דפסחים (פ"ו:) עיין שם והיה בגירסתו כן שם. ומיהו בזוהר בלק (קצ"ג סוף ע"ב) איתא הא דואין זר פיך וכתב דהיינו לפתוח פיו בדברי תורה ולא לשבח נפשיה. דסימן דלא ידע כלום, שבוחי, עד כאן. אבל זה במכיון לשבח עצמו אבל ר"נ לא כוון לשבח וכמו שאמרו. ור' יוסף היה לפניו המתחיל בהחזרת מדריגות אלו והוא נסתמא על ידי שלא רצה להביט מצדדין ולפניו כמו שאמרו בתשובות הגאונים הנדמ"ח בשם שערי תשובה סימן קע"ח. ומפני שרצה לסלק עצמו מחיזו דהאי עלמא דעין רואה ומכניס הרהורים ללב להיות חומד. ועינו של אותו רשע בלעם נסתמא בשביל שלא האמין בקדושת ישראל שיהיו גם חמדותיהם שבענינים הגופנים מלא קדושה. ובדין היה שיסתמא כיון של"י שיש מציאות קדושה בהסתכלות של חמדה גופנית גם כן. והוא מפני לבו שהיה מלא זוהמא ושוריינא דעינא בלבא כמו שאמרו בעבודה זרה (כ"ח:) ומזה היה לו עין רעה. וגם בענין זה היה לו עין רעה על ישראל שקינא בהם שהיה להם קדושה כזו. ועל כן פקעה עינו כדין שאמרו בעבודה זרה (ס"ה.) בבר שישך. ועינו של אותו צדיק נסתמא על ידי שחפץ ונשתוקק גם כן לזכות לקדושה זו שיהיו כל חמדותיו בקדושה. וזה אחר שיגדיר עצמו כפי האפשר בכח אדם בכבישת החמדה שבלב והגורם לו העין רואה. ונתרצה להסתמא לגמרי כדי שלא יראה שום דבר שיביא חמדה זרה ללב והשם יתברך עשה רצונו. והסומא חשוב כמת ובזה נתבטלו אצלו כל חמדות עולם הזה ועל ידי זה זכה לענוה השלימה הבאה מכח הבינה שבלב שהוא האתחלתא לקדושה השלימה וכבר תיקן השיריינא דעינא ונתתקן גם האיבגתא דלבא להיות שפל רוח היפך בלעם הרשע שהיה עין רעה ורוח גבוה. ובזה היה אתחלתא להשגת הג"ר ועד שלימות הקדושה ורוח הקודש הגמיר ובא ר"נ אחריו והשלים הכל. וזהו השלמת מסכת סוטה בהגדרה בפעל כפי האפשר שזה מזה כל אחד ואפילו עם הארץ יוכל להגיע ממדגירה למדגירה עד סוף כל דרגין בהשפעת הקדושה הגמורה ללב שיהיו כל מעשיו לשם שמים כולו קודש לה'.
33