ישראל קדושים ז׳Yisrael Kedoshim 7
א׳ופעם ראשון שנזכר בתורה מלת קדושה הוא אצל יום השבת מיד בבריאת העולם בפרשת בראשית ויברך וגו' ויקדש אותו. וקבלתי שבב"ר וענין במקום שמלה זו נזכר פעם ראשונה בתורה שם הוא שורש הענין. וכן שורש הקדושה שישנו בעולם הוא קדושת יום השבת שהיא קדושה קביעא וקיימא שקבע השם יתברך בעולמו זמן מיוחד לברכה וקדושה שבירכו וקידשו. והקדושה נמשכת מהברכה שהיא השפעה עליונה. וממילא כשמקושר לשלמעלה נמשך עליו רוח קדושה מלמעלה. וזהו עיקר הקדושה לזכות שהשם יתברך מקדשם אבל הכנת אדם לקדושה מה היא חשובה וכמה יכול לקדש עצמו, וגם זה אינו אלא אחר שקידש השם יתברך יום השבת ונתן קדושה בזמן, מזה נמשך גם למקום ולנפש. ובמקום הקדושה הראשונה היה בהר האלהים חורב דשם נאמר למרע"ה בפרשת שמות המקום וגו' אדמת קודש. ולפי שכבר נתקדש אז למ"ת משבא משה לשם שהיה מוכן לקבלת תורה עליו. ובנפש מתחלה ביציאת מצרים הבכורות קדש לי כל בכור. ואחר כך במ"ת כל ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש. כי הכהנים הם הקדושים כמו שאמרו לקדשו לכהנו לי ועוד טובי. ובבכורות שמשו בכהונה עד העגל ובמ"ת נעשו כולם ממלכת כהנים והיינו גוי קדוש והכל מצד השם יתברך דיעקב בחר לו יה בלא שום טעם כמו שאמרו הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב וגו'. ומבטן נבחר יעקב בטרם השתדלותו. וכמו שאמרו בבראשית רבה (פרשה ס"ג) על פסוק ויתרוצצו, בטרם אצרך וגו' ועל פסוק ויגדלו, משל להדס ועצבונית וכו'. ואף דשניהם בבטן א' צאצאי יצחק ורבקה ותאומים דטיפה אחת ונחלקה לשתיים כמו שאמרו ביבמות (צ"ח.) ואם כן היו שוים ממש במחשבה וכונת הלב ובמעשה ואין חלק להשתדלות וכונת יצחק ורבקה גם כן בזה. ולא לחנם נקרא בשם אח כי יש לו אחוה ממש שהרי גם עשו נקרא בקידושין (י"ט.) ישראל מומר, דמתולדתו היה ישראל ומסתמא דנימול לח'. אלא שאחר כך המיר ורק בזרע יעקב גם ישראל מומר יש לומר דין ישראל לכל דבר אבל קודם שנבחר יעקב היה אפשר להמיר שיאבד שם ישראל. וזה היה אחר שקיבל יעקב הברכות ותחלה טעה בו יצחק לברכו. והברכה היא גורמת אחריה המשכת הקדושה כנ"ל. דחשבו כלי מוכן לקדושה דעל כן נוצר בכור ואף דעדיין לא נתקדשו בכורות. אבות קיימו כל התורה כולה וידע דעתידין בכורות להתקדש. אבל באמת יעקב נטל ממנו הבכורה והברכות כי הכל שייך לו באמת והבכורה קודם אף דהקדושה אחר הברכה כי הבכורה לא היתה אז' הקדושה עצמה רק הכנה לקדושה. והוצרך ליטול כל זה בעקבה מעשו. שמצד דמיון העולם הזה היה נראה תחלה דהכל לעשו כי כך ברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא כמו שאמרו בריש ברכות דעל כן הקדימו קריאת שמע של ערבית כי הקריאת שמע שהוא הכרת היחוד על זה היה עיקר ברייתו של עולם ולא נתנו אלא לישראל דעל כן אומרים שמע ישראל וגו'. וברישא צריך להכיר מתוך החושך וההעלם כי זה היה כל ענין הבריאה דזה לעומת זה עשה אלהים ממש זה דומה לזה. וזה כל האדם בעולם הזה להכיר ולהבדיל הטוב מן הרע וזהו האחוה דעשו ויעקב. כי אין לך שום צדיק שלא יהיה לו כנגדו חבר רשע שהוא מחובר בהתחברות לו מצד הזה לעומת זה שעשה האלהים. ומצד הערבוביא דטוב ורע שנעשה אחר חטא אדם הראשון יש בכי אם עירוב טו"ר. ועל שה אמרו חגיגה (ט"ו.) כל אחד יש לו וכו' זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם, ולא לחנם קראוהו חבירו על כרחך דעל ידי כן חיבור יחד דעי"כ אחד יוכל לטול חלק חבירו זה בטוב וזה בהיפוך.
1
ב׳ובבנין כלל אומה הישראלית היו כן יעקב ועשו ובזרע יעקב לא ידח נדח דאף הרשע אין נאבד כי כל ישראל חבירים באגודה אחת ואגודתו על אדץ יסדה כמו שאמרו בכריתות (ו' ב') על פסוק זה. כי מהערב והבוקר נעשה יום אחד וכשם שקילוסו עולה מהצדיקים כך עולה מהרשעים דגם ריקנין שבישראל מלאים מצות כרימון ופושעי ישראל מלאים חרטה ועז"א סנהדרין (ל"ז.) וירח ריח בגדיו ריח בוגדיו ובבראשית רבה (פרשה ס"ה) איתא על זה כגון יוקים איש צרורות שקידם לשעה קלה לעולם הבא ליוסי בן יועזר שהיה צדיק גמור ויגע כל ימיו. כי בעל תשובה זוכה לזה בשעתא חדא ברגעא חדא כמו שאמרו בזוהר חיי (קכ"ט סוף ע"א) ושם ע"ב, דעל כן במקום שבעלי תשובה עומדין וכו' דאינון קריבין למלכא יתיר וכו'. ונראה דעל זה אמרו בבראשית רבה (פרשה.) חושך זה מעשיהן של רשעים וכו' איני יודע במי חפץ יותר וכו'. ואיך סלקא דעתך שיחפוץ במעשה רשעים רק הכוונה כפי הבריאה דהאלהים עשה האדם ישר ואף דברא רשעים ויצר הרע ברא תורה תבלין להיות נר לרגלי ואור לנתיבתי דגם כי אשב בחושך, ה' אור לי, וגם כי אלך בגיא וגו' אתה עמדי. ואף דסוף דקריבין יתיר כי הוא מעלה ניצוצות קדושים ממקומות חיותו שפלים ומהפך חשוכא לנהורא להאיר גם במקומות החשוכים היותר וס"ד דהשם יתברך חפץ זה יותר. על זה אמרו וירא האור כי טוב דמכל מקום עיקר חפצו ורצונו יתברך בצדיק כי טוב. ומכל מקום ד"ז שבסדר הבריאה ברישא וכו' נוקב ויורד בכל דגם צדיק גמור אינו זוכה מיד להאור כי טוב וכמו שאמרו בזוהר חיי שם דצדיקים בכמה שנין וכו' עיי"ש. וכן בכל המדריגות כי גם אחר שהגיע לאור עדיין יש ימי החול ויום השבת שזהו התכלית להגיע להברכה וקדושה שבו השביתה והמנוחה מכל מלאכה והשתדלות. דכשהגיע למדרגת הקדושה אין צריך עוד להשתדלות ויגיעת בשר דעיקרה בקרב ובפנימיות כמו שאמרו ובקרב קדושים וגו'. וברייתו של עולם היה תחלה ו' ימי המעשה ואחר כך שבת, ומצד אדם הראשון להיפך הוא שמר יום א' ומנה ו' וכמו שאמרו בשבת (ס"ט ב'). היינו דבריאת העולם היה כדי שיזכו הנבראים על ידי השתדלותם ולא יאכלו נהמא דכסופא כידוע ועל ידי הטרחה דו' ימי המעשה הקודמים יזכו לאכול ביום השבת בעולם שכולו שבת ומנוחה וקדושה. אבל מצד האדם דיצר לבו רק רע ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו וכו' הוצרך להקדים לפניו הסייעתא דשמיא בקדושת השם יתברך ביום השבת שהשם יתברך מצד עצמו שופע קדושה בלב בלא השתדלות אדם וזה הכנה לו לו' ימי המעשה שאחר כך להשתדל בעמל שלמעלה מן השמים שיזכה אחר כך לקדושת השבת הב' על ידי השתדלותו בו' ימי המעשה שלפניו.
2
ג׳וזהו הב' שבתות שאמרו בשבת (קי"ח:) דאלמלא שמרו וכו'. והוא גם כן ענין יציאת מצרים ומ"ת דיום ראשון דפסח נקרא שבת כמו שאמרו ממחרת השבת והוא השבת הראשונה דהשם יתברך מקדיש מצד עצמו כי הוציא גוי מקרב גוי כמו שאמרו ז"ל הללו וכו' והללו וכו' והיו ערום ועריה ממצות ושקועים בנ' שערי טומאה דעל כן הוצרכו לצאת בחפזון כידוע ואז זכו לקדושת הבכורות שהוא הקדושה מרחם שמצד השם יתברך וכ"י כלולים בקדושה זו שהם זרע יעקב שזכה בבכורה כי היה בכור ליצירה ונאמר בני בכורי ישראל ואחר כך מ"ט ימי הספירה להטהר ולהתקדש ולזכות ע"י ההשתדלות להיות גוי קדוש במ"ת דאתם תהיו לי וגו' משמע אתם בהשתדלותם. ואחר יציאת מצרים יכלו לזכות למ"ת שאז נעשו חירות ממלכיות אלמלא חזרו וחטאו כי זכו לשמירת ב' השבתות דמיד נגאלים.
3
ד׳ובכלל אומה ישראלית יש תלמידי חכמיםם ועמי הארצות שהם דוגמת ימי חול ושבת וכל ישראל קדושים. רק דקדושת עם הארץ הוא מצד השבת הראשונה היינו הקדושה שבשרשם מצד השם יתברך. והתלמידי חכמים הם זוכים לקדושת השבת השניה על ידי השתדלותם בתורה. שזהו עיקר קדושת השבת שבבריאת עולם וזכו לה כל ישראל במ"ת שנעשו אז כולם תלמידי חכמים. ויעא"ה כולל האומה כלול משניהם דעל כן, נקרא בב' השמות יעקב וישראל הרומז לעם הארץ ותלמיד חכם ותחלה נקרא יעקב דידו היינו כח המעשה והפעולה אוחזת בעקב עשו דשמו מורה על כחו ועניינו דעיקרו במעשים ופעולות והשתדלות בעולם הזה שהוא עולם ההשתדלות וגם יעקב הלך בעקבו ואחז בסוף המדגירה דידיה. כי הוא נשתקע בכל קומתו בעשיות גופניות דעולם הזה להיות זה כל חיותו ותכלית כוונתו להשתקע בזה בלבד כי אין לו חיות יותר אלא בעולם הזה עולם המעשה ויעקב אחז בעקביים דמדגירה זו. כי כל קומתו יושב אהלים רק מכל מקום לא המדרש עיקר אלא המעשה והיום לעשותם כתיב ואדם לעמל יולד. ואיתא בסנהדרין (צ"ט ריש ע"ב] אי)י יודע אם לעמל פה או לעמל מלאכה וכו'. כי גם עקימת שפתיו הוי מעשה אלא שהוא מדגירה אחרונה במדרגת המעשים וכידוע דמלכות פה שזהו סוף הקומה דאף על פי שצריך להיות מעשיו מרובין מחכמתו וכמו שימי המעשה הם ו' פעמים נגד השבת היינו נגד החכמה שבלב. אבל לימוד התורה בפה הרי הוא בכלל מעשה וגם תלמוד תורה היא אחת ממצותיה של תורה ועדיפא מכולם. ומה שאמרו איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה היינו דתלמידי חכמים כל שיחתן תורה ומצינו יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים וידוע שהעלאת הניצוצות הקדושים מדברים התחתונים שזהו תכלית השתדלות דעולם הזה. הוא על ידי שיחה בענייני עולם הזה בבינה הראויה יותר מעל ידי תורה כנודע בספרן של צדיקים. וזהו הס"ד איני יודע וכו' מעין דוגמת הבראשית רבה הנזכר לעיל איני יודע במי חפץ וכו'. ופשטו דלעמל תורה דמכל מקום עיקר הכל הוא התורה שממנה חיות הכל וכשמגיע לשלימות דברי תורה שהוא תכלית שלימות הקדושה עד רוח הקודש ותח"ה ממילא נאבד כל הרע ומתעלה כל הטוב והניצוצות קדושים שזהו תחית המתים כידוע.
4
ה׳ויעאע"ה עצמו שהוא שורש התורה מדת אמת ליעקב אין אמת אלא תורה כמו שאמרו בברכות (ה':) והוא שורש כל התלמידי חכמים על כן מדתו רק יושב אהלים וקדושת המעשה שלו היה רק בהקול קול יעקב ובעמל פה. ואחר שניצח לשרו של עשו זכה לשם ישראל כי שרית וגו' להשתרר על כל כחות המעשה ובנה לו בית היינו לפנימיותו עשה דירת קבע. ולמקנהו הם התפשטות כחות הגופניים והמעשה סוכות אהל ארעי. וזהו שביקש אחר כך לישב בשלוה היינו במנוחה ושביתה מכל מעשה כקדושת יום השבת שזכה לו מצריך עיון. אלא שקפץ עליו רוגזו של יוסף היינו דמצד זרעו עדיין צריך לבירורים שזהו הנגיעה בכף ירך יעקב היינו ביוצאי יריכו שכל כחותיו נתחלקו בזרעו בנפשות פרטיות. ונפשות וכחות המעשה בהתפשטות בפרטיות יש נפשות שכל כחם במעשה בפעל. ושרשם יוסף הצדיק הוא המשביר בר לכל עם הארץ להיות זן ומפרנס. ומזרעו יהושע המנחיל הארץ שהוא קדושת המעשים הגופניים שהתחילו בביאת הארץ זה פונה לזיתו וכו' אבל הכל בקדושה ובקיום מצותיה. כי משה רבינו ע"ה כולו תורה על כן הוליכם במדבר חוץ לישוב ועולם המעשה מקום אשר אין זרע וגו' רק לחם שמלאכי השרת אוכלין. ויהושע התחיל לברר קדושת המעשה הגופנית ולהיות עוסקים בדרך ארץ וג"ז הכל על פי התורה, וטוב תורה עם ד"א ואם אין ד"א אין תורה. והדרך ארץ הוא חלק העם הארץ והוא הקודמת לתורה דגם זה צריך לדברי תורה דאי לא עליא לא מתקיימו אתכליא ולא ניתנה תורה למלאכי השרת לבד כמו שהיה בדור המדבר. דרבנן נקראו מלאכי השרת כמו שאמרו בנדרים (כ':) ועיקר התורה הוא לימוד מעשה המצות שהם במעשים גופנים שבעולם הזה. דעל כן נתאוה משה רבינו ע"ה ליכנס לארץ ישראל לקיים מצותיה.
5
ו׳ועל כן יוסף הוא שטנו של עשו כי גם הוא משתדל במעשה דוגמת עשו. אבל כל מעשיו לשם שמים דאת האלהים ירא ועל ידי זה מצוותיו שמור, וזה כח המעשה בעולם הזה היפך עשו דכתיב ביה ולא ירא אלוקים שהוא הפסולת דמדת הגבורה להתגבר במעשים לחשוב כחי ועוצם ידי עשה לי וגו' מה שאין כן היר"א שיודע שכל גבורותיו וכח פעולתו מהשם יתברך והוא מתגבר לכבוש יצרו ולהשתדל כרצון השם יתברך ומזה בא הלהב לשרוף הקש דעשו שהם ת' איש שעמו שזהו המספר של כל תוקף כחותיו בהשתדלותו והלהבה תלהט רשעים. וזהו הרוגזא דיוסף שמצד מדת היראה נמשך הכעס על עוברי רצונו. וכל זמן שלא נתבררו זרע יעקב לגמרי הביא גם דבתם רעה לאביהם. כי בזרעא דלאה הוא שורש התורה וכל צורבא מרבנן דמורי ורובן של סנהדרין כי היא העלמא דאתכסיא. ושורש מעשה המצות בזרעא דרחל עלמא דאתגליא. וגם הריקנין שבישראל מלאים מצות כרימון והם העמי הארצות דגדולה שנאה ששונאים לתלמידי חכמים וחושבים את עצמם טובים מהם כמו שאמרו בחגיגה (כ"ב:) דאמר ליה שלי טהור ושלך טמא ולפי שבאמת תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהיה קורא ושונה ובועט באביו ורבו ומי שגדול וכו' כמו שאמרו ברכות (י"ז.) היינו שאינו בד"א שקדמה לתורה דיש מקום לדיבה באמת דללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם מזה נמשך הרוגזא של יוסף שלא הניח ליעקב לישב בשלוה להשיג שלימות קדושת יום שכולו שבת שזכה לה על ידי שלעבד נמכר יוסף על ידי זה שהוא ביקש לפסול מדרגת אחיו ומדה כנגד מדה נתעורר קטרוג על מדרגתו גם כן וזכותא דרבים עדיף ונצחו לו לפי שעה ואף דהם חטאו במעשה בזה ונתבררה דיבתו שיש בה ממש מצד המעשה. מכל מקום גם הוא צריך לבירורים ומצד כח השתדלותו במעשה נמכר לעבד שהוא השתעבדות בפעולת ועבדות במעשה. ואחר שנתברר בכבישת היצר זכה למלוכה ושאחיו השתחוו לו והודו למעלתו כי בירורו קדם לבירור שלהם כד"א הקודמת לתורה. וכן יציאת מצרים שהוא היציאה מהעבדות דוגמת יציאת יוסף מבית האסורים למלוך. קדם למ"ת ואז זכה יעקב לאותה ישיבה בשלוה שביקש תחלה באותן י"ז שנים שבמצרים שהיה חיים שלא בצער ושלא ביצר רע כמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבא שנתברר תוקף הקדושה שבו גם מצד זרעו בצדקת יוסף הצדיק בכח המעשים בהתגלות שגם בהיותו במקום ערות הארץ לא עממו את הלהבת שבו מבית אביו בית יעקב אש ונתגלה קדושתו בגדר ערוה שהוא הראשון שנתנסה בזה לברר קדושת יעקב וזרעו כי אין קדושה זו אלא בזרעו דיעקב וכל הגוים ערלים. וקדושת זרעא דלאה בפנימיות ואתכסיא נתברר ביהודה אחר הירידה מאחיו שהיה בירידה ושפלות עד שהיה נראה היפך הקדושה להתחבר עם הקדשה בעינים. והקדשה היא המופקרת לתאות רעות היפך הקדושה דעל כן נקראת כן כידוע דכל שרשי לשון הקודש מורים על דרך והפיכו והוא מצד הזה לעומת זה. והנה זהו תכלית הירידה שנדמה לשקוע בחושך הגמור שאפילו אור היום החול נעלם ממנו לא אור קדושת השבת לבד אבל כל זה מצד ההתגלות בעולם הזה שהפנימיות נעלם והנגלה בו הוא עלמא דשקרא (היפך האמת ליעקב) דכולו שקרים והאמת נעלם ומצד האמת לא היתה בזה קדשה וכולו בקדושה דמאתו יתברך יצאו כבושים לברוא אורו של משיח שהוא תכלית ושורש מציאות הקדושה בעולם הזה והוא העתיד לברר דכל מעשיו בעולם הזה היה הכל בקדושה וגם מה שהיה בחושך והעלם ה' אור להם. ואף על פי שזרע יעקב י"ב שבטים בכלל חלוקים לב' יהודה ויוסף שכל ישראל נקראים על שמם ומהם תרין משיחין. משיח בן יוסף הוא הנלחם עם האומות ומוחה זרע עמלק כי כל כחו בהשתדלות המעשים בקדושה נגד כח האומות ומברר הקדושה דעלמא דאתגליא בהתגלות המעשים דבני ישראל.
6
ז׳ומשיח בן דוד הוא המגלה כל רזי התורה הנעלמים והקדושה שבפנימיות זרע ישראל. כי צור לבבם וחלקם אלהים לעולם ואז ה' בדד ינחנו כי יבולע המות ושורש הרע מן העולם. וב' שבטים אלו הם שורש כל הי"ב. ורבקה שחשבה להוליד י"ב שבטים היינו לא י"ב ממש בכרס אחד רק שחשבה אלה הב' הם שורש הי"ב כי חשבה דשניהם בקדושה. כי גם עשו מלידתו בשם ישראל יכוונה. ואף דזורו רשעים מרחם להיות מבטן מפרכס על בית עבודה זרה לצאת. זהו מצד הידיעה שלמעלה מהבחירה כי באמת בטרם אצרך בבטן ידעתיך. ומכל מקום בעולם הזה שהוא עולם הבחירה הבחירה ביד האדם. וד"ז עמוק ואין בשכל אדם להבינו איך אפשר לשניהם יחד כידוע. ומזה נצמח אהבת יצחק לו ושחפץ לברכו כי חשב שיוכל להמשיך קדושה בו שיבחר בטוב ויתקדש בקדושת הבכורה הבאה לקדושת השתדלות במעשים דעל כרחך נתן יעקב הבכורה ליוסף דזהו כי ציד בפיו היינו בהתגלות בפשיטת טלפים כמו שאמרו ז"ל ועל כן נקרא חזיר כמו שאמרו הבראשית רבה ובויקרא רבה וחשב שבו יהיה בירור עלמא דאתגליא. ואף דידע שפנימיותו לא כן וידע שהוא איש שדה ויעקב יושב אהלים. חשב שהוא בענין דרך ארץ שקדמה לתורה שהוא על דרך ימי המעשה הקודמין לשבת. והא בלא הא לא סגי דמי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת. ואלמלא עליא לא אתקיימא אתכליא. ואם אין ד"א אין תורה וטוב תורה עם ד"א שיגיעת וכו' (אבות פרק ב' משנה:) וחשב דיעקב הוא תורה ועשו שקדמו בלידה הוא ד"א הקודם לתורה וזהו שנזהר בכיבוד אב ואם הרבה שזהו מצד מדת ד"א ודבר שכל האומות גם כן זהירים בו. כי זה דבר שהשכל האנושי גוזר בהנהגת ד"א. והאבות קיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה וחשב יצחק דגם עשו כן כמו ששאלו כיצד מעשרין כו' ומקיים גם כן כיבוד אב ואם מצד מצות ורצון השם יתברך שקיבל ושמע מסתמא תורה מאבותיו. ובאמת הוא מאס בתורה ובחר בזה רק מצד שכל אנושי ואם כן אינו כלום. לא מיבעיא דאין מקבלין שכר [נצחיי כחסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא אבל בעולם הזה אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר שיחה קלה כמו שאמרו בב"ק וגם על מצות קלות שעושין אומות העולם להתייהר וכיוצא והוא חטאת להם. מכל מקום מקבלין שכר גם כן וממתינין לשבירתן עד יבוש קצירה כמו שאמרו בפרק קמא דבבא בתרא שאפילו בז' מצות בן נח אם עשה מצד שכלן ולא לפי שהשם יתברך ציוה אין נקרא מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם. כמו שאמרו רמב"ם בהלכות, מלכים (בפרק ח' הלכה י"א). אלא נענש גם כן במצות מחודשות שעושה וכמו שאמרו רמב"ם (שם פרק י' הלכה ט') דאסור לו לעשות מצות חדשות מדעתו. והוא בכלל גוי ששבת או עסק בתורה שח"מ (שם וסנהדרין דנ"ט) ונראה דהיינו גם כן מקרא דמגיד ה' ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי להיות להם שום חוק זולת הז' מצות. אלא שעשו היה עליו תחלה שם ישראל בתולדה על ידי זה היה מציאת הטעות דיצחק בו לחשוב שהוא בא לתקן התגלות המעשים בפעל שבעולם העשיה שנמשך מצד היראה והגבורה שמסטרא דיצחק על כן היה יצחק אוהבו ככל מין אוהב את מינו. ועדיין עד קבלת יעקב הברכות היה מצד העירוב דטו"ר שבעולם הזה כח הטוב שבענין העשי' בפעל באמת גנוז בתכלית ההעלם בעשו שהוא עיקר כח העשיה וזהו חלקו בגן עדן שזכה יעקב ונטלו על ידי נטילת הברכות היינו חלק הטוב שהיה בגלות אצלו קלטו הוא והוציא בלעו מפיו והפרידו מהרע והוליד על ידי זה אחר כך בקדושה נפש יוסף שטנו של עשו שהוא כח העשיה דקדושה נפרד מהרע. וחלקו דיעקב בגיהנם היינו חלק הרע שהוא מצד הערבוב דטו"ר שהיה בו בתולדה על ידי חטא אדם הראשון קודם שתיקנו יעקב קלטו עשו ממנו בהלעטת האדום האדום שהיה כענין נשיאת השעיר עונותם כל עונות תם. וזה היה ביום שמת אברהם אבינו ע"ה שהוא מדת החסד.
7
ח׳וכל עברות האדם בחייו. ביום מותו והסתלקו מן העולם הוא נקבע בלב בניו ותלמודיו הנשארים אחריו ההולכים בדרכיו שעל זה אמרו בקהלת רבה אימתי דברי חכמים כדרבונות וגו' בזמן שבעליהם נאספים מהם. ולאותם שהם ההיפך נהפך להם לרועץ כמו במ"ת ירדה שנאה וחורבה לאומות העולם דאתה שמעת ויחי והם שומעים ומתים. וכן עשו מאותו יום יצא לתרבות רעה כמו שאמרו ז"ל וכפר אז בתחיית המתים ואמר אף באותו זקן וכו' לית דין וכו', ואברהם אבינו ע הוא הראשון שפירסם אלהותו יתברך בעולם שאית דין ואית דיין ושיש ב' עולמות. וכמו שאמרו בבראשית רבה דכל שאינו מודה בב' עולמות אין לו חלק בזרע אברהם. וזהו הבטחת השם יתברך להיות לו לאלהים ולזרעו אחריו שיכירו אלהותו והם יעקב וזרעו. וכל השתדלות אברהם כל ימיו היה בזה. וזהו מדת החסד בהתפשטות ורצה שיתפרסם זה לכל באי עולם. והוא מגייר האנשים ושרה הנשים. מה שאין כן יצחק אבינו ע"ה לא מצינו שגייר גרים כי הוא מדת הצמצום שלא יתפשט אלא למקום הראוי כי ראה שלא היה תועלת מכל אותן גרים כמו שאמרו ז"ל דאחר מיתת אברהם חזרו כולם לסורן. וממילא ודאי כל מה שלימדן אברהם אבינו נהפך להם לסם המות. דאפילו בישראל שלא זכה נעשית לו סם המות כמו שאמרו בשבת ובפסחים ששנה ופירש קשה מכולן. אבל הוא צמצום ביותר שלא לגלות גם לראויין. שהרי יעקב איתא במגילה שהלך ללמוד לבית המדרש של שם ועבר. ובודאי יצחק אבינו ע"ה ידע תורה יותר מהם שקיבל מאברהם דהיו כליותיו כב' מעיינות נובעות תורה (בראשית רבה פרשה ס"א) וקיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה וגם מצד עצמו דעיקר התורה מסטרא דגבורה נפקא והוא עיקר התחלת התורה. אף דב' אלפים תורה, התחילו מאת הנפש אשר עשו בחרן (עבודה זרה ) מכל מקום הוא הנפש הראשון בקדושה שנולדה אחר התחלת ב' אלפים תורה דאברהם אבינו נולד מקודם זה ועל כן היה תחלה לגרים. אבל יצחק נולד אחר כך ונמשך בו שורש התורה בתולדה. ועכ"פ ודאי אברהם ויצחק ידעו יותר דברי תורה משם ועבר. וגם יצחק ודאי למד תורה לבניו ומעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו וגם יצחק זקן יושב בישיבה היה כמו שאמרו ביומא אבל היה בתכלית הצמצום וההעלם.
8
ט׳וזה ענין כהיון עיניו. דסנהדרין נקראים עיני העדה שהם המשגיחים על הנהגת כל העולם וללמדם תורה ומצות בפרסום לכל. ואצלו היה בהעלם. כי אברהם ויצחק הם ב' קצוות זה בהתפשטות לבד וזה בצמצום לבד. ויעאע"ה מחובר משניהם להתנהג בכי אם במקום הראוי. וזהו הקול קול יעקב דאמרו ז"ל שאמר יצחק אין שם שמים שגור בפי עשו. ונתקשה הרמב"ן שהרי הוא החזיק עשו לצדיק. רק הוא מצד צמצומו כי הוא מסתמא היה רוצה להתדמות לגמרי למעשה יצחק אביו כיון שעשה רק לפנים ולהתדמות ולא מצד עצמו וכח קדושה שבו. וגם כי שרשו פסולת הגבורה דיצחק ומסתמא גם קצת טוב וניצוצות קדושים שהיב תחלה בשביה בו היה גם כן מאותו צד וכח. דהכל זה לעומתזה שזה מדת יצחק אבינו ע"ה לצמצם עצמו גם כן שלא להרוס לעלות אל ה' ושלא להזכיר תדיר שם שמים רק אחר הכוונה הראוי ובזמן הראוי ובמקום הראוי ולא מיד בתחלת דבורו שנראה כמזכיר בלא הכנה וכוונה כלל רק ששגור בפיו. ובאמת צמצום זה היה צריך רק ליצחק שלא היה מטתו שלימה ויצא ממנו פסולת ומפני אותו הפסולת היה צריך לצמצם עצמו גם כן. אבל יעקב שכולו קודש לה' ומטתו שלימה לא היה צריך עוד צמצומים בעצמו ונפשו. ובחולין (צ"א סוף ע"ב) חביבין ישראל דמזכירין השם אחר ב' תיבות ומלאכי השרת אחר ג'. והענין כי יש ג' מחנות לפני מחנה שכינה ככתוב באליהו רוח ורעש אש ואחר כך קול דממה דקה ששם נגלה כבוד ה'. וכן בעולמות עליונים ד' עולמות אצילות בראה יצירה עשיה ובאצילות משכן קדשו יתברך. וכן בקליפה זה לעומת זה הם ג' רוח סערה וענן ואש מתלקחת ואחר כך ונוגה לו סביב ככתוב ביחזקאל. וכן הוא דרך ההשגה צריך לעבור ג' מדריגות הקודמים כי אוושי להסעיר הנפש שיוכל לקבל קדושת השם יתברך. וישראל מחיצתן לפנים ממלאכי השרת כמו שאמרו בירושלמי דשבת על הפסוק כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל וגו' כי הם אצולים מכסא הכבוד שהוא למעלה מעולם המלאכים סגי להו בב' תיבות כמו שאמרו בחולין שם באופנים וחיות שהם מכסא הכבוד עצמו דסגי להו בב' תיבות יעוין שם וברש"י כמו בישראל כשירדה שכינה למטה היה רק ב' מחנות מחנה ישראל ומחנה לויה לפני מחנה שכינה. ובברכות (נ"ח.) דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע היה רק ב' נגדי כי אוושא וכו' שתקי ואתי מלכא ומייתי קרא דאליהו והרי שם היה ג'. רק דשם לגבי אליהו שהוא מלאך כאחד ממלאכי מרום. כי לא חטא מעולם ועל כן לא זכה לחילא יתיר דבעלי תשובה שמושכין בכח טפי ובמקום שבעלי תשובה עומדין וכו' שהם זוכים למעלה יתירה ומחיצה עליונה. ואין אדם צדיק בארץ כו' והכל בעלי תשובה חוץ מאליהו דעל כן נהפך למלאך שאינו בגדר אדם. דאדה"ר שכל העולם כולו נטבעים בדיוקנו והוא עיקר צורת אדם חטא והוצרך לתשובה לתקן. והכל מן השמים דעל זה היה בריאת האדם שיגיע למקום שבעלי תשובה עומדין שלמעלה ממדריגת המלאכים. ועל כן מלכותא דארעא שהוא דוגמת מלכותא דרקיע המושג ללבבות דבני ישראל סגי בב' מחנות.
9
י׳וחביבות זה דישראל התחיל מיעאע"ה שנקרא שמו ישראל דעליו נאמר כעת יאמר ליעקב וגו' הנזכר ועל כן נשלחו לו מחנות מלאכים ללוותו. מה שאין כן באברהם ויצחק. וזהו קול יעקב, שאמר השם, אחר ב' תיבות, כי הקרה ה'. ותחלת התפשטות זה דהכרת קדושת השם בברואי מטה הוא מאברהם אבינו ע דכתיב ביה ויקרא אברהם בשם ה' אל עולם שהוא פירסם דבר זה שהשם יתברך הוא כח כל העולם כולו שהכל ממנו. אלא שאברהם ויצחק ב' קצוות וכי אם נטה במדתו לקצה האחרון. ועל כן מצד אברהם היה תכלית ההתפשטות שחשב שיפורסם לגמרי אלהותו יתברך בכל הלבבות בלי שום הגדרה. והזכיר השם גם אחר תיבה אחת והוא התחלת האורה שאחר החושך דב' אלפים תוהו וכמו שאמרו בברארשית רבה (פרשה:) עד מתי העולם באפילה תבוא האורה יהי אור זה אברהם וכו'. וכן איתא עד שאתה מאיר לי ממספטמיא וכו' והוא האור דשבעת ימי בראשית שאדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו ונגנז בעולם הזה מפני הרשעים שאין ראוים לאור כזה. ועל כן בא יצחק אחר כך וגנז אור בהיר הזה. כי אור חזק למי שאין ראוי לקבלו מכהה עיניו ועל כן נאמר ישת חושך סתרו. וכן במ"ת הר סיני עשן וגו' באש. דאף שהאש מאיר העשן שסביבותיו הוא חושך המעלים האור. וכל העם רואים וגו' ואת ההר עשן שהשיגו רק החושך שסביבות האור כי הם עמדו מרחוק עדיין. ומשה לבד נגש אל הערפל וגו' למחנה שכינה ואהרן במחנה לויה והם במחנה ישראל שזכו לה כל זרע יעקב להשיג עכ"פ העשן המתפשט מהאש. ואין זה חושך גמור רק כמו ערפלי טוהר והאור מושג מתוכו כמסתכל באספקלריא שאין מאירה דרק משה רבינו ע"ה הסתכל באספקלריא המאירה (יבמות מ"ט ע"ב) וכל ישראל שזכו לנבואה במ"ת היינו כנבואת שאר נביאים באספקלריא שאין מאירה. וזהו ההשגה דרך העשן והערפל המפסיק ביניהם לאור. וזהו מדת יעקב אבינו ע"ה קו האמצעי שמחבר ב' הקצוות לאחוז בדרך הממוצע כי יצחק אחז בקצה האחרון שהוא תכלית הצמצום וההעלם וכן איתא בזוהר הקדוש פרשת וישלח (קס"ח ריש ע"ב) יצחק וכו' דאיהו חושך עיין שם. ועל כן הפסולת שלו הוא חושך גמור מסטרא דאחשך אנפי ברין. וזהו גם כן כהיון עיניו שאמרו ז"ל דהיה ע"י הסתכלותו בעקידה ועל ידי נשי עשו. והא בהא תליא דאותו אור מופלא שהשיג בעקידה שגרם כהיון עיניו לזקנתו היה אחר שנתברר פסולת הרע שיצא ממנו בנשי עשו. ועכי אם בבראשית רבה עליו וצדקת צדיקים יסירו ממנו זה משה רצה לומר דכתיב ביה לא כהתה עינו שאף שהשיג אורות גבוהים יותר לא גרם לו כהיון עינים כי הוא דוגמת יעקב אבינו ע"ה רק זה מלגאו וזה מלבר כידוע. וביעקב היה תחלה גם כן שמץ מאותו פסולת דעשו מצד ההוצי שסביב האסא והחוחים הסובבים השושנה על ידי הערבוביא דטו"ר. שאף שהיה כלול מב' הקצוות כח אביו היה גובר בו דעל כן איתא חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו. עד יום שמת אברהם אבינו ע"ה שאז נקלט בו הקדושה דאברהם אבינו ע ואורו דחה החושך למקום הראוי לו שהוא בעשו ונתמלא כולו בחושך גמור.
10
י״אוזהו מכירת הבכורה כי קדושה זו הוא מה שבתולדה שנוצר בכור ורק בעשו היה קדושה בתולדה מאבותיו אבל היה בכחו להמירה ולסלקו. וכן היה בכחו מכירת הבכורה והוא על ידי הלעטת העדשים מסעודת הבראה דאברהם אבינו ע כמו שאמרו ז"ל וברש"י דיעקב בישל זה להברות לאביו בסעודה א' דאכילתו שהוא לנחמו שהמת ימות והבא בחיים יחיה ויסעד לבבו כי אף על פי שזה מת חיותו שבק לכל חי. ולפי שדרגא דיצחק היא היפך דרגא דאברהם אבינו ע זה בקצה הדרום הלוך ונסוע הנגבה וזה בקצה הצפון. על ידי יעקב היה התחברות ב' המדריגות ועל כן כל סעודת הבראה על ידי אחרים כי כל אב ובן הם מעין דוגמא קצת לב' קצוות וצריך לחבר על ידי אמצעי. ובישול עדשים אדומות דגוון האדום הוא מסטרא דיצחק ועדשים עגולים דרגא דאברהם כידוע עגולים ויושר שבעיגול אין חילוק מדריגות ועולם ככדור הכל שוה וזהו מדת אברהם אבינו ע"ה שרצה לאחות כל באי עולם להשם יתברך בלא מדריגות. ודבר זה אינו עדיין בהתגלות בעולם הזה רק לעת קץ כשיעמדו רגליו על הר הזיתים ויכלה קומת היושר, ויתגלה העגולים כידוע. ויצחק הוא נגד היושר שהוא בצמצום וקו חלוק למדריגות. ועל כן נזיד העדשים האדומים לסעודה זו במיתת אברהם אבינו ע"ה הוא חבור ב' המדריגות יחד. ועשו אמר הלעיטני מן האדום לא הזכיר עדשים רק הגוון האדום כי הוא אין לו שייכות לחבור המדות שהם מצד הקדושה והוא קלט כל הרע שהוא תכלית האדמימות וכל הפסולת שיש בעולם מצד מדה זו ועל ידי זה ממילא מכר הבכורה, שבהלעטת האדום כל הפסולת שבגוון זה שהיה אצל יעקב נקלט לו ונעשה הוא כללות החושך שבעולם. וממילא נדחה קדושת הבכורה שהוא מעט האור שבתולדה. שהיה בו מסטרא דאברהם שהיה כהן כמו שאמרו ואתה כהן לעולם, ואז היה העבודה בבכורות שהם היו כהנים. ויעקב בכור ליצירה דהיינו מצד האמת הנעלם בעולם הזה. אבל מצד התגלות בעולם הזה בלידה היה עשו בכור למראית עין כי העבודה הוא במעשה וכח הפעולה ועשו הוא שורש כח המעשים. וכל זמן שהיה אברהם אבינו ע עצמו בחיים מלובש בגוף גשמי בעולם הזה היה התלבשות גשמיי ממדרגתו מצד הערבוב דטו"ר שבעולם הגופני בעולם הזה גם בעשו אבל בפטירתו דנשאר הקדושה הרוחניות שלו בלא התלבשות גשמיי בעולם הזה לזה לא היה עוד שייכות לעשו שכל כחו מצד התלבשות הגשמיי דעולם הזה. מצד זה יוכל לפשוט טלפיו ולהראות עצמו טהור כי עולם הזה עלמא דשקרא. מה שאין כן מצד האמת ליעקב ועל כן הרוחניות קלט רק יעקב ואז ויזד נזיד.
11
י״בוכל פעולת האבות לא היו דברים ריקים וכל שכן אותם שנכתבו בתורה לעולמי עד וכל שכן בפעולה זו הראשונה דיעאע"ה שנזכר בתורה ודאי ענין גדול כי זה היה התגלות כח המעשה הראשון דיעאע"ה בעולם העשייה שלא המדרש עיקר בו אלא המעשה ויעאע"ה יושב אהלי תורה שהוא גם כן מסטרא דגבורה. וכח המעשה שמסטרא דגבורה חשב דשייך לעשו כי ראה דעולם העשייה הגופניי הזה רובו רע ונוטה למקום טומאה וכל זמן שהרגיש בו עדיין קצת פסולת השייך לעשו נתיירא לפעול שום פעולה ועבדות במעשה שלא יהיה אחיזה בו גם לסטרא דרע עד יום פטירתו דאברהם אבינו ע שקלט אורו ונפרד החושך. וידוע כל אכילות שבקדושה דעולם הזה דוגמת קרבנות כמו שאמרו שלחן דומה למזבח ודורון לתלמיד חכם כבכורים ויין כנסכים ובבראשית רבה על פסוק כי הקרה אם לקרבנך וכו' למאכלך על אחת כמה וכמה. מבואר דאכילת יצחק אבינו ע"ה היה גדול מקרבן אפילו מקרבן אותו איל שהיה תמורת יצחק ונחשב כעקידת יצחק דודאי היה בו קדושה גדולה משאר קרבנות. האכילה עוד גדולה יותר כי זה נשרף באש וזה נכנס לגוף הצדיק שהוא אש אוכלה כידוע דאש דרגא דיצחק. ואותו נזיד להאכיל את יצחק אבינו ע"ה הוא תחלת עבודת יעקב אבינו ע"ה בעולם הזה. ולפי שהעבודה בבכורות על כן זכה אז בבכורה. וההלעטה לעשו מתבשיל זה הדומה לקרבן הוא דוגמת השעיר לעזאזל דלוקחין ב' השוין במראה וקומה ודמים ומגרילין עליהם. כי בעולם הזה נראים שניהם שוים כי אין שום התגלות והיכר בעלמא דשקרא בין טו"ר לאדם הרואה לעינים רק ה' הרואה ללבב בחיק יוטל הגורל ומה' כל מעשהו להיות אתה תומך גורלי על חלק הטוב וגורל עשו על חלק הרע. ומצד ערבוב דטו"ר הוכרח להפריד מאותו תבשיל חלק הרע השייך לעשו שעל ידי זה נעשה הוא כולו רע כנ"ל דרך הלעטה שהוא דרך לבהמה הדמייתי בברא"ר ע"ז מתני' דאבל מלעיטין לגמל עד"ש בסוטה היא עשתה מעשה בהמה על כן קרבנה מאכל בהמה וכן עשו באותו יום כמשז"ל: ובכל מאכל יש רוחניות והוא המוציא פי ה' שבו שעליו יחי' האדם. וגשמיותו הוא מאכל עם הדומה לחמור ובהמה שאין חיותה אלא מהגשמיות שבמאכל כי אין לה שייכות כלל לרוחניותו.וע'. הבהמה אין בכחה לתקן מאכל בבישול כיוצא בו כל זה תיקונים להפריד הפסולת שבו בתולדה ויצירה. ומאכל בהמה כמו שנוצר ואין צריך לתיקונים רק האדם. ובמין האדם יש גם כן אותם שהם רק כקוף המדתמה לאדם. כי כך היתה הבריאה בעולם הזה אין לך דבר קדושה שאין דוגמתו ממש מההיפוך זה לעומת זה הדומה לו ממש בלא שום היכר בעולם הזה רק לפני השם יתברך היודע תעלומות לב. וכך גם בתבשיל המוכן למאכל אדם יש ממנו המוכן לאותו אדם בליעל השייך לו. וזהו שהפריד יעקב באותה ההלעטה מנזיד העדשים שהוא מאכל אבלים. היינו מאכל שמצד קללת אדם הראשון דכתיב בי' בעצבון תאכלנה ועצבון הוא אבלות כמו שאמרו בברא"ר [רפי"א] ע"פ ולא יוסיף עצב עמה. ויעאע"ה התחיל לתקן בזה חטא אדם הראשון בתאות אכילה ולתקן עי"ז קללת האכילה בעצבון וזה היה פעולתו בבישול המאכל שהוא תיקון האכילה. ולא נז' בכתוב מהאכילה כלום לא דיעקב ולא דיצחק רק מהבישול שזהו עיקר פעולת ועבודת יעאע"ה בזה. והאכילה דאבלות דיצחק לא שייך להזכיר בכתוב כי כל האבלות הוא רק לשעה כמו המיתה שהוא רק לשעה ועתידים לקום ולחיות חיי עולם ובלע המות וימחה דמעה ואבילות.
12
י״גויעקב אבינו ע"ה זכה לזה גם בעולם הזה דלא מת כמו שאמרו בתענית (דף ה') דזהו שלימות התיקון לחטא אדם הראשון שזכה לו מצדו. וההתחלה בנזיד זה לסלק האבילות ועל כן נזכר אכילת נזיד זה רק לעשו שהפריד אכילת העצבון והאבלות למקום שהוא שייך שאינו אלא לעשו וזרעו דאי לא לעי לא נגיס וכל עמלו למאכל פיו ביגיעה בצידה ואחר יאכל. וכאן רצה לאכול מן המוכן כבר על ידי יעקב כי הוא ידע שבזה יקלוט דבר מה מכח יעקב. ואכילה בלא יגיעה אינו אלא חלקו של יעקב יושב אהלים כי מנוחה ושקט לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם ולרשעים בהיפך כדתנן בסנהדרין ע"א סוף ע"ב. כי הצדיקים מבקשים מנוחה כדי לעסוק בתורה שלא ניתנה אלא לאוכלי מן שלא היה להם טירדת פרנסה. והרשעים יבקשו זה כדי שיוכלו למלאות כל תאות יצרם. וכך עשו חשב לקלוט בזה כח המנוחה שלא יצטרך ליגיעה כל כך אבל להיות זה לרע לו ורע לעולם כי יעשה כל מה שלבו חפץ וזהו ביזוי הבכורה שהוא העבודה לה'. כי מנוחת יעקב הוא מנוחה שלימה שאתה רוצה בה וכמו שאמרו צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא דילכו מחיל אל חיל. כי זה כל מנוחתם כשיוכלו לרדוף אחרי ה' דעל כן מצוה לרוץ לדבר מצוה ודברי תורה אפילו בשבת כמו שאמרו בברכות וכן קרבנות צבור דוחין שבת שזהו מנוחתן שזוכין לעבוד את השם יתברך באמת וכל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול ד"א ויש לו מנוחה מטרדות עוה"ז על ידי זה שמקבל עליו עול תורה ועול מלכות שמים באמת. ועשו בחר בפריקת עול לגמרי וכשאכל ושתה במנוחה פרק עול מלכות שמים לגמרי וביזה הבכורה והעבודה אבל לא ידע כי בנפשו הוא דאדרבה בזה אכל לחם העצבים ונשרש בו שורש האכילה דעצבון שבעולם הזה שמסטא דרע דעל זה נאמר אם רעב שונאך האכילהו וגו' כי גחלים אתה חותה וגו'. והאכילהו בזה גחלי רתמים להיות אשו לא תכבה כי נטל כל אשו של גיהנם גם דיעקב לחלקו. כי הפסולת מסטרא דאש הוא אש של גיהנם ורשעים נידונין בו וחמי טבריה חלפי אפתחיה לישראל להתענג בהם. ועל כן רקת זו טבריה שאפילו ריקנין שבה מלאים מצות כמו שאמרו במגילה דעל כן האור של גיהנם הראויה לריקנין הוא להם מים חמין לרחוץ הגוף מצואתו ולהתענג לכבוד שבת שרוחצין בחמין כמו שאמרו בפב"מ דהוא האות בינו ובין בני ישראל ולא עשה כן לכל גוי שהם יום ולילה לא ישבותו ביגיעת בשר בעול מלכות ועול ד"א מאחר שאין עליהם עול תורה. דלא יתן ה' מאויי רשע וזממו אל יפק וכמו שאמרו רבא לבר שישך בעבודה זרה (ס"ה ע"א) אתון איכא עלייכו אימתא דמלכותא, ועול מלכות למי שאין לו עול ד"א מה שאין כן זרע ישראל הנכנסין תחת עול תורה ומצות.
13
י״דובבראשית רבה (סוף פרשה ס"ג) דעשו אמר ניכול דידיה וניחוך עליה וכו' ולפי שהיו כמשחקים אף הקדוש ברוך הוא הסכים ושחק עמהם וכו'. כי הוא חשב לשחוק עליו באכילה זו משלו שיקלוט מה שטוב לו. ולא ידע דיושב בשמים ישחק ה' ילעג למו על מה שנאמר ננתקה וגו' עבותימו לפרוק עול וזהו חפצם בשחוק וליצנות והקדוש ברוך הוא מתלוצץ מהם כמו שאמרו אם ללצים הוא יליץ דאדרבא עי"ז נכנסים לעול יותר כמו שאמרו אל תתלוצצו פן יחזקו מוסרותיכם. וביזוי הבכורה היה בשביל חפצו בפריקת עול דהעבודה אצלו עול כבד להיות אסור במוסרות ועבותות העבודה וכמו שאמרו ז"ל על פסוק מוסרותימו ועבותימו על חוט של ציצית ורצועה דתפילין. ואצל בני ישראל הם עבותות אהבה. וזהו גיחוך עליה שהוא יכנס לעול זה. אבל הקדוש ברוך הוא קראו עי"ז בני בכורי ישראל ועבודת בן לאב אינו אלא מאהבה ושמחה ולא כעבודת עבד. וזה שכתוב בבראשית רבה שם, דעדשים יש בהם אבל ושמחה וכו' והאבל דמיתת אברהם אבינו ע"ה וקלט יעקב אותה קדושה הוא גרמה השמחה דקניות הבכורה דעל ידי זה נקרא בני בכורי וזכה ליקרא בן להשם יתברך ועל זה נאמר בני אתה אני היום ילדתיך שבאותו יום שזוכה ליקרא בן להשם יתברך הוא כאלו באותו יום נולד לו להשם יתברך וגורם שמחה בעולמות עליונים כמו שאמרו ירמיה (כ') האיש אשר בישר את אבי, ילד לך בן זכר שמח שמחהו.
14
ט״וואברהם נקרא אב העולם כידוע דג' ברכות ראשונות אבות גבורות וקדושות נגד ג' אבהן. ואבות הוא שורש אברהם אבינו ע"ה ראש לג' אבות שהוא אב המון גוים, ובתחלה אב לארם ואחר כך לכל העולם כולו. כי אין נקרא עולם מה שהוא בדמיון ולשעה לבד היום כאן ומחר איננו שזה נקרא כזב ודבר הפוסק, שגם עתה כמו שאינו ואין לו תפיסה אלא מצד הכזב השוטט בעלמא דשיקרא. אבל עיקר העולם הוא מה שנשאר ממנו קיים לעולמי עד כמו שאמרו והארץ לעולם עומדת והם ישראל כמו שאמרו אתם תהיו לי ארץ חפץ כמו שאמרו ז"ל. וגלו לבין האומות כדי לקלוט גרים מהם והם אשר בשם ישראל יכנו ואין להם שייכות לעצם ישראל וזרע יעקב רק על דרך הכינוי. אבל שייכות שלהם לקדושה שישאר גם מהם איזה מכל אומה לעולמי עד הוא מצד אברהם אבינו ע"ה דהוא אב לגרים דעל כן יכולים לומר אשר נתן לאבותינו כמו שאמרו בירושלמי דביכורים. כי הם כולם שרשם מהנפש אשר עשו בחרן דכאלו ילדם. וזה שאמרו בבראשית רבה על פסוק בהבראם באברהם, שהוא שורש המכוון של כל בריאת עולם להיות נוצר נפש זה בעולם שממנו השתלשלות כל העולם כולו. ומצד החשוכא דברישא המעלים אור האמת בעולם הזה חשב עצמו להולך ערירי וכן לוט החשיבו לפרדה עקרה שהוא יירשנו כי כל העולם מדת עלמא דשקרא להיות הנראה בו לאדם הרואה לעינים ממש היפך האמת וכדרך שאמרו על משה רבינו ע"ה שהיה ענו מכל האדם כי תשתרר עלינו גם השתרר לחשדו מבקש השתררות וגיאות. וזהו במדות וכן במעשים ובכל הכחות כולם שבעולם ועל כן אברהם אבינו ע"ה שהי' מוכן להיות אב העולם כולו היה נדמה תחלה ממש להיפך שאין לו שום תולדה.
15
ט״זוכך יצחק שהוא שורש הגבורה שבעולם אמרו ז"ל בבראשית רבה דלא נדנדה עריסה תחלה אלא בביתו של אברהם אבינו. ועוג אמר עליו שבאצבעו מעכנו כי נולד בתכלית החולשא שלא היה עדיין ילד כמוהו בעולם. וכך היה ראוי כפי טבע העולם כפי מה שנולד לעת זקנות אברהם ושרה ותשות כחות ההולדה בהם. ובאמת הוא שורש כל כח הגבורה שבעולם וסוף עוג הגבור מכל האדם נפל ביד זרעו. כי הגבורה דדמיון שבעולם הזה סופה כשילה וכל זמן שיזקין יחלש כחו עד שיאבד לגמרי. וגבורת יצחק אבינו ע"ה הוא בהיפך דגבורתו הוא בתורה וזקני תלמיד חכם כל זמן שמזקינין וכו' ובמיתה שנפסקה גבורת בשר ודם לגמרי, גבורת התורה מתגברת יותר ליכנס לישיבה של מעלה וגם בשכבך בקבר תשמור עליך, וממנה הטל של תחיה לקום בתחיית המתים שאז יתגלה שהמיתה היה רק כמו שינה וכלשון רבותינו ז"ל במיתת הצדיקים כד דמך וכו' לשון שינה, וכן נקראו האבות ישיני חברון וכמו שאמרו ז"ל דהקדוש ברוך הוא מראה לצדיקים שכרן קודם מותן וישינים להם והשבע לעשיר איננו מניח לו לישן שמוליכין אותו לישיבות של תורה כמו שאמרו ז"ל ועל כן יום ברכת גבורות במחיה המתים שזהו תוקף הגבורה כשאין לו הפסק והשפלה ומות לשון השפלה כמו שאמרו בתנחומא פרשת ויחי ועל כן עני וסומא וכו' נקראים מתים שהם בתכלית השפלות בעולם הזה מרוחק מכל טובה. ותח"ה הוא בירור שהמיתה טוב מאוד כמו שאמרו בבראשית רבה וכמו השינה כי בקומו נעשה בריה חדשה ומחליף כח וגבורה וזהו שלימות הגבורה האמיתות כשקיימת לעולמי עד שזהו כשאין בה שום חולשא להפסיק כח הגבורה ולבטלה וגבורת עשו בהיפך בעולם הזה נראה בתכלית התוקף וסופו לאבדון ואין זו גבורה על האמת כלל רק מצד הדמיון בעולם הזה.
16
י״זויעקב שדבוק באמת רפש לשרו של עשו תחת רגליו ומדתו הוא הקדושה שהוא תכלית הפרישות והרחקה מכל עניני עולם הזה בתכלית. כי הוא דבוק בקדושה עליונה ממש בשם הויה ברוך הוא דעל כן צורתו חקוקה בכסא הכבוד בדמות אדם שעל הכסא דכחן של נביאים לדמות צורה ליוצרה כי כך גדול קדושת יעקב אבינו ע"ה שנגדו ברכת קדושות דאתה קדוש וגו' ועל כן זכה ליקרא בן להשם יתברך כי הבן נמשך ממוח האב ובדומה לו והוא על ידי קליטת אור אברהם אבינו ע שהיה אב העולם להמשיך שפע השגת אורו יתברך בתחתונים וכשהגיע אור זה ליעקב שנתחבר לו מדת הצמצום שלא יושפע אלא למקום הראוי שאינו אלא יעקב וזרעו לבד ונמשך כל האור בו לבד נתהפך מתואר אב והמשכה לזולת שלמטה ממנו לתואר בן שהוא המקבל והממשיך כח שלמעלה ממנו אליו. ועל ידי זה זכה להתקדש בקדושתו יתברך. ליבדל לגמרי מהעולם הזה. וזהו הנזיד עדשים שיש בו אבל ושמחה כנ"ל מהמדרש, ועיין שם במת"כ בשם רש"י שגם בסעודות שמחה אוכלין אותן ועיקרו מאכל עניים כדמייתי בכתובות (ס"ז:) רצונך שתגלגל עמי בעדשים ואותו עני בן טובים שהיה מפונק ביותר לא יכול לסבול ומת ואמרו ע"ז אוי לו דלא בעי לפנוקי נפשיה וכמו שאמרו בפסחים (קי"ד.) אכול וכו' ולא תיכול וכו' ויהא לבך רודף עליך וזה שאמר שתגלגל, כי העניות גלגל החוזר בעולם כמו שאמרו בשבת על פסוק כי בגלל. וכן עדשים דומין לגלגל וכדור ותמונת הכדור היא מתגלגלת תדיר ואין לה מנוחה וכמו שאמרו כדור אל ארץ וגו'. וכן עולם ככדור כמו שאמרו בירושלמי ריש פסוק כל הצלמים, כי העולם מלא טירדא ואין בו מנוחה דעל כן אמרו בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה שהוא זמן ההילוך דאדם לעמל יולד אבל יש שעמלו בדעת ובכשרון המעשה והילוכו בקדושה והמלאכים נקראים עומדים שהם על מדגירה אחת כמות שנבראו, אבל האדם מהלך תמיד ממדגירה למדגירה ואין לו מנוחה כצדיקים הנזכר וזהו תכלית המנוחה באמת. והרשעים בהיפך כשיש להם שלוה בעולם הזה ורוב טובה שחושבים שהם במנוחה ובאמת זהו תכלית הטירדא שמשועבד לכל שרירות לבו ותאות נפשו ברדיפת קנאה ותאוה וכבוד המוציאין האדם מן העולם.
17
י״חועל כן עדשים מאכל אבלים שהם גם כן במנוחה מיגיעת עולם הזה יושב ודומם ואסור בעשיית מלאכה ובאמת הם בתכלית הטירדא בלב מלא יגון ואנחה ואין להם שום מנוחה בלב וכמו שאמרו בברכות (י"א.) דטרוד טירדא דרשות והטירדא היפך המנוחה. וכן המיתה נקרא מנוחה בלשון הכתוב (איוב ג׳:י״ז) ושם ינוחו יגיעי כח ושם קאי ארשעים. וכן אצדיקים כלשון חכמים דנח נפשיה כי בעולם הזה מסובלים במצות, ובמתים חפשי מן המצות ואלו ואלו נפטרו מעמל דעולם הזה. אבל זהו מצד המנוחה הנגלית שבעולם הזה אבל באמת הרשעים תרדף רעה והם שם ביגיעה ועמל יותר והצדיקים גם כן ילכו מחיל אל חיל ובעולמות עליונים ניתן לו מהלכים בין העומדים. ויגיעתם בעולם הזה בהשגת הלב בדברי תורה הוא שם יותר ויותר הרבה מאוד והולכים ומתעלים תמיד יותר ויותר. וזהו ענין כל העולמות שהם עגולים וכדורים כגלדי בצלים דתמונת הכדור רומזת על ההילוך תמיד כגלגל הרקיע דהדר וזהו מנוחתן כי הם ששים ושמחים לעשות רצון קונם וכמו שאמרו והוא כחתן יוצא מחופתו. וגם החתן טרוד דעל כן פטור מקריאת שמע אלא שהוא טרוד טירדא דמצוה כמו שאמרו בברכות שם ועכי אם בפרקי דר' אליעזר דדומה למלך שנראה כבתכלית המנוחה והוא בתכלית הטירדא דלב מלכים אין חקר. וזהו ענין עדשים שהוא מאכל חתנים ואבלים כי עיקרו מאכל עניים שנראה בצער וטירדא והיפך המנוחה ובאמת זהו המנוחה למי ששמח בחלקו וחפץ בזה שלא יטרד בבקשת צרכיו המותרות כי יסתפק במועט. וכך אבל ושמחה לב חכמים בבית אבל דנראה כטירדא בלב אבל טרדא זו מביאתו למנוחה מכל טירדת עולם הזה ולב כסילים בבית המשתה שיחשבוהו למנוחה והוא באמת טירדא דעל ידי זה לבו רודף עליו.
18
י״טויעקב אבינו ע"ה גם כן דוגמת זה שהוא בתכלית הקדושה ופרישות מעולם הזה ובודאי כמו שכתבתי לעיל באברהם ויצחק דלמראית העין היה נראה בהיפך מסתמא גם הוא כן. ועשו שראוהו יושב אהלים חשב זהו מצד חפצו במנוחה למלאות כל תאוותיו ואינו רוצה לייגע עצמו ולעסוק בדרך ארץ כי בית יצחק היה מלא כל טוב דהיה עשיר מאבימלך ולא הוצרכו לעמול על פרנסה ועשו בפשיטת טלפיו היה מראה עצמו בוחר ביגיעת דרך ארץ המשכחת עון (כמו שאמרו באבות) ושלא לילך בטל שהבטלה מביאה לידי זימה כמו שאמרו בכתובות ושהוא מואס בזה בתאות עוה"ז ורוצה לעסוק בד"א אף שאין צריך. ובאמת יגיעתו הביאתו לכל עבירות וכמו שאמרו ז"ל בבראשית רבה על פסוק והוא עיף כי כוונתו היה בזה באמת לרע ולמלאות תאותו ואחר מילוי התאוה שכבר עברה נשאר עיף ויגע ומלא יגון ואנחה וקינא ביעקב שיושב במנוחה וזהו בקשתו הלעיטני נא וגו' שגם הוא יבקש לאכול עדשים מאכל עניים ולהיות במנוחה. אבל באמת גם זה היה דרך הלעטה שמורה רק למילוי תאוה וממילא אי אפשר שיסתפק בזה כלל. וכל השתדלות יעקב ביגיעת בשר בעולם הזה הוא לבטש ולהכניע את היצר המתגבר בכל יום ומסית להשתדל בתאות עולם הזה והוא מתגבר נגדו להסתפק במועט האפשרי.
19
כ׳וזהו הנזיד שהוא התחלת וראש השתדלותו במעשה הנזכר בתורה שמצד ההשתדלות במעשה היה בכורת עשו בעולם המעשה. והשתדלות יעקב הוא לבוא לביטול ההשתדלות דעולם הזה ולפי שעדיין יש גם בזה צד נטייה לההיפך חס ושלום דיש מואס בעולם הזה בשביל העולם הזה כי חפץ בבטלה ומנוחה וזה היה חשקו של עשו אל נזיד זה שקינא ליעקב במנוחה ולא שבחר להיות יושב אהלי תורה כמוהו רק שחשב בזה יש מילוי תאוה יותר וזהו מה שהיה שייך לו ולחלקו באותו נזיד כי יש בכל דבר טו"ר וצד הרע שבו קלטו עשו ומזה נצמח החשק שלו לאותו נזיד באותו חלק שהיה שייך לו דכל אחד חושק לדבר השייך לו כידוע. ועל כן אמר לו יעקב מכרה כיום בכורתך היינו כח ההשתדלות כיון שאתה בוחר במנוחה ואין רצונך להיות עוד עיף ביגיעה כל כך. והבכורה הוא צד הקדושה שיש בזה ומהשתדלות שמצד הקדושה רצה יעקב אבינו ע"ה לקלוט אז ממנו כשהתחיל בהשתדלותו. ועשו השיג שהולך למות וכל הליכה הוא טירדא כמו שאמרו בברכות על פסוק בלכתך בדרך, בלכת דידך וכו' וזהו כל ימי עולם הזה שהוא זמן ההילוך כנ"ל ואמר דכל הלוכו הוא למות דסוף אדם למות והוא לא האמין בב' עולמות וראה דכל הילוכו והשתדלותו בעולם הזה אינו אלא הולך ומתקרב בכל יום אל המות על כן למה לי בכורה וכח השתדלות ומוטב לו מילוי תאוה דלשעה במנוחה. ואמר לו השבעה לי כי ענין מכירת בכורה דהיינו הקדושה שבזה הוא דבר דלא שייך עליו קנין כלל וכמו שכהן לא יכול למכור כהונתו לישראל אבל כל בכורות עשו היה מצד עולם הזה וצד הקדושה של בכורה שהיה בו היה רק דרך פשיטת טלפיים ומכל מקום פשיטת טלפיים גם כן אי אפשר אלא מי שיש בו איזה שמץ מה של שייכות לקדושה דעל ידי זה נראה בעיניו מצד הרע שבו גוון זה לרמות בו ורק חזיר יש בו הטלפיים דטהרה ולא שאר בעלי חיים הטמאים והוא המשוקץ ומטונף מכל הבע"ח וכן עשו קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאוד כי אותו מעט סימן מטהרה נעשה לו לסם המות ולרע לו וליטמא עוד יותר כיון שמשתמש בו רק לרמות וזהו שהרגיש שעל ידי הבכורה הוא הולך למות דנעשית לו סם המות וכיון שאינה קנין לו בעצם רק מצד דמיון העלמא דשקרא המעורב טו"ר היה יכול לקלוט קדושה זו ממנו ובחליפין דהלעטת הנזיד שהוא קליטת צד הרע שיש בישיבת אהלים ובקשת מנוחה.
20
כ״אאלא דהקנין על דבר שאין ממש בדין יכול לחזור בו וכל משפטי התורה נוקבים ויורדים בכל העולמות ובכל העניינים בין בגשמיות בין ברוחניות כי הם קיימים לעולמי עד גם כשלא יהיה שום דבר מענייני עולם הזה וגם ברוחניות יש משפטי קניינים מה שאפשר לקנות אחד מחבירו והוא מה שאמרו זכה נוטל וכו' ויש בדבר העצמיי לו שהוא דבר שיש בו ממש דשייך קנין וזהו קנין עבד עברי דיש לו קנין בעצמות חיותו וזה אי אפשר בישראל לחלוטין דסוף יצא לחפשי בשמיטה ויובל. וכן ענין נטילת חלק חבירו בגן עדן סוף יחזור לבעליו באלף השביעי שהוא יום שכולו שבת או ביובל הגדול ששם תרעא דחירו שכי אם חוזר לשרשו כנודע. אבל בעשו היה אפשר לקנות לגמרי שלעולמי עד לא ישוב לו עוד כי אין זה קנין עצמיי לו כאצל ישראל. אבל מאחר שאינו עצמיי אם כן הוא דבר שאין בו ממש דלא חשיב קנין. על כן הוצרך לשבועה שבו היא קיום הדבר דעל כן תרגום שבועה קיימא בלשון ארמי שבזה מתקיים הדבר להיות נשאר קבוע וקיים כן. ומצינו גם בבני נח לקיים כל דבר עשו בשבועה כמו שאמרו באבימלך ולבן. והנה אין זה מז' מצות בני נח שלא יעבור על שבועה וצריך לומר דהוא בכלל דינין שנצטוו לחוקק חוקים ודינים ונימוסיפ במה שבין אדם לחבירו שלא יהיה עולם הפרק [עיין ברמב"ן על התורה פרשת וישלח גבי שכם ובת' רמ"א סימן ו']. וקבעו קנין לכ"ד איך יהיה מתקיים ודבר דל"ש בהו קנין עשו קיומו על שבועה ובזה מתקיים הדבר של"י לחזור עוד. ובישראל אין השבועה עושה קנין רק איסור שבועה עליו שלא יוכל יעבור מפני האיסור. ובבני נח ליכא איסור אלא רק הוא קנין בדבר דל"ש קנין אחר. נקנה ונתקיים הדבר שלא יכול לשנותו עוד ע"י השבועה. ואפילו תימא דהאבות יצאו מכלל בני נח עשו שלא קיים התורה ודאי לא יצא מכללם. ואף דנקרא ישראל מומר היינו רק מה שנולד מזרע יצחק ורבקה וגם זה היה עדיין רפוי בידו שהיה יכול להמירו ולהחליפו. ואחר שחטא נעקר שם ישראל ממנו לגמרי ונידון בדיני בני נח. וזה שאמר השבעה לי כיום ורש"י פירש על מכרה כיום מכירה ברורה. והיינו לפי שהמכירה בדבר שאין בו ממש א"ל שימכור מכירה שלא יכול לערער והיינו על ידי שבועה. ולפי שגם בשבועה יש חילוק כי שבועת התורה הוא מצד האיסור שזה די גדר לבני ישראל שומרי תורה דכתיב בהו סוגה בשושנים. דבגדר התורה הרך כשושנה די שלא יפרצו פרצות אבל לאו"ה לא סגי בגדר של איסור. אבל השבועה אצלם כמו קנין המקיים הדבר שלא יכול לשנותו כלל מצד התקיימות עצם הדבר שהוא מעתה כן ולא מפני האיסור.
21
כ״בונפקא מינה נמי לענין שאלה והתרה הנ"ל דל"מ אלא לענין שבועה של תורה שהוא מצד איסור התורה אבל שבועת בן נח כפמ"ש דהוא בכלל הדינין ועל דבר קנין לא שייך בו שאלה כלל כמו בכל קניינים. ובזה יובן מה שאמרו בסוטה (ל"ו סוף ע"ב) דפרעה אמר ליה ליוסף איתשול אשבועתך ואמר ליה אתשול נמי אדידך. ומה התלות יש זה בזה ואטו אם לא ישאל על זה לא יוכל לשאול גם ע"ז. אלא ודאי אם ישאל על זה יתחייב לישאל גם ע"ז. והרי לעולם ברצונו הדבר תלוי והיה יכול לישאל גם מקודם על שבועת פרעה. אלא שלא יכל מפני פרעה שלא רצה לישאל ועבודה זרה רוצה שישאל ואם כן מפני שנשאל על שבועה אחת מחויב שישאל על כל שבועות שלו. או אם אין נשאל על אחת אין יכול לישאל עוד על שום שבועה. וביותר קשה דהרי פרעה עשה לו טובה בעבור השבועה שהמליכו ואין רשאי להתיר בלא דעתו ורק דיעבד אם התירו מותר כמו שאמרו ביורה דעה סימן רכ"ה. אבל דיעקב היה חסד של אמת שלא קיבל גמול ע"ז לא בתחלה ולא בסוף ורשאי לישאל ולהתיר גם לכתחלה ואיך תלה זה בזה. אבל לפי מה שכתבתי יש לומר כי ידוע דאבות קיימו כל התורה כולה והתנהגו על פי התורה וכבר חקרו קמאי אי יצאו מכלל בני נח ופרעה דאמר ליה אתשול היינו דהוא מתנהג על פי התורה ושבועתו כשבועת התורה לנדר של איסור בלבד ומהני שאלה. ויוסף אמר ליה דשבועתו כשבועת בן נח ול"מ שאלה ועבודה זרה אמר ליה שיודה לו על זה שיהיה דינו כבן נח דזו מעליותא הוא גם לדידך. דאם לא כן אוכל לשאול גם אדידך ועכ"פ בדיעבד מותר ואינך בטוח כל כך בשבועתי כמו לשיטתי ששבועתי כדין שבועת בן נח. והנה עשו גם כן פשט טלפיו להתנהג כישראל ואם כן יחשוב שבועתו כשבועת ישראל שיוכל לשאול עליו ועל כן אמר ליה שישבע לו שבועה ברורה כיום הברור שלא יוכל לישאל עליה ולא לעבור האיסור והוא עשה כן כי במכירה הזו נפקע ממנו גם איזה שורש מעט שהיה בו מאבותיו ויצא מכלל ישראל לכלל בן נח ועל כן הקדים וישבע ואחר כך וימכור דעל ידי השבועה היה המכירה ואחר כך ויעקב נתן שכבר נתן. אלא שההתגלות היה אחר כך דמה שנתן הוא לעשו רצה לומר השייך לו לחלקו ולשרשו. כי על ידי אכילת אדם הראשון מעץ הדעת טו"ר נתערב בכל העולם טו"ר וגם בכל האכילות. ויעאע"ה שהוא המתקן לחטאו דעכי אם בתענית (ה') דלא מת, הוא בא להפריד עירבוב זה ולהבדיל הטוב מן הרע. והוא היה שורש הטוב והקדושה שבכל העולם כולו שאין קדושה וטוב אלא בזרע יעקב דישראל קדושים הם והם שורש התורה דאורייתא וישראל חד ואין טוב אלא תורה שנקראת עץ החיים כי בעץ החיים, הטוב לבדו נפרד מהרע, מה שאין כן בעץ הדעת הם בערבוביא. ועשו הוא שורש הרע והמסאבו שבעולם וכמו שאמרו ראשית גוים עמלק, שהוא הראש והשורש לכל הגוים כולם. ומצד חטא אדם הראשון דעירוב טו"ר נוצרו בבטן אחד ואחר כך נפרדו זה וכו' עד שבמכירת הבכורה נבדלו לגמרי זה כולו טוב וזה כולו רע. ועיקר הבירור צריך להיות במה שקלקל בענין אכילה. ועל כן כשהפריד בנזיד זה הטוב מן הרע שלא יהיה בעירוב מסטרא דעץ הדעת רק הטוב כולו טוב והרע כולו רע ועל ידי זה נתפרדו ונבררו גם כן הנפשות.
22
כ״גואחר מכירת שנפרדו זה מזה נתגלית נתינה זו שהוא גם כן נפרדת ולא מחלקו של יעקב וכמו שאמרו עשו מן האדום וגו' רצה לומר מקצת ממנו שחשב שיקח מחלק יעקב אבל יעקב נתן לו נזיד ולא מן הנזיד דרצה לומר מקצת משלו רק נזיד בפני עצמו כי כל אחד נפרד בפני עצמו ואין שייכות לזה על זה כלל. והוסיף לו לחם שלא ביקש ממנו שבו עיקר הבירור למאן דאמר עץ הדעת מין חטה שהוא עיקר קיום החיים דברא השם יתברך בעולם דעל כן נקרא כל הסעודה על שם לחם בכל מקום. רק דלא על הלחם לבדו יחיה וגו' כי הלחם דמסטרא דעץ החיים הוא המוצא פי ה' שבלחם מהרוחניות המחיה ברוחניות חיי עולם. מה שאין כן גשמיות הלחם הוא מסטרא דעץ הדעת טו"ר. ויעקב הפריד הרע ממנו ונתנו לעשו. ועשו הוסיף מדיליה שתייה דלא נזכר שנתן לו יעקב וסתם וישת היינו משתה יין כי הוא שמח מאד מאכילה זו ולא ידע דגחלים הוא חותה על ראשו. ואחר כך ויקם וילך והליכה טירדא כנזכר לעיל שנוסף לו אדרבא עוד טירדא על טירדתו על ידי מנוחת שלות עולם הזה שביקש באכילה ושתיה. ויבז וגו' שמתחלה היה לגוון הפשיטות טלפיים חן בעיניו ולא ליצחק לבד רצה לרמות רק גם לכי אם רצה שיחזקוהו למשתדל בטוב. אבל אז שנפרד הרע לבדו באכילה זו הכניס בלבו לבזות מעתה הבכורה כי גם הגוון נתבזה בעיניו ולא רצה להתדמות עוד על הגוון גם כן ליעקב רק מה שהוכרח לרמות ליצחק, והנה נתגלה מאכילה זו חלק הרע הנפרד לבד אבל חלק הטוב לא נזכר ולא נתגלה. כי אף שיעקב בירר חלקו כולו מצד הטוב לבדו לא היה זה בהתגלות בעולם הזה שעדיין צריך לבירורים בזרעו ועל כן הא דלא מת פריך שם בתענית ה' ב' וכי בכדי חנטו וכו' מקרא אני דורש וכו' היינו דמצד התגלות המפורש בכתוב לכל לא נתגלה ד"ז שלא מת כלל כי הרי חנטי וכו' כמו לכל מתים. רק שמצד דרך הדרש שהוא דרישת הנעלם שבכתוב שאין מפורש בהתגלות בעולם הזה לכל נדע שהיה כן באמת בהעלם אף שלא היה בהתגלות. ועל כן אכילה זו שמצד הטוב אינה בהתגלות בכתוב. ועל כן נאמר אחר כך ויהי רעב בארץ כי התגלות אכילה זו שכולה רעה מושכת אחריה רעב (וההיפך באכילה טובה שבקדושה וכמו וישבו לאכול לחם דשבטים גרם כה ליוסף שזכה להיות משביר בר ולחם לכל הארץ. ובבראשית רבה (פרשה ) איתא על פסוק זה, עבירתן של שבטים מאכיל לחם לכל באי עולם ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שהם עצמם ישבו לאכול רק דהוא הוא דאכילתם ממשיך שפע לכל העולם והוא על ידי עבירתן) אבל אז זכה יצחק לברכות שאמרו ז"ל דאברהם אבינו ע לא בירכו שלא יתברך עשו ואמר יבוא בעל הבכרות וכו' והשם יתברך גם כן המתין עד שיפרדו זה מזה לגמרי ונתברר דביצחק יקרא וגו' ולא כל יצחק שאין עשו קרוי זרעו כלל וברכת זרעו לא קאי אלא על יעקב. מה שאין כן מקודם היה אפשר שיוכלל גם עשו והוא היפך הברכה כי ברכת ה' לא יוסיף עצב עמה והוא השורש דקללת אדם מצד עירוב הרע של שורש עשו בעצבון תאכלנה שאכילתו הביאה עצבון ורעבון ויצחק לא הרגיש בכ"ז כי חשב את עצמו שנימול לשמונה להיות קדוש מלידה מבטן שכבר זכה לשם ישראל להיות מטתו שלימה. והאמת היה כן דמשנתברר יעקב לחלק ה' להיות מטתו שלימה אז גם או"י לא נקראו אבות אלא לזרע יעקב ואף אברהם נקרא ישראל (בראשית רבה פרשה ס"ג) כמו שאמרו ז"ל דנקרא אזרחי שזכה להיות אזרח בישראל כי באמת גם מטתם שלימה כי רק ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק ואין עשו וישמעאל זרעו כלל רק יעקב שמטתו שלימ' וזהו אחר שנתברר יעקב להיות מטתו שלימה בלא פסולת אז נתבררו גם הם כי הפסולת נדחה מליקרא זרעם כלל.
23
כ״דובירור יעקב בלקיחת הבכורה היתה מצד עצמו שהוא כולו טוב ועדיין לא נתברר שלימות המטה היינו אפילו אם יהיה מזרעו מי שלא כן מכל מקום לא ידח נדח ושם ישראל לא נעקר ממנו אפילו יגדיל עונות עד לשמים. שזהו ענין שאין בו פסולת דבר זה לא נתברר עדיין עד קבלת הברכות על ידי לבישת הלבוש של עשו. כי הנה ענין יצחק שביקש לברך את עשו וכי סלקא דעתך שרבקה ידעה שיעקב צדיק ועשו רשע והוא לא ידע. אבל זה כל ענין יצחק לבקש גם בעד הרשעים מזרעו שלא יאבדו כמו שאמרו בשבת (פ"ט ב') דאברהם ויעקב השיבו ימחו וכו' ויצחק טען גם בעד הרשעים שבישראל וקיבל על עצמו עונשם פלגא עלי וכו'. וכן אברהם לא נמצא בכתוב שהתפלל על בנים וכן הוא בזוהר תולדות (קל"ז ריש ע"ב) דלא צלי ובבראשית רבה (פרשה מ"ד) דאמר אם עתיד אני להעמיד בנים ולהכעיסך מוטב ואני הולך ערירי. ומשמע דמטעם זה לא נתפלל כי ידע ודאי אם מוכן להוליד צדיקים גם השם יתברך מעצמו לא ימנע הטוב ולמה כל העולם כולו מולידים והוא אינו מוליד וחשב על כן הקדוש ברוך הוא יודע שיצאו ממנו רשעים. וכמו שבאמת גם שורש הרע שבעולם שהוא עשו ועמלק גם כן עתידין לצאת ממנו ועל כן הניח הדבר לפני השם יתברך שמה שירצה יעשה. וכמו שלא בירך ליצחק מטעם זה שלא יתברך אילן של סם המות העתיד לצאת ממנו והניח הדבר להשם יתברך. וגם יעקב השיב לרחל התחת אלהים אני כי מנע וגו' וגם היא ידעה מזה ומה שאמרה הבה וגו' היינו שיתפלל להשם יתברך אבל הוא השיב מאחר שהשם יתברך הוא ודאי בדין כי הוא שופט צדק ומסתמא ידע שיצאו רשעים. וכמו שהרגישו השבטים ביוסף ורצו להרגו מפני כן שאמר עתיד זה להשיאם לבעלים כמו שאמרו בברא"ר פרשה פ"ד כן חשב גם הוא שעדיין לא ידע זה דאין פסולת בזרעו כלל ואפילו ברשעים ועל כן אמר התחת אלהים, שם דמדת הדין וכי אני אהיה דיין ואשב לדון במקומו ואומר שהוא עיוות משפט חס ושלום והלא בודאי הוא עשה כן שלא יוליד רשעים ולהוליד רשעים גם הוא אין רוצה כלל ומוטב שלא תלד. אבל עליהם אמרו בשבת (שם) לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה. וגם טעם לשון עצה כמו בדניאל התיב עיטא וטעם כי הם לא ידעו שיש להקדוש ברוך הוא עצות על כל דבר וחשבו דהואיל והם רשעים ימחו ואין להם תקנה. ובאמת לכל יש תקנה ועצה והשם יתברך יכול לעשות משנים שלג ומזדונות זכויות ולהמתיק את המר. ועז"נ בתורה לשון עצה ותושי' שבתורה יש עצות לכ"ד ומסיים הכתוב שם לי גבורה כי אורייתא מסט' דגבורה נפקא ומשם הם העצות לתקן כל מיני הקלקולים דעל כן בברכת הגבורות נאמר מחי' מתים סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים כי השם יתברך מתנהג בחסד ורחמים אין קלקול ורע כלל. אבל כשהרע גובר והשם יתברך יושב על כסא דין לפני זעמו מי יעמוד על כן במדה"ד עצמה שם הוא קבועת העצות שלה תיקונים ושיוכלו לזכות גם בדין והשם יתברך ממתיק את המר במר ולא במתוק כמו שאמרו בתנחומא בשלח ע"פ ויורהו ד' עץ עכשיו אתה צריך ללמוד וכו' ויראהו לא נאמר אלא ויורהו וכו' [ובשמו"ר (פרשה מ"ז) מבואר יותר שמשה הרהר למה נברא ואמר לו הקדוש ברוך הוא הכל לצורך וכך אמור עשה המר מתוק ודזה היה טענתו לא כך אמרת וכו' ואף עכשיו חלי מרוריתן וכו' יעוין שם במדרש ע"פ ויחל משה] דדבר זה לימוד עצה בידיעת דרכי השם יתברך כאשר הרע גובר חס ושלום שאין מקום להמשיך שפע ממדת החסד והרחמים שהוא בלא הגבלה וצמצום ויוכל חס ושלום הרע להתגבר יותר דשלוה לרשעים רע להם ורע לעולם רק למצוא עצות להמשיך שפע על ידי מדת הדין דוקא. וכענין יצחק ביקש יסורין והם מעבירין על דעת קונו לפעמים בביטול תורה ועבודה ומכל מקום הם כמלח הממתיק את הבשר. וכיוצא בו יש תיקונים גם לתקן הרע הקודם והכל במשפט וכדרך שאמרו דין דלא כתיב בי' אמת הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין והיינו דגם זה דין כי הוא אחד מדיני ומשפטי התורה לעשות גם כן לפנים משורת הדין וכמו שאמרו בב"מ דינא הכי אמר ליה אין דכתיב למען תלך בדרך טובים שג"ז דין ממש דזהו המתקת הדינים על ידי מדת הדין עצמה בדרכיו של השם יתברך להמתיק המר במר דוקא.
24
כ״הודוקא יצחק שהוא מדת הדין הוא הציל הרשעים ממדת הדין. והן הן גבורותיו שהוא כובש כעסו בדין וכבישה הוא מדת הגבורה שיכול לכבוש איזה דבר שלא יתפשט יותר והוא מתגבר נגד מדת הגבורה עצמה וכל זינא לזיני'. ושורש הרע נמשך מפסולת הדינין והצמצום שגרמו החושך וההעלם בעולם ועל כן אמר יצחק פלגא עלי שאני ומדתי הוא הגורם לזה ופלגא עליך כי ממך הכל דהא קריבית נפשי קמך שמסרתי נפשי כולה לך. וזהו ענין המתקת הדינין בשרשן שמחזיר הכל למקור ושורש העליון דשם הכל בקדושה וכולו טוב ואין דבר רע יורד מן השמים. ועל כן יצחק העתיר על בנים ואיתא בסוכה דהיפך כעתר היינו דגם הוא ידע כאברהם דסם המות עתיד לצאת ועבודה זרה נתפלל כי הלא השם יתברך יכול להפך הדבר ולעשות ממות חיים ומרע טוב וכמו שאמרו ע"פ והנה טוב מאד זה מות ויצר הרע שכשנמתק ונעשה מן הרע טוב הוא טוב מאד יותר מטוב בעצם. וכידוע המשל ממלך ששמח מבנו שהי' בשבי' וחזר אליו, הרבה יותר משמחתו בבניו שבביתו מעולם. והרי אין שום דבר עושה את עצמו והכל מהשם יתברך דעז"נ ואשר הרעותי דלולי השם יתברך ודאי לא היה מציאות כלל לשום דבר וגם מה שהוא ההיפך בעולם הזה הכל הוא ממנו ואם כן בידו להשיב הדבר לשרשו דעל ידי זה יתהפך הדבר לטוב מאד כשיחזור הכל למקורו וישובו לבית המלך מלכו של עולם.
25
כ״וובאמת כל התהפכות זה מרע לטוב מאד אינו אלא על ידי זרע יעקב ועל זה איתא דלא גלו ישראל אלא להוסיף גרים. היינו לקלוט כל מעט טוב הגנוז בתוך סטרא דרע שעל ידי זה הוא כל מציאות שלהם בעולם בשביל אותם פרידות טובות שעתיד השם יתברך להפריד מהם ולהרכיב בישראל. ואז הנשאר קוצים כסוחים באש יצתו שלהבת מדת הדין תלהטם. וכן מעט החיות דעשו שהשם יתברך בראו והניחו להתגדל בעולם הזה ואתה מחי' את כולם כתיב אותו חיות הוא נפרד והולך ממנו מעט מעט ונכנס בישראל אם על ידי גרים כר' מאיר מזרע נירון וכיוצא דבשם ישראל יכנו. או על ידי הרבה דרכים אחרים למקום כידוע למשכילים על דרך אמת עד עת קץ שלא ישאר בו עוד שום חיות יאבד מן העולם. ויצחק כשראה שנענה בתפילתו ידע שהשם יתברך הסכים עמו שיהפך הרע לטוב מאד חשב שזה בכלל זרעו ולא טעה בעצמותו כי הוא מצריך עיון באמת כן וכמשז"ל דעשו אין נקרא זרעו. רק טעה בעשו כי קודם קבלת הברכות לא נתברר עדיין דבר זה וחשב שפירוד הלאום מלאום היינו שיעקב כולו טוב שאין בו שום רע כלל והרע המתהפך לטוב מאוד זהו ברע דעשו.
26
כ״זונודע שיעקב מובחר שבאבות והוא דבוק במדה בפני עצמה ממדותיו של השם יתברך והוא מדת האמת ליעקב וגדול ממנו כי הוא דבוק בשם הוי"ה שהוא שם העצם המיוחד שלמעלה משאר השמות דאל אלהים מדת אברהם ויצחק שהם רק כינויים ומאחר שכולו טוב ומלא קדושה אין צריך לאהבתו וקרבתו וברכתו. אך עשו ידע שהוא הפסולת דמדתו ונמשך מן החושך שלו וכהיון עיניו שהי' על ידי ראיית פני השכינה בעקידה כי השם יתברך ישת חושך סתרו ולא יראני האדם וחי אם לא הסומא החשוב כמת ולפי שיצחק הוא מדת היראה אותיות ראי' שהוא מצד מדתו מדת הצמצום הוא כח הראי' בהקבלת פני השכינה וכמו שאמרו בשבת (שם) דמחוי להו יצחק הקדוש ברוך הוא בעינייהו שזהו מצד מדרגתו לכן הוצרך להסתמא מחיזו דהאי עלמא ועל ידי זה זכה לראי' ברוחניות.
27
כ״חוהנה האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב ואז כשכהו עיניו הגשמיים מפני הראי' הרוחניות מסתמא גם הוא היה יכול לראות ללבב והכיר יפה את עשו דעל כן נאמר כי ציד בפיו רצה לומר שהוא ידע זה דצידו רק בפיו ולבו בל עמו כלל. ומכל מקום מפני זה אהבו כי הרגיש בזה שהוא הפסולת של מדתו שממנו נמשך החושך הגמור דמחשיך אנפי בריין ויוכל להתהפך לטוב מאוד כשיתגלה סתרו יתברך שבתוך חושך זה ועל כן אהבו שבאהבה זה שיתקרב אליו בהתקרבות יגרום בזה שישוב לו למקורו שהוא מקור הקדושה וזה ע"י שציד בפיו שראה שרוצה על כל פנים להדתמות לפנים ולמראית עין לטוב. ובישראל גם ד"ז טוב כמו שאמרו ויפתוהו בפיהם וגו' ולבם לא וגו' ואף על פי כן והוא רחום יכפר וגו'. וכידוע דברי הרמב"ם (פרק ב' מהלכות) בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני דמה שבלב אין רוצה רק מצד היצר רע ועז"נ שפתי צדיק ידעון רצון וקבלתי הפירוש דגם כשרואה שאין רצון לבו עדיין לזה הדבור בפה לטוב שנקרא שפתי צדיק מועיל ללמד ולהמשיך רצון ללב גם כן. וחשב יצחק גם עשו כן מאחר שראהו על כל פנים מפתה בפה על זה אהבו להמשיכו אליו למקורו.
28
כ״טוכן רצה לברכו שיתהפך אז גם לבו לטוב דעל זה אמר ויתן לך האלהים שאמרו ז"ל יתן לך אלהותו. והכל מאת ה' שיקבל יעקב הברכות של התהפכות הרע לטוב מאוד שד"ז עיקרו מכח יצחק. והוא לא היה מברך ליעקב בזה שראוהו טוב גמור ובא לתקן חטא אדה"ר וחשב שאין מציאות לרע אצלו עוד כלל מאחר שהפריד הטוב מן הרע שנתערב בחטא אדה"ר. והאמת כן היה כי שרו של עשו שהוא שורש הרע כשנאבק עמו לא יכל לו להכניס בו שום דבר רע כי הוא כבר נבדל מהרע לגמרי. אבל מכל מקום נגע בכף יריכו היינו בדורות יוצאי יריכו שבהם יש אחיזה רע אבל גם זה בנגיעה בעלמא וכשזרח לו השמש נתרפא מצלעתו דסוף הכל גם את הנדחה והצולעה יקבץ כשיתהפך חשוכא לנהורא ויהי' לו ה' לאור יומם. אבל זריחה זו הוא לו דייקא דלכל האומות אדרבא אז חפי חשוכא כמו שאמרו החושך יכסה וגו' ועליך יזרח וגו' כי אור זה הגדול הוא מסמא את עיניהם התרוטות ועל כן אור זה נהפך להם לחושך והוא לתועלת להם לאותם הנשארים מהאומות שלא יעבדו לגמרי כי ישארו מהם עבדים לישראל כמו שאמרו ועמדו זרים וגו' אכריכם וכורמיכם והוא בשכר מצות ציצית (כמו שאמרו בשבת ל"ב:) היינו לבוש של יראת שמים כידוע דחוט של תכלת הוא גוון מדת יצחק אבינו ע"ה ומצידו הוא ברכת יעבדוך עמים וגו' על ידי יראת שמים יהי' מוראו על האומות. וזהו על ידי הרע שנתהפך לטוב דעל ידי זה נתהפך גם הרע דאומות מאותו הראוי להתהפך שיוכל להכיר על כל פנים מעלת ישראל ולרוץ לעבדו שלכך נבראו דכל העולם כולו לא נברא אלא לשמש לצורת אדם האמתי דאתם קרויים אדם אבל מי שכולו טוב מתולדה שאין בו רע כלל אין לו שייכות עמהם.
29
ל׳ואמר לו הוי גביר לאחיך כפי מחשבתו שהוא עשו היינו שיתהפך לטוב מאוד ויהי' גדול בזה מיעקב דבמקום שבעלי תשובה עומדין אין וכו' וזהו טעם לשון גביר רצה לומר שהוא יהי' בהתגברות יותר כי בע"ת צריך התגברות יותר נגד היצר ועל ידי זה יהי' מוראו עליו וישתחוו וגו' גם כן כי הבעל תשובה צריך להיות דבוק במדת היראה ביותר ועל ידי זה גם צדיקים גמורים יראים ממנו. והשתחואה הוא ביטול שמחמת יראה ולא אמר בברכה זו ויעבדוך וגו' גבי אחיו כי הוא חשב שמברך לעשו ולא עלה על דעתו שיעקב יעבדנו חס ושלום רק לפי שכשמתגלה סתרו ית' שבחושך שהוא אור הנעלם הוא גילוי אור עליון למעלה מעלה מאור המושג ונעלם עד שהוא כאין נגדו על זה שייך לשון השתחואה שהוא הביטול להיות כאין וכעפר. אך כשחזר וסיפר הברכות לעשו אמר לו ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים והנה לשון זה לא אמר בברכתו כלל על אחיו, אלא על עמים. אך כשנודע לו שבירך את יעקב וידע שכל ברכות אלו שייכים ליעקב כשמתלבש בלבוש דעשו היינו שנראה גם כן רע רק אצלו הוא על הלבוש כי מעמקי הלב גלוי וידוע שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב וכו' היינו אף העיכובים שבלב שנוטה לרע הוא גם כן רק בהתגלות לבו מצד השאור שבעיסה היושב על מפתחי הלב ושעבוד מלכיות שהם החוחים הסובבים לשושנה ומלבישים אותה זה מבחוץ וזה מבפנים. אבל הכל רק לבוש ולא העצמיות שהוא עומק לבו ששם עיקר חיות עצמיותו זה דבוק בהשם יתברך כמו שאמרו ע"פ צור לבבי וגו' שהקדוש ברוך הוא לבן של ישראל. וידע דאף דיעקב כולו טוב מכל מקום יוכל להתלבש עדיין פעמים בלבוש דעשו והריח ריח בגדיו שהם הלבושים דעשו שאמרו ז"ל ריח בוגדיו שהפושעים דישראל הם מצד הלבושים דעשו המלבישים אותם בשאור שבעיסה ושעבוד מלכיות. וראה שגם הם מריחים כריח שדה וגו'. ואמרו ז"ל (בשבת) שדה של תפוחין והוא מ"ש מה תפוח פריו קודם לעליו כך ישראל הקדימו נעשה לנשמע וזהו במעמד הר סיני שהיו כל הנפשות מישראל כולם שבכל הדורות ואפילו הפו"י ובשבילם הוצרך הכפיית הר כגיגית שהוא הכפיי' עד שיאמר רוצה אני דמהני כפיה. אף דהוא רק בפיהם ולבם לא נכון זהו בהתגלות הלב לבד ולא במעמקים. מה שאין כן באומות הם בהיפך שהמעט טוב שיש בהם אינו בעצמיות רק דרך לבוש ואפילו מה שהוא בלב על זה נאמר אין חפץ לכסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו שהוא חיצוניות הלב לא שיכנס הבינה שבלב למעמקיו שאינו רוצה בזה כלל. ועל כן לא כפה לאומות שלא רצו לקבל התורה אלא לישראל שהם רצונם בכך שיכפה אותם לעבודתו ית'. וכן לעתיד אם אין הדור זכאי נא' כי ביד חזקה וגו' אמלוך עליהם והוא ככפירוש דמ"ת ואנו מקוים ומצפים לזה דכל כי האי רתחא לירתח עלן ולפרוקינן מה שאין כן האומות אף על פי שאם כפאום על כרחם היו מתרצים מכל מקום הם לא רצו זה שיכפום כי מה שלא רצו לקבל התורה היה מצד עצם רצונם שאין רוצים לעשות רצונו יתברך כלל ולא מצד השאור המסית כלל.
30
ל״אובעבודה זרה (ב' סוף ע"ב) דעתידים אומות לטעון כלום כפית עלינו הר כגיגית והשם יתברך משיבם הראשונות ישמיעונו וכו' היינו דגם אם כפאם לקבל לא היו מקיימים דאם הלב באמת אין רוצה מה תועלת בכפירוש שיאמר רוצה אני ואנו יודעים דבלבו אין רוצה ואין זו קבלה לכשתסור הכפיי' לא ירצה ולא יקיים. וממתן תורה ירדה שנאה וחורבה לאו"ה (כמו שאמרו בשבת) היינו דמשנבחרו ישראל לעם בפני עצמו דלבדד ישכון ובגוים לא יתחשב היינו אפילו אותם הראוים להתדמות לגוים מצד מעשיהם מכל מקום לא יתחשבו עמהם דאף על פי שחטא ישראל הוא ונחשב בכלל ישראל לכ"ד. וזהו הבירור וההבדל הגמור שבין ישראל לעמים מכל מקום נדחו על ידי זה כל האומות מעתה שנפרדו לגמרי ואין להם שייכות עוד עמהם ועל ידי זה הוא השנאה והחורבה להם מאחר שאין להם עוד שום חיבור עם ישראל כי אהבת השם יתברך אינו אלא ליעקב ואת עשו שנאתי כתיב והיינו לפי שהוא שונא את יעקב אחר שנפרד ממנו לגמרי והם ב' הפכים זה לזה.
31
ל״בואחר שקבל יעקב הברכות אז נפרד לגמרי. כי בתחלה בלקיחת הבכורה היה הפירוד רק לחלק הטוב שביעקב מן הרע דעשו וזה מצריך עיון. אבל עדיין היה לו חיבור עם הפו"י שבזרע יעקב ומצד הזה היה אהבת יצחק שחשב שגם הוא שהי' עליו שם ישראל הוא בכלל הפו"י ראוי לברכה ולא ידע שהקדוש ברוך הוא שונאו. עד אחר קבלת יעקב הברכות שנתברר שרק הבוגדים שמזרעו הוא שמריחין כן ואין לעשו יחס גם עם הפושעים שבזרע יעקב כי הוא בכלל כל האומות ועל כן כשנכנס אחר כך עשו ראה שנכנסה עמו גיהנם כמו שאמרו בברא"ר (ריש פרשה ס"ז) ולא הפעם הראשון הוא שנכנס אצלו אלא שאז נדחה לגינהם לגמרי כי נתברר שאין בו עוד תוחלת ואין לו עוד שייכות לשם ישראל ולפו"י על כן אמר לו כל אחיו נתתי לעבדים כי גם הוא בכלל יעבדוך עמים.
32
ל״גומכל מקום דייק ואמר גביר שמתיו לך לו ביחוד ועל העבדות לא אמר אותך נתתי כי עשו מצריך עיון שנק' ישראל מומר הרי היה לו עדיין קצת שייכות לשם ישראל ופו"י דעל כן זכה להיות ראשו קבור במערת המכפלה בעיטפירוש דיצחק ומ"ש אחר כך כל אחיו לא קאי עליו עצמו דל"ש לשון כל. אף דגם בברכת יעקב נאמר ל' רבים לאחיך וישתחוו בני. היינו דלחד ברא קרו בני כדאיתא (בבבא בתרא) אבל ל' כל ודאי לא שייך על חד. רק רצה לומר על בניו דבני אחים נקראים אחים כמו שאמרו באברהם ולוט אנשים אחים אנחנו ועבדות לא נזכר בברכה על אחיו רק על עמים ובניו שפיר הם בכלל כל העמים ואין להם שום שייכות לשם ישראל עוד. אבל בברכתו לעשו אמר לו ואת אחיך תעבוד וזה חידש עתה בברכתו לו שגם הוא עצמו יעבוד וזה לבד הוא הברכה לו כי הרגיש שאין ראוי לברכה מעתה ורק מה שהשם יתברך בראו ונותן לו חיות מה שראה גם בו צורך בבריאה ולא להוסיף עוד ועל כן מ"ש תחלה הנה משמני וגו' אמר בל' הנה דמשמע שזה דבר נכון ומזומן לפניו ולא שהוא ברכו בזה כמו שאמרו ליעקב ויתן וגו' רק שסיפר לו מה שרואה ברוח הקודש מה שהוא מוכן לו מהשם יתברך. והוא ברכו שיעבוד ליעקב שזהו תכלית שלימות עשו וכל האומות כשיהיו עבדים לישראל. ורק כאשר תריד שתהי' בתכלית הירידה אז ופרקת וגו' שזהו ירידתך. אבל מעלתך הוא שתעבדנו. ואיתא על זה והי' שהוא לשון שמחה ואף על פי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים אפילו מאו"ה היינו שאר אומות אבל עמלק מזרע עשו כתיב בי' תמחה ואפילו גרים אין מקבלים מהם וכן לעתיד לא ישאר מהם כלום דכל זמן שיש מזרעו בעולם אין השם שלם והכסא שלם ודאי השם יתברך שמח במפלתו. ושורש הפריקת עול דישראל מעליו שבעשו הוא בכח עמלק וזהו תכלית הירידה שלו ולעולם מפלת עמלק הוא כאשר רוצה לפרוק עול של ישראל מעליו.
33
ל״דוזהו שמחת ימי הפורים ועיין שם (במגילה י' סוף ע"ב) בפתח פתחא והי' כאשר וגו' ישיש וגו' ומי חדי וכו' לאחרים משיש עיי"ש ברש"י דאויבי ישראל שמחו ולכאורה מה פתיחה הוא זה לענין המגילה ונס דפורים ומה נפקא מינה אי שמחו תחלה רק משום דשם נמי והיה לשון שמחה לומר שאף על פי שאין השם יתברך שמח במפלתן של ישראל חס ושלום בזה הוא שמח במה שמשיש על ידי זה אויביהם ועיקר אויבי ישראל הם זרע עמלק ובמגילת אסתר שכתוב סתם והרוג בשונאיהם והכוונה על עמלק והם הם שהיו שמחים לפרוק עול ישראל מעליהם לגמרי. כי מה שישראל נמצאים בעולם זהו גם כן לעול על עמלק כמו שמציאות עמלק הוא לעול על ישראל שהרי על ידי זה אין השם והכסא שלם כך בהיפך להם כי הם זה לעומת זה ועל כן לא היה מי שחשב וגזר לאבד לגמרי כל זרע ישראל אלא המן שמזרע עמלק שכמו שהמצוה למחות שמו וזכרונו לגמרי מן העולם כך חשב הוא להיפך ומחשבתו נהפכה על ראשו כי כך ענין עמלק להיות כל פעולותיו נהפכים עליו וכאשר הוא בתכלית הגיאות הוא בתכלית הירידה והשפלות וכל מעלתו הוא כשיהי' עבד לאחיו. והמן כשהי' תחלה עבדא דמזדבן בטולמי למרדכי אז היה בשלימות מעלתו וכשהתחיל להתגאות ולפרוק עול ישראל התחילה ירידתו וכל מה שנתגאה יותר כפי השעה המשחקת לו. על האמת היה לו ירידה יותר וכמו בתכלית גאונו שהתפאר אף לא הביאה וגו' וגם למחר וגו' ועשה העון ואמר למלך על האיש שחפץ ביקרו שחשב למי יחפוץ וגו' שהי' אז בתכלית הרוממות לפי מחשבתו באמת אז היה בתכלית הירידה והשפלות כי הי' זה באמת הכל בהיפך כדי להאבידו ולא לרוממותו כלל. וכן כשהם בתכלית השמחה על מפלת ישראל חס ושלום אז הוא תכלית עצבונם ואבלם ועל כן אמר הנביא שישו ושמחו בת אדום וגו' גם עליך תעבור כוס וגו' שציום לשמוח כי על ידי זה גם עליך וגו'. וזהו השמחה דישיש ה' וגו' מה שהם ישושו על ידי זה שמחה לפניו כי זהו עיקר הגורם למחיית עמלק שהי' אז על ידי השמחה שהי' להם ובזה ממילא מתבטל הרע מישראל כי כל חטאי ישראל גם כן הוא רק כל זמן שזרעו של עמלק מצויים בעולם שהם שורש השאור שבעיסה ושעבוד מלכיות המעכבין רצונינו מלעשות רצונו יתברך שזהו פירוד אותיות השם ב' הראשונות מהאחרונות. שאין השם שלם היינו שאין יחוד אחד לרצונינו עם רצונו ית'. שב' ראשונות הם רומזים לרצונו יתברך שהם חכמתו ובינתו יתברך כידוע, וב' אחרונות הם הרצונות של זרע ישראל בניו של מקום כידוע דהם בסוד אבא ואמא בן ובת והד' עתיקים אין כאן מקום ביאורם. וזהו ראש שמחתו יתברך כאשר יתחברו יחד אותיות השם ויהי' יחוד הגמור וכל כונת הגזירה דהמן היה לתכלית זה שיגרום שמחה לאויבי ישראל הם זרעו של עמלק ויבוא למחיית עמלק. ועל כן פרק זה הוא פתיחה דהא פרשתא דמגילת פורים כי זהו עיקר שמחת פורים שנובע מאותה שמחה שלהם דנהפוך הוא.
34
ל״הועל כן התחלת המגילה ממשתה אחשורוש שהי' גם כן שמחתו על דמטו שבעים ולא אפריק (כמו שאמרו מגילה י"א:) אחיו של ראש (כמש"ש.) הוא נבוכדנצר שהוא רישא דצלם הטמא כי הוא גם כן משורש דראשית גוים דעכי אם רפינו את בבל ולא נרפתה שלא רצו להכניס מזרעו תחת כנפי השכינה כמו שאין מכניסין מזרע עמלק. וכן אחשורש נתחבר להמן וגם אז אחר שהסכים בגזירה נאמר שישבו לשתות. ועל ידי זה השיב השם יתברך אפו מעל בני ישראל כמו שאמרו בנפול וגו' פן וגו'. וזהו והי' כאשר וגו' ממש כח השמחה דלהטיב שהי' בחשק ושמחה ונמשך ממקור החסד המרבה להטיב כן מה שישיש את שונאי ישראל להרע חס ושלום זהו גם כן המשכת חסדים טובים לעמו ישראל כי על ידי זה יבוטל הדבר ואדרבא יהפך הגלגל עליהם ויהי' מזה אדרבה שמחה ומשתה לישראל והמן הכניס עין רע בקדושת הזמנים דבני ישראל דמפקי לכולי שתא בשבת היום פסח היום דעבודה זרה כל קנאתו של אותו רשע על בני ישראל שעיקר הקדושה אצלם בשביתה ונייחא ועל ידי זה ממשיכים קדושה לימי המעשה שיוכלו גם כן לישב על התורה ועבודה ולא יצטרכו לייגע בענייני העולם הזה ומלאכתן מתברכת כמו שאמרו בחסידים הראשונים מה שאין כן בגוים דיום ולילה לא ישבותו אבל כשישראל אוכלין ושותין ושמחים עוסקין בשירות ותשבחות ואו"ה בדברי תיפלות ובכוסו אדם ניכר וזהו המועד שנוסד עוד על מפלת המן שחייב לבסומי בו להיות ניכר בכוסו שבו הוא ההכרה לתוקף קדושת ישראל כי נכנס יין יצא סוד ונתגלה הנעלם שבמעמקי לבו דישראל קדושים דביקים במעמקי לבם בקדושת השם יתברך צור לבבם וחלקם ויונקים מקדושת השבת דקבוע וקיימא וממנו ממשיכים קדושה לכל הזמנים דישראל מקדשי ומשם הקדושה חופפת עליהם בכל ימות השנה כולה ואפילו שהנגלה ל"י כן. ומאומות בהיפך אפילו פושט טלפיים בנגלה בפנימיות אין להם שייכות לקדושה כלל וסורו טמא קראו למו על מעמקיהם.
35
ל״ווקדושת המעמקים דישראל שהוא סוד שאי אפשר להתגלות כלל בעולם הזה הוא המתגלה בפורים על ידי הביסום יום אשר נחו היהודים מאויביהם שזכו לטעום בחול מעין המנוחה דשבת שאז הוא זמן דמחיית עמלק והי' בהניח וגו' תמחה וגו' ובהניח הוא קדושת השבת מנוחה שלימה שאתה רוצה בה שזכו לזה יעקב ובניו שינוחו בו. ויעקב ובניו הם י"ג ויוסף נחלק לב' הם י"ד ועם יוסף הם ט"ו והם י"ג וי"ד ימי המחיי' דעמלק וי"ד וט"ו ימי הנוח. ואסתר סוף כל הנסים הוא סוף כל קדושת הזמנים עד שהגיע לקדושת יום שאין בו שביתה ממלאכה דיום טוב לא קבילו רק משתה ושמחה. והוא נעוץ בתחלתן של קדושת הזמנים שהוא קדושת יום השבת שהוא ראש כל הנסים בבריאת עולם כולו יש מאין והכל בשביל ישראל אלא שלא נעשה באתערותא דידהו ושהם מקדשי דעדיין לא היו בעולם והסוף שהוא ימי הפורים בו נתגלה דגם כל הקדושה דישראל מקדשי אינו מצד עצמם והשתדלותם רק הכל בקדושה דקבוע וקיימי בקרבם וזה מתברר בשעת הביסום עד שלא ידע כנ"ל דמתגלה דעצמיותם כולו קודש לה'.
36