ישראל קדושים ח׳Yisrael Kedoshim 8
א׳ושלש קדושות נאמרו בתורה והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' היינו מה שהאדם מתקדש מעצמו בהשתדלותו ואתערותא דילי'. וזהו ההתחלה שצריך להיות מצד האדם באתדל"ת והשתדלותא דידי' כי הוא העיקר בעולם הזה שהוא עולם הבחירה ואחר כך זוכה להקדושה שיש לו בשורש מורשה מאבות שנוצר מזרע ישראל קדושים והוא כבר קדוש בתולדה מאבותיו דאף על פי שחטא ישראל הוא ואפילו פושעי ישראל עדיפי מנביאי אומות העולם ודבר זה לא בהשתדלותם רק מצד הקדושה שבתולדה בכל זרע ישראל. וזהו החילוק שבין ישראל לגרים שאמרו (קידושין ע' סוף ע"ב) זו מעלה יתירה דבישראל כתיב והייתי להם וגו' ואחר כך והמה וגו' והיינו שהשם יתברך הוא על כרחם להם לאלהים רוצים ולא רוצים וכמו במתן תורה שכפה הר כגיגית וכן לעתיד ביד חזקה וגו' אמלוך וגו' וזהו רק בישראל מצד הקדושה שלהם בתולדה מאבותם מה שאין כן בגרים. ואחר כך כי קדוש אני היינו מה שהשם יתברך מקדש האדם מלמעלה שזהו עיקר ושורש ומקור כל הקדושה דישראל. וכמו שאמרו קדושים תהיו כי קדוש אני ה' ואתם הדבקים בה' וגו' צריך שתהיו כמוהו ורבותינו ז"ל אמרו יכול כמוני תלמוד לומר וכו' קדושתי למעלה וכו' היינו משום דקדושים תהיו פירש בזהר שם (פ"א.) תהיו ודאי מדלא אמר היו. והיינו מתוך דביקותם בשרשם במקור הקדושה ואם כן סלקא דעתך כמוני דאין שום טומאה חוצצת בפני קדושתו יתברך וכמו שאמרו ועברתי וגו' אני ולא מלאך וכו'. כי מצרים מלא טנופת עבודה זרה ואי אפשר לקדושת המלאכים ליכנס שם. וכן בבית הכסא אומרים התכבדו מכובדים קדושים וכו' כי לקדושתם אין יכולים ליכנס למקום טינופת. מה שאין כן השם יתברך עצמו שאמר בשיר היחוד כל טנופת לא תטנפך וס"ד דגם ישראל כן שקדושתם למעלה מקדושת מלאכי השרת ויוכלו להשתקע בכל מקום שישתקע ועם כל זה הקדושה לא תזוז. ועל זה אמר אני ה' קדושתי למעלה דזהו שם הוי' המורה על כל קומת הקדושה כולה עד רישא דכל רישין כנודע והגם שהכל יחוד אחד ואורייתא וישראל וקודשא בריך הוא כולא חד והם ג' קדושות הנ"ל. אורייתא הם מה שהאדם משתדל בעצמו על ידי התורה שהיא עיקר הקדושה כמו שאמרו בזוהר קדושים שם. וישראל הוא קדושת כל הכנס"י בשורשם מאבות. והקדוש ברוך הוא הוא מה שהוא מקדשם בקדושתו שלמעלה והכל אחד ביחוד גמור. ומכל מקום קדושת ישראל הוא למטה שהם יונקים מהקדושה שלמעלה המשפיע לקדושה שבהם מעצמם ומאבותם, ועל כן צריכים לקדושת עצמם גם כן. ואף דאני ה' השוכן בתוך טמאותם כתיב. מכל מקום הכל כפי הכנת האדם עצמו מלמטה ואפילו פושעי ישראל כפי הכנת הקדושה שיש בשורשם מאבות מה שלא ניתק מהם בהגדלת החטאים כי אי אפשר לנתק הכל כל השורש דיהדות. ומכל מקום הוא מתמעט והולך על ידי החטאים ולעולם השראת הקדושה דלמעלה כפי הקדושה דלמטה.
1
ב׳ויצחק הוא הראשון שנימול לשמונה להיות מלידה מבטן מקודש להשם יתברך שזהו השורש דישראל המקודשים להשם יתברך בתולדה בלא השתדלותם ועל כן נאמר בו צחוק עשה וגו' כל השומע יצחק וגו' שנתרבה הצחוק והחדוה בעולם בלידתו ונא' ויעש משתה גדול ביום הגמל וגו' ולא נמצא מקודם משתה בתורה וזה היה ביום ה"ג מ"ל כי שמחת ה' במעשיו היינו בעולם שברא נשלם אז בלידת יצחק. ומילתו לשמונה שזהו האות הברית שבבשרו דמקודש לשמים. דעבודה זרה היה כלל הבריאה בשביל ישראל. ובפסחים (ע"ט:) פירש על הסעודה דלעתיד כשיגמול חסד עם זרעו של יצחק. היינו כשיבורר מעלת וקדושת ישראל אחר כל הבירורין שעברו עליהם בכל ימי עולם הזה בכל הדורות בכלל ובפרטים. ונק' עיין שם יצחק כי אברהם נקרא בחגיגה תחלה לגרים וישמעאל גוי הוא מה שאין כן יצחק דכבר הורתו ולידתו בקדושה. עשו נקרא בקדושין ישראל מומר כי כל זרע יצחק זכו לשם ישראל. אלא דעד שלא בא יעקב להיות חוט המשולש שלא ינתק עדיין היה אפשר לינתק ועשו ניתק מעליו קדושת היהדות שהיש לומר מאבותיו ונעקר מקדושת ישראל לגמרי על ידי עונותיו. מה שאין כן בזרע יעקב אבינו ע"ה שמטתו שלימה דאי אפשר לנתק שם ישראל ממנו לגמרי אפילו יגדיל עונות עד לשמים. וג' אבות הם נגד קדושות הנזכרות קדושת אברהם שהוא תחלה לגרים ואב המון גוים דגם הגרים נקראים זרעו הוא הראשון לקדושה דהשתדלות אדם באתערותא דילי' שמתחלה עובד עבודה זרה וכו' ואברהם אבינו הכיר את בוראו ומסר נפשו על קידוש השם. ואחר כך יצחק כבר נולד בקדושה מאבותיו וכל השתדלותו להחזיק קדושה זו שבתולדה להיות גם ממנו מורשה לזרעו דהם זרע יעקב שנשאר בהם כח יצחק. וקדושת יעקב אבינו ע"ה שהוא צורת האדם שבמרכבה במראה הנבואה שמדמין הצורה ליוצרה הוא זכה לשורש הקדושה עד שנקרא אל כמו שאמרו ז"ל ע"פ ויקרא לו וגו' היינו להיות כמוהו ממש ורק על כל ישראל אמר יכול כמוני וכו' דאי אפשר. וגם זה רק בעולם הזה מצד שיש מקום לטומאה ורע ושאור שבעיסה. אבל לעתיד איתא שעתידים צדיקים ליקרא בשמו של הקדוש ברוך הוא דהיינו שיהיו כביכול כמוהו דאז יעשה חדשה דנקבה תסובב גבר. הרומז לקודשא בריך הוא ושכינתיה שהוא כנסת ישראל כידוע. ויעקב זכה לזה גם בעולם הזה דעכי אם (תענית ה' ע"א) דלא מת. ולא כאליהו דעלה לרקיע ונתהפך למלאך רק צורת אדם שלו קיים לעלמי עד כי הוא הצורה שבכסא הכבוד וממנו הוא ההמשכה גם לקדושה שלמעלה בשורש ובתולדה לכל זרעו אחריו.
2
ג׳והם הג' שמות שאמרו בקהלת רבה שיש לכי אם אחד שקרא לעצמו והוא בהשתדלותו ואחד מאחרים מאבותיו ואחד שבס' תולדתו הוא מצד השורש דחלק ה' עמו. וזהו ליעקב חבל נחלתו דייקא לאחר שנעשה חבל הנפקע מג' דעל כן מטתו שלימה שאי אפשר לנתק שם ישראל כי כבר קשר ודיבק קדושת ישראל עם קדושת ה' אלהים חיים והם חלק ממנו, וכמו שמברכים על חכמי ישראל ומלכי ישראל שחלק מחכמתו ומכבודו כי הם חלק ממנו דוגמת האשה בעולם הזה עצם מעצמיו ובשר מבשרו מצד תולדתה והשם הוא שורש חיות האדם כמו שאמרו כל אשר יקרא וגו' כידוע. ונגד אלו הם קדושת ג' מצות המגדירות ומבדילות בין ישראל לעמים שהאומות מתקנאים בהם וגוזרים עליהם כמו שאמרו (ראש השנה י"ט.) דגזרו שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות. והתורה הוא קדושת ישראל בהשתדלותם כנ"ל שזה מורשה קהלת יעקב ולא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום וגוי שעוסק בתורה חייב מיתה כי אי אפשר להם להגיע לשום קדושה בהשתדלותם כלל דאף שניתן להם ז' מצות בני נח הם רק להגיע מזה למדת ד"א שקדמה לתורה ואם ישמרום כראוי יוכלו לזכות להיות עבדים לישראל כמו שיהי' לעתיד. והאומות מתרגמים התורה יונית ואומרים אנו ישראל כמו שאמרו ז"ל בשמו"ר וד"ז גזל בידם לנגוע בנחלה שאין שלהם כי התורה ירושת או ארוסת ישראל ומסטורין שלה בידיהם ואין לאו"ה שום שייכות עמה. והמילה לבנים הוא הקדושה שבידם מאבות שהאב מל את בנו ובלא דעתו וידיעתו מכניסו לקדושת ישראל. כי הוא כן בשרשו מאבות וד"ז אות הברית דזרע ישראל כי כל הגוים ערלים ואפילו המולים שבהם כדתנן בנדרים שאם יחשבו למול גם כן לא יועיל להם ולא יוכלו להגיע לשום קדושה על ידי זה כי הם נשארים ערלים כמקדם. דקדושה זו הוא רק בישראל. ואצלם בהיפך דאפילו הערלים נקראים מולים כי אותה קדושה אי אפשר לנתק כלל אלא שבמעשה המילה הוא מוסיף כח בהתגלות הקדושה בו בפעל ולא בהעלם בלבד.
3
ד׳ושבת הוא הקדושה דקבוע וקיימא שמצד השם יתברך דלא ישראל מקדשי לי' שכבר נתקדש בתחלת הבריאה אלא שהיתה מתנה טובה בבית גנזיו שגנזה מרשעים שלא יהנו מקדושה זו ונתנה לישראל דעז"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם כמו שאמרו (בשבת י':) דזהו הקדושה שלמעלה שהקדוש ברוך הוא מקדש להאדם מישראל ביום השבת שזוכה לנשמה יתירה בהשפעת הקדושה שמלמעלה כפי מה שהוא כלי מוכן בב' הקדושות שמלמטה הקודמות כנזכר. וד"ז הוא גם כן אות ברית ביני וביניכם ואין שייכות לגוים דגוי ששבת חייב מיתה דהם אין להם שייכות לשום קדושה רק למדת ד"א וצריכים לעמל מלאכה בעולם הזה להיות חורשים בשעת חרישה וכו' להכין לטוב לפני אלהים זרע ישראל מה שאין כן כשישבתו יהיו אוכלים ושותים ופוחזים ועוסקים בדברי תפלות. ורק ישראל שהם קודש לה' ראשית תבואתה שהם תרומת העולם להשם יתברך שיש בעצמיותם קדושה ניתן להם דרך מתנה מלמעלה קדושה זו שביום השביתה שהוא מה שהשם יתברך מקדשם גם בשביתה מהשתדלותם וכשאוכלים ושותין עוסקים בשירות ותשבחות דהם מתמלאים עוד בקדושה יתירה על ידי האכילה ושתיי' שבקדושה. ועל כן כל חפץ האומות לעקור ולבטל ג' קדושות אלו חס ושלום מישראל. ועמלק שהוא הראשית גוים על כן עיקר התעוררותו בזה והוא מזרע עשו שכבר היה תחלה נקרא בשם ישראל ונחשב לזרע אברהם ויצחק עד שעקר שם זה ממנו על ידי מעשיו.
4
ה׳וג' קדושות אלו נגד ג' אבות דב' אלפים תורה התחילו מאברהם אבינו ע כמו שאמרו (בעבודה זרה ט'.) וכמו שאמרו בברא"ר (פרשה ס"א) דנעשו ב' כליותיו כב' מעינות ונובעות תורה כי הוא התחלת ההשתדלות שמצד האדם כנ"ל. ויצחק הוא הראשון הנימול לשמונה. ויעקב הוא הראשון שזכה לקדושת השבת כמו שאמרו ז"ל ע"פ ויחן שקבע תחומין וא' לפי שכתוב בו שמירת שבת זכה בלא מדה וכ"נ בשכר השבת והאכלתיך נחלת יעקב אביך ואיתא בשבת (קי"ח ריש ע"ב) שהוא בלא מצרים לא כאברהם וכו'. היינו דקדושה שבאדם מצדו או מצד אבותיו שהוא קדושת בשר ודם הוא בגבול מה שאין כן קדושת יעקב שהוא קדושת השבת דהשם יתברך מקדש זהו בלא גבול. כי קדושת השם יתברך אין לה גבול כלל ועשו מצד הבחירה שבידו בעולם הזה היה יכול לבחור בטוב ולזכות לב' הקדושות שמצד האדם שהי' בידו מאבותיו. ואף שכבר נאמר לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק זהו מצד הידיעה דהשם יתברך שיודע מה שעתיד לבחור ואין זה סותר להבחירה בשעתה שביד האדם בעולם הזה כנודע. אלא שהוא בחר ברע ונעקר מחלק הטוב ועל כן נגד השתדלות דישראל בתורה בקדושה שמצריך עיון בהשתדלותו אינו יכול לקטרג כלל כי היה לו גם כן להשתדל בטוב. ולכן כל זמן דהקול קול יעקב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו ועמלק לא בא אלא ברפידים כשרפו ידיהם מן התורה. וכל כחו בזה הוא אשר קרך שרוצה לקרר הלבבות דבני ישראל מאש התורה דהכה דברי כאש ולרפות התלהבותם וחשקם. שזהו שורש והתחלת כח היצר רע באדם שהוא עצמו כח האומות שהם שורש הרע שיש בעולם שמהם מתפשט השאור ללבבות דבני ישראל גם כן.
5
ו׳והשורש דעמלק שהוא הראשית דגוים וראשית כח הרע שבעולם ושבלב הוא כח הקרירות ורפיון ידים מהשתדלו בטוב. ונגד קדושת המילה שבתולדה שהי' גם לעשו אלא שנאמר בו דם שנאת ואמרו ז"ל (בברא"ר פרשה ס"ג) זה דם המילה ועז"נ ויזנב וגו' שהי' חותך מילותיהם וכו' שהוא מאס ולעג מזה והי' מקטרג ואומר שאין זה כלום והא קמן דנחשלים שאמרו ז"ל דענן פולטן הרי שאין בהם קדושה אף שנימולים. ובאמת הענן הי' רק הגנה דלשעה וכל הקלקולים דישראל נוגעים רק לפי שעה דעולם הזה אבל שורש קדושת הברית שבתולדתם קיימת לעולמי עד ומצילתם מדינה של גיהנם כמו שאמרו (עירובין י"ט.) דאפילו בבועל ארמית א' רק דממשכא ולא מבשקר. והמשוך צריך לימול שנית רק מדרבנן משום מראית העין ומן התורה הרי הוא מהול גמור. ועל כן אברהם שהוא רק יראה לעינים לא מבשקר ואין מצילו שמצד האדם צריך לשמוע לגזירת חכמים שהם גזרו על האדם מצד האדם שיש טעות לרואין אבל ה' יראה ללבב דן על פי משפט התורה שמן השמים ומציל גם אותן. ונגד קדושת השבת שאין לו שום שייכות נאמר ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוקים כי אלו שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין ולא היה לשום אומה ולשון שליטה בהם כי מי מכניס ראשו בין לביא ולביאה כשנזקקין זה לזה שזהו קדושת השבת ביחוד הגמור דאתם הדביקים וגו'. אלא שצריך ג' תנאים להיות מנוחה שלימה שהשם יתברך רוצה בה כמו שאמרו בנוסח תפלת אתה אחד. א' מנוחת אהבה ונדבה, היינו שיהי' לבו נודבו למנוחה זו מצד אהבת השם יתברך כי בו שבת ולא שעושה מעצמו מפני עצלותו ועייפותו ושחפץ במנוחה להנאת עצמו. ואף שאמרו משבח אני את העצלים וכו' היינו דעכ"פ הוא עצל ונשכר שניצול מהחטא ויש בידו שכר מצוה שלא לשמה אבל אין זה עשי' לשמה שהקדוש ברוך הוא רוצה. וב' מנוחת אמת ואמונה היינו שיהי' מנוחתו באמת במעמקי לבבו שיהי' אצלו כאלו כל מלאכתו עשוי' ולא שנשמר במעשה ומכל מקום לבו טרוד בעסקיו ובמלאכתו. ואמת נקרא מה שהוא נוקב ויורד בכל מעמקיו אבל מה שהוא רק בהתגלות, ובלבו אינו כן זהו רק לפנים ולעיני בני אדם שרואים רק לעינים ואינו אמת דהקדוש ברוך הוא שחותמו אמת רואה ללבב שזהו עיקר האמת דתכון לעד והוא רק כאשר הוא כן גם בפנימיות הלב. ואף דהרהור מותר מצד הדין מכל מקום אין זה מנוחה שלימה שהרי אותו חסיד שחשב לגדור נמנע ולא גדר מפני כן שמע מינה דג"ז נחשב ביטול למנוחה השלימה הראוי' להיות בשבת ליראי ה' היודעים שהשם יתברך צופה ויודע הנסתרות שבלבבם דעל דבר המסור ללבעל זה נאמר ויראת מאלהיך. והג' מנוחת שלום ושלוה השקט ובטח לאפוקי מי שהמנוחה לו לעול ולצער ולדאבון נפש וכעין אוכלסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי והוא יגע על ידי המנוחה יותר מעל ידי המלאכה מפני חשקו למלאכה או מפני צערו ע"י שיחסר לחמו על ידי זה וכיוצא ורצון השם יתברך במנוחה שיהי' לו על ידי זה שלום ושלוה ושיהי' לבו שוקט ובוטח בהשם יתברך כי מנוחה זו הוא מקור הברכות ואז הוא מנוחה שלימה וגו'.
6
ז׳ונגד אלו הג' הוא ואתה עיף נגד הראשון. ויגע נגד השלישי. ולא ירא אלוקים נגד הב' המסור ללב והגם שמכל מקום אף שאינו בשלימות ולשמה גמור כיון דקיים בפעל המעשה הרי זה צדיק גמור דלא גרע מסלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני וכו' (ראש השנה ד'.) מכל מקום עמלק יש לו אחיזה וטענה ועדיין לא הגיע לגדר מחיית שמו ושיהי' השם שלם והכסא שלם שזהו כשיהי' בשלימות הגמור כמו שהי' יעקב אבינו ע"ה וכראוי לצורת אדם שעל הכסא דבו לא היה אחוזה לשרו של עשו רק בכף יריכו הם דורותיו שאפילו כְּדוֹר המִדְָ֦ר החביב מכל הדורות מצא מקום לקטרג.
7
ח׳ולעולם הוא מתעורר בזמן גאולה שמתיירא שלא יהי' גאולה השלימה שימחה זרעו מן השמים ובא לקטרג וכמו ביציאת מצרים שאלמלא זכו היתה גאולה שלימה ולהיות חרות מיצר הרע וממלכיות וממלאך המות וכן כשהגיע זמן גאולת בבל ודור אנשי כנסת הגדולה הי' גם כן דור חביב מכל הדורות כמו שאמרו בברא"ר (פרשה ל"ה) בענין הקֶשֶׁת, ע"פ לדֹרֹת חסר כתיב וראוי היה ליעשות נס בביאה שניה כבביאה ראשונה ואז היתה גאולה שלימה ועל כן נתעורר אז המן בקטרוגיו. ואיתא (מגילה י"ג:) דליכא דידע לישנא בישא כמוהו כי הוא היה מקטרג בדיבוריו נגדם בשמים ממעל ותחילת דבריו שישינים מהמצות זהו בקרירות ורפוי ידים שעבודה זרה עיקר התעוררתו דעמלק בטענה כי מעתה ככל הגוים בית ישראל ומה מעליותא דידהו להיות עם מיוחד שלא אכלי מנן ולא נסבי ולא מינסבא שזהו מצד הברית שבבשרם דעל ידי זה הם מובדלים מהגוים שלא להתחתן. וכמו שאמרו עוד בימי שבטים, לא נוכל וגו' לאיש אשר לו ערלה. כי בחיבורם לבשר אחד נחשבת גם היא כערלית. דבבנות ישראל איתא (בעבודה זרה כ"ז.) אשה כמאן דמהילא דמיא. מה שאין כן בבנות הערלים גם היא ערלית. ועל כן בועל ארמית ממשכא ערלתו להיות כמוה, ולכן מניעת החיתון וההתחברות הוא רק מצד קדושת הברית. וכן מניעת האכילה תלוי זה בזה כמו שאמרו בקדושין (מ' רע"א) מאן דעביד הא אכל הא. וכן בשיטים על ידי אכילה ושתי' עמהם באו לזנות. וכן גזירת פתן שמנן ויינן משום בנותיהם. ואף שזה שבחן של ישראל כלפי אביהן שבשמים מה שאין מתחברים עם הגוים אצלו היה זה לשחוק לומר טול מה שבחרת כיון דאת דתי המלך אינם עושים וישינים מהמצות, ובכל מקום המלך סתם, במלכו של עולם מדבר לומר דאינם עוסקים בתו"מ לשמה לקיים דתי מלך מלכי המלכים רק מפקי לכולי שתא בשבת היום פסח היום להיות בטלנים ועצלנים ולתאות נפשם לילך בטל. ולמלך היינו מלך מלכי המלכים אין שוה להניחם רצה לומר לעשות להם נייחא של שביתת ומנוחת שבתות וימים טובים כי אכלי ושתי להנאת עצמם ולא לכבוד שמים רק אדרבא מבזו למלכא וכמו שאמרו סקבא דשתא רגלא. וכ"ז קטרוגו נגד ג' קדושות דישראל המבדילים בינם לבין העמים ועל ידי זה פעל גזירותיו. אבל הכל לפנים ולשעה ועל האמת נהפוך הוא. והיינו דעיקר קטרוגו על שישנים ממצות והיינו מה שהשתחוו לצלם כמו שאמרו (מגילה י"ב.) דעבודה זרה היה הגזירה ומבואר בתוספות כתובות (ל"ג:) ד"ה אלמלי דלא הי' עבודה זרה ומן הדין לא היו צריכים למסור נפשם רק חנניה מישאל ועזריה רצו לקדש השם עיי"ש ואם כן לא עברו ישראל על לאו דלא תחללו בזה וכל שכן דאין משום לתא דעבודה זרה רק יש בו משום רפוי ידים כי מי שלבו חזק בעבודת ה' כחנניה מישאל ועזריה היו מוסרים עצמם גם בזה על קידוש השם או עכ"פ מחביאים עצמם כעצת יחזקאל להם הנז' בשיר השירים רבה שאמר להם חבי כמעט רגע וזה ודאי היה אפשר להרבה מהם מיהת אם לא לכולם או לרובם אלא שנתעצלו.
8
ט׳וזה שאמר שישנים שאינם עובדים ומבטלים בידים רק כישנים בלא התעוררות ואגב זה בא לההביל גם אידך קדושת דברית וזמנים מאחר דחזי' דישנים ממצות. ומכל מקום הואיל ולא חטאו באמת בלב ולא היה צריך למסור על קידוש השם רק משום הרואין שחשבוהו לחילול השם כי חשבו שהם משתחוים בחשק לבם ככל הגוים. אבל השם יתברך הבוחן לבות וידע דעשו רק לפנים ולא עשו מלבם ועל כן די בעונש גם כן באיום גזירה לפנים כדאיתא בגמרא והסוף נהפך הגלגל על המקטרג כי כן המשפט וכענין השעיר הנושא כל עונות בני ישראל אל ארץ גזירה לראש המקטרג כי הוא שטן הוא יצר הרע והרי הוא עצמו גורם כל החטאים ולפני השם יתברך גלוי וידוע שרצונינו לעשות רצונו והמעכב רק השאור והמלכיות והשאור הוא היצר הרע שבלב והמלכיות המעיקים הם גורמים בשעבודם גם כן והכל אחד כי הוא המסית והוא המקטרג והוא היורד ופועל העונש ומתלבש בהמלכיות ששעבודם הוא לעונש על החטאים. והוא משתדל להוסיף בזה עוד חטא על פשע ושניהם יחד פועלים יותר וכענין השתחואה לצלם שהי' על ידי שניהם יחד. והגם דהחטא הי' בדור נבוכדנצר העונש היה אחרי זה בדור אחשורוש כי כך משפטיו יתברך להיות ארך אפים גם לרשעים אולי ישובו וכל שכן לישראל קדושים. והחורבן היה בחטא מנשה כמפורש בכתובים ולא נחרב בימיו ולא גם מיד בדור שלאחריו כי הקדוש ברוך הוא מאריך רוחי' וגבי דילי'. ואף שהם דור אחר שורש הכנסימן הכל א' בכל דור שהוא שורש דכנס"י. וכן זה לעומת זה שורש הרע שבכל דור גם כן הכל אחד. ושרו של אדום הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות הוא שורש הרע שבעולם והראשית דכל מיני רע דגוים כולם ומתלבש בכל דור באחד או איזה יחידים המיוחדים ברשע באותו דור. ובאותו דור היה המן ראש השטנים ומקטריגים נגד ישראל ומסתמא היה בו התלבשות כח השורש שהוא גם כן היצר הרע כח המסית שבולע הקרירות בלבבות דבני ישראל במה שלא נתלהבו אז למסירות נפש לקדש שם שמים ואחר זמן שעבר ולא שבו כי עדיין היו ישנים ממצות כמו שהוכיח הא שנהנו מסעודת אותו רשע דגם דברי התלמידים שאמרו דעבודה זרה נענשו אינו ד' ריק דלא היה נקבע בגמרא. רק שאף דל"ש להעניש כל כך בשביל חטא המיעוט. ואף שמסתמא היו בני שושן גדולי ישראל שבאותו דור כי מסתמא הגדולים היו דרים בעיר המלוכה. מכל מקום לא הי' כדאי להכריע על ידי כל ישראל לכף חובה. רק כשכבר היה החטא בכ"י לענין התעוררות העונש על שלא שבו שפיר סגי בחטא אלו לעורר הקטרוג על כל ישראל שגם חטאם רק מה שהיו כישנים כי מסתמא לא אכלו שם דברים אסורים שהרי נאמר לעשות כרצון איש ואיש ואין אונס וכל שכן לפמ"ש במדרש רבה דהך איש ואיש הם מרדכי והמן שהיו ממונים בסעודה ומסתמא מרדכי הצדיק היה משגיח על זה שלא יכשלו חס ושלום בני ישראל בשום דבר איסור וכפי הנראה מסתמא מפני כן מינה גם כן אחד מישראל מאחר שרצה להיות כרצון כל אחד וידע דבני ישראל לא אכלי בהדייהו וכמו שאמר המן, ואי אז אכלי, איך אמר המן כן, ועל כרחך דבאמת גם אז לא אכלו ממה שאכלו גוים, רק מאכלים כשרים.
9
י׳אבל מכל מקום הרי רבותינו ז"ל קרו לכיהאי גוונא (בעבודה זרה ח' סוף ע"א) עובדי עבודה זרה בטהרה יעוין שם, והוא דוגמת העבודה זרה דהשתחואה לצלם שהי' גם כן בטהרה על פי דין כנ"ל והתרדימה של גלות שנסך היה עליהם הוא הגורם הקרירות והעדר ההתעוררות בהתלהבות אש דת התורה לבער כל שמצא דשמצא דעבודה זרה, וכמו שעשה מרדכי בהשתחואה להמן סיכן נפשו משום שמץ עבודה זרה שחקוק על לבו אף דגזירת ההשתחואה הי' רק לו עצמו לכבודו. והנה אצלו היה זה תיקון על מה שגם הוא חטא בסעודה הנזכרת שגם הוא היה מהם. וכן בהשתחואה לצלם מסתמא היה גם הוא שכבר הגלה בגלות יכני' והי' איש רשום ונודע ומאנשי כנסת הגדולה. והרמב"ם כתב דכל אנשי כנסת הגדולה היה מהם חוץ מחנניה מישאל ועזריה אלא של"י הכרע לזה ואולי נחבאו אבל על כל פנים בסעודה הרי לפי דברי רבותינו ז"ל היה ממונה כנ"ל ות"ח שחטא אל תהרהר דודאי עשה תשובה ומסתמא גם הם כולם ודאי אחר כך נתחרטו. אלא שלתשובה צריך שיזדמן לידו הדבר וינצל ונזדמן למרדכי בזה ענין דהמן והרגיש דהשם יתברך זימן זה ודאי לפניו לתקן חטא הסעודה ועל כן מסר נפשו בזה והועיל לתקן את עצמו בזה דעל כן הי' הוא המתוקן לגאולה זו אבל מכל מקום קלקל קצת לאחרים בזה ומאותה מעשה בא הגזירה כי דבר זה גרם הקטרוג על כל ישראל והוא על דרך שאמרה הצרפתית לאליהו באת אלי להזכיר עוני כי כשאחד צדיק גדול גורם קטרוג על האחרים שעמו שאינן כן. וזה טעם שאמרו בחלק דחנניה מישאל ועזריה מתו אחר כך בעון ולא חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא. ולדעתי חכמי ישראל שבאותו דור הם שנתנו עיניהם בם להתקנא על מעשיהם הטוב דבזה גרם קטרוג עליהם וכל שחבירו נענש וכו' גם הוא נענש על זה גופו. אף שהוא לא פעל רע לא עדיף מבע"ח ודומם דאמרה תורה השחת שרוף וכלה לפי שבאת לאדם תקלה על ידיהם. ואף דשאני אדם דחס רחמנא עלי'. מכל מקום בעידן ריתחא כשנתעורר הקטרוג על אלו נתעורר גם על הגורם לפי שאין הקדוש ברוך הוא רוצה שיוגרם קטרוג על בניו ועבודה זרה מבקשים שלא תעלה קנאת אדם עלי דאף דהמקנא נענש גם הוא נענש.
10
י״אועל כן אליהו הוכרח להחיות בן צרפית כדי שלא יענש גם הוא על זה שעל ידו בא הקטרוג. וכן מרדכי אף שתיקן את עצמו כיון דלא תיקן אלא עצמו לבד ושאר בני ישראל הרואים להמן מסתמא נשתחוו לו בדבר המלך וגרם בזה התעוררות קטרוג הראשון דצלם וסעודה ועל ידי זה גרם הגזירה על כל ישראל וגם על מרדכי כי הוא הגורם. וזה טעם מ"ש (בב"ק ס':) ע"פ כי תצא אש וגו' ונאכל גדיש דהפורעניות מתחלת מן הצדיקים והיינו לפי שהם הגורמים הקטרוג דלכן בדור שכולו חייב גם כן בן דוד בא ש-וירא כי אין איש וגו' ותושע לו זרועו וגו' מה שאין כן כשיש מיעוט צדיקים גורמים הקטרוג על השאר. ועל כן גם הם בכלל העונש ולפי שהשם יתברך חפץ להטיב וכל העונש לחוטאים על אפו ועל חמתו על כן עיקר ההתחלה על הגורם ולכן גם במרדכי היה עיקר התחלת הגזירה עליו ורצה לתלותו קודם כולם אלו עלה בידו הגזירה כמו שהי' נגזר בתחלה, אבל באמת הוא בתשובתו פעל דעל ידי זה בא גם כן התעוררות התשובה מן השמים לכל ישראל על ידי הגזירה הנמשך מזה ותיקן באמת בזה את עצמו ואת כ"י. והמכה היינו דבר שעל ידי זה בא הגזירה הוא באמת הרפואה לגזירה שבאה על חטא הקודם והרי מעשה זו תיקונו וכשנתרפא אחר כך הקודם ונתברר דהכל לא מלבם רק מצד השאור ומלכיות שזהו שורש הרע שנתלבש אחר שירד והסית בהמן להיות עולה ומקטרג. ואחר כך יורד ונוטל נשמה בגזירת להשמיד להרוג שפעל בקטרוגו וסוף שב הכל על ראשו וקדקדו כי הלא שורשו הוא הגורם לכל הקרירות הקודם שהי' בלבבות דבני ישראל. ועל כן נהפך הגזירה עליו שישא הוא את כל עונות בית ישראל על ראשו. וחיוב הכליה שנגזר נהפך עליהם מאחר דהכל הוא מהם, וליהודים היתה אורה ושמחה ששון ויקר.
11
י״בואמרו ז"ל מגילה (ט"ז:) אורה זו תורה הוא קדושת ישראל שמצד השורש, ושמחה זו יום טוב הקדושה שמצד הזמנים ואף שעיקרם שבת דקבוע וקיימא עיקר קדושתו הנקבע בלבבות בני ישראל הוא כאשר מכנסת הקדושה גם בימי המעשה שמזה הוא קדושת ו' ימי יום טוב דישראל מקדשי שמהם הוא המשכת הקדושה שפעלו בימי המעשה. וכמו שקבלתי כי פסח ושבועות נגד יום ראשון ושהוא ההתחלה דימי המעשה (וכן פסח ראש לכל מועדות) ורביעי (ושבו נתלו המאורות ותורה אור) וראש השנה ויום הכיפורים נגד יום שני וחמישי (שהם ימי דין כמו שאמרו בשבת) וסוכות ושמיני עצרת נגד יום שלישי (שהוא נגד יעקב אבינו ע"ה כידוע, וכן סוכות נגדו כידוע ע"פ ויעקב נסע סוכתה) ויום ששי (שהוא סוף ימי המעשה וכן שמיני עצרת סוף כל מועדות) ועל כן המן בקטרוגו אמר שבת היום פסח היום זכר גם פסח ראש המועדות וכוונתו לכולם. וששון זו מילה בקדושת הברית. ויקר אלו תפילין נראה שהוא הכולל לכל ג' קדושות הנזכרות ועולה על גביהם. על דרך שאמרו ג' כתרים הם תורה כהונה ומלכות וכתר שם טוב עולה על גביהם. והג' כתרים הם ג' קדושות הנזכרות. תורה שבהשתדלות עצמו. וכהונה הוא הקדושה שמאבותיו כמו כל זרע אהרן הם כהנים בתולדה מיחס אבותם. ואף אהרן עצמו זכה לו עוד מאבותיו מיוכבד אמו, שאמרו ע"פ ויעש להם בתים, בתי כהונה. וגם מאברהם שהובטח שתצא כהונה מזרעו כמו שאמרו ע"פ אתה כהן לעולם וכל ישראל זכו לה במעמד הר סיני שנאמר תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש שכל הגוי כולו יהי' קדוש בקדושת כהונה והוא הקדושה שבתולדה מאבות. ובכתובות (י"ג.) איש פלוני וכהן הוא פירש רש"י מיוחס הוא וכל קדושת כהונה הוא ביחס אבות מלידה בבטן ואף מקודם שנבחר אהרן שהיו הבכורים במקומו ג"ז קדושה שבתולדה שנוצר בכור וראשון ולא בהשתדלותו ועל ידי זה זכו למ"ת כמו שאמרו ז"ל שאמר להם הקדוש ברוך הוא לאומות הביאו לי ספר יוחסין כדרך שבני מביאין היינו יחס אבות בקדושה שבתולדה גם בלא השתדלות ועל כן זכו לכפיית הר כגיגית שהקדוש ברוך הוא הכניס בהם כל קדושת התורה גם כן אפילו בעל כרחם ובלא השתדלותם, אבל הוא יהיב חכמתא רק לחכימין לאותם שכבר יש בהם שורש קדושה. והשלימות הוא הקדושה שהשם יתברך מקדש ואינו ביד אדם כלל. וכמו שאמרו לך ה' וגו' לכל לראש ואיתא (ברכות נ"ח סוף ע"א) אפילו ריש גרגיתא משמיא מנו. וכ"י בני מלכים וראוים לאותו אצטלא וכמו שאמרו כי תשא את ראש וגו' שכי אם יש לו נשיאות ראש בפני עצמו במה שהוא מנושא ומדוגל בו מכל ישראל שאין אחר בדומה לו. וד"ז מצד הקדושה שמלמעלה המושפעת לכי אם בפרט, שבד"ז כל אחד מיוחד בחלקו כפי הקדושה השייך לשורשו, שבאותו פרט יש לו נשיאות ראש, דעל זה אמרו אין לך אדם שאין לו שעה, כי כל דבר הוא בעולם שנה ונפש. וכמו שהם פרטי נפשות מיוחדות כך פרטי זמנים מיוחדים וחלוקות כל הזמן שבכל דור כפי הנפשות שבאותו דור ובשעה וזמן המיוחד לאותה קדושה השייך לאותו נפש יש לנפש ההוא התנשאות כל אחד לפי מה שהוא כלי מוכן לקבל.
12
י״גוזה ענין מצות מחצית השקל כופר נפש שלא יהי' בהם וגו' כי הקדושה השופעת מלמעלה לכל נפש בפרט הוא חלק הנפש ההוא עצמה בשרשה כי שורש כל הנפשות בישראל למעלה מעלה דמאן דנפח מתוכו נפח ומפנימיותו וחלק ה' עמו חלק ממש, כמשל דוגמת איש ואשה שהוא סוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה דהיינו כנסת ישראל שהוא הקדושה שבלבבות בני ישראל מצד עצמם ומצד אבותם וג"ז הכל מצד השם יתברך כי כל הנפשות דבני ישראל מקור מחצבתם מנפיחתו ית' באפיו נשמת חיים שהוא שכינתו יתברך בקרב הלבבות דבני ישראל מצד עצם קדושת נפשם והם מתייחדים עם דודם שלמעלה לקבל עוד שפע קדושה מלמעלה ויחוד נפש כל אחד הוא בחלקו שבשורש נפשו למעלה. ועז"נ צור לבבי וחלקי וגו' צור הוא קשיות העורף דקדושה שבלבבות בני ישראל שיש בשורש מעמקי לבם שלא לשמוע לכל מסיתים שיהיו מבחוץ ומבפנים ביצר שבלב כי שורש הלב הוא מושרש בקדושתו יתברך השוכן בלבבות דבני ישראל שהוא שורש קדושת נפשם וכל חיותם שבלב שממנו תוצאות חיים וחלקי אלהים הוא החלק אלוה ממעל בקדושה שלמעלה המשלמת לחלק הקדושה למטה, וכל זמן שלא זכה אדם עדיין לאותו חלק דקדושה שלמעלה הרי הוא כעין פלג גוף וכשהשם יתברך רוצה להשפיע אותו חלק הקדושה ונשיאות ראש השייך לכל נפש בפרט ואין מוצא אותו נפש כלי מוכן לקבל אפשר שיקלטו ח"ו החיצונים קצת ובזה יוגרם מה שיוגרם חס ושלום לאותו נפש בהיות השפעת חלקו ח"ו הולך למקום שהולך, שמקומם הוא מקום המיתה חס ושלום כידוע. והשם יתברך נותן עצות לכל ואדם יכול לפדות נפש על ידי כופר ממון, וכשנותן ממון לקדושה על ידי זה נפדה אותו חלק קדושה של נפשו ויוכל לזכות על ידי התעוררות קדושת מצוה זו עצמה. כי כל המצות נותנות קדושה בלב האדם ובפרט מצוה שיש בה חסרון כיס. וזהו מחצית השקל רומז למה שבארתי כי הוא פלג גוף ורוצה להשתלם כתפארת אדם לשבת בית שגם הנוקבא נקראת אדם בהיותם ביחוד.
13
י״דוזה טעם מ"ש דהקדים שקליהם לשקליו של המן בקטרוגיו נגד קדושת ישראל שמצד עצמם ומצד תולדתם חשב שיוכל הוא לקלוט הקדושה הנשפעת מלמעלה לנפשות דבני ישראל מאחר שלדעתו ככל הגוים בית ישראל ואין הם ראוים לכך, וחשב שזרע עשו ראוים להיות במקומם כי הם כנגדם זה לעומת זה שעל כן היו תאומים מטיפה אחת וכן איתא בברא"ר ע"פ כולו כאדרת שער דגם עשו כולו ראוי למלוכה כמו כל ישראל בני מלכים אך הם מצד מלכות שמים, ואלו מצד מלכות זדון שמהרה תעקר שהוא רק לשעה וסופם כעור מן אדרי קיט שילהט אותם היום הבא שהוא הלהבה והאש דבית יעקב ויוסף ולא ישאר מהם כלום לא וגו'. והתחכם אותו רשע לקנותם מאחשורש, שחשב שבזה יהיו קנוים לו כדין עבדים ממש להיות כל מה שקנה עבד קנה רבו. ואף קנייני הרוחניות דעבד שייך לרבו כמבואר ממ"ש (יומא ע"ה.) במן שהוא לחם מן השמים שמאלכי השרת אוכלין דעומרו של עבד היה נופל לבית רבו דמאחר שעצמותו קנוי לו הרי אין לו שום מציאות מצד עצמו רק הכל לרבו על כן גם כל שפע מן השמים שיורד לו הוא לרבו. ובזה חשב שיוכל לקלוט כל שפע קדושה רוחניות השייך להם. אבל הקדוש ברוך הוא הקדים שקליהם דעל ידי זה הם מתייחדים עם דודם, ועל ידי זה נעשים חירות מכל ואין במציאות לקנותם לעבדים גמורים היינו בעצמותם ועצם נפשותם כלל. כי עבד עברי אין גופו קנוי כלל. ואפילו יהי' חטאו גורם מה שגורם עד שיוכרח לימכר לעבד מכל מקום עצמיותו אין נמכר. ועז"נ והתמכרתם וגו' ואין קונה, היינו שאי אפשר ואין במציאות לקנות כלל וזהו סיום כל התוכחה דאחר כל מה שעבר עליהם אין מציאות שימכרו להיות נקנים לקנין עצמיות כעבד כלל לפי שקניינו יתברך קודם כמו שאמרו כי לי בני ישראל עבדים ואצלו אנו כאמה העברי' שכסף מקנתה הם כסף קדושי' וסוף לייעד לאישות. כי צורם מכרם ואמרו ז"ל זה אברהם אבינו ע"ה צור מחצבתם שהוא בחר במלכיות וח"ו שמכרם למלכיות, רק הוא מכרם להקדוש ברוך הוא כמוכר בתו לאמה ולא לאישות כשיחטאו ואין ראוים ליחוד גמור עדיין רק מקודם לשעבוד אמה ואז הסגירם ה' למלכיות, כי הם עבדיו כמו שאמרו נבוכדנצר עבדו. וי' נסיונות דאברהם אבינו ע נעשו במ"ת י' דברות לישראל וכמו שאמרו ז"ל במשל די' מרגליות ואבדה ואמרה ליה השושבין הרי אביה הפקיד בידך י' מרגלית. כי הם גם כן ממש מרגליות כמותם ואז הוו לכסף קידושין. אלא דעדיין לא נגמר לנשואין עד לעתיד כידוע. ואחר חטא העגל שאבדו המרגליות דקדושין בא מצות השקלים לחזור ולעורר היחוד כנ"ל וביהודה מיחדין את הארוסות גם כן כדי שיהי' לבו גס בה ועל דרך זה הם כל יחודים שבעת הגלות כמנהג יהודה.
14
ט״ווזהו קריאת פרשת שקלים לעורר ולהכין עצמו לקבלת שפע הקדושה שמלמעלה. ואחר כך פרשת זכור למחיית עמלק, שהוא התעוררת קדושת הברית שבתולדה דזרע ישראל וכשזה קם זה נופל כי הם זה לעומת זה ואם מלאה זו חרבה זו. ואחר כך פרשת פרה לטהר טמאים בהתעוררות קדושה שמצד עצמו ובהשתדלותו שבזה הוא טהרת טומאת מת על ידי טל תורה המחייהו ע"י מה שממית עצמו על דברי תורה דאדם כי ימות באהל כתיב ומקיש אהלים לנחלים דגם הם מעלין האדם מטומאה לטהרה. וזהו סדרן של ג' קדושות מעילא לתתא כי כך קדושת ימי הפורים להיות הקדושה שופעת מלמעלה גם בעת שכרות שאין אתערותא דלתתא דעל כן סמכינן גאולה לגאולה כי גם גאולת מצרים היה כן הכנסת הקדושה מלמעלה הגם שלא היו ראוים לכך כלל עדיין דהללו וכו' והיו משוקעים כידוע רק אחר שהשפיע להם השם יתברך מקדושתו בקרב לבבם אחר כך באו גם לאתערותא דידהו באותן ימים שעד מ"ת. וזהו פרשת פרה שאחר פורים. ואחר כך פרשת החודש הוא התחדשות קביעות כל ג' קדושות הללו מחדש בלב על השנה הבאה כי כן הוא התחדשות כל שנה אחר שנקבע קדושת השנה העברה כי כן סדר הזמנים שקבע ית' להיות הקדושה הולכת בכל פעם ממדגירה למדגירה בו' אלפי שני דהוי עלמא שהם נגד ו' ימי בראשית דיומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה כי כן הוא ברכתו של השם יתברך במספר אלף כמו שאמרו בזוהר והתחדשות השנה הבאה הוא על ידי קביעות הקדושה הקודמת להיות נשרשת בלב קבוע וקיימא וההתחדשות הוא לחדשים על ידי הלבנה דכנס"י נמשלו לה להיות מתחדש בכל חודש דעל ידי זה הוא החביבות בהעלם והתחדשות כמו שאמרו ז"ל דוגמת אשה לבעלה בכל חודש והם י"ב התחדשות בשנה נגד י"ב שבטי יה שהם כלל הכנס"י המתייחדים עם דודם בהתחדשות מיוחד לכל שבט. כי כל אחד כלול מכולם רק שבכל חודש יש התנשאות לשבט מיוחד להיות הוא ראש ההנהגה אז.
15
ט״זוהחודש הזה ראש חדשים העיקר דהוא נגד שבט יהודה שהוא הראשון לדגלים. כי דגלו מה שהוא מדוגל ומנושא בכל השבטים הוא הראש והראשון כי הוא עיקרם ושורשם דעל כן נקרא כל ישראל יהודים. וגם מלומד אותו שבט לבער עבודה זרה וכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי כי הוא בשרשו נגד השורש דאל זר שבגופו של אדם שהוא שורש דעשו דעל כן יהודה הרגו כמו שאמרו תוספות גיטין (נ"ה:) ד"ה ביהודה מהספרי דעז"נ ידך בעורף אויביך. כי ישראל עם קשה עורף לטובה או יהודי או צלוב שהוא השורש דיהודה למסירות נפש על קידוש השם נגד עבודה זרה. דעל כן נקרא מרדכי היהודי על שמסר נפשו על שמצא דעבודה זרה בהמן. ונגד זה עשו קשה עורף לרעה שאף שיודע שסופו לאבדון וכמו שאמר על עצמו דהולך למות ועל כן למה לי בכורה מאחר שהולך ליאבד ולמקום המיתה מה לו ולקדושה וידע גם כן דבחירה ביד אדם להציל עצמו מאבדון זה. דזהו השורש ישראל שהי' בו מאבותיו אבל הרשעים הן ברשות לבן שאין יכול להטות ולשנות לבבו מהרע ששקוע בו ואף שיודע שהוא רע וזהו מצד קשיות ערפו ע"י המלך זקן וכסיל המושל בו ומשתרר בעצמיות נפשו כי ממנו כל שפעו וחיותו ועל כן ניתן ליהודה העורף כמו שאמרו ז"ל היינו הניצוח שמצד העורף שהוא מצד השורש דמזה נמשך קשיות העורף כי השורש אי אפשר להשתנות וזהו ההתחדשות דכל שנה שנקבע קדושתו הקודמת בקביעת גמור שאי אפשר להשתנות עוד.
16
י״זוזהו הכתר שם טוב דטוב שם משמן טוב שבו נמשכו כהנים ומלכים דמורה הקדושה שבאדם מישראל משרשו מצד האבות ומצד חלק אלהי ממעל דגם שמן רומז לתורה וחכמה שהוא השתדלות הקדושה שמעצמו והשם שטוב מזה הוא ההשראה דקדושת אלו לעלמי עד כמו שאמרו ונתתי להם יד ושם וגו' שם עולם וגו' ואמרו ז"ל זה ספר דניאל הנקרא על שמו. כי כל הקדושות הללו שבאדם מצד שהוא אדם הם בגבול והם הגבול דחיי אדם בעולם הזה כי גם השפעת הקדושה שלמעלה שמצד השם יתברך הוא בלא גבול ונחלה בלא מצרים מכל מקום כיון שנשפע רק כפי ערך הכלי קיבול שלו הרי הוא אין יכול לקבל אלא בגבול. וענין נחלת יעקב שנאמר בו ופרצת וגו' היינו שיוכל לפרוץ הגבול והגדר. וכענין ארץ ישראל שבזמן שיושבי' עלי' שקדושתה בה מתרחבת וכמו שאמרו הרחיבי מקום אהלך שיכולה להתרחב עד אין קץ וזהו מצד התקשרות עצמיותו עם עצמיות קדושה העליונה שהוא בלי גבול. על דרך שאמרו בקהלת רבה דשמן טוב מקיטון לטרקלין היינו בגבול מיוחד לכי אם כבית המיוחד למדור האדם שהוא בגבול לכי אם כפי מה שהוא. אבל שם טוב מסוף העולם ועד סופו בלא גבול כי שם האדם הוא שורש חיותו כידוע. וטוב היינו כשהוא בהתקשרות גמור ביחוד עליון עם שרשו שלמעלה וזה שם עולם המתקיים לעלמי עד דגם במותו השם שהוא השורש נשאר דעל כן דברי חכמים כמסמרות נטועים בזמן שבעליהם נאספין מהן דאז נשאר נטוע ומשתרש ביותר דזהו השם עולם שנשאר נטוע וקבוע ומושרש והוא הספר דניאל שבו גנוז כל שורש חיותו והשתדלות קדושתו כל ימיו בעולם הזה ולא במותו יקח הכל כי השאיר שמו ושורש חיותו כתיבא ומנחא בספרו לעלמי עד. וכן כדומה לו בכי אם קביעות הקדושות להיות כמסמרות נטועים לעלמי עד זהו הכתר שם טוב העולה על גביהם שהוא נגד דוד המלך ע"ה רגל ד' שבמרכבה החי וקיים לעלמי עד שהבטיחו השם יתברך ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים וגו' ושסמוך לו ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו וגו' ולא וגו' שזהו מדרגת קדושתו לקבוע קדושת כנסת ישראל יתד במקום נאמן קבוע וקיים שלא יזוז עוד ממקומו וזהו האבן שמאסו הבונים שהיתה לראש פינה להיות עולה על גביהם. כי האבות בחרו בשרשי הקדושות והם ג' רגלים ועמודים שעליהם העולם עומד ואי אפשר בלא ג' רגלים שכל אחד הוא מעמיד בפני עצמו שלולי הוא אינו כלום. ורגל הד' אינו עוד צורך להעמדה גמורה בפני עצמו רק הוא להשארת הקיום של ג' רגלים אלו. וזהו העיקר להיות הקיום לעד דעל כן הוא הגואלם לעתיד. דשורש זה של הקיום נצחיות הוא ממנו שהוא הגבר שהקים עול של תשובה שאפילו יגדילו חטאים יש כח בתשובת היחיד ששב לעורר מחילה לו ולכל העולם כולו ולהחזיר הכל למקור. וד"ז מצד דביקותו במקור שזהו העורף שניתן לו שהוא ההתקשרות למקור הקדושה למעלה מדעת וכח והשתדלות האדם שזהו מצד הפנים ששם השגחת (האדם) אבל העורף מאחריו ששם אין כח השגחת אדם שלטת רק עצמיותו כן ומקושר בזה.
17
י״חוזהו ענין קדושת התפילין שהוא התקשרות כל כחות שבמוח ובלב לעבודתו ית'. וזהו הקשר של תפילין שמן העורף שהוא התקשרות התפילין שבראש היינו דביקות כל מחשבות מוחו להשם יתברך גם למעלה מהשגת חכמתו ואפילו נוטל את נפשך ועז"נ וראו כל עמי הארץ וגו' ויראו ממך כי על ידי זה שם ה' נקרא עליו להיות שמו נשאר לעלמי עד. דזהו הוראת שם הוי', היה הוה ויהי', שיהי' נקרא גם עליו בהיותו חלק ה' ממש. דעל ידי זה פחדם ומוראם על כל האומות כי גדול שמי בגוים כתיב דגם הם יש להם יראת העונש כאשר יתגלה להם שם כבוד מלכותו. כענין אנשי נינוה בנבואת יונה דעל זה איתא הגוים קרובי תשובה היינו דיראת עונש גוברת בהם ביותר. דקדושת ישראל שהשם יתברך שואל מהם כי אם ליראה שהוא שרשם כידוע הוא יראת הרוממות מצד דהוא עיקרא ושרשא דכל עלמין שזהו יראת ה' ושם זה הוא אלהי ישראל זרע יעקב שהוא מדתו כידוע. ויראת עונש הוא יראת אלהים ושם זה מושל בגוים כי הוא כח הטבע המושל בעולם כנודע וממנו נמשך הרצועה רעה לאו"ה וממשלת החרב דעשו הרשע והגוים יחתו מהמה אבל ישראל לא יחתו כי נכון לבם בטוח בה' ואפילו חרב חדה מונחת אל ימנע מהרחמים ובוטחים בהשם יתברך כי רבים רחמיו שלא לחוש גם לנבואת נביא אם אין מעורר בקרבם לב חדש ורוח נכון לשוב לה' באמת. מפני יראת עונש לבד אין קרובים לשוב כאו"ה שעליהם נופל הפחד ביותר כי מדת הדין מתוח עליהם ביותר ואין מקום לרחמים עליהם כי אין לרחם על האכזרים. ועל כן כשירגישו שם ה' הנקרא על בני ישראל יפול היראה עליהם וכענין מוראכם וחתכם וגו' דאדם על הבהמה שנקבע בבריאה, ואתם קרוים אדם, והם נמשל כבהמות נדמו. וזהו היקר דתפילין שזכו לו בני ישראל גם כן באותו נס דפורים וכמו שאמרו כי נפל פחד מרדכי עליהם כי האיש מרדכי הולך וגדול ממדריגה למדריגה, ובכל הליכה למדריגה עליונה צריך ליקבע ולהשתרש בקרבו מקודם הקדושה של מדריגה התחתונה וההשתרשות זהו היקר דשם ה' שנקרא עליו דלי מה יקרו רעיך אל כתיב כאשר האדם זוכה להיות נקרא ריע אהוב להתחבר למקום בהתחברות גמור כב' ריעים שהוא התחברות זכר ונקבה שמברכין עליהם שמח תשמח ריעים האהובים ועל דרך לשון הכתוב והיא חברתך ואשת בריתך וכן קרא הכתוב רעייתי. וזהו ענין משלוח מנות איש לרעהו דפורים להתחבר יחד להיות ריעים אהובים ועל ידי יחוד בני ישראל זה אם זה להיות גוי אחד על ידי זה זוכים גם כן להתייחד עם דודם שלמעלה. וכענין מתן תורה על ידי דויחן שָׁם ישראל כאיש אחד בלב אחד.
18
י״טואנשי כנסת הגדולה שתיקנו להיות הימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה היינו שיהי' נקבע כן הקדושה בלבבות בני ישראל בכל שנה באותן הימים על ידי הזכירה והעשי' במצות היום שקבעו והשם יתברך הסכים על ידם שאנו מברכין על קריאת המגילה אשר קדשנו במצוותיו וצונו שמכניס קדושה ללב לזכות עי"ז גם עתה לאורה ושמחה וגו' כל קדושות הנזכרות שעבודה זרה הם קריאת ד' פרשיות גם כן סמוך לפורים ב' מלפני' וב' מלאחרי' כי כל השפעת קדושה מושכת גם לפני' ולאחרי' בקל וחומר ממדת פורעניות שאמרו בעבודה זרה דמכה מלפני' ומלאחרי' וכמשז"ל ע"פ וירדוף עד דן קל וחומר למדה טובה המרובה, וכן איתא בשבת דג' ימים מקמי שבתא וג' ימים לבתר היינו שהמשכת קדושת השבת הוא כן בג' ימים שלפני' ושלאחרי' דבזה מתקדשים ימי המעשה על ידה וכן לכל קדושת המועדים. וקדושת ימי הפורים מתחילים לפני' מפרשת שקלים ומסיים לאחרי' בפרשת החודש שמשם הוא הסמיכות גאולה לגאולה דניסן ומתחיל המשכת הקדושה שלפני' דגאולת מצרים וימי הפסח וכן הולכים כל קדושת המועדים. מפסח עד שבועות הם ימים דלבתר פסח ודמקמי שבועות ואין פנוי בנתים. ונראה לי דהוא עד ל"ג בעומר די"ד אייר הוא פסח שני ועדיין ז' ימים תרעין פתיחין כדאיתא ברעיא מהימנא בהעלותך (קנ"ב:) ול"ג בעומר שהוא ח"י אייר הוא הממצע אותן ז' ימים כי ידוע דכל מספר ז' ימים הם נגד שבעת ימי בראשית ויום חמישי הוא התחלת בריאת נפש חי' שזהו תכלית הבריאה בריאת נפש חי' דאדם, והאדם השלם שעז"נ יום הששי שדרשו רבותינו ז"ל על יום ו' בסיון בקבלת התורה שאז נשלם הנפש חי' דאדם שהוא כלל הבריאה להיות דבוק במקור החיים ית"ש. והתחלת התגלות בריאת החיות הוא ביום חמישי ובדגים שאמרו ז"ל דתלמידי חכמים נמשלו להם. ול"ג בעומר שהוא יום חמישי מז' ימים דפסח שני שהוא המשכת הקדושה דפסח המורה על אתדל"ע כמו שהי' בתחלת בריאת העולם דאדם אין לעבוד וגו' והי' באתדל"ע לבד בלא אתדל"ת. וכן בפסח בגאולת מצרים וכנזכר לעיל. דעבודה זרה הם ימי הספירה דאחר כך להגיע לקדושת יום השבועות בקבלת התורה להשתדלות אדם באתדל"ת שהוא החיות דאדם שנפח באפיו נשמת חיים להיות לרוח ממללא דאדם לעמל פה יולד בעמל תורה כמו שאמרו בפרק חלק. והתחלת הרגשת חיות זו הוא בל"ג בעומר ואז הוא התחלת הימים דמקמי שבועות להתחיל הרגשת קדושתו הנשפע לימים שלפניו ובו סיים הקדושה דימים שלאחריו דפסח.
19
כ׳וכך הוא סדר זמנים להיות מושכים הקדושה מזה לזה ובמקום שמסיים קדושה שלפניו מתחיל שלאחריו ואין רגע ריק מהמשכת קדושה מקדושת הזמנים המקודשים. וכמו בנפשות שבדורות דור הולך ודור בא משה קבל וכו' ומסרה ליהושע וכו' וכששקעה שמשו של זה מיד זרח שמשו של אחר ובקדושין איתא יום שמת וכו' נולד וכו' והנה ביום הלידה א״י עוד מה יהי' ואין שמשו זורח אבל מכל מקום כבר קדושתו העתיד להתגלות אחר כך בו שופעת ומאירה לפני' מיד מיום הולדו וימי האדם משנולד עד שיהי' בן עשרים הם בערך ימים שלפני הקדושה ומבן עשרים עד בן שישים הוא זמן השתדלות האדם בעבודת השם יתברך ולהתקדש בקדושה עליונה ומבן שישים לזקנה והלאה עד יום המיתה הם ימי הירידה ובהם הוא המשכת הקדושה מימים שלפניהם וזקני תלמידי חכמים קדושתם מתוספת כל זמן שמזקינין. כי נראה דחלוקת ג' זמנים אלו הם גם כן נגד כלל ג' קדושות הנזכרות לעיל עד בן עשרים במעלליו יתנכר בקדושה שבו בתולדה מאבותיו. ואחר כך עד בן שישים קונה קדושה מצד עצמו בהשתדלותו ואחר כך הוא מה שהשם יתברך משפיע לו קדושה מלמעלה כל אחד כפי מה שראוי לו ולהרגילו בקדושה עליונה כדי שיוכל אחר מיתה ליכנס לעולמות העליונים ולאדם שטוב שמטעימין לו מפרי מעשיו בעולם הזה זוכה לברכת עולמך תראה בחייך להרגיש אז קדושה מעין עולם הבא ממש שזהו עיקר מה שמקדשין אותו מלמעלה. וכמו קדושת שבת שהוא מעין עולם הבא ואחד משישים בו. והצדיקים לזקנתם יוכלו להרגיש הרבה יותר ויותר אלא שכל זמן שהם חיים בעולם הזה אינו בקנין אלא בראי' בעלמא כלשון עולמך תראה והוא רק כדי להרגילו כנ"ל שיוכל לזכות אחר מיתתו לזה בקנין.
20
כ״אכי עיקר דבר זה דקדושה שלמעלה הוא בכלל מתן שכרן של מצות דזמנו למחר לקבל שכרן. ואף שמצות התורה ביומו תתן שכרו זהו בשכיר הבא בשכרו ואליו הוא נושא את נפשו שאין עושה אלא בשביל קיבול השכר ואם לאו לא היה עושה, ועל כן נקרא כל מצות שאו"ה עושין מצות קלות והקדוש ברוך הוא משלם להן שכרן בעולם הזה כמו שאמרו בבבא בתרא שאפילו עושים לשם שמים אין כונתם אלא לקבל פרס ואצלם אי לא ישולם שכרן יבעטו ויקראו תגר וכמו שאמרו בראש השנה (ד'.) ברש"י ד"ה כאן ותוספות ד"ה בשביל ואין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל ברי' ואפילו שיחה נאה כל שכן מעשה נאה ואף שכונתם להנאת עצמם ועל כן לא חשיבי כשרים מכל מקום גוף המעשה מיהת נאה ולא יצאה מכלל מצוה קלה מיהת על כן שכרם בעולם הזה ביומו. אבל בני ישראל אין עושים על מנת לקבל פרס ואפילו אומר בפירוש על מנת שיחי' וכו' הרי זה צדיק גמור דחזקתו לא יתהה גם אם לא יהי' כן כי אמיתות רצונינו רק לעשות רצונו יתברך בלבד כמו שאמרו בברכות בלי שום הנאה אחרת כלל וזה כל ישענו וחפצנו ועל כן שכר מצוה מצוה כי אין לנו דבר יקר מזה בעולם הזה שכל חיי העולם הבא אינם יפים כשעה אחת של תשובה ומעשים טובים דהיום לעשותם כתיב שעולם הזה הוא זמן מעשה המצוה ועל כן אין לנו בעולם הזה שכר גדול יותר מזה יבוא על ידו הקדושה שנכנס בלב על ידי מעשה כל מצוה כמו שאומרים אשר קדשנו במצוותיו וצונו וכשמקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה כמו שאמרו ביומא ועל ידי תוספת הקדושה שבלב ניתוסף התעוררות לעשות מצות וכך הולך מעלה מעלה שבכל עובדא ומצוה מה שעושה זוכה לקדושה יתירה ומוסיף במצות ועבודת ה' יותר. ושבעים שני האדם הם דוגמת ז' ימי המעשה ומשנת חמישים עד שישים דוגמת מעלי שבתא דבו עיקר ההכנה לשבת לזכות לקדושה דקבוע וקיימא גם בשביתה ממעשה והשתדלות והוא בימי הזקנה משישים ועד שבעים ששובת מהשתדלות ועבודה בפעל כל כך וכדאשכחן בערכין דמן עשרים עד שישים הוא בערך שוה, ובן שישים ומעלה פחות מערך של בן חמש בזכרים והוא מפני חולשת כחותיו ופעולותיו. אבל כפי טרחו בערב שבת ובימי המעשה שלו כך השם יתברך משפיע לו קדושה יתירה מלמעלה בלב באותן י' שני הזקנה בלא השתדלותו על דרך קדושת השבת בימים, להזוכים לטעום כל אחד לפי מה שהוא. והזוכה לגבורות שמונים שנה באותן י' שנה הקדושה שבלב גוברת בו עוד יותר להיות דוגמת קדושת שבת שבתון דיום הכיפורים תרעא דחירו כשנת היובל אחר שבע שבתות השנים. דשמיטה בשנים דוגמת שבת בימים שהשם יתברך מקדש להיות הארץ שבת לה' ואחר כך זוכה ליובל דבית דין מקדשי ביום הכיפורים שהוא גם כן קדושה דישראל ואותה קדושה מתעלית להיות כקדושת שבת דקבוע וקיימא דבאמת גם כל מעשינו פעלת לנו וכאשר מתדבק במקורו לגמרי בא להרגשת קדושה כזו דגם כל השתדלותו בקדושה הכל קדושה עליונה מעלה מעלה. וזה סוד לא זז מחבבה עד שקראה אמי. דבתי הוא שקדושת האדם נמשכת מהקדושה שלמעלה.
21
כ״בוזהו קדושת היום טוב שהם ששה ימים ראשון ושביעי דפסח, וראשון ושמיני דחג, ושבועות, וראש השנה, שהוא מה שישראל מקדשי וקדושתן נמשך מקדושת השבת וכמו שקבלתי שהם נגד ו' ימי המעשה (אלא שכפי מה שקבלתי חשיב ראשון ושביעי דפסח לחד וחשיב גם יום הכיפורים בינייהו וסדרן, ראשון ורביעי פסח ושבועות. שני וחמישי ראש השנה ויום כיפורים. שלישי שישי סוכות ושמיני עצרת וכמו שנתבאר לעיל סדר זה וכך קבלתי ממורי ז"ל ועיין מה שאכתוב לקמן מה שנראה לי קצת טעם לזה. ובספרו שהדפיסו לו בסופו יש בזה טעות מהכותבים כי לא היו זוכרים הדבר יפה. ולדעתי הי' יותר נכון כמו שכתבתי כי יום הכיפורים נגד שבת, והו' ימים דיום טוב הם בהדי שביעי דפסח. ויעוין מה שאכתוב בתשובות לפרש הירושלמי פרק א' דשבת הלכה ג' לאכול חולין בטהרה ז' ימים מן שתא, שהובא ברא"ש סוף ראש השנה גם כן על ימי יום טוב דבזמנם אחר ר' יוחנן בן זכאי היה ראש השנה שני ימים והם ז' והוא גם כן לכוונה הנ"ל כי אלה ממשיכים טהרה וקדושה לכל ימות השנה שאלו נגדם מה שישראל מקדשי על ידי השתדלותם בכל ימי השנה ועל ידי קבלתם קדושה עליונה בשבתות שלכל השנה. וסדרן לדעתי ראשון ושני נגד ראשון ושביעי דפסח כי קריעת ים סוף מסט' דגבורה שנבקעו מימי החסדים ונשקעו אלו ובחזירתם שהוא גם כן בגבורה כמו גבורת גשמים שיורדין בגבורה והוא על ידי תוקף שקיעותם במים הזדונים דתאות רעות הגוברים במצרים ערות הארץ אשר בשר חמורים בשרם ושטופי זימה וישראל שכבשו תאותם ולא פרצו בעריות כמו שאמרו ז"ל ניצולו. ויום שלישי נגד שבועות ומ"ת ביום הג' והוא אוריין תליתאי כו' (כמו שאמרו בשבת) ורביעי וחמישי סוכות ושמיני עצרת נגד משה ואהרן שמרע"ה קיבל גרים והשם יתברך קראן עמו במעשה דעגל כמו שאמרו ז"ל כי הוא רצה לקרב גם מאומות לקלוט הניצוצות קדושים וכמו שיהי' גם לעתיד ונהרו אליו עמים רבים והם הגרים גרורים שישארו לעבדים לישראל וברעל מנת דהוא משה רבינו ע"ה שיגאלם גם כן לעתיד וזה משרשו שהוא שורש התורה שהוא דפוס של כל הבריאה כולה ועל כן נשא בת יתרו ונקרא בן בתי' שגידלתו דכאלו ילדו דעל כן טעו אצטגניני פרעה כשראו דמושיען של ישראל נולד ואמרו דלא ידעו אם ממצרים. ובסוכות מקריבין שבעים פרים נגד שבעים אומות, לכוונה זו לקלוט הניצוצות קדושים ובו הבירור דגוים לעתיד כמו שאמרו זה חטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות. ובריש ע"ז דיתן להם לנסיון אז מצות סוכה. כי בקדושת חג זה נקלט כל מה שיש שום שייכות מהם לקדושה וכל הפסולת נדחה לחוץ. ואהרן שזכה לכהונה הוא שורש היחוס דקדושת ישראל ועל ידם קדושתו כי ממנו פינה ממנו יתד כהניו ממנו וכו' זכו כל ישראל ליקרא ממלכת כהנים וגוי קדוש. כי אהרן נבדל להקדישו קודש קדשים וממנו המשכת הקדושה לכ"י להיות נקראים גוי קדוש. וד"ז בישראל לבד דלא עשה כן לכל גוי וזהו קדושת שמיני עצרת פר אחד נגד אומה יחידה דאז ה' בדד ינחנו ונשמח אני ואתה כמשז"ל ועל דרך זה כשנכנס אהרן לבית קודש קדשים דכל אדם לא יהיה באוהל מועד ועל כן יום החמישי יומא דדינא גם בבית דין שלמעלה כמו שאמרו בשבת (קכ"ט:) כי ריחוק האומות הוא מצד מדת הדין שבזה הוא ההבדלה בין ישראל לעמים דאברהם אבינו ע תחלה לגרים ויצחק התחלת שורש ישראל אלא דזה דינא רפיא וקריעת ים סוף דינא קשיא ועל כן המשילו בכ"ד דברים קשים, לקריעת ים סוף כמו פסחים (קי"ח.) במזונות ונקבים. וריש סוטה קשין לזווגן כקי"ס. ויום שישי נגד ראש השנה שהוא ההכנה ליום הכיפורים. ואז לחם יומים ועל כן קבעום חכמים ב' ימים והם קדושה אחת ויומא אריכתא) כשמתקדשים על ידי הקדושה שמקבלים ומשופעים מיום השבת. ואחותי נקרא קדושת השבת שאז כל ישראל מתקדשים בקדושת השבת עצמה. ואמי הוא יום הכיפורים שבת שבתון ששופע קדושה ממנו ליום השבת כי הקדושה דישראל מקדשי מתעלית למקורה שהוא מקור העליון להמשכת כל הקדושות. וזהו הקדושה שזוכין הראוין לכך כשמגיעין לגבורת שמונים שנה. אשרי הזוכים לכך והמקום ישים חלקינו עמהם.
22