בית יעקב על התורה, בראשית ס״הBeit Yaakov on Torah, Bereshit 65
א׳אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. הנה מבריאת האדם ועד כאן כתיב הוי"ה אלהים והנחש הסתיר השם הוי"ה. והענין בזה היה, כי באמת בכל האילנות בכלל היה חיים וגם בעץ הדעת, רק שבעץ הדעת היה מעט מותרות, ומצד שם אלהים הכל מותרות, כי אלהים הוא דין, לכן כל מה שהאדם עושה הוא מותרות. ומצד שם הוי"ה יוכל האדם לקבל כל דבר לפי הוויתו, ששם הוי"ה מורה שכל אדם הוא שמח בחלקו, והוא רק לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהילים כז). ולכן כל אדם יוכל לקבל כל דבר שהוא צריך להוויתו, להיותו יותר לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ובזה שהנחש הסתיר ממנה את שם הוי"ה ב"ה ולא גילה לה רק שם אלהיםקפחכמו שהתבאר במאמר הקודם עיין שם הערה קפו., היינו שהנחש הציב לפניה שהאדם שואף רק למותרות ולא לשורש הלחם, היינו המוצא פי ה' הנמצא בוקפטענין שורש הלחם נתבאר בתפארת יוסף פרשת תצא ד"ה כי תצא בסופו: וכן נקרא בזוה"ק (עקב ערב:) שעת סעודה שעת קרבא, והוא, כי באמת עיקר כח המחיה את האדם הוא הנקודה טובה הנמצא בהמאכל, וזה המוצא פי ד' המונח בהמאכל, ורק בזה העולם נתלבש בלבושים גשמיים, ואם האדם מקבל את המאכל והולך בזה הכח ועובד את השי"ת, אז מגביר האדם על המאכל, והיינו שמקבל את הטוב הנמצא בו, ויש לו כל מיני סיעתות לעבודת השי"ת. שאני מי שאינו עובד את השי"ת בזה הכח, אז נקרא שהמאכל מתגבר על האדם, היינו לא די שאין לו סיעתות ממנו ורק שח"ו יכול להטרידו בכל מיני טרדות, ולזה נקרא בזוה"ק שעת סעודה שעת קרבא., וכדאיתא במס' סנהדרין (ק:) במאי ניכול לחמא. ואחר שהשי"ת אמר שמעץ הדעת לא יאכלו, והיינו שאסר להם כל מיני מותרות, והאדם מצדו אינו יכול להתקיים בלא מותרות, לכן הסית הנחש אותה שהוא פקוח נפש, ולכן מותר לה לאכול ממנוקצכמבואר לקמן פרשת ויגש אות טז ד"ה וזו הטענה: וכמו שמצינו בחוה שהיתה בגן עדן והותר לה כל עצי הגן חוץ מעץ הדעת טוב ורע. שכל עצי הגן הוא מה שהיה צריך לשורש חיותן, ועץ הדעת הוא למותרות. וכאשר הסתיר השי"ת את המראה הגדולה, שלא היה לה הכרה בהשם יקו"ק רק בהשם אלהים, אזי היה נראה לה שחסר לה הכל ואין לה שום חיים אם לא תאכל מעץ הדעת שהוא מותרות, לזה לקחה גם מעת הדעת ואכלה.. וזהו שאמר, אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן, היינו שלא אמר זאת בלשון שאלה, רק בדרך החלטה, שבאמת אסר להם מכל עץ הגן לאכול, ובא בטענה ואמר כיון שבאילן הזה יש בו טוב גם כן, וכדכתיב, ומעץ הדעת טוב, ומכל מקום אסרו השי"ת, מוכח מזה שיש איסור בכל אילנות. וכמו שאנו רואים שאסר השי"ת אכילה גסה, כדאיתא במס' סנהדרין (סג.) אזהרתו דבן סורר ומורה מלא תאכלו על הדם, שמזה נלמד איסור לאכילה גסה. וזהו מפני שבאמת אפילו בדבר המותר אם יהיה מותרות אסר השי"ת, רק בדבר איסור כגון חזיר כל מה שאדם אוכל הוא אכילה גסה אפילו כחוט השערה. וכן בכאן שבאילן הזה אסר השי"ת אפילו משהו, וכמו שנתבאר בענין פסח בענין היתר מצטרף לאיסורקצאכל העניין מוסבר באריכות בהגדה של פסח – ספר הזמנים בתחילתה בעניין בדיקת חמץ ד"ה אמר ר' אבהו.:
1
ב׳וזהו הסתת הנחש, שטען שמוכח מזה שבשאר אילנות יש גם כן אכילה של איסור והוא אכילה גסה, רק אם האדם אוכל בהדרגה מותר בכל אילן, ואם אוכל אכילה גסה גם בשאר אילנות אסור, שמותרות אסר השי"תקצבכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת בראשית ד"ה ויאמר אל האשה: ענין הנחש שפיתה אותה באמרו שמאמר ה' היה על כל עץ הגן שלא יאכלו, כי כן הוא האמת כי על ידי הגדר שנתגדר על עץ הזה ממילא נתגדר על כל הגן שלא יאכל אותו בלתי כפי רצון הש"י, כי כן הוא גם בישראל אחרי כי מאכלות אסורות נאסרו להם, ממילא יתחייב מזה צמצום לעת הצורך גם במותרות.. ובזה שגילה לה רק שם אלהים, ממילא כל מה שאדם רוצה הוא מותרות ואי אפשר לחיות בלא מותרות, ולכן הוא פקוח נפש ורשאי אתה לאכול. ובאמת מצד שם הוי"ה ב"ה יש חיים בלא מותרות, כי הכל הוא לשם שמים. וצריך האדם לידע שעצה זו הוא עצת היצר, וצריך האדם להתפלל להשי"ת על זה שלא יפול ברשת היצר בענין הזה. אבל זהו הדרך ילך בו האדם וטוב לו, שאם יש לו מותרות הוא בודאי לטוב ולא יבעט בהשפעת השי"ת, וכשאין לו אז לא ימאס בחיים בשביל זה, מפני שבאמת יכול השי"ת להשפיע לו חיים גם בלי מותרות. ובאמת באילן הזה היה בו ג"כ טוב, רק ההפרש היה שבכל האילנות היה ניכר לעין לברור הטוב מהרע. ובאילן הזה היה הטוב ג"כ נראה כרע ולא ניכר לברור הטוב מהרע:
2
ג׳כי בדורות הראשונים לא היה להם הבחירה ונראה טוב ג"כ כרע, כמו שאנו רואים בדוד המלך, שכל ימי חייו היו שבעים שנה מה שנתן לו אדם הראשון כדאיתא בזוה"ק (וישלח קסח.), וכיון שאדם הראשון נתן לו משנותיו א"כ היה הוא הגדול, ומכל מקום איתא בזוה"ק (שמיני מ:) דוד נמי איש תרומות הוה, והשיב שהוא היה רוצה במשפט, ולכן מצד הוויתו טעה בו גדול הנביאים. וכדאיתא במדרש (הובא בילקוט שמואל רמז קכד) כיון שראה שמואל את דוד אדמוני אמר שמא שופך דמים הוא כעשו והראה לו הקב"ה על דוד שהיה תמיד במשפטקצגכמבואר במי השלוח ח"א פרשת קרח ד"ה ומדוע תתנשאו [ב]: כתוב (ישעיהו נ״א:ט״ו-ט״ז) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. והענין בזה כי בכל נפש מישראל נמצא נקודה טובה ויקרה אשר חלק לה השי"ת בפרט, אך בעוה"ז הנקודה הזאת היא בלבוש שנראה להיפך וזה פירש ובצל ידי כסיתיך. והנה גם לנפשות יקרות תיקן הש"י לבושים הנראים היפך מיקרותם וכו'. וכן דהע"ה שהיתה מידתו להיטיב לכל ישראל והיה אוהב ישראל כדאיתא במדרש שוחר טוב (מזמור א) יבקש רצון זה דוד שהיה אוהב את ישראל, ועליו נאמר (דברים י״ז:ט״ו) מקרב אחיך תשים עליך מלך, היינו מי שנמצא בו אהבה לכלל ישראל. ועל הלבוש היה נראה להיפך, כדאיתא (בראשית רבה פרשה סג) בשעה שראה שמואל את דוד אדמוני אמר שמא ח"ו הוא שופך דמים כעשיו והשיב לו הש"י עם יפה עינים וכו'. עיין לקמן פ' תולדות אות ב ד"ה ולפי שיצחק, פ' וישלח אות ב ד"ה ואכרתה, פ' וישב אות טז ד"ה אכן בעוה"ז, אות לט ד"ה ופעולה.. ומזה ראינו שלדורות הראשונים לא היה להם בחירה לברור הטוב מהרע, שאף שמצד השי"ת נבראו ישרים אכן לפי שברא אותם השי"ת באופן הזה שמוכרחים לקיום הויתם לקבל מהבריאה כל הצטרכות האדם, והבריאה היתה בבחינת טוב ורע, היינו שנקבע בה כל ההויה בלא דעת וכל מדה שהוא בלא דעת, תסתעף גם לרע, כמו מדת הרחמנות, אם הוא בלא דעת יכול לרחם גם על אכזריקצדכמבואר במי השלוח ח"ב מסכת ברכות (ח:) ד"ה תניא: כי כל דבר שהוא בתורת מדה ואינו בדעת והשכל בשביל להרבות כבוד שמים, אף שהוא גוון טוב אין בו טוב בשורש, כי כל דבר שהוא בתורת מדה יש בה ההיפך גם כן, כדאיתא בגמ' (חולין סג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה ומכל מקום היא עוף טמא, כי לפי שהוא בתורת מדה ונמצא בה רחמנות גם על אכזרי והמרחם על אכזרי נעשה אכזר על רחמני כדאיתא (מדרש שמואל פרשה יח, ו). ובתפארת יוסף שביעי של פסח ד"ה אז ישיר: כי אם תתפשט המדה בלי גבול וצמצום, אז יכול לצמוח מהמדה בעצמה כל מיני הופכים, עד שיצמח גם ההיפך מהמדה. וכמו שאנו רואין שאפילו ממדת החסד שהוא מדה יקרה עד מאד, עכ"ז אם יהיה בלי גבול וצמצום אז יכול לרחם על אכזרי, שזה ממש ההיפך ממדת החסד, שאין לך אכזריות גדול מזה שמקיים אכזר בעולם. וכמו שאיתא בש"ס (חולין סג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה, עכ"ז היא עוף טמא, והוא יען שאין לה דעת בהמדה וכו'. היינו בעת שהמדות אין להם שום התכללות, וכל מדה מתפשטת עד לקצה אחרון שלה, אז המדות עצמם הם מלא פירוד. ועיין עוד שם פ' שמיני ד"ה ויאמר משה, בית יעקב ויקרא פרשת צו אות ט ד"ה והנה, פ' שמיני אות לא, לב, לה, פ' בחקתי אות ו, תפארת החנוכי על זהר עקב (דף ערב.) ד"ה והוה, לקמן פ' תולדות אות לב.. ובאילן הזה היה ג"כ טוב, רק שלא היה ניכר לברור הטוב מהרע. וכן בכל האילנות היה בהם רע ג"כ, כמו שאנו רואין שאילן אחד היה טוב למאכל ולא נחמד למראה, וחבירו היה נחמד למראה וטוב למאכל, כדכתיב, ויצמח ה' אלהים כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, נראה מזה שנחסר השלמות מכל אחד, רק בכל האילנות היה ניכר לעין לברור הטוב מהרע. וכל הכ' דורות מאדם הראשון עד אברהם אבינו ע"ה הם כנגד מלכות בית דוד, ודוד המלך ע"ה היה כנגד אדם הראשון, ודוד לקח מבחר שנותיו, כי השלשים שנה ממאה העשירית היו עיקרו ושרשו של החיים שלו, כי בכל השמונה מאות שנה מימי חייו לא נאמר ויחי אלא ויהי, ובאותן המאה ושלשים שנה שחי אחר השמונה מאות שנה נאמר בהן ויחי, והשבעים שנה של דוד המלך היו מהמאה העשירית שהם עיקר החיים שלו. לכן בכל אדם כתיב המנין בסדר כזה שהיחידות המה קודם ואח"כ העשיריות ואח"כ המאות, ובאדם כתיב השלשים לבסוף, וזהו מפני שבכל אדם המנין הולך מהמועט אל המרובה, אבל באדם הראשון כתיב השלשים לבסוף, מפני שהם היו עיקר החיים שלו וזהו הרבוי אצלו. ולכן דוד המלך ע"ה שלקח השבעים שנה מהמאה העשירית, שהיה להם חיבור אל השלשים, הם היו מבחר שנותיו, וכדאיתא בזוה"ק (תרומה דף קעג:) כנור דדוד דלא שכיך לעלמין וכו', ועל דא (איוב ל״ה:י׳) נותן זמירות בלילה וכו'. איה אלוה עושי כמה דאתמר, ועל דא כתיב נעשה אדם. ובזוה"ק (בראשית נה.) על מזמור שאמר אדם הראשון כי שמחתני ה' בפעלך, ובמדרש תהילים (מזמור צב) אמר על זה הכתוב כי אדם הראשון כוון על דוד המלך ע"ה, זה דוד. והיינו שהיה מקושר ומחובר להמאמר נעשה אדם, שאדם נתן לו ממבחר שנותיו. ולכן היה תמיד מפורש נגד עיניו שהוא יציר כפיו של הקב"ה, וזהו שאמר (תהילים ב׳:ז׳) ה' אמר אלי בני אתה, היינו שראה מפורש שהוא בן להקב"ה, ולכן לא נתייאש משום חטא מלשוב להקב"ה כבן אצל אביו:
3
ד׳ולפני אדם נעשה הסתר כזה, שבעת ששאל אותו הקב"ה המן העץ, היינו כמו כמה מכוער כלי זה, היה לו להשיב הלא אתה בראת אותי ובאיזה כח עשיתי זאת אם לא בכחךקצהתפארת יוסף פרשת שמיני ד"ה ואת שעיר, מסכת תענית (כ.) ד"ה מעשה., ומצינו כהאי גוונא בגמ' (ר"ה כה.) בענין קידוש החדש אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מוטעין אתם אפילו מזידין. והטעם בזה, כי אם נבוא לחלוק על הב"ד הזה המוסמך, מוכרחין אנו לומר כי היה חסרון בהמסמיך ובמסמיך דמסמיך עד משה רבינו ע"ה, שהוא היה מוסמך מהקב"ה, כמו שנאמר, ושכותי כפי עליך (פ' תשא לג) שבזה הסמיך למשה רבינו ע"ה. ולכן בע"כ מוכרחין אנו לומר שהב"ד הזה שקדשו את החודש היה ברצון השי"ת. ומכל שכן באדם הראשון שהיה הבריאה ראשונה יציר כפיו של הקב"ה, היתה לו טענה חזקה שבטח עשה ברצון השי"ת מה שעשה. אבל הענין בזה הוא, שאז נסתר ממנו היחוס ולא ראה מהיכן ההולדה שלו הואקצולקמן פרשת תולדות אות נא, פ' וישב אות ח ד"ה אמנם, אות יז ד"ה העניין.. וזהו כדאיתא (במס' חולין קלט:) המן מן התורה מנין שנאמר המן העץ, היינו מהיכן נצמח פחד כזה על ישראל שיאבדו כולם חלילה, והשיב המן העץ, היינו שעל אדם נפל פחד כזה בעת ששאלו הקב"ה, ויען כי אדם הראשון היה הכלל מכל הדורות שהיו עתידין להיות עד סוף כל הדורות, ולכן טעם מכל האורות שיהיו לדורות שיבואו וגם מכל ההסתרות שיהיו עתידים להיות לבניו. ולכן אמר המן מן התורה מנין, והשיב המן העץ, היינו שזו ההסתרה שהיתה בימי המן טעם אז כששאלו הקב"ה המן העץ (ועיין לעיל בענין ס' באריכות)קצזעיין שם בהערות קעב, קעג, לקמן פרשה זו אות עד.. אבל גם את זה לעומת זה עשה השי"ת, שבכל דור ודור אף שהם בהסתר גדול, מאיר השי"ת מעט תקיפות מזה שרואין מפורש שהם יצירי כפיו של הקב"ה. ולדוד המלך נתגלה היחוס לגמרי, ותיקן חטא אדם הראשון, מפני שראה מפורש שהוא יציר כפיו של הקב"ה ונקרא בן להשי"ת, כמ"ש ה' אמר אלי בני אתה (תהילים ב׳:ז׳) ותיקן כל שרשו. וכדאיתא בזוה"ק (פנחס דף רכז:) דוד אעבר ליה ליצה"ר מלביה ונטיל ליה הה"ד ולבי חלל בקרבי (תהילים ק״ט:כ״ב) ובגין דא זכה לנשבא רוח צפונית בכנור דיליה וכו' שהיה כנורו מנגן מאליו, היינו כי על ידי תשובתו נתגלה לו יחוסו ואמר (תהילים נ״א:ו׳) למען תצדק בדברך (ועיין לעיל ענין סד)קצחמבואר בתפארת החנוכי על זהר פרשת וישלח (קסח.): ר' שמעון אמר הא אתמר דדוד מלכא עד לא הוה לא הוו ליה חיים כלל, בר דאדם קדמאה יהיב ליה שבעין שנין מדיליה וכו'. וכמו שביאר כאאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה שאדם נתן לדוד המלך ע"ה המובחר משנותיו. כי אדה"ר אמר טוב להודות לה', אבל לא היה יכול להודות. היינו להתבטל במציאות ממש מלפני כבוד שמים, אף שהיה יודע בעומק, אבל הגוף לא היה מסכים לזה. וכדאיתא במדרש שוחר טוב (מזמור צב) אמרו לו לאדה"ר מי גרם לך המיתה אמר להם אני הוא שגרמתי לעצמי וכו'. ולא אמר אתמול הייתי מוטל גולם לפניך, מאין היה בי כח לעבור רצונך (הרי שבדעתו הכיר בטוב שטוב להודות) אכן כל זה הבין רק בדעתו, אבל השורש מזה היה רק בדוד המלך ע"ה שאמר ולבי חלל בקרבי. וכדאיתא בזוה"ק פנחס (רכז:) דוד אעבר ליה מלביה וקטיל ליה {העביר היצר הרע מלבו והרגו} הה"ד ולבי חלל בקרבי וכו'.:
4