בית יעקב על התורה, חיי שרה ל״גBeit Yaakov on Torah, Chayei Sara 33
א׳ויוסף אברהם ויקח אשה וגו' ותלד לו וכו'. זשה"כ (תהילים ע״א:י״ד) ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך. הענין בזה, דהנה באלו התולדות לא היה אור כלל, מפני שנולדו מאברהם אחר שנשלם, ולא היה צריך עוד לשום עבודה וצמצומיםקעבכמו שנתבאר לעיל פרשה זו אות כג., מאחר שנבחן ונצרף ונתנסה ועמד ביצרו, ממילא נקבע בו קדושה בל ימוט לנצח ממנו, לזה ההולדות שהוליד אח"ז לא היה להם עסק בצמצומים ועבודות להכיר על ידם את השי"ת, והמשיך השי"ת את אורו מהם, ולא נשאר בהם שום אור כלל. כי השי"ת ברא את העולם בהסתר פנים כדאיתא (בספר רזיאל בסתרי אותיות דר"ע) בשעה שברא הקב"ה את עולמו הפך את פניו ממנו, בכדי שהאדם יהיה תמיד ביראה, ויצמצם את עצמו תמיד, שעי"ז יכיר את השי"ת שהוא ברא כל ומושל בכל, ועי"ז יוכל לבא להשלמהקעגביאר לעיל פרשת בראשית אות יא ד"ה איתא: באם היה אור ישר לא היו הברואים יכולים לקבל, ולכן העמיד השי"ת אור חוזר שהבריאה תוכל לקבל האור וכו'. כמו שהעומד לפני המלך מתבטל במציאות מאימת הכבוד, עד שהרואה אותו מאחוריו אינו רואה בו שום תנועת כח חיים, ורק כשהופך פניו אז נראים פעולותיו, וזה הוא אור חוזר, וכדאיתא בסתרי אותיות (בספר רזיאל) כשברא הקב"ה את העולם הפך את פניו ממנה, וכנ"ל שהשי"ת חפץ שיהיה כח להבריאה לקבל האור ולפעול בו., שאח"ז לא יצרך עוד לצמצומים ועבודות, רק אף ההתפשטות שלו יהיה טוב. אבל אם לא יעבוד האדם מתחלה לצמצם את עצמו בל להתפשט, אזי אף אם יולד קדוש מרחם אמו ואביו לא יחשב לכלום, כי אין לך נולד בקדושה מהולדת בריאת עולם, שכל העולם נברא בד"ת, כדאיתא בזוה"ק (שמיני לה:) באורייתא ברא קוב"ה עלמא, ובראשית הבריאה היה העולם מלא קדושה, מ"מ כשנסתרה ונעלמה הקדושה הזו בהסתעפות הדורות דור המבול ודור הפלגה, הוציא השי"ת את אורו מהם ולא נשאר בהם שום קדושה, רק ההיפך ששכן בהם כח הטומאה. וכן הוא הענין בתולדות אברהם אבינו שהוליד אחר השלמתו, שלא היה בו עוד כח עבודה וצמצומים, וההולדה מזה היו ג"כ בלי כח עבודה וצמצום, זה הוא רק רע וטומאה, אף שנולדו מזרע קודש. והם כמו הגוף בשעה שהנשמה יצאה ממנו, שאז שורה עליו כח הטומאה. וזה הוא שאמרו בש"ס (סנהדרין צא.) שאברהם אבינו מסר לאלו התולדות שם טומאה, היינו שלא היה בהם קדושה, ממילא היה בהם שם טומאהקעדומבואר בספר הלקוטים להאריז"ל (פרשת חיי ד"ה ולבני הפלגשים) וזל"ק: מתנת חסר ו' כתיב. מכאן סמכו רז"ל לדרוש, שם הטומאה מסר להם. כי כיון שראוי להיות בו אחת מאותיות השם הגדול, ובא חסר, הוא רמז לקליפה המעכבת גילוי הקדושה באותו מעשה. עכל"ק. וכן איתא בלקוטי תורה (פרשת חיי): דע, כי כל מקום שיוכל ליכנוס אות משם הוי"ה ואינה נכנסת, הוא מפני הטומאה. לכן אמרו רז"ל, שמסר להם שם טומאה, מתנת חסר כתיב., וכענין דאיתא בזוה"ק (תצוה קפ:) בגין דאית שמהן קדישין עלאין דקיימין ברעו דרוחא ולבא בלא מלולא כלל. ואית שמהן קדישין תתאין דקיימין במלה ובמשיכו דמחשבה ורעו עלייהו. ואית שמהן אחרנין לתתא דאינון מההוא סטרא אחרא דאיהו מסטרא דמסאבא ואלין לא קיימן אלא ברעו דעובדא לתתא לסלקא רעו דההוא עובדא דלתתא לגביה. בגין דאיהו סטרא אחרא לאו איהו אלא בעובדין דהאי עלמא לאסתאבא בהון כגוונא דבלעם ואינון בני קדם. והענין שהוצרך אאע"ה להוליד תולדות האלה, לפי שאלו האומות הם כענין דכתיב (שופטים ג׳:א׳) ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בהם את ישראל, והיו ראוים להולד מיצחק אבינו ע"ה כדאיתא בלקוטי תורה מהאר"י הק' (פ' חיי), וכן משמע מזוה"ק (פ' חיי קלג:). אכן מפני שמדת יצחק הוא מדת הגבורה, ואם היו נולדים מיצחק אזי היו מעיקים ומצירים מאד לישראל, וכדאיתא בלקוטי תורה (שם), לזה נולדו מאאע"ה דרגא דחסד שהוא ההיפך ממדת גבורה, ועי"ז הם מתנגדים זה לזה, ובין כך יש להם נייחא לישראל, מאחר שהעכו"ם היו מתלחמים זע"ז, וישראל מטין עצמן לכף זכות, פעמים ברזא דחסד ופעמים ברזא דגבורה, עי"ז היה להם נייחא, וכדאיתא בזוה"ק (משפטים צה.) מאן הוא נחשא דפרח באוירא ואזיל בפרודא ובין כך ובין כך אית נייחא לחד נמלה דשכיב בין שנוי שרי בחבורה וסיים בפרודא. הענין הזה מדבר במי שהתחלתו ושירותו מהתולדה הוא ממקום קדושה. נחשא דפרח באוירא ואזיל בפרודא, היינו שהעכו"ם מתנגדים זה לזה. ובין כך אית נייחא לחד נמלה דשכיב בין שנוי, מדבר בישראל שהיו נתונים בין העכו"ם שרצו לנשכם תמיד, והשי"ת גרה אותם אומה באומה שילחמו זה בזה בכדי שיהיה שלום על ישראל:
1