בית יעקב על התורה, וישב י״בBeit Yaakov on Torah, Vayeshev 12
א׳וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף וגו'. הענין בזה הוא, שתעלומות הלב מהאבות הם הבנים אשר יולידוקיזכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת ויחי ד"ה ויחי: כי תעלומות לב האדם נתראה ביוצאי חלציו שעל ידם נתגלה מחשבותיו. וכן מבואר בח"א עדויות (ד.) ד"ה במשנה, והובא גם בדובר צדק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע (דף צד:) וז"ל: וכן שמעתי דהבנים נקראים תעלומות לב, כי גלוי שורש הנפש דאב הוא דרך הלב. וכן הוא בפרי צדיק פרשת בא אות ב ד"ה והנה, תקנת השבים דף כח., ומעשיו הטובים אשר יעשה, כענין דאיתא בתנחומא (נח) תולדותיו של אדם אלו מעשיו הטובים. כי כשנולד אדם אין הכל יודעין מה הוא, אכן כשיוליד תולדות ויצא לפועלו ולעבודתו ניכר מזה אם זך וישר פעלוקיחכמבואר במי השלוח ח"א פרשת בראשית ד"ה ויאמר אלקים יהי אור: כי כמו שימצא בהאדם מהתחלת הויתו עד ביאתו לתכלית שלימתו חמשה מיני הויות ומדרגות. בראשונה בשעת זריעת האב והאם אז הוא בהעלם גמור שאינו ניכר לשום בריה. והויה השניה היינו אחר שנוצר במעי אמו בשעת העיבור אז יחל להיות בו קצת הכרה ותפיסה. והויה השלישית הוא כשנולד אז נשלם הויתו ויוכר לעין כל שהוא בריה. והויה הרביעית הוא כשנעתק משדי אמו ויתחיל לעשות פעולות. והויה החמישית כשנושא אשה ומתחיל לעשות הויה חדשה להבנות בנין וקיום עדי עד אשר לתכלית זה נברא וכו'. ולכן בחתונה מברכין ברכת אשר יצר את האדם בצלמו ואין מברכין זאת הברכה בשעת הולדה כי אף שהאדם נולד לא נשלם בשלימות רק כשיתחיל להשתדל לעשות הויה חדשה והוא כשנושא אשה.. ותעלומות לב של יעקב אבינו ע"ה יצא לאור ע"י יוסף בנו. והוא, כי מדת יעקב אבינו הוא כדאיתא בזוה"ק (קדושים פו.) לפני לא נוצר אל דא יעקב, שהוא לא עשה מצדו שום פעולה שאינה מבוררת בשלימות על הסמך שאח"כ תתברר לטוב, רק כל פעולותיו היו מבוררים בעידן עשיהקיטכמו שהביא במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויאמר: האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, היינו בכל פרט מעשה שאני עושה, אני צריך שהש"י יאיר עיני איך הוא רצונו ית'. ועיין בתפארת החנוכי על זהר ויחי (דף רכב.) ד"ה תניא: ויעקב אבינו, לפי שהיו כל מעשיו מבוררים בשעת הפעולה, וכדאיתא בזוה"ק קדושים (פו.) קוב"ה קרא ליעקב אל הה"ד לפני לא נוצר אל. וכמו שביאר כאאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה שיעקב אבינו לא עשה שום דבר שיוצרך לבירורים אח"כ, ורק שבירר פעולותיו שיהיו מבוררים ומזוככים בשעת הפעולה. וזה פירוש, לפני לא נוצר אל, שאינו מקבל השפעת חסדים בלא אור השי"ת. וזה לפני, שלא נוצר לפני האור שום חסד מצד יעקב אבינו. לקמן פ' ויחי אות ז, אות יח ד"ה וכל מדה., לזה אמרו עליו בש"ס (תענית ה:) ובזוה"ק (ויחי רמח:) יעקב לא מת. ואחכ"ז נעלם מאתו יוסף בנו, ונדמה לו שטרף טרף יוסף, ונסתלקה ממנו רוח הקודש שתים ועשרים שנה שלא היה יוסף אצלו כדאיתא, ולא היה לו שום אור ונייחא באותן השנים מפני שלא קיבל תנחומין עליו, כי אין מקבלין תנחומין על החי, והיה לבו נוקפו מה זה ועל מה זה. כי השנים עשר שבטים הם שנים עשר גבולי אלכסון, כנגד שנים עשר מזלות וכנגד שתים עשרה שעות ביום ושתים עשרה שעות בלילה כדאיתא במדרש רבה (נשא פ' י"ד פסוק וכל בקר זבח השלמים)קכוכן מבואר בעץ החיים שער ה – שער טנת"א – פרק ז, וכן הוא בלקוטי תורה פ' ויצא בסוד יעקב וב' נשיו.. ויוסף הוא היסוד והשורש מכל השבטים, שהוא ברזא דברית ומפתח החיצון מכל השבטים. ואף שיהודה הוא גדול מיוסף שהוא מפתח הפנימי ברזא דלבא, ויש בו כל היקרות, כמו שסגולת מלכים ואבנים יקרות מונחים באוצרות הפנימיים, אמנם אם לא יהיה לאדם מפתח החיצון, אזי לא יוכל לכנוס ולהגיע לאוצרות הפנימייםקכאלקמן פרשת מקץ אות יג ד"ה וזהו, פרשת ויגש אות לא., ובאבדו נתקלקל ליעקב אבינו ולכל השבטים הסדר וההשתלשלות מחיי עולם שלהם, ובפרט שהיה לו מאמר מהשי"ת שאם יחסר לו אחד מבניו בחייו יראה פני גיהנם, ואם קרה לאדם אחר כזאת אזי היה אומר איזיל ואתהני בהאי עלמא, מאחר שנכון בידי יום חשך לעוה"ב. ויעקב אבינו ע"ה לא פנה לכל זאת ולא נתייפה לו שום הנאה וחמדה, רק אומנתו יפה לו שהוא מלאכת שמים ומקומו לא עזב, והיה עובד את השי"ת כמקודם בלי שינוי ובטח בהשי"תקכבלעיל פרשה זו אות ג ד"ה והשי"ת.. וזה הוא עיקר הנסיון, שלא היה לו שום ידיעה והכרה מאין יבא עזרו, ולא היה סר וזעף מעבוד את השי"ת:
1
ב׳ולזה איתא בזוה"ק (שלח קסג.) שיעקב נקרא איש תם דהא פריעה הוה ביה וכו'. והענין בזה, שבמצות מילה הוא לחתוך הערלה הראשונה ולהסירה ולהשליכה לגמרי, מפני שזה העור הוא קליפה גמורה, לכן צריך האדם לשכוח ממנה שלא יזכור בזה ולא יעלה על לבו. והעור השני אין צריכין להסיר לגמרי רק פורעין אותו, כי העור השני מצדו יש בו קדושה, אכן מפני שהיה דבוק בעור הערלה, לכן צריכין לפרוע אף את העור השני לשנות את מקומו, ועי"ז שיפרע את זה העור יהיה לו הכרה בהקדושה שנמצא בזה העור הפריעה, כי האור והקדושה מזה העור כמוס ונעלם מעין, לזה צריכין להשתדל ולחפש איזהו מקום הקדושה, וזה רומז על קדש עצמך במותר לך (וכמש"נ בפ' וירא אות ח, י)קכגכמו שנתבאר בשער המצוות לרבנו האריז"ל פרשת לך בסופו: ובזה נבאר מצות המילה, כי הנה בתחילה כורתים את הערלה, והיא עור החיצון, הכלי החיצון מג' הכלים של היסוד, מבחי' זמן העיבור, ויען שם אחיזת החיצונים, לכן כורתין הערלה ההיא ומשליכין אותה. ואח"כ פורעין העור שלפנים ממש, שהוא הכלי האמצעי של היסוד, מבחי' זמן היניקה, שהוא בחי' אלהי"ם שהוא דין, אלא שהוא קדוש. ולכן אין כורתין ומשליכין אותו, כמו עור החיצון. אמנם כונתינו לפרוע, כדי שיתגלה הכלי הג' של היסוד הפנימי שבכולם האמיתי, הנקרא קדש קדשים, ובהתגלותו תתבטל אחיזת החיצונים. עכל"ק. ומבואר בספר הזמנים – הגדה של פסח ד"ה ואעבור עליך: ובמילה עצמה נמצא אלו השנים, דינא ורחמי, הרומז למילה ופריעה. שמילה הוא מה שהוא רע לגמרי, וצריך להסיר ולהפריד הרע, שבזה המקום יש שכחה גדולה, שהאדם יוכל לשכוח ח"ו בהשי"ת לגמרי. ומצות פריעה הוא בהעור השני הדבוק להערלה, וצריכין להסיר ולשנות המקום, במה שפורעין את העור הדבוק להערלה, שלא יוכל לעורר השכחה כמקודם מחמת דביקותו. לכן המצוה הוא לפרעו, היינו להזיזו ממקומו ראשון ולא להשליכו וכו'. כמו כן כאן שמשנה מן זה המקום שלא יוכל עוד לבא לזה וכדכתיב (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבור בו. שמזה הפסוק למדו חכז"ל על גדר ערוה, כדאיתא (יבמות כא.) רמז לשניות מן התורה מניין, היינו היכא אסמכוהו רבנן אקרא, ר' אושעיא אמר, מהכא: פרעהו אל תעבר בו שטה מעליו ועבור. היינו שאם לא יצמצם עצמו באלו השניות, יוכל ח"ו לבוא לגוף האיסור לשורש ערוה, והשניות הם גדר לערוה דאוריתא. וזה מורה על קדש עצמך במותר לך, שהוא גדר להאיסור. ולזה צריך לאלו השנים מילה ופריעה. ועיין בית יעקב ויקרא פ' תזריע אות כז ד"ה וטמאה [ב].. ובזה הוא עיקר עבודת האדם, במקום שהאהבה כמוסה ונעלמה בפנימיות האדם, שנצמח מזה כל ההתפשטות, וכענין דאיתא בש"ס (קידושין פא) סקבא דשתא ריגלא, ובזה מוכרח האדם לעבוד ולצמצם את עצמו, כי שבת ויום טוב נקראים מקראי קודש, מפני שנמצא באלין יומין עלאין אהבה גדולה כמוסה ונעלמה, והאדם שהוא בגוף חמריי הוא הטבע שאם מרגיש איזה אהבה מתפשטת, לזה האומות שהם חוץ לקדושה הם מתפשטין באלין יומין עלאין בכל התאוות בשטף זדוןקכדנתבאר בבית יעקב הכולל חג השבועות ד"ה כל הבכור: והנה ימי החג הם הגרועים שבכל השנה למי שאינו עובד לה'. כדאיתא בגמרא (קדושין פא.) סקבא דשתא ריגלא. כי התאווה אז היא בהתגברות. אבל מי שעובד ה' ועוזב דברי עוה"ז בשביל רצון ה', זה קונה קדושה מימי החג. ובתפארת יוסף חג השבועות ד"ה הכל מודים: שבזמן המועד עומד השי"ת בגודל הארת פנים נגד הבריאה, שאם האדם ירצה לפנות עצמו להשי"ת, אז בניקל לו לבקוע את המסך המבדיל ולראות אור השי"ת מפורש. ולהיפך ח"ו, אם האדם לא ירצה אז לפנות עצמו להשי"ת, התגברות התאוה שולטת אז, וכדאיתא בש"ס (קידושין פא.) סקבא דשתא ריגלא, וזה הוא הכלל של כל המועדים., וכדאיתא בש"ס (מגילה יב:) אמר רבא יום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות, אבל עובדי ע"ז שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות וכו' אמר להם אחשורוש כלי שאני משתמש בו אינו לא מדיי ולא פרסיי אלא כשדיי רצונכם לראותה, אמרו לו אין ובלבד שתהא ערומהקכהונתבאר זאת בהרבה מקומות בספרי רבוה"ק ועיין תפארת יוסף חג השבועות ד"ה והשיאנו: וכענין שמצינו נמי זאת השינוים בהזמנים שאיתא בש"ס (מגילה יב.) יום השביעי שבת היה שישראל אוכלים ושותים ואומרים שירות ותשבחות, אבל אומות העולם אוכלים ושותים בו ומדברים דברי תיפלות. והוא כי יום השביעי הוא, כמו שאנו אומרים ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו, וישראל יען שהמה קרובים להמקור ית', לכך נתעלה תפיסתם ג"כ מפאת זה העליה, ומפאת זה מכירים המה יותר בתפיסתם לומר שירות ותשבחות. משא"כ האומות יען שהם עומדים בגודל התרחקות, לזאת המה מתרחקים ביותר בזאת העליה בעצמה, שביום השביעי נדמה להם שעזב ד' את הארץ, לזה המה מתפשטים ביותר ואומרים דברי תיפלות, הרי שיש שנוי בהזמנים נמי בין העומדים קרוב להעומדים רחוק. ועיין עוד מי השלוח ח"א מס' מגילה (יב:) ד"ה והקרוב, תפארת החנוכי על זוהר פרשת קרח (קעו:) ד"ה ומאן, תפארת יוסף פ' האזינו ד"ה האזינו [ה], פ' בהעלותך ד"ה בהעלותך.. וע"ז מרמז מצות פריעה שמקיימין בני ישראל, שהוא הוספת קדושה לחפש אחריה איה מקומה, ושלא להתפשט בשטף זדון רק להיותם עם קדוש לה':
2
ג׳ומה דאיתא במדרש (הובא בפירוש רש"י ז"ל פ' וישב) כי יעקב לא רצה להתנחם על יוסף, באמרו סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה פני גיהנם. הענין בזה הוא, להכיר אחדות הבורא ב"ה שהשי"ת הוא אחד, ושלימות זאת ההכרה הוא בהיותה מתפשטת בכל ענפיו המסתעפים ממנו המה בניו יוצאי חלציו, כדאיתא בזוה"ק (ויצא קנח:) דכיון דאתיליד בנימין אתקשרת שכינתא בכלהו שבטין ונטלא ביתא בכלהו, וכמבואר שם בזהר, שכל השבטים המה התקשרות אחד, וזה ענין החידוש משורש יעקב אבינו ע"ה בעולם. אבל שלימות זאת ההתפשטות בין בניו בכל הפרטים לא יתכן להיות כי אם אחרי שהוא יהיה נעדר, וישארו בניו אחריו בחיים, ויוכלו להראות כחם באור קדושתם להתברר בעניניהם עד בואם אל התכלית הנרצה. כי בעוד הוא עודנו חי עמהם לא יוכלו להתפשט בכח אורם, יען כי המה נכללים בו וטפלים אליו ובטל אורם בפני אור אביהם כי רב הוא כנר בפני האבוקה. ולכן כאשר ראה כי נעדר הצדיק בחייו, שהוא שלימותו ושלימות כל השבטים, כדאיתא בזוה"ק (מקץ רא.) ד"א כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים אלין בני יעקב דהא כל זמנא דהוו לגביה דיוסף אינון שלימים דקיימי בהדיה דברית. סבר בדעתו, כי מסיבת חסרון השלימות הזה איננו בטוח עוד שלא יראה פני גיהנם, אבל בכל זאת מקומו בעבודתו עבודת בוראו יתברך לא עזב כמקדם, ולא אמר איזיל ואתהני בהאי עלמא, בידעו היטב כי גם חיי שעה אינם שוים כלום בלא ד"ת ובלא רצונו יתברך. ומדעת קדושים זה נשרש בלב כל ישראל שיהיה לבם תמיד דבוק בהשי"ת גם בכל פרשת העבור, והוא כמו שאמרו רז"לקכומובא בשבט מוסר פרק כה ומקורו בש"ס נדרים (ט:) ושם מבואר: א"ר יונה היינו טעמא כשהן תוהין נודרין ועיין ר"ן ותוס' שם. פושעי ישראל מלאים חרטה, כי בשורש לבם המה דבוקים בהשי"ת:
3