בית יעקב על התורה, וישב י״גBeit Yaakov on Torah, Vayeshev 13
א׳איתא בזוה"ק (וישב קפד.) ובתקונים (הקדמה ב:) שמדת יוסף הצדיק רזא דברית נקרא אות דכורא, ויוסף בעצמו הוא רזא דדכורא, כדאיתא בזוה"ק (מקץ ר.) אמר ההוא יודאי ודאי שמענא דיוסף איהו בעלמא דדכורא וכלהו שבטין בעלמא דנוקבא. והענין בזה, מפני שזה האות קבוע בגוף האדם בתמידות ואי אפשר לשכוח ממנה, לכן נקרא אות דכורא, וכל מי שמצמצם את עצמו בזה הוא מעלמא דדכורא (זהר ויחי רמו:) ויש לו שייכות עם האבות, כי לשון אב מורה על בירור והזדככות. וכן איתא בהאר"י הק' ז"ל (לקוטי תורה פ' וירא בסופו) שאברם עולה תשעה הויות עם הכולל ויצחק עולה שמונה הויות ויעקב עולה שבעה הויות ויוסף עולה ששה הויות, שמדתו הוא להאיר לישראל מכל הששה קצוות כהיקף והגנת בית, להכיר שהשי"ת ברא את העולם ומושל ומנהיגה, ומבלעדי השי"ת אין כח בשום בריה שתאמר מצדה אני ואפסי עוד, וזהו עיקר האור. וכן צבאי מעלה שהם עומדים בבהירות האור בתמידות, ומה הוא האור שלהם, מה שמכירין שהשי"ת לבדו פועל גבורות וכל הישועותקכזלעיל פרשת וירא אות טז, פ' ויצא אות כב, תפארת יוסף חג השבועות ד"ה בשעה שהקדימו [ד]., ואף שיש לכל מלאך כח ופעולה מיוחדת, זה ממונה על פרנסה וזה ממונה על רפואה, אבל יש להם הכרה דלית להו מגרמייהו כלל, רק שצריכין לקבל כל פעם כחם מהשי"ת כדאיתא בזוה"ק (בלק רד.), וזהו עיקר האור, והוא מדת יוסף הצדיק:
1
ב׳לזה כשאירע לו הנסיון עם אשת פוטיפר כתיב בו (וישב לט) וינס ויצא החוצה. מפני שהולך תמיד רק באור ואינו מתגאה בנפשו לחשוב לעצמו שום כח, כי מי שחושב לעצמו שום כח מצדו יחשב לו זאת כמו שבא אל אשת אדוניו. וזהו שאמר (שם) הן אדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי, איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים. והוא כענין דאיתא בש"ס (ב"ק צב:) חמרא למאריה וטיבותא לשקייה, שכל מי שיש לו הכרה שהטובות שבעולם הם רק מהשי"ת, נותן לו השי"ת כל הטובותקכחכמו שהתבאר לעיל פרשת חיי שרה אות ל: הענין בזה כדאיתא בש"ס (ב"ק צב:) חמרא למארי' וטיבותא לשקייה, משמע מזה שעיקר צריך להחזיק טובה להשקייא. אכן זה הוא רק אם יש להשקייא הכרה שהוא איננו בעל הטובה רק הוא כפוף תחת בעל היין שהוא בעל הטובה, כי אם יאמר השקייא שהטובה היא שלו, אזי תלקח מאתו הטובה, כי עיקר הטובה באה לו מכח האדון. לעיל פ' לך אות נא בסופו.. ולזה השיב לה יוסף, הלא לא חשך ממני השי"ת מאומה, וכל הטובות לי הם, מפני שיש לי הכרה שאין לי מצדי כלל רק השי"ת הוא הנותן כח ואון, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ליקח לעצמי כח מצדי, וחטאתי לאלהים, שאהיה חסר לנפשי מטובה עבור זה. ומכאן נשמע שאם יעשה אדם דבר בלא דעת רק מפני שראה כן מחבירו, אף שהוא ממדות הטובות, מ"מ יוכל לצמוח מזה חסרון גדול, כי אין שלימות בשום מדה. ועל מעשה יהודה ותמר אמר השי"ת צדקה ממני יצאו הדברים, ויוסף הצדיק נתנסה במעשה כזה, ואם לא היה עומד בנסיון לא היה נמנה בכלל שבטי ישראל. אכן כל אדם יראה שלא לעשות מעשהו רק בדעת וחשבון שהוא מדת יוסף הצדיק:
2
ג׳וכאשר נעלם האור הזה מישראל נצמח מזה כל הסבלנות. וכמו בירידת יוסף למצרים, שנעלם מבין השבטים אור הדעת, ואירע מעשה יהודה ותמר, היה נראה לעין שהוא ההיפך מרצון השי"ת והיו סובלים מאד מזה, וכדכתיב (וישב לח.) וירד יהודה וגו' ויט עד איש עדלמי, שירד כ"כ עד שנתקטן האור ולא נשאר בו רק ניצוץ כמו הנר טרם יכבה, וע"ז מרמז לשון עדולםקכטעיין לקמן פרשה זו אות לט., והוא מפני שהכניס עצמו בדבר שנראה הסתרה גדולה, כמו שאומר שאי אפשר לנטות ולזוז מזה, ונראה כמו שמתגאה בנפשו שיש לו כח בפני עצמו, כי מי שנכלל בהשי"ת לא יאמר שאי אפשר לזוז מאיזה דבר, ונדמה אז שיש ח"ו חסרון ביעקב אבינו, מפני שהחסרון אשר ימצא באדם ניכר ביותר בבניו אשר יוליד, וכענין דאיתא בזוה"ק (תיקוני זהר תיקון סו דף צז:) האי בר דמתיליד אקרי פסל. אבל באמת בנה השי"ת בזה דבר עמוק, והוא כדאיתא בזוה"ק (אמור צ.) ותתן טרף לביתה וכו' טרף מאתר רחיקא, היינו אף שנראה על הגוון שהוא בהסתר פנים, כמו מעשה יהודה ותמר שנראה כמו שמחזיק לנפשו כח והויה מצד עצמו, אבל באמת נעשה זאת ברצון השי"ת, אימתי נתגלה זאת, בעת התגלות האור מיוסף הצדיק, אז הכירו כולם מאמר השי"ת צדקה ממני יצאו הדברים כבושים, ומה שנדמה שמחזיק כח והויה לנפשו הוא רק ברוח ה' אשר דבר בו ומלתו על לשונו, וכמו שאמר דהמע"ה שהוא משבטו של יהודה (שמואל ב כ״ג:ב׳) רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני. אבל בהעלם מהם יוסף הצדיק היה נראה זה המעשה לטעות, והיה באורח יבום, מפני שלא היה אז הזמן שיבנה מלכות בית דוד בשלימות. לזה משעה שניתן יוסף בבור לא נכתב עוד בהם השם המיוחד יקו"ק, שזה השם מרמז על יחוסא דישראל, שכן מדמה אלו השנים בש"ס (קידושין עא.) שאין מגלין אותן רק פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמיים בשבועקלענין הסתרת היחוס נתבאר בגמרא שם (קדושין עא.): אבל משפחה שנטמעה נטמעה {מחמת שלא נודע פסולה נטמעה – רש"י}. תאנא: עוד אחרת היתה {משפחה אחרת – רש"י}ולא רצו חכמים לגלותה, אבל חכמים מוסרים אותו לבניהם ולתלמידיהן פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעמים בשבוע וכו'. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: שם בן ארבע אותיות, חכמים מוסרין אותו לתלמידיהן פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעמים בשבוע. אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא כמאן דאמר פעם אחת בשבוע, דכתיב: זה שמי לעולם, לעלם כתיב וכו'. רבי אבינא רמי: כתיב זה שמי, וכתיב זה זכרי. אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"י, ונקרא באל"ף דל"ת. ואיתא על זה בבית יעקב שמות פרשת משפטים אות יא ד"ה משפט: מוכח מזה הסמיכות, שבהתגלות השם יהו"ה אז היחוס מפורש, כי מצד השם הוי"ה אין שום עבודה, אחר שזה השם רומז שהשי"ת מהוה כל, ובעולם הזה צריכים להעלים זאת. וכן אם היה מפורש לפני האדם יחוסו, לא היה צריך לעבודה, לזה נקרא באד' שזה השם מחייב עבודה, וכן הסתרת היחוס, שהוא מבחינת השם אד' מחייב עבודה. ועיין עוד בית יעקב הכולל פ' משפטים ד"ה כי תקנה, לעיל פ' בראשית אות סד.. ויוסף הצדיק הוא המאיר יחוסא דישראל, שהוא ברזא דשם הוי"ה, וכשירד בגולה נעלם מהם סדר יחוסיהן, לכן לא נזכר בהם השם הוי"ה משעה שהשליכוהו בבור עד סדר שמות, מפני שאז התחילה גאולתן של ישראל למשמש ולבא. אכן בפרשת ויחי נזכר פעם אחת, שאמר יעקב אבינו (ויחי מט) לישועתך קויתי יקו"ק, שזה מורה על עת צרה שלא תבוא שנדמה באמת שנאבד יחוסא דישראל, ואז מתגלה זה השם, עתה אקום יאמר ה', ובשעה שזה השם הוא בהעלם משתמשין בכינויים. וע"ז מרמז מה ששמה תמר מלשון תמורה, כדאיתא בתיקוני הזהר תמורות אינון אלפא ביתות וכו' (תיקון כו דף עא:) וכל הכינויין נקראים בתיקוני הזהר (שם עב.) בשם נעל, שהוא לבוש, וכדכתיב (שיר השירים ז׳:ב׳) מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, ודרשו שזה הכתוב מדבר באבותינו הקדושים. והוא, מפני שהאבות נשתמשו בכינויין, ובמשה רבינו ע"ה נאמר (שמות ג) של נעלך, מפני שנתגלה לו השם המיוחד, וכדאיתא בתקוני הזהר (תיקון כא דף ס:) נעל דא נעל דשכינתא. ולעתיד לבוא שאז יתגלה מלכות בית דוד בשלימות, יתגלה אז לעין כל שלא היה מלכות בית דוד באורח יבום כלל, וכדאיתא (שם בתיקון כא דף ס:) בההוא זמנא יתקיים בישראל אל יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף וכו' ואיהו חלוץ הנעל ולא צריכין לאתחברא באורח יבום לעולם. וכדאיתא בזוה"ק (משפטים קד.) יהודא אבא קדמאה ואבא תנינא ולא הוה ביה חלופא לעלמין וכו' מה דלית הכי לשאר בני גלגולא לעלמין וכו':
3
ד׳וכן הוא הענין בכל מעשה המצות שהשי"ת צוה לישראל לעשות אותם בעוה"ז, שבאמת הוא עיקר הכונה שבה. אכן מפני שלא רצה הקב"ה לגלות עוד האור הזה, לכן הלביש הכוונה במעשה המצות, להטעים לאדם מפרי מעשיו בעוה"ז, וע"י הפעולה שיעשה המצוה בפועל יתקרב אל הכונה, אבל לא יתגלה לו עומק המכוון ממנהקלאלעיל פרשה זו אות ה ד"ה ולהבין ובהערה מט שם.. ואף שהיו כמה צדיקים וחכמים שגילו טעמי מצות, אבל רק מעט מהם אבל לא בכולם, ורק לעתיד יתגלה הטעם בכולו, ואז לא יהיה שום פעולה ומעשה המצוה, כדאיתא בש"ס (נדה סא:) מצות בטילות לעתיד לבא, ואין המכוון שיתבטלו לגמרי, אכן שלא יהיה צריך לפעולה רק בכוונה לבד כמו ד"ת ופרשה שבתורה, שאם יכוונו הכוונה ממצות ציצית או מתפילין, תהא חשובה כאלו קיים בפועל המצוהקלבוכן מבואר במי השלוח ח"א פרשת חקת ד"ה ויקחו: והלבושים הם התורה והמצות, שאין יכולים לבוא לעומק רצון השם יתברך רק ע"י התורה והמצות וכו'. וכ"ז הוא עתה כמוס בהתורה ומצות, אבל לעתיד יראה הש"י זאת מבלי לבוש, כמו דאיתא (גמ' נדה ס"א:) מצות בטילות לעתיד לבא. עיין לקמן פ' ויחי אות ה ד"ה עשות.. וע"ז אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז׳:כ״ג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, היינו אם אומר לצאת בחכמה לבד ממצות ה', בהכונה שלה בלי פעולה אבל עתה בעוה"ז היא רחוקה ממני, שלא נתגלו עוד טעמי המצות בשלימות:
4