בית יעקב על התורה, ויצא ס״טBeit Yaakov on Torah, Vayetzei 69
א׳ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי וגו'. איתא ברבה (ויצא עג) כיון שנולד יוסף שטנו של עשו שנאמר ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי כו' מסורת היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל כו' וכדכתיב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וגו' (עובדיה א׳:י״ח). והענין בזה הוא, כי קדושת יעקב והאבות הוא כדכתיב (תהלים סה) אשרי תבחר, ומזה הכח היה לו תקיפות לעשו ג"כ, כי אמר, מאחר שהשי"ת חתם עצמו על יצחק ורבקה שהם לחלקו, יש לו ג"כ בטוחות ותקיפות לעשות כל מה שלבו חפץ, כדכתיב (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע אומר בלבו מי יורדני ארץקפהעיין לעיל פרשת תולדות אות נא ובהערה קצא שם.. ומצדם של האבות לא יבורר מה שהאיר השי"ת כי ביצחק ולא כל יצחק. ואף על כל השבטים יש לו ג"כ טענה שאף הם אינם מבוררים בשלימות רק שהש"י יברר אותם, כענין דאיתא ברבה (בחקותי לה) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, אמר דוד רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב למקום פלוני כו' אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לביהכ"נ ולבית המדרש, אף שהם מצדם ומרצונם רוצים לעשות דבר רשות, על כל זה השי"ת מנהיגם למעלה מדעתם ורצונם ומכניס אף זאת לדבר מצוה, וכל זה הוא מפני שהם בני האבות. וע"ז יש לו ג"כ טענה שאף הוא נולד מהאבות. אבל יוסף הצדיק מדתו הוא שלא לסמוך על קדושת האבות בלבד, רק לברר את עצמו בצמצומים רבים וקדושת עצמו להרגיש בעצמו הקדושה, ושיהיו מעשיו טובים אף נאים אפילו על הלבוש, שלא יהיה שום טענה עליו, מכיון שהוא מברר עצמו מצדו ביותר, ולכן כתיב בו (ויחי נ) התחת אלהים אני, היינו שהוא היה בבחינת "פני" כי הוא היה זיו איקונין של אביו יעקב, דכתיב בו (תהלים קמו) שברו על ה' אלהיו, וכדאיתא בזוה"ק (קדושים פו.) לפני לא נוצר אל דא יעקב וכדאיתא לעיל (אות סז ד"ה וזהו העניין). לכן יפלו בני עשו ביד בניה של רחל, כי עליהם אין לו שום טענה, ומצדו מבורר המאמר כי ביצחק ולא כל יצחק, וכדאיתא במדרש (רבה וישלח עו) העושה כמעשיהם אני מתקיים עליו כו'קפווזה לשון המדרש רבה וישלח (עו, ד): ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק, הא לעשו לא, אלא הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם אני מתקיים עליו, מי שאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם איני מתקיים עליו.. ועל יוסף הצדיק נאמר במדרש שהוא דומה לפעמון של זהב והגיל שלו של מרגליות שהוא מבהיק. וזהו (סדר התפלה) הזך והזוהר לחי עולמים. זך היינו בהירות וזכות שלא לסמוך על שום תקיפות. והזהר הוא הברק והבהקה שהוא על הלבוש, שזה רומז לתקיפות, שהתקיפות הוא מה שסומך על עבודתו, כי דבר שהוא זך וברור כזכוכית אינו יכול להצהיב ולהבהיק. וזה אינו נמצא בהאומות שיוכלו לברר ולצמצם את עצמם. ומיוסף הוא התחלת הגלות, והוא ממה שנמצא גם בהאומות איזה שקר החן והבל היופי, שעל הגוון מיפים את עצמם ומצמצמים עצמם על הגוון, ומזה סובלין ישראל סבלנות רב וטלטולים לברר את עצמם כל כך, להראות שזה אינו בנמצא כלל בהעכו"ם. ועל זה היה עיקר גלות מצרים, מזה שיוסף מל אותם והכניס בתוכם גוון מה ממדתו מדת יסוד רזא דברית, ומכח זה סבלו כל הגלות, וכדאיתא בהאר"י הק' (ליקוטי תורה מקץ ד"ה לכו אל יוסף, שער הפסוקים מקץ ד"ה ויאמר פרעה). ואיתא בזוה"ק (ויצא קנח:) שיעקב אע"ה ראה שיולדו ממנו שנים עשר שבטים ולא רצה שיולד בנימין בחוץ לארץ שישלמו שם הי"ב שבטי ישורון. והענין הוא, כי אם היה גם בנימין נולד בחוץ לארץ והוא היה נקרא צדיק תתאה, כדאיתא בזוה"ק (ויצא קנג:) ואזי לא היו יוצאים ח"ו מהגלות לעולם אם היה להעכו"ם איזה אחיזה במדתו, ולכן אמר שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי, וכוונתו שיולד בנימין בא"י ולא בחוץ לארץ. כי בנימין הוא רק צדיק תתאה כדאיתא בזוה"ק (שם), והבירורים שלו לא היו מספיקין לעמוד בהם נגד האומות. אבל יוסף הצדיק הוא צדיק עלאה, והוא שטנו של עשו ועומד לנגדו, כי עליו אין לו שום טענה, וזהו דאיתא במדרש אין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, והוא מדת יוסף הצדיקקפזלקמן פרשת וישלח אות י, פ' וישב אות יז.:
1