בית יעקב על התורה, וישלח י״אBeit Yaakov on Torah, Vayishlach 11
א׳ויהי לי שור וחמור. בזוה"ק (וישלח קסו:) שור וחמור אינון תרין גזרי דינין דכד מתחברן תרוויהו כחדא לא מתחברן אלא לאבאשא עלמא כו'. הענין בזה, דהנה נמצא שור וחמור דקדושה, ולעומת זה נמצא בההיפך ג"כ שור וחמור. שור דקדושה, מרמז על הכח קדושה שנמצא באדם אף שלא מדעת, שהורגל כל כך בעבודת השי"ת בדעת ובחשבון, עד שהכלי פעולה שלו הם בהרגל לבלי עשות רק מה שהשי"ת חפץ בו ואף בההסתר, וע"ז אדם מתפלל בכל יום (ברכות השחר) שתרגילנו בתורתך, וכענין דאיתא בירושלמי (ברכות פ"ב, ה"ד) בואו ונחזיק טיבותא לרישא דכי מטי למודים מנפשיה כרע. וזה הכח כשהוא בקדושה אין למעלה ממנו, ועל זה אמר המלך שלמה (משלי יד) ורב תבואות בכח שורעהכעין זה ביאר בתפארת יוסף שבת חוה"מ סוכות ד"ה ויעקב: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה אשר אדם בעבודתו צריך להרגיל עצמו בעבודה על כל אברי פעולותיו, שכל אבריו ירגישו מהקדושה, שאפילו הרגל שהוא רחוק מן המחשבה שבראש, יכניס בו ג"כ קדושה מהמחשבה שבראש, שבהגיעו חוץ לתחום ירגיש הרגל בעצמו שעד פה היה רצונו ית' לילך ולא יותר. וזה אם תשיב משבת רגלך, וכעין דאיתא בירושלמי (ברכות פרק ב') בואו ונחזיק טיבותא לרישא דכד מטי למודים מגרמיה קא כרע. ועיין עוד שם פרשת נצבים ד"ה לעברך [א]: לעברך בברית ד' אלהיך ובאלתו, היינו שאם אתה בדעתך תהיה נקשר בהשי"ת, וגם בפעולה תקבל עליך יראת עונש, וממילא תהיה אתה נקשר בהשי"ת אפילו בפעולה ג"כ, שאפילו שלא מדעת תהיה אתה נמשך אחר רצון השי"ת, וכדאיתא בירושלמי (ברכות) בואו ונחזיק טיבותא לרישא דכד מטי למודים מנפשיה קא כרע.. וכן חמור דקדושה, מרמז על ותדביקנו במצותיך (ברכות השחר), שאף בשעה שאינו הולך בדעת כמו השור והחמור שאין להם שום דעת, מכל מקום הוא מכוון למטרת רצון השי"ת, מפני שהרגיל את עצמו במצות השי"ת ובעבודתו, עד שנשרש בלבו שלא יפעל בכלי פעולה כי אם רצון השי"ת. וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רמב.) על יששכר חמור גרם בגין דחמור נטיל מטולא ולא בעיט במאריה כשאר בעירי. ושור וחמור דסטרא אחרא, הוא כגוונא דעכו"ם שמתפשטים בכל רצון לבם בכל הרעות שבעולם, ומוסיפים חטא על פשע על סמך זה הכח, שהמה אומרים שדבוקים הם בהשי"ת בתמידות אף בהחשך, שהם בלי דעת כלל, וכל מה שיתאוו תאוה יעשוה, כי לפי דעתם אין שום דבר לרע יחשב להם, זה הוא שור וחמור דסטרא אחרא (וכמו שנתבאר הענין בפרשת תצא בענין מחית עמלק)עועיין סוד ישרים פרשת זכור אות א, תפארת יוסף פרשת זכור ד"ה זכור.. כי אם האדם יצמצם את עצמו בגדרים וסייגים, לבלי עשות שום דבר רק בדעת וחשבון כפי שהשי"ת חפץ, ממילא אף אם יאונה לו פעולה שלא מדעת הוא ג"כ ברצון השי"ת, כי מהיכן ירחש בלבו מחשבות רע. ועוד ליותר קדושה יחשב בזאת, מאחר שנמצא בו קדושה גדולה בדעת, לזאת מותר לו להתפשטה ולהגדילה ולהרחיבהעזכמבואר במי השלוח ח"א מסכת פסחים (ב.) ד"ה אור: ענין בדיקות חמץ מורה שהאדם צריך לברר ולנקות עצמו מכל סיג ופסולת וצריך להסיר ממנו כל נגיעותיו מצד עצמו, ולכן נאמר במשנה מקום שמכניסין בו צריך בדיקה, אבל מקום שאין מכניסין בו אין צריך, היינו באם האדם יודע בעצמו שהוא נקי בזה אין צריך לבדוק בזה הדבר, כמו שאמרו לידע איניש בנפשיה.. שאני אם אדם יעשה בלי דעת כלל, רק יתפשט רצון לבו, אין בזה שום קדושה והוא לגמרי ההיפך. וזהו כוונת הזוה"ק, שור וחמור הם תרין פגעין בישין כו' אלא לאבאשא עלמא, כי מזה הם עושין לעצמן דחלא לעשות על זה הסמך כל רצון לבם. שאני ישראל, בשעה שההסתר מתגבר עליהם אז נמצא בהם קדושה ביותר התגבורת, מאחר שיצרו מתגבר עליו, ממילא צריך לו כח קדושה ג"כ בהתגברות שיהיה בו כח לעמוד ביצרו, והשי"ת משפיע בהם כח קדושה כפי שיצרכו, מאחר שהם מצדם מבררין את עצמם עד המקום שיכולים להגיע שמה בדעת ובחשבוןעחעיין לקמן פרשה זו אות מד ד"ה וזהו ובהערה קעה שם.:
1
ב׳וזהו דאיתא בזוה"ק (וישלח קעג.) שמעון דהוה מזליה שור אתא על חמור וקטרג ביה כו' לבתר אתא שור וכו' יוסף דאיהו שור כו' ועל דא לבתר בני יעקב נפלו בין אינון חמורים כו' עד דאתער לוי כמלקדמין ובדר לאינון חמורים כו' ואפיק לשור מתמן הה"ד ויקח משה את עצמות יוסף עמו. והענין בזה הוא, שבזה שמלו את עצמן, שהוא רזא דיוסף הצדיק, עי"ז היה כח בהקליפה לשלוט על ישראל, עד שבא משה רבינו ע"ה הבא משבטו של לוי, ובדר לאינון חמורים ותבר תוקפיהון, ולקח משם את עצמות יוסף הצדיק שנקרא שור, ובירר ולקט כל הכח שהיה בהם, ובזה היה להם גאולה לישראלעטנתבאר בהרחבה בבית יעקב שמות פרשת בשלח אות כב: כי יוסף מורה על יראה וצמצום גדול, כמו שאמר (מקץ מב) את האלקים אני ירא. וכל כך היתה גדולה אצלו מדת היראה ברוב התפשטות, עד שהתפשט אותה בין המצרים, שנתן להם עצה שימולו עצמם. ואצלם לא פעלה היראה שום צמצום וכו'. וזאת גרם להם לישראל שגלו למצרים, עד דאיתער לוי ובדר להני חמורים כמלקדמין וכו' ואפיק לשור מתמן הה"ד ויקח משה את עצמות יוסף עמו, יען שישראל לא היו עוד מצדם כלי קיבול בשלימות כמבואר, וע"י מדת יוסף יהיה להם כלים לקבל, כש"כ (ישעיה לג) יראת ה' היא אוצרו. וצריך להתנהג תמיד במדת היראה, שתהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו וכו'. ויראה מורה, שאדם ירא תמיד פן ואולי איננו עוד מבורר. לזאת צריך להקדים היראה לחכמה. וזהו מדת יוסף הצדיק שתמיד היה ביראה ובירר עצמו תמיד וכו'. לכן העלה עצמות יוסף, שתהיה היראה קודמת לחכמתם, היא התקופות והבטוחות, ואז חכמתם תתקימנה ויהיו בני חורין. ועיין כל העניין בהרחבה שם אות כא, כג, כד, כה. וכן כתב על זה בתפארת יוסף פורים ד"ה ויבא עמלק: כשבא יוסף הצדיק למצרים נתן להם עצה, שאם תרצו שתהיה לכם קיום תצמצמו עצמכם מימי השובע לימי הרעב וכו'. וכל זמן שהיו ישראל אצלם בגלות לא נאבדו כיון שהיו לבוש ליוסף הצדיק, הגם שהיו לבושים רחוקים מ"מ לא נאבדו וכו'. ולפיכך אצל הגאולה כתיב (שמות י״ג:י״ט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כי כל זמן שהיה אצלם נקודה של יוסף הצדיק היה להם קיום וכו'. ואח"כ כשניטל מהם נקודת יוסף הצדיק נאבדו לגמרי כרגע אחת.. ועיקר קנין הקדושה היה לישראל במצרים, שכמו שהיה להם התרבות בנפשות, שבשבעים נפש ירד יעקב אבינו מצרימה, וירבו ויעצמו עד שביציאתם עלה מספרם לששים רבוא, וכן השפיע בהם השי"ת קדושה בפנימיות בתוספת מרובה שלא ישקעו בטומאת מצרים, ששם היה ההסתר ג"כ בהתגברות. וכמו שמצינו באאע"ה שירד למצרים שהוא מקום טומאה, התחבר עצמו לקדושה הגבוה למעלה מדעת האדם, וכדאיתא בזוה"ק (לך פא:) אמרי נא אחותי את כמד"א אמור לחכמה אחותי את, שהתחבר עצמו לשכינתא קדושה עצומה בל ימוט שלא ישקע בקליפת מצרים (וכמש"נ בפ' לך לך אות כו), וכדאיתא בזוה"ק (קדושים פד:) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים ולא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים כו' אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודע יקרא דקוב"ה בר בארעא דמצרים דהוו בהאי פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דלהון לעלמין, ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה כו' דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. והוא שעיקר ההתגלות היה במצרים, ששם הוא התגברות ההסתר ביותר, ולעומת זה היה גם התגברות הקדושה ביותר, שיהיה בהם כח להתגבר על ההסתר הזה ולבקוע אותופעיין בבית יעקב שמות אות ט: כי השי"ת השפיע להם כל כך קדושה, שלא יקבלו מהאוירים הרעים של מצרים, אף שלא היה בהם עדיין תורה ומצוות, רק שלא מדעת היה בהם קדושה קבוע, ומזה הקדושה שקבע בהם השי"ת במצרים, זכו להמאמר אנכי ה' אלהיך וכו'. שכל מה שהמצרים היו דוחקים אותם יותר, היה הקב"ה משפיע בהם יותר קדושה כדי שיהיה להם קיום וכו'. עיי"ש כל העניין. ועיין עוד שם אות ו, ז.. וזהו ששלח יע"א לעשו, עם לבן גרתי וגו' ויהי לי שור וחמור, דהיינו כל הכחות מקדושה שבא לו מזה שהרגיל עצמו כל כך בהקדושה, עד שאף שלא מדעת היה מכוון למטרת רצון השי"ת, ועיקר קניית הקדושה הזו קנה בהיותו בבית לבן הארמי, ששם הוא מקום תורף הטומאה, ומזה נתיירא עשו הרשע:
2