בית יעקב על התורה, וישלח ג׳Beit Yaakov on Torah, Vayishlach 3
א׳וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. רבי שמעון פתח ואמר (משלי י״ב:ט׳) טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם. האי קרא על יצר הרע אתמר כו' ויצר הרע איהו ארים לביה ורעותיה דב"נ בגאותא ואזיל אבתריה וכו' (זוה"ק וישלח קסו.). הענין בזה, דהנה מהיכן נלקח הכח באדם להתפשט עצמו בתאות הגוף, הוא רק מרוב גבהות באדם, שמרהיב עוז בנפשו לעשות רצון לבו, ויצרו המתגבר עליו מזריח בו תקיפות של שקר, שידמה לו שנמצא בו כח קדושה, עד שמותר לו להתפשט עצמו, ובכח קדושתו יוכל אח"כ להעלות כל עניניו לנכח פני האדון ה'. והנה השי"ת ברא את האדם ישר, שלא יעשה שום פעולה בלא דעת, ויעשה כל מעשיו בדעת ובחשבון, לידע הפנימיות שנמצא בכל דבר והכבוד שמים היוצא מזה. ועל זה נמצא דברי תורה שמחזקים את האדם ומסייעים אותו להבין בבינה מה יעשה וממה יחדל. ואם יאונה לאדם איזה פעולה שאינו מבין בשכלו הדברי תורה והכבוד שמים אשר יצא מזה, אז צריך האדם להתנהג ביראה מופלגת:
1
ב׳ועל זו הכונה תקנו חכמינו ז"ל נטילת ידים קודם אכילה, והוא מפני שאין אדם מבין הפנימיות היוצא מזה, ומהו הכח המחיה שנמצא בהאוכל, לזה מוכרח האדם למדת היראה בכדי שלא יקח ח"ו הדבר ההוא בהיפך מהפנימיות שבה, ואף שהוא דבר רשות, מ"מ נמצא גם בה פנימיות ודברי תורה. כי כל מה שנברא בעולם הוא לכבודו ית' כדכתיב (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ומי שמכוון להפנימיות שנמצא בהמעשה אשר יעשה, אזי מה טוב. אבל מי שהולך אחר עצת יצרו הרע המסיתו למלא בזה תאות לבו, זה הוא ההיפך מרצון השי"ת. וזה נצמח מגאות לבו, שבוטח עצמו על קנה רצוץ וקורי עכביש הסתת ופיתוי היצר בתקיפות של שקר, שמדמה לו שנמצא בלבו בינה לכוון לרצון השי"ת אף בלי דעת. ואף כי השי"ת הציב את האדם בעוה"ז שהוא מוכרח לקבל כל הטובות ואף שאינו מבין הפנימיות שבהם, כגון אכילה ושתיה וכיוצא באלו, אכן האדם מצדו צריך לצמצם את עצמו ביראה מופלגת ויעשה מעשהו בדעת וחשבון, עד היכן שבכח שכלו להגיע, ולזה תקנו נטילה קודם אכילה, וכן כל המצות הנוהגות במאכלטזמקורו במי השלוח ח"א פרשת תשא ד"ה ורחצו: וכן כאשר נצטוינו לטול ידינו שחרית וקודם סעודה, הוא ג"כ קודם שיתחיל האדם לעסוק בצרכי הגוף צריך תפלה להש"י, באם שיבא לידו דבר מעניני עוה"ז שהוא ח"ו נגד רצון הש"י, אז הוא מבקש מהש"י שיטול ויסיר את תאותו מזה, ואף גם בדבר היתר נמצא ג"כ טוב והיפכו, כי באם יאכל האדם דבר היתר וילך אח"כ בכח הזה ויעשה עבירה, אז נגלה הדבר כי לא קבל כח הטוב שבזה הדבר, וע"ז הוא הרחיצה שהוא תפלה להש"י שבכל דבר לא יקבל רק כח הטוב שנמצא, כי נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא ירשנה. ועיין עוד בבית יעקב שמות פרשת וארא אות לז, תפארת יוסף פ' תשא ד"ה וידבר וכו' ועשית, מסכת תענית (ג.) ד"ה וטל, לעיל פ' חיי אות ב.:
2
ג׳וזהו העצה שיעץ החכם מכל אדם (משלי י״ב:ט׳) טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם, והוא שפעולות הגוף יהיו כפופים תחתיו והוא ימשול עליהם בשכלו, כמו אדון המושל על עבדו. ויראה האדם שהפעולה תהיה אצלו טפלה להנקודה הגנוזה בה, ותסייעהו להתיצב לנוכח השי"ת, כי כל הטובות מזה העולם נקראין תמכין דאורייתא, שהם סייעתות לד"ת, לחזק עיקר הנקודה הנמצא בהטובה וכדאיתא בזוה"קיזמבואר במי השלוח ח"ב פרשת עקב ד"ה וזכרת: זה הוא עיקר לזכור את הנותן בכל דבר וכו'. ולכן הציב השי"ת שהאדם לא יוכל לחיות בלא מאכל כדי שיהא חסר ויוצרך השתדלות רב ויזכור את המשפיע, וזה הוא מעלת ישראל שזוכרים תמיד במשפיע הטובה ועל ידי זה מקבל הפנימיות מהמאכל וכו'. שעל זה הוא כל הענינים שלא יאמר האדם כחי ועצם ידי, רק יזכור שעל כל מוצא פי ה' יחיה האדם, שעיקר החיות היא המוצא פי ה' שנמצא בעומק בכל דבר, ועל זה מברך האדם שיושפע לו כח וגבורה ממה שקיבל לתוכו שיוכל לעבוד בכח זה את השי"ת כמו שכתיב (משלי ט׳:י״א) כי בי ירבו ימיך וגו'.. ממתכבד וחסר לחם, איתא ע"ז בזוה"ק (וישלח קסו:) חסר לחם חסר מהימנותא, כד"א לחם אלהיו. וכל מי שמתפשט עצמו והולך אחר שרירות לבו הוא חסר מהימנותא, ואינו מאמין שיש לו להשי"ת עומק ומכוון בכל דבר יותר מכפי שכלו של אדם. כי באמת המכוון של השי"ת הוא רק להפנימיות, ואם ילך אדם אחר שרירות לבו למלא תאותו, אומר בלבו שכל המכוון הוא רק כמו שהוא על הלבושיחנתבאר בתפארת יוסף פרשת תבא ד"ה אלה דברי בסופו: כי ענין אמונה מורה במקום שאדם מבטל כל תפיסתו, וכדאיתא (שבת לא.) אמונת זה סדר זרעים והובא בתוספות בשם הירושלמי שמאמין בחי העולם וזורע, שמזה שהגרעין נרקב בארץ ונתקלקל ממנו כל תפיסת אדם, מזה הוא כל הצמיחה. וזה ענין ולא תאמין בחייך, שהאדם אינו מאמין בפעולותיו ובעבודתו וממילא הוא מלא טובה, כי כשאדם נותן מקום לתפיסתו אז יכול ח"ו ליפול תפיסתו לגמרי, אבל כשאינו נותן מקום לתפיסתו ופעולותיו, אז רואה שכל תפיסתו יש לו קיום לעולמי עד נמצא שהוא מלא טובה.. וזאת לא יעלה על לב האדם שנמצא דבר לבר מרצון השי"ת ח"ו, ולומר שהשי"ת אינו משגיח בהפעולות אשר יעשו בעוה"ז, לא כן הוא, כי אף הכח שעשב מתנענע הוא ג"כ רק בהשגחה פרטית מהשי"ת, וכן כל פעולות, ואף אם הוא גשמיות הוא רק בהשגחת השי"ת, כי מבלעדי השי"ת לא ירים איש את ידו ואת רגלויטעיין ביסוד החסידות – הקדמה לבית יעקב דף לח מה שכתב בעניין ההשגחה.. אכן לא כמחשבותינו הם מחשבות השי"ת, כי האדם יראה לעינים על הגוון ולבוש, וה' יראה ללבב לעיקר הנקודה שבכל דבר. כי יש לו להשי"ת עומק עמוק בכל דבר מי ימצאנה ומי יגיע עד תכליתה. וכמו שמצינו כמה פעמים בש"ס הלכה כוותיה ולא מטעמיה, שהפסק הוא אמיתי כמו שפסק, אבל אינו יודע את הטעם ועומק המכוון שבזו ההלכה:
3
ד׳והנה אם השי"ת משפיע לאדם טובה, הוא בכדי שיבין על ידה באיזה דברי תורה יעסוק עתה, ולזה יכוון כל אדם בהמעשה אשר יעשה להמכוון של השי"ת שנמצא בזו הפעולה, וידע מה דבר ה' כעת ומה פעל אלכמקורו במי השלוח ח"א פרשת בלק ד"ה כעת: כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. היינו בכל רגע ורגע יודע כל נפש מישראל מקטון ועד גדול מה שהש"י חפץ עתה, ויבינו עפ"י בינת לבבם שעתה רצון הש"י הוא כך, ולא על פי כללים. ועיין עוד שם ח"ב פ' בלק ד"ה כעת [ב].. לכן יזהר האדם שלא יתפשט יותר מדאי בהטובה אשר ייטיב לו השי"ת, ויעשה כל דבריו בדעת וחשבון, ותסייעהו לבא לעומק המכוון מהשי"ת. כי אם אדם יתפשט את עצמו בהטובה למלאות תאותו, נמצא שבזו הטובה עצמה אשר ייטיב לו השי"ת הוא עומד מנגד וכונתו הוא ההיפך מכונת השי"ת, ומה שהשי"ת בונה הוא סותר. כי אם יעמיק אדם בשכלו להבין מהיכן נלקח העונג והשמחה בטובת עוה"ז, ומי שיש לו מוח בקדקדו יבין שהוא רק מהד"ת הטמונים וגנוזים בהטובה, ומהם מרגיש האדם טעם ועונג בהשמחה המשמחת את הלב ומאירת העינים. וכל ערום יעשה בדעת, ויעשה עיקר מהד"ת הנמצאים בהטובה ויעסוק בהם, ולא להתפשט בהנאת הגוף בהטובה שהשפיע לו השי"ת. כי באמת מוכרח להיות מעט הסתר בכל פעולות עוה"ז, ואף בהמבוררים שבהם, וכדאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) אשרי אדם עוז לו בך זכאה ב"נ דאתתקף ביה בהקב"ה וישוי תוקפיה ביה, יכול כחנניה מישאל ועזריה דאתתקפו ואמרו הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכיל לשזבותנא מגו אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישזיב, ת"ח דאי לא ישזיב ולא אתקיים עלייהו קב"ה אשתכח שמיה דקב"ה דלא יתקדש בעינייהו דכלא כמה דאמרו. אלא כיון דידעו דלא אמרו כדקא יאות אהדרו ואמרו והן לא ידיע להוי לך מלכא וגו' בין ישזיב ובין לא ישזיב ידיע להוי לך מלכא כו'. אבל ישוי תוקפיה ביה בקב"ה דיסייע ליה כד איהו אשתדל באינון פקודין דאורייתא כו'. דכיון דאתי ב"נ לאתדכאה מסייעין ליה ודאי. ובדא יתתקף ביה בקב"ה דאיהו יסייע ליה ויתתקף ביה דלא ישוי תוקפיה באחרא. נראה מזה שאף בכל חיי עוה"ז שהוא היותר יקר מכל הדברים הנמצאים בעולם, אף ע"ז לא ישים בטחונו, כי לא ידע האדם במה טוב לו לכוון להמטרה ולסייע לזה הבנין שהשי"ת בונה לגמור לטובכאמבואר בזוהר הקדוש (וירא קט.) והוא מסבות מתהפך. קב"ה מסבב סבובין ואייתי עובדין בעלמא לאתקיימא, ולבתר דחשיבו בני נשא דיתקיימון אינון עובדין, קב"ה מהפך לון לאינון עובדין מכמה דהוה בקדמיתא וכו'. עיין הסבר בזה בסוד ישרים שבת חוה"מ סוכות אות לא, לעיל פ' נח אות י ד"ה וזה כוונת.. ובאמת מבלעדי השי"ת לא יעשה שום דבר בעולם משלשול קטן ועד קרני ראמים, וכל הטעם והעונג שנמצא בטובת עוה"ז הוא רק מהד"ת שכלולים בהטובה:
4
ה׳ואף באומות בונה השי"ת שיתגדל ויתקדש על ידם שמיה רבא. וזה דאיתא ברבה (וירא מט) שרבי יונתן לא אמר על נבוכדנצר הרשע ישתחקו עצמותיו בשעה שהזכירו בחיים עד לאחר מותו, והוא כי כל זמן שהזכירו בחיים אזי היה בו ניצוץ קדושה שהיה מחייהו. אכן שאין להם חלק בהקדושה והכוונה מהשי"ת, מאחר שהם עצמם הם ההיפך מזהכבענין זה נתבאר בהרחבה גדולה בספרי רבוה"ק עיין בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קכז: היינו אף שהש"י עושה שליחותו ע"י הכל ואפילו ע"י עוברי רצונו כעשו הרשע, בכל זאת הוא עצמו אינו רואה איך נעשה על ידו שליחות הש"י, וזהו שאינו רואה גאות ה', אף מה שנעשה על ידו, וכמו שמצינו שנתגדל שם שמים ע"י פרעה כדאי' במכילתא (פ' ח) מי כמכה באלים ה' אמר פרעה. וכן ע"י המן בשעתו כדאי' במס' מגלה (י:) והיה לה' לשם אלו ימי פורים, לאות עולם לא יכרת זה מקרא מגלה, והם בעצמם אין להם שום חלק בהכבוד שמים שנתגדל ונתרבה על ידם. ובתפארת יוסף סוכות ד"ה בסוכות [ג'] וזה לשונו: כי באמת כשאדם מגיע לשורש הבהירות, מכיר שהשי"ת מקיף כל הבריאה לבל יטו מרצונו ית', שאפילו מאותם שהם מלא זדון נגד רצונו ית'. גם המה מקיף אותם השי"ת ורק החילוק הוא שאצל האומות הוא כמו שכתוב (תהילים ק״מ:ט׳) זממו אל תפק ירומו סלה. שהשי"ת מקיף אותם למעלה מדעתם ולהם אין שום חלק בהכבוד שמים העולה מהם. וכמו שמצינו שכבוד שמים עולה מכל האומות כגון מן פרעה בשעתו ומן המן בשעתו, נתעלה כבודו ית' מהם ג"כ. אבל אין להם שום חלק בזה. מאחר שהוא למעלה מתפיסתם, כי בתפיסתם רצו לעשת ההיפך מזה. ועיין עוד בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת נח ד"ה והנראה, פ' ויצא ד"ה ושבית, תפארת יוסף חג הסוכות ד"ה למען [ב], שמיני עצרת ד"ה ביום [ב], פורים ד"ה ר' יוחנן, פ' במדבר ד"ה וידבר [ד], חג השבועות ד"ה בשעה [ד], לעיל פ' לך אות י ד"ה ומה שהשי"ת.. וזהו ההבדל שבין ישראל לעמים, ישראל המה נבללים כל תוכם בד"ת, וכדכתיב בהו (תהילים צ״ב:י״א) בלותי בשמן רענן, שבפנימיות לבם הם נלושים ונבללים בדברי תורה, והם דבוקים בפנימיות הד"ת ולא בהלבוש מהד"ת, ונמשכין רק אחר הרצון הפנימי. ולזה בשעה שהשי"ת בונה המכוון שלו בלבוש אחד ומשתמש בו, אזי הם נמשכין אחר רצון השי"ת בזה הלבוש, מאחר שעתה שוכן בזה הלבוש הרצון השרשי מהשי"ת, ואם ברגע אחר כך ימשיך השי"ת הרצון השרשי מזה הלבוש וישכין אותו בלבוש ההיפך מהראשון, אזי נכונים להמשך לרוץ ולרדוף לדעת את ה' בלבוש זה, מאחר שכל ישעם וכל חפצם הוא רק לרצון הפנימי מהשי"ת, לזה אין להם שום נפקא מינה בהלבוש. שאני האומות, שאין להם אחיזה רק בהלבוש, לזה אף אם לא ישתמש השי"ת עוד בזה הלבוש, מכל מקום לא ירצו לצאת מזה הלבוש ולהמשך רק אחר הרצון הפנימי, מאחר שכל האחיזה שלהם הוא רק בהלבוש עצמיי, וממילא נשאר בהם רק שמה וריק, כי הכח הקדושה מזה הלבוש נתרוקן, ושכרם בזה לירד לדיוטא התחתונה שבשאולכגכמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה בסוכות [ב]: האומות אינם עובדים אלא על הגוון, על זה נותנים הויה לתפיסתם, ואין ביכולתם לבטל את תפיסתם להשי"ת. והיינו בעת שהשי"ת מראה להם שמתחיל להנהיג בהנהגה חדשה, אינם יכולים לבטל את דעתם ותפיסתם, מאחר שכל עבודתם אינו אלא על הגוון. הן אמת שבעת שהשי"ת מתחיל בהנהגה חדשה נתבטלו לגמרי וכו'. אבל הם לבטל עצמם אינם יכולים. אבל ישראל מאחר שעבודתם באמת להשי"ת, לזה אינם נותנים שום הויה לתפיסתם ויכולים לבטל כל דעתם ותפיסתם להשי"ת, ורצונם תמיד להתמשך אחר רצונו ית' בכל עת ועת. וכן ביאר שם שמחת תורה ד"ה וזאת הברכה [א]: כי בעוה"ז הציב השי"ת מדות שמנהג בהם עולמו. ובאמת הישראל אינו נאחז בשום מדה, ורק שמכיר שזאת המדה היא השביל שעל ידה יכול האדם להמשיך אורו של השי"ת אל תפיסתו. שאני האומות שהם נאחזים רק בגוון של המדה, ולזה בעת שמגביה השי"ת את מדותיו נתבטלו תיכף. עיין עוד שם שבת חוה"מ סוכות ד"ה ויאמר משה, פ' נצבים ד"ה אתם [ב]. בית יעקב שמות פרשת בא אות מה.:
5
ו׳ובאמת הוא הנהגת השי"ת וממשלתו בזה העולם היפך מכונת האדם, וכמו שמשלו חכז"ל בש"ס (פסחים ח.) אור השכינה לאור אבוקה שאורו מקטיף אקטופי שהאור הוא לאחריו, ולזה הוא העצה היעוצה לאדם לעבוד את ה' ביראה, ועל ידי זה יבא להמכוון מהשי"ת. והמכוון מהשי"ת מתחלק בכל הברואים מדרגות ממדרגות שונים גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, וכל הבריאה הוא רק לבושים להרצון הפנימי מהשי"ת, פעמים משמש בזה הלבוש ופעמים בזה. וזהו הענין דאיתא (וישלח רבה עו) שיעקב נתיירא ואמר, ידעתי כי כל דברי השי"ת על תנאי הם. והענין בזה מה שייכות בהשי"ת תנאי. אכן בזה שלא נמסר בתפיסת האדם כל עומק המכוון, ואף הדברי תורה לא נמסרו בשלימות בהבנת האדם, כי הפירוש מד"ת אינו בשלימות ביד האדם, רק השי"ת מחדש בכל יום ובכל רגע חדשות בד"ת, ולפעמים הוא להיפך מהפירוש שלמד בהם האדם, וביותר שאף במקום שהשי"ת מחדש לעיני אדם פירושן וביאורן של ד"ת, נשאר עוד אצל השי"ת עמוק עמוק מי ימצאנו, וכל תפיסת האדם והבנתו הוא רק סלקא דעתך כנגד הקא משמע לן, שהשי"ת יכול לחדש בהן עוד. כי אם לא היה בהד"ת רק כפי הבנת האדם שלומד בהם, אם כן מה דין שהד"ת נקראים חיים וקיימים לעד לעולם. מוכח מזה שבאמת הם חיים וקיימים, והוא כמו אדם חי שאומר דבר בפיו, וכל הימים אשר חי הוא על פני האדמה יוכל להפוך ולפרש דבריו כל פעם במשמעות אחר היפך מבראשונה. וכן הם הד"ת, שאף שלפי הבנת האדם נדמה שלא יוכלו לסבול שום משמעות, אך כמו שהוא ביאר פירושן של הדברים, וכרגע אח"כ יוכל השי"ת להראות למראה עיניו שיש בהד"ת האלו משמעות אחר, ואזי ידמה לו שלא יסבלו שום משמעות אך כזה הפירוש שנתחדש לו. וכן מתהפכים הד"ת ומשתנים כל פעם למשמעות אחר כפי שירצה השי"ת. וכמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה בשעה שאמר לו השי"ת (וירא כב) קח נא את בנך וגו' והעלהו לעולה, ואז לא היה המאמר הזה סובל שום פירוש אחר רק כמשמעו להעלותו ולעשות בו כדין עולה. ואחר שהתקרב עצמו עוד יותר למאמר השי"ת, אז ראה וגם חקרה שמשמעות דבר ה' הוא רק להעלהו ולא לשחטוכדכמבואר לעיל פרשת וירא אות נג: אברהם אבינו הבין בחכמת האמת, שמאמר הש"י כי ביצחק יקרא לך זרע זה מורה על תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, שזה הוא תולדתן של הצדיקים העיקרית, ובאמת יפה כוון למטרת רצון השי"ת קלע אל השערה ולא חטא, כי כן היה באמת רצון השי"ת, ועד זו הרגע היה הפירוש העלהו שחטהו ולא היה סובל שום פירוש אחר. וכאשר נאמר לו, אל תשלח ידך אל הנער, נתחדש בו שיתפרש המאמר והעלהו לעולה רק להעלותו ולא לשחטו אסקיתיה אחתיה, וכל העבודה להש"י בזה הוא רק הפעולה. ועיין בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קכא. והדברים נתבארו בהרחבה גדולה בסוד ישרים ראש השנה עיין שם אותיות עג, עו, עח ד"ה ויהי, פא, פב.. וכן נוכל להבין מהד"ת שמייראין את האדם, כגון אזהרות ועונשין, שבאמת בעומק הם מתוקים מדבש ונופת צופים, אכן בזה העולם שהד"ת אין מוסרין את עצמן בשלימות בהבנת אדם, לזה אין לאדם הבנה בהמתיקות ד"ת שמייראין את האדם. אבל לעתיד שאז ימסרו עצמן הד"ת בשלימות בהבנת האדם, אזי ירגיש אדם באלו הד"ת עוד יותר מתיקות ושמחהכהמקורו במי השלוח ח"א פרשת עקב ד"ה והיה עקב [א]: לעתיד יגלה הש"י לעין כל, וכל נפש מישראל יבין כי לא היה שום חקה בלי טעם, כי לעת עתה כל הסבלנות של ישראל שסובלין מקיום המצות, הוא מפני שאינם מבינים עומק הטובה הנמצא בהם, ודומין בעיניהם כחוקה בלי טעם ולכן סובלין מהם, אך כאשר יתברר כי הכל היה במשפט למען יוטב להם לישראל ואינם בלי טעם, אז ימלא שחוק פינו ונהיה בשמחה. וכן פירש שם בח"ב פ' עקב ד"ה והיה עקב: לעתיד ליום שכולו שבת יתגלה טובו לעין כל שהשי"ת חפץ חסד הוא וחפץ להיטיב לבריותיו, ויתקיים (ישעיהו י״ב:ד׳) ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי. ביום ההוא נקרא יום שכולו שבת, שאז יכירו ישראל הטובה מהסבלנות ואז יאמרו טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, וזהו והיה עקב תשמעון שבסוף יראו הכל את המשפטים האלה ויבינו שהכל במשפט ויודו לשמו., כי כל הד"ת שיצאו מפי הקב"ה הם מלאים חיים, אכן כאשר ירחק אותם השי"ת מאורו מעט אזי הם מופיעים יראה באדם ואין לו הבנה בהמתיקות שבהם. אבל כשיקרבם הש"י ומאיר בהם אורו הזך, אזי מרגיש בהם האדם מתיקות עוד יותר ויותר מבהד"ת שמשמחים עתה את לב האדם:
6
ז׳ולזה נתיירא אבינו יעקב, אף שהובטח מהשי"ת שיהיה עמו, מאחר שדברי השי"ת על תנאי הם, ואף שעתה נראה לאדם שלא יוכלו הד"ת להתפרש, אך כמו שנראה לו מכל מקום יוכלו אח"כ להשתנות במשמעותן, מאחר שעיקר הכונה ופנימיות ביאורן של הד"ת הוא בי גזא דקב"ה ולא נמסרו לשום בריה. ובמס' ברכות (דף ד.) איתא שיעקב אבינו נתירא שמא יגרום החטא, והאמנם כי אמרו שם בגמרא (ברכות סא:) לידע אינש בנפשיה אי צדיק גמור הוא, ואם כן הוא מה מקום יראה הזה אם הוא באמת צדיק גמור. אבל הענין בזה הוא, כדאיתא (אבות פרק ראשון) אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם וכו' וישתו התלמידים הבאים אחריכם ונמצא שם שמים מתחלל, הננו רואים בזה, אשר אם אמנם הרב דבר אמת בפיו היה וכתורה וכהלכה אמר, אבל יען כי התלמידים למיעוט השגתם בעומק כונת הרב יטעו בדבריו לגלות פנים שלא כהלכה, החסרון הזה נוגע גם בהרב. הנה כי כן הוא הענין גם כאן אצל יעקב אבינו, אם כי הוא היה שלם מצדו, אבל בענין ההשפעה וההשתלשלות שיסתעף ממנו עוד לא היה נשלם בשלימות, ולכן נתירא שלא יחול עליו הקטרוג מזה הצד. וזה הוא הטעם אשר בהאבקו עם המלאך נגע בכף ירכו בגיד הנשה, היינו כי בגופו של יעקב לא היה יכול ליגע, אבל נגע בהגבול שהוא מתחלף בהאדם מהפנימיות להחיצוניות, היינו מבחינת הדעת לשלא מדעת. כי הרגלים המה בלא דעת, אבל יוכלו להתעלות גם הם כאשר יאיר בהם הדעת שבראש. אבל בנגיעתו עשה פירוד במקום שמתחברין הרגלים להגוף, שלא יקבלו ההארה מבחינת הדעת שבמוחכומבואר ביתר ביאור בתפארת החנוכי על זהר וישלח (קע:) ד"ה ויאבק וזל"ק: והוא כי אותו מקום {גיד הנשה} הוא שמסתיימין שם כלי הרגש והדעת ונכנסין להסתר. שכל כלי הדעת והרגש המוח והלב, וגם כלי העיכול והנשימה משותפים לכלי ההרגש והדעת. וממקום התחלת גיד הנשה, שם מסתיימין כל כלי ההרגש והדעת ומתחיל כלי פעולה הגולמים, היינו השוקים והרגלים.. וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קע:) ואמאי אקרי גיד הנשה כלומר גיד דאיהו מנשה לבני נשא לפולחנא דמאריהון. עוד שם בזוה"ק (קעא.) בגין כך אסתכל לכל סטרין לאבאשא ליה ליעקב ולאפסקא קליה וחמא ליה תקיף בכלא וכו' תוקפא דאורייתא דאתתקף בכלא וכו' מה עבד ויגע בכף ירכו דאתחכם לקבליה אמר כיון דאתברו סמכין דאורייתא מיד אורייתא לא אתתקף. כי הרגלים רומזין לעמי הארץ שאין בהם דעת תורה, וכדאיתא (במדרש ויקרא רבה פרשה למד) לענין אגידה של לולב וז"ל, דבר אחר פרי עץ הדר אלו ישראל מה אתרוג זה וכו' וערבי נחל אלו ישראל מה ערבה זו אין בהם טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים וכו', אלא אמר הקב"ה יוקשרו כלם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. והכונה בזה הוא, כי משלימות הצורת אדם המרומז בהלולב הוא כאשר יוכל לאגד ולקשר עמו גם את עמי הארץ, להאיר בהם שימשכו אחר רצון התורה. ויען כי יעקב אבינו לא היה אז בשלימות עוד בזו המדה, לכן היה הכח להשר לשלוט עליו במקום הזה. אכן מזה שאנו רואים שזה המקום לא נכלה לגמרי, ולא היה לו כח לשלוט עליו רק לפי שעה, מוכח מזה שהשי"ת יברר לטוב גם זאת הנראה עתה חסר. כי רק בזה העולם שהוא העולם הספק נראה שזה המקום אינו מבורר בשלימות, כדאיתא בזוה"ק (פקודי רנח.) לבתר גרמו חובין ושלטא ההוא ערלה ואתדחיין מבית שני לבר ונחתו מתמן לחמוקי ירכין לתתא וכו' וכד יתבין ברגלין כדין ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים (זכריה י״ד:ד׳). וזהו לפי שבעומק ושורש יעקב אבינו לא נמצא שום חסרון, כאשר שמו מעיד עליו בהיותו נקרא ישרון, שזה מורה שהוא עומד ביושר בלי שום נטיה מרצון השי"ת, עד שגם בעת השינה הוא דבוק בהשי"תכזוכן איתא בתפארת יוסף שמחת תורה ד"ה אין כאל: והשם ישרון מורה שאדם צריך להביט אל קו המדה, וימדוד את כל החסדים כמה שברצונו ית', ומה שאין ברצונו ית' יהיה מוכן למסור תיכף להשי"ת. כי אף מדת החסד שהוא מדה יקרה מאד, ואם לא יביט לרצונו ית' יכול לצמוח מזה גודל אכזריות. לזה צריך להביט תמיד אל עומק רצונו ית'. לעיל פרשת ויצא אות ז.. ושליטת השר לא היתה רק לפי שעה, מפני שלא נתברר עוד בהתגלות לעין כל, והשר עצמו בראותו כי לא יכול לו רק מה שנגע בו, הבין כי בעומק הוא מבורר גם בזה המקום, ולכן אמר לו, כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל:
7