בית יעקב על התורה, וישלח מ״דBeit Yaakov on Torah, Vayishlach 44
א׳ויקן את חלקת השדה וגו' מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה. איתא במס' ראש השנה (דף כו.) אמר רבי עקיבא כשהלכתי לאפריקי היו קורין למעה קשיטה, למאי נפקא מינה, לפרושי מאה קשיטה דאורייתא. והענין בזה הוא, כי מה שהונח לקרות זו המטבע מעה הוא מלשון (ירמיה לא) המו מעי, מעי מעי אוחילה (ירמיה ד), היינו כי המטבע הזה כבר יש בה היקרות אשר תוכל לעשות התפעלות בלב האדם להרגיש בה, ומעיו יהמו עליה להיותו נתפעל להיות שמח בהרויחו מטבע כזו, או להיות נעצב בהפסידו אותה. ועל זה מרמז מה שקנה יעקב אבינו המקום הזה במאה קשיטה שהיא מאה מעין, מפני שהמספר מאה מורה על שלימות האדם להיותו הכולל מכל העבודות שיעבוד האדם מספר ימי חייו (וכמו שנתבאר בענין שאחר זה)קעאוכן מבואר לעיל פרשת תולדות אות ח ד"ה והנה: כי במאה יש יחידות עשיריות ומאות, כי כל צורת האדם כשהוא נכלל באור השי"ת הוא נכלל בחשבון מאה, כמו מאה פעיות שהאשה צועקת (תנחומא תזריע ד), וכן פדיון בכור בה' סלעים שהם מאה מעות.. ויען כי מקום שכם הוא מקום רע ביותר וגודל ההסתר מתגבר שמה, כמו שאמרו (סנהדרין קב.) שמה ענו את דינה שמה מכרו את יוסף שמה נחלקה מלכות בית דוד, לכן צריך עבודה גדולה לתקן את זה המקום. וכמו שאמרו במדרש (תנחומא תזריע ד) מאה פעיות שהאשה פועה בשעת לידה, והמאמר הזה גם כי יסוב על כונה זו, בהיות הקנין הזה אשר האדם קונה לעצמו בעוה"ז, שהנפש אשר יולד ממנו יהיה נקרא ההולדה על שמו הוא קנין יקר מאד, מפני שאצל השי"ת אין שום חילוק בין נפש האב לנפש הבן, כדכתיב (יחזקאל י״ח:ד׳) הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן, אכן ע"י עבודות האדם להשי"ת יזכה שיקרא ההולדה על שמו, ולזה ג"כ אמר המספר הזה מאה פעיות, שהוא מורה על הצער והסבלנות שיגיע להאדם מהעבודה שיעבוד מספר ימיו עלי ארץ. כי ע"י עבודת האדם ניכר החילוק שבין ת"ח לעם הארץ גם בשינה, מפני שהעבודות שאדם עובד ביום נקבעים בו בגוף בלילה, כי בהשינה נכנסים העבודות וקדושת האדם בגופו בלי דעת, וזה הוא הקוסטא דחיותא שנשאר באדם בעת השינה, כדאיתא בזוה"ק (לך פג.)קעבכמו שמבואר לעיל פרשת ויצא אות יח: שבשינה נשאר רק קוסטא דחיותא, כדאיתא בזוה"ק (לך פג.) נפשא דבר נש כד סליק לערסיה נפקת מניה וסלקא לעילא כו' ולא אשתאר בה בהדי גופא בר חד רשימו דקסטא דחיותא. והיינו משורש נפשו נשארה לו השארה גם בלילה, אם טוב הוא בשורש נפשו אז בלילה בשעה שישן ואין לו שום מניעה מחמדת עולם הזה, אז שופע לו אור גבוה יותר. וכמו שנתבאר בצדקת הצדיק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות ג: וכמו ששמעתי בזה ע"פ ויחלום יעקב, שמהחלומות ניכר מעלת האדם, אם גם כשאינו עושה כלום רעיונותיו רק, והנה ה' נצב עליו. ועיין במחשבות חרוץ למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות י בסופו: ושמעתי בשם הר"ב ז"ל דהחלומות הם בירור האדם במה מעמקי לבו שקועים.. ולזה תקנו (בברכת המפיל) לומר, ומאיר לאישון בת עין, והוא שבעת השינה יכנסו הד"ת במעמקי הלב ויאירו באור, כי עיקר הנקודה נקרא בת והוא עיקרא דכל עינא. וכמו שיום השביעי נקרא שבת, שין בת, כדאיתא בזוה"ק (ויקהל רד.) שבכל הששת ימי חול הוא הנקודה בטמירו, וכיון דעאל שבתא כדין סלקא ההיא נקודה ואתעטרא ואתאחדתא לעילא וכלהו טמירין בגוה כו' כיון דאיהו סלקא אקרי שבת כו':
1
ב׳ולזה לא היה יכול אבינו יעקב להגיע לזה המקום הנסתר ולבא על הד"ת שבה רק ביגיעה רבה ועבודה גדולה. ולזה לקח משה את עצמות יוסף הצדיק עמו לקבור אותם בשכם, לרמז בזה שנמצא בכל ישראל יראה בקביעות המשמר אותם. כי עצמות יוסף מרמזים על יראה, שהוא ברזא דיוסףקעגעניין עצמות יוסף מבואר במי השלוח ח"א פרשת בשלח ד"ה ויהי בשלח: ויקח משה את עצמות יוסף וכו'. כי דרך הצדיק שתולה החסרון בעצמו כשיאונה לפניו דבר ספק, וזה הענין שלקח עצמות יוסף, כי לאשר תלה החסרון בעצמו, לכן החל להכניס עצמו במדת היראה כי עצמות יוסף רומז ע"ז. ועיין עוד לעיל מה שהבאנו בפרשה זו אות יא הערה עט שם., וע"ז המקום אומר הכתוב והארץ הנה רחב"ת ידים, והוא כדאיתא בהאר"י הק' (לקוטי תורה וישלח) שרחב"ת הוא ראשי תיבות רבי חנינא בן תרדיון. והענין בזה הוא, כדאיתא בש"ס (ע"ז יז: יח.) שהוא היה גבאי צדקה והמלכות רצה להרגו ובא לפני רבי יוסי בן קיסמא ואמר לו כלום מעשה בא לידך, ואמר לו רבי חנינא בן תרדיון מעות של פורים נתחלף לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, אמר ליה אם כן מחלקך יהא חלקי כו'. והוא כי בכל הצדקות שנותן האדם יש לו בהם טובת הנאה ליתן לכל מי שירצה, כגון תרומות ומעשרות שיוכל ליתנם לכל מי שירצה, והצדקה המבוררת מכל הצדקות הוא, נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה כדאיתא בש"ס (בבא בתרא י:). ואמרינן שם שכל אדם יתן לארנקי של צדקה דממונה עליה גבאי צדקה כרבי חנינא בן תרדיון, משמע מזה שרבי חנינא בן תרדיון היה מבורר מאד במצות צדקה לכוון לרצון השי"ת, קולע אל השערה ולא יחטיא. ומעות פורים מרמז על מה שעושה האדם שלא מדעת, כדאיתא בש"ס (מגילה ז:) חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, רק אף שלא מדעת יכוון לרצון השי"ת. והוא, מזה שהאדם מצמצם את עצמו בכל השנה לכלכל כל עניניו במשפט בחשבון ודעת, נותן לו השי"ת יום זה, שאז אף מה שיעשה בלי שום דעת יכוון גם בלא דעת לרצון הקב"הקעדעיין לקמן במאמר הבא אות מה ד"ה כי החילוק ובהערה קעח שם.. אכן בזה הוא האדם מלא ספיקות ומיחושים. הן אמת שאם יסכים השי"ת על ידו אזי מה טובים מעשיו יפים אף נעים, אבל קודם הבירור וההסכמה מהשי"ת אז הוא האדם במיחושים וספיקות אם עשה הטוב בעיני השי"ת. ורבי חנינא בן תרדיון היה מבורר בשלימות, שאף ממעות פורים נתן לעניים לצדקה, נותנה ואינו יודע למי נותנה, ובזה היה מברר שהמעות של פורים יהיה מבורר כעיקר מצות צדקה, נותנה ואינו יודע למי נותנה, והוא עבודה המבוררת מכל עבודות שבעולם, מאי משמע שאף השלא מדעת שלו היה מבורר כמו הבירור שעשה בדעת וחשבון. וזהו שבשכם שהוא בגודל הסתרה נרמז בה רבי חנינא בן תרדיון והארץ הנה רחב"ת ידים:
2
ג׳וזהו הענין דאיתא בש"ס (חולין ה:) תהי בה רבי זירא, לא שמיע להו דאי הוו שמיע להו הוו מקבלי לה, או דילמא שמיע להו ולא קבלוה. הדר פשיט לנפשיה מסתברא דשמיע להו ולא קבלוה, דאי סלקא דעתך לא שמיע להו ואי הוו שמיע להו הוו מקבלי לה היכי מסתייעא מלתא למיכל איסורא, השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן. משמע מזה, שהדברי תורה שאדם עוסק בהם בדעת וחשבון הם משמרים אותו אף במקום שהוא בלא דעת. אכן לא יעלה על דעת האדם להשען ולבטוח את עצמו על השלא מדעת בלבד, כי גם בלא דעת נפש לא טוב (משלי י״ט:ב׳). וכן בהבירור שאדם מברר את עצמו בדעת אין גם בזה עוד כל השלימות, מפני שיוכל להיות שהוא טועה בהוראתו. כמו שמצינו כמה פעמים בש"ס שתנאים ואמוראים אמרו דבר הלכה בדעת וחשבון ונהגו כהלכתן, ומכל מקום לא נפסקה הלכה כמותם, ולא הביא ראיה שהלכה כמותן מאחר שנהגו ואיך נוכל לומר שטעו ובאה תקלה על ידיהן. אכן עיקר השלימות הוא שאדם מצדו יברר את עצמו בדעת וחשבון כפי כחו עד מקום שידו מגעת, ואזי אף אם יאונה לו בירור שלא מדעת יוכל להתברר לטוב בכח הד"ת שעוסק בהם בדעת וחשבון, והם משמרים את האדם שלא יאונה לו שום נטיה מרצון השי"ת, וזהו עיקר השלימות מה שיעשה הטוב שלא מדעת ויכוון אל האמת, שכפי שהוא עומד ומבורר בעת שהוא בדעת וחשבון כן ישמרו השי"ת בעת שהוא בהסתר שלא מדעתקעהעיין מי השלוח ח"א פרשת חקת ד"ה ויסעו: באם שלב האדם נמשך אחרי רצון הש"י ומסלק ממנו כל נגיעותיו ואח"כ יזמין לו הש"י מעשה שידמה לו שח"ו הסיר מגדר כללי ד"ת, וע"ז אמר ר"נ כי לאדם שלבו נמשך אחר רצון ה' וגם שהסיר ממנו כל נגיעה, בטח לא יאונה לו עון ח"ו, ובטח ידע כי הוא אז עת לעשות לה'. ובתפארת יוסף מסכת פסחים (ט.) ד"ה אין חוששין: כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, אם האדם מצידו מנקה ומטהר ומברר עצמו עד מקום שידו מגעת. אז השי"ת מעיד עליו שהוא נמשך תמיד אחר רצונו ית', ויש לו חיבור עם אור רצונו ית'. ועיין עוד לעיל פ' לך אות כו ד"ה אכן.. ורבי חנינא בן תרדיון היה מבורר בזה, לזה נותנים הצדקה לארנקי דממונה עלה כרבי חנינא בן תרדיון, שהוא הגבאי האמיתי של צדקה, שיהיה מעשה הצדקה שלום, וע"י הבירור שמברר את עצמו בדעת מתברר אף השלא מדעת שלו, מעות של פורים כמעות של צדקהקעוהרחבת הדברים בספר פתיל תכלת דף קע וזה לשונו: כי אור הבינה מתפשטת עד הוד, ושם הוא תכלית הבירורים, כדאיתא בזוהר הקדוש (תצא רפ.) ובג"ד כד אתגליא אימא עילאה כו' וחמשה נהירין אית לה דאתקריאו קרני החמה עד הוד ומתמן עד הוד הוו נהרין בך כו' יעו"ש. והענין הוא, כי עד שם מגיע בירורי אור הבינה, וכן מצינו בבירור מצד האדם, שאי אפשר בכח האדם לברר מצדו אלא עד חמשה דורות וכו'. וכן הוא בכל פעולת אדם, שאף שחושב דרכיו בראשיתם לכלכל דרכיו במשפט מצדו, אכן אין כח דעתו ובינתו מגיע עד לתכלית הפעולה, רק עד לתולדה החמישית היוצאה מפעולותיו, ואף בדברים היותר מבוררים כגון מצות צדקה כשהיא מצד האדם ברורה ונקיה, כדאיתא במסכת בבא בתרא (י:) שנותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה ודממונה עליה כרבי חנינא בן תרדיון, מ"מ אין בכח האדם לחשוב דרכיו בזה, רק עד תולדה החמישית, א) ליתן ממון שהוא נקי מן הגזל וכדומה, ב) שיתן מצדו מנדבת לבו, ג) שימסרנה לגבאי הגון, ד) תפלה להש"י שימציא להגבאי עני הגון. ומה שיעשה העני עם הצדקה שיקבל, שבאם יעשה מצוה בכח צדקה זו יהיה הנותן מסייע ידי עושה מצוה וכן להיפך, זה הוא תולדה החמישית, שאין על זה כח תפלה מפורש רק צעקה בלב, וזה נקרא הוד שבהוד. ומה שיכול להסתעף מכאן ואילך בזה גם צעקה בלב אפס מבינת האדם וכו'. ועיין מי השלוח ח"א פ' מסעי ד"ה כן [א], לעיל פרשת לך אות כד, לקמן פרשה זו אות מה, פ' וישב אות ד ד"ה תחת ת"ח, בית יעקב הכולל פ' וישלח ד"ה ויחן.. וע"ז אמר לו רבי יוסי בן קיסמא א"כ מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהי גורלי (וכמש"י באריכות בענין שאח"ז). וזהו הענין שבסוף זו הפרשה כתיב ואלה המלכים וגו' וימת וגו' וימת וגו' עד המלך השמיני דלא כתיב ביה מיתה ונזכר שם אשתו בתורה ושם עירו נקרא פעו. והוא שהמלכים הראשונים מרמזים על עלמא דחרובא, שהשי"ת היה בונה עולמות ומחריבן, מפני שהיה להם התפשטות ביותר בלי שום צמצום לכן נחרבו. והמלך השמיני מרמז על עולם התיקון, שהתחילו לצמצם את עצמם, ע"ז מרמז מה שכתוב ביה ושם אשתו וגו' כי נוקבא מרמז על צמצום כנודע, וכדאיתא בזוה"ק (נשא קלה:) ובהאר"י הק' (ספר הלקוטים וישלח) וכלהו אתקרון בשמהן אחרנין מן קדמאין בר ההוא דכתיב ביה ושם אשתו וגו' משום דהני לא אתבטלו כשאר אחרנין משום דהוו דכר ונוקבא כו'קעזעניין עשרת העולמות שנחרבו לפני בריאת העולם בסוד בונה עולמות ומחריבן, נרמז סודן בשבעת מלכי אדום כמבואר בזוהר הקדוש באידרא רבה פ' נשא, נתבאר בארוכה בכתבי רבנו האר"י זי"ע בהרבה מקומות, ונקראים גם עולם הנקודים. ומיתת המלכים וסוד חורבן העולמות נקרא השבירה. ועולם התיקון מרומז במלך השמיני שהוא הדר שנכתב שם אשתו ולא כתיב ביה מיתה. עיין בעץ החיים שער ט – שער שבירת הכלים – פרק ח, שער ההקדמות לרבנו האריז"ל בדרוש באור החדש שיצא מן המצח עיי"ש. ורבות נתבאר עניין זה בספרנו בטעמי השבירה ובטעם למה נתקיים עולם התיקון. עיין לעיל פרשת נח אות כ, פ' וירא אות ח, פ' זו אות א בסופו.. ושם עירו פעו, הוא מלשון (תנחומא תזריע) מאה פעיות שהאשה פועה, היינו שהיה לו צער וסבלנות על זה לצמצם את עצמו וליראה, ובזה הוא תיקון העולם בהויה והתקיימות:
3