פרי צדיק, דברים י״אPeri Tzadik, Devarim 11
א׳נהורי' ישרי בה בקדושא רבא ובחמרא טבא דבי' תחדי נפשא. דהנה אי' בזוה"ק שבסעודת שחרית הוא נהירו דעתיקא קדישא. וברע"מ (זח"ב צ"ב א') נזכרו בשם שבת דליליא ושבת דיממא ושבת עלאה. ושבת דליליא הוא בחי' חק"ת ושבת דיממא הוא סעודה ג' סעודתא דז"א והוא יחוד קוב"ה ושכינתי' ושבת עלאה הוא בחי' בינה ה' עלאה של שם הוי"ה. ובזוה"ק מכנה סעודה זו בשם מדת עתיקא שהוא בחי' כתר המרומז בקוצו של יוד כידוע. וגם להבין איך יוכל להיות נשפע הארה מבחי' עתי"ק כיון שהוא שכל הנעלם מכל רעיון ואפיסת השגה של כל נברא. אמנם יש להבין כל זה ע"פ דאיתא בזוה"ק (ח"ב נ"ד א') על אז ישיר כד וכו' אנהיר נהירו דע"ק וכו' ואנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר וכד אתחבר נהירו דאלף ומטי לזיין. והיינו כי בחי' כתר בעצם באמת הוא אפיסת השגה ונקרא חשך שהוא מאמר הראשון של בראשית קודם ויאמר אלהים יהי אור. אמנם בעת רצון נשפע הארה מני חושך לחכמה ובינה שהמה מוחא ולבא וזהו דאנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר דהיינו לחו"ב שנקראים בשם ימינא ושמאלא והיינו לכל עיבר. ועי"ז נתפשט הארה גם בהתגלות בז' המדות וזהו עד דמטו לזיין. ובזה צדקו יחדיו דברי הזוה"ק עם הרע"מ שבסעודת שחרית נשפע הארת ע"ק עד ה' עלאה והיינו בינה לבא שהוא שבת עלאה. ובזה יובנו גם דברי האריז"ל נהורי' ישרי בה בקידושא רבא היינו שנשפע הארת עתי"ק בבחי' קדש שהוא חכמה עלאה היינו שנשפע הארה במוח ונקרא קידושא רבא מה שנשפע שפע הקדושה מעילא ע"ד אדם מקדש עצמו מעט מלמטה היינו בקידוש הלילה שהוא האתערותא דלתתא מצד האדם מקדשין אותו הרבה מלמעלה והיינו בקידוש דיממא. וקדושה הוא לשון פרישות והבדלה כי ע"י הארת החכמה במוח נבדלים מאתו כל תאות וחמדת העוה"ז. ובחמרא טבא דבי' תחדי נפשא היינו כאשר נשפע ממנה הבינה בלב מזה נולד השמחה כמו שנא' ויין ישמח לבב אנוש המרמז על בחי' תושבע"פ ועליהם נא' פקודי ה' ישרים משמחי לב ולישרי לב שמחה שכאשר נשפע הארה בלב נתיישר גם הלב כסיל שלשמאלו להתהפך לטוב. והיינו בחי' שבח עלאה שהוא בחי' ה' עלאה יראת אלהים שהוא בחי' יראה עלאה שכבר נקבע בו בלב בקביעות. ולבחי' זו בא אברהם אע"ה לאחר שכבר נשלם בכל אחר נסיון העקידה נאמר לו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כי אז כבר נשלם בו נהירו דעתי"ק כמ"ש ואברהם זקן וגו' ונתיישרו בו כל כוחות הלב וזה נקרא ירא אלהים דייקא בחי' יראה עלאה. כי יראה תתאה הוא רק מצד כבישת היצר לפי שעה כאמרם ז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו. ויראה עלאה הוא לאחר שכבר נתיישר בלב גם הלב כסיל שיתהפך לטוב. וענין אמרם ז"ל לא נבראו רעמים אלא לפשט העקמומיות שבלב שנא' והאלהים עשה שיראו מלפניו הוא ג"כ מבחי' יראת אלהים רק שבא מלעילא לפי שעה מפחד פתאום של הרעם והרעש מזה נתבטלו כוחות הנפש ונפשט העקמומיות שבלב לפי שעה. אמנם לישרי לב היינו מי שזכה לזכך נפשו בשלימות עד שמגיע למדרג' אאע"ה כנ"ל לבחי' ירא אלהים מזה מסתעף השמחה בלב כי נכון לבו בטוח שכל כוחות הלב בפנימיות נשלמים ונתיישרו לטוב:
1
ב׳עוד שם בהזמירות ישדר לן שופרי' ונחזי ביקרי' זה שייך אחר החרוז ובחמרא טבא דבי' תחדי נפשא שאמרנו שהוא מרמז כאשר כבר הופיע הארת הבינה בלב מזה באים ממילא לבחי' הראיה בחוש כמו שנא' ולבי ראה הרבה חכמה וכאמרם ז"ל (מגילה ט"ו:) על וכל זה איננו שוה לי שכל גנזיו של אותו רשע חקוקים על לבו שהי' מבורר לנגד עיניו לכן נאמר בו לשון זה כמו שמראה באצבע וע"ז אומרים עתה ונחזי ביקרי'. ומה גם בשבת זה שנקרא שבת חזון שע"פ פשוט אין לו הבנה על קריאת שם השבת חזון אם על שם התחלת הפטורה בתיבת חזון הי' לו לקרוא גם שאר השבתות ע"ש הפטרה כמו שבת דברי שבת שמעו. אמנם כי הג' הפטורת דבין המצרים שהם דש"ח המה מרמזים על בירור השלש ראשונות בחי' חב"ד ועי"ז באים אח"כ לשבע דנחמתא המרמזים לבירור הז' מדות בפועל בהתגלות והמה נשפעים בימים האלו בפנימיות בג' שבתות הללו כסדר מעילא לתתא כנ"ל והיינו דיבור שמיעה ראי'. והוא כי דברי ירמי' מרמז על הופעת השרש בחי' כתר שהוא דבר ה' בעוד שלא נמשך להיות לו אחיזה בתחתונים. ואח"ז באים לשמעו היינו השמיעה הוא בבחי' חכמה מה שמקבל מהשרש כנ"ל שזהו בחי' חכמה מה שמקבל ושומע מאחרים. ואח"ז באים לבחי' חזון שהוא התגלות הראי' בבינת הלב להיות בעצמו מבין דבר מתוך דבר. ולזה בהפטורת דברי מסיים בפ' קדש ישראל לה' ראשית תבואתה. היינו בחי' הראשית הויות הכל מהשורש והמקור כי ישראל עלה במחשבה וכאמרם ז"ל בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית והוא מאמר ראשון מבחי' כתר כידוע. והפטורת שמעו מסיים בפ' הלא מעתה קראת לי אבי אלוף נעורי אתה היינו המשכות בחי' חכמה מה שלומד ומקבל ממקום הגבוה ממנו משורש הכל. ובהפטורת חזון ישעי' נא' לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהי' חטאיכם כשנים כשלג ילבינו שהוא מרמז על יום הכפורים שהי' הלשון של זהורית מלבין ע"י הופעת הבינה בלב להפוך הזדונות לזכיות ע"י תשובה מאהבה מפנימיות הלב. ובזה נשלם התלתא דפורענותא לבא מזה להתגלות הישועה בפועל בז' דנחמתא כמו שנא' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. היינו כאשר בא הדבר ה' ע"י פיך היינו בהשתדלות האדם ללבבך אז נגמר ממילא הלעשותו מלעילא כמו שנא' ה' יגמור בעדי מעשי ידיך אל תרף ולכן לא נא' ובמעשיך כמו"ש בפיך ובלבבך כי גמר המעשה הוא מהשי"ת. ולכן נקרא השבת חזון מפני שבזה דייקא נגמר תכלית הישועה. ולכן נאמר דברי התוכחה זו בישעי' ששמו גורם לישועה ונחמה מפני שעצם התוכחה זו הוא לסיבת הישועה כאשר יתן אל לבו להיטב דרכו מעתה כמו שא' טובה מרדות אחת בלבו של אדם מעשרה מלקיות כמו שנא' אלכה ואשובה אל אישי הראשון. וזהו ג"כ ענין אמרם ז"ל במ"ר פ' זו שישעי' ראה אותם בפחזותם אמר איכה היתה לזונה והיינו שע"י תוכחתו החזירן מפחזותם למוטב כנ"ל:
2
ג׳והנה אמר בתוכחה זו עשרה לשונות של תשובה רחצו הזכו וגו' עד לכו נא ונוכחה וגו' כפי' רש"י ז"ל. והיינו הטהרה והזדככות מצד האדם כסדר להיות מקודם סור מרע במחשבה ובמעשה ואח"כ להיות ועשה טוב ג"כ במחשבה ובמעשה כי הד' ראשונים המה בסור מרע רחצו הזכו הוא במחשבה בלב. הסירו חדלו הוא במעשה. ואח"ז ד' בחי' כנ"ל בועשה טוב ולמדו היטב הוא הכנה לזה ללמד את עצמו אופן העשה טוב. ודרשו. ואשרו חמוץ הוא במחשבה ושפטו יתום ריבו אלמנה הוא עשה טוב בפועל. ואחר כל אלה לכו נא ונוכחה שיהי' מעתה בכח להיות נקרא מהלך כמו שנא' אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. כי כל עוד שלא נטהר מחלאת הנפש הוא נסבך בסבכי חטאים עד שאין בו כח לזוז א"ע ולהלוך. ומעתה אם יהי' חטאיכם כשנים היינו דבר הנפעל ונצבע לעצמו כשלג ילבינו שיוכל להתהפך לתכלית הלבנונית להיות עזה כשלג כי כבר בא ע"י מעשיו לתשובה עלאה שזדונות נעשים כזכיות. וגם תיבת רחצו הוא בחי' תשובה תתאה בהרהור במחשבה בלבד שאמרו ע"ז שזדונות נעשים כשגגות. ולכן המקדש אשה ע"מ שהוא צדיק גמור אפי' הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו (קידושין מ"ט:) ואז ברגע זו נקרא צדיק. וגם אם יאדימו כתולע שהוא לשון מפעיל כתולעת שצובע את אחרים היינו גם מי שהחטיא את אחרים יש בכח להתהפך כצמר עכ"פ שהוא במדרגה למטה משלג כידוע משאת כצמר לבן כי גם אלישע אחר ששמע מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר (חגיגה ט"ו.) והי' זה מפני שאין מספיקין בידו ועכ"ז הי' בזה התעוררות לדחוק א"ע והי' מועיל תשובתו ג"כ כדאי' בשל"ה הק'. וגם לירבעם שחטא והחטיא תפסו הקב"ה בבגדו שישוב רק נאמר לו שבן ישי יהי' בראש כדי שיהי' זה סיבה על שאין מספיקין בידו. אבל תכלית המכוון שתפסו בבגדו הי' כדי שיחזיק בעצמו לשוב מפני שהי' נפש יקרה ואזי הי' נתהפכים לו כל הזדונות לזכיות כמו שנא' אם יאדימו כתולע כצמר יהיה כנ"ל:
3