פרי צדיק, קדושים ח׳Peri Tzadik, Kedoshim 8
א׳במדרש (פ' זו) ואתה מרום לעולם ה' רוממות אתה נוהג בעולמך נתת כהונה לאהרן לעולם וכו' נתת מלכות לדוד לעולם כו' נתת קדושה לישראל לעולם שנאמר קדושים תהיו, הענין עפמ"ש (יומא עב:) שלש זירין הם של מזבח של ארון ושל שלחן כו', כתר מורה עד השורש, שקשורים בשורש עד כ"ע, וכן מורה הלשון מרום רם ונשא שאצל השי"ת היינו שהוא למעלה מהשגה ותפיסה שיש בעולם, וזה רוממות אתה נוהג בעולמך, מרום לעולם היינו שהוא לעולמי עד כמ"ש בגמרא, של מזבח זכה אהרן ונטלו של שלחן זכה דוד ונטלו וזכו בו לעולמי עד, של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח, והיינו כתר תורה שזכה בו ישראל לעולם בשעת מתן תורה דאיתא (שבת פח.) לכל או"א מישראל קשרו לו ב' כתרים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע ושניהם כתר תורה, נשמע השמיעה לד"ת, ונעשה עיקר הד"ת המעשה כמ"ש (ברכות יז.) ושכל טוב לכל עושיהם ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם (כ"ה גי' הע"י וכן הובא בתוס' סוטה כב:) וכמ"ש בגמרא (יבמות קט:) ולמדתם ועשיתם כל שישנו בעשי' ישנו בלמודה וכו' דלימוד בלא מעשה אין הלימוד כלום ובגמרא (יומא שם) דמי שעוסק בתורה ואין בו י"ש נקרא הד"ת מחיר ביד כסיל ואינו חכם כלל, והב' כתרים הם תפילין של יד והתפילין ש"ר, תפילין ש"ר שעל המוח חכמה מוחא כתר נשמע, ותפילין ש"י לקשר מעשה האדם שמכינים ע"ש הידים כלי המעשה שיהיה הכל לעבודתו ית"ש זהו כתר נעשה ואיתא (רע"מ ח"ג קכ"ג רע"ב) התורה והמצוה דאינון בן ובת ו' קוב"ה תורה איקרי (כמ"ש זח"ב ס' ע"א) ה' שכינתא אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, ועי"ז נעשים מעשה המצות, ומטעם זה נקרא מעשי ידיהן של צדיקים מעשה ידו, וכן כוננו ידך (כמ"ש כתובות ה.) והקב"ה לבן של ישראל מן הדין קרא דכ' צור לבבי וחלקי אלקים לעולם (כמ"ש שיר השירים ה' ב') ושם אלקים הוא מדה אחרונה. שכן בזוהר הקדוש איתא אספקלריא דלא נהרא דבה אתעביד עבודתא דעלמא (זח"א קע"ב א') והיינו שם א"ד, ובכל מעשה בראשית הוזכר שם אלקים, וע"כ שם אלקים זה מלכות שכינתא תתאה. ויש אלקים חיים בינה שכינתא עלאה כמ"ש (זח"א קנ"א א'). ובתיקונים (ת' ל' נ"א ב') קב"ה ושכינתי' דאינון ברא וברתא אינו תפילין דילן, כאמור תפילין ש"ר כתר נשמע קוב"ה, ושל יד נעשה שכינתא, ובשעת מ"ת נכתר כ"א מישראל בב' הכתרים כתר תורה, ואף שאחר כך פרקום וזכה משה ונטלן (שבת שם) איתא בפע"ח שבשבת מחזיר משה רבינו הכתרים לישראל, וז"ש בגמרא (עירובין צו.) דשבת א"צ תפילין שהם גופן אות, והיינו שאז נכתרין ישראל בכתרי נעשה ונשמע כמו במ"ת, וממילא כל היום וכל הלילה האדם מוכתר בתפילין ש"ר ותפילין ש"י, וז"ש קדושה לישראל לעולם דהוא כתר תורה זכו ישראל לעולמי עד:
1
ב׳ובתנחומא (פ' זו ה') בעולם הזה קדושים נקראתם לעתיד יהיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, וסופי' דקרא כל הכתוב לחיים בירושלים, חיים תח"ה וזהו עולם הבא כמו שמצינו בגמרא (ר"פ חלק) שהכופר בתח"ה א"ל חלק לעולם הבא היא כפר בתח"ה כו', ומינה שתח"ה ועולם הבא א', וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ויהיו כ"י קדושים, וז"ש קדושים תהיו קדושה לעולם, ונראה דהמדרשים דייקו גם כן בלשון הכתוב קדושים תהיו שהוא לשון הבטחה וכמ"ש בזוהר הקדוש (פא א') היו לא נאמר אלא תהיו תהיו ודאי, וכן יש עוד הבטחה בפ' זו והייתם לי קדושים וגו' ואבדיל אתכם וגו' הבטחה גם כן שהשי"ת יתן קדושה לישראל, ופתיחת המדר' רבה בפסוק ויגבה ה"צ במשפט אימתי שמו של הקב"ה מתגדל בעולמו בשעה שעושה מדת הדין כו', ואיזו שייכות יש לזה לפרשה זו, אך המכוון על סוף הדרשה שהביא הפסוק והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים, היינו כמש"א גדול אצל הש"י מורה עד למעלה מהשגה ותפיסת עוה"ז עתי"ק, וכן דעת פנימיות מכ"ע וכ' ונודעתי וגו' והיינו שהקדושה לעולם, וזה הפי' על תי' קדושים תהיו כשם שאני קדוש, שהוא הבטחה שהקדושה לעולם והיינו בשבת דכ' לדעת כי אני ה' מקדשכם מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו' (שבת י:) ושורש הקדושה הוא מדת יעקב אבינו ע"ה כמ"ש והקדישו את קדוש יעקב, וברכת אתה קדוש נגד יעקב אבינו ע"ה (כמ"ש זח"ג רע"א). והרמב"ן ז"ל כ' שמצות קדושים תהיו מ"ע לכל אחד מישראל קדש עצמך במותר לך, והוא שלא ירגיש הנאת עצמו שזהו עטיו של נחש, כמו שמצינו בישי אבי דוד דמפרש בי' קרא בת נחש שמת בעטיו של נחש (שבת נה:) ומצינו במ"ר (ר"פ תזריע לגי' הילקוט) הן בעוון מלא אפי' יהיה חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה בו צד א' מעון, והיינו שלא עשה שום איסור מימיו רק שהרגיש הנאת עצמו שזהו עטיו של נחש שגרם ע"י שהטיל זוהמא בחוה (כמש"ש קמו.) ועי"ז כל אחד מזרעם מרגיש הנאת עצמו. וע"ז בא מצות קדושים תהיו קדש עצמך במותר לך להכניס קדושה בדברי רשות, כמו רבינו הקדוש שאמר על עצמו ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, וכבר הק' בתוס' (ע"ז יא.) ממ"ש שלא פסקו מעל שלחנם כו' אך הפ' שהיה כיעקב אבינו ע"ה שלא הרגיש שום הנאה והיו כל הנאותיו בקדושה כאדם הראשון קודם החטא, ומשו"ה יעקב אבינו לא מת (כמ"ש תענית ה:) וכן רבינו הקדוש בא כל בי' שמשו לבית' (כתובות קג.) ואיתא בס' חסידים (סי' תתשכ"ט) שפטר הרבים בקידוש ידי חובתן, ולא כשאר מתים שהם חפשין מן המצות שה' דינו כחי שלא מת כלל, ואיתא מרנ"ש רמז הנשי"א נוט' הוא ניצוץ של יעקב אבינו, וכל שהיא מזרע יעקב הוא בכלל ישראל קדושים לעולם בעולם הזה ובעולם הבא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וכאמור, וזה ענין לשון הברכה שתיקנו הגאונים ז"ל בפדיון הבן אשר קדש עובר במעי אמו, והק' ע"ז הרא"ש ז"ל (פ"א דקידושין סי' מ"א) אי קדושת בכור קאמר בפטר רחם תלא רחמנא, ולפי האמור קאי על כל עובר מישראל שזוכה לקדושה לעולם, שזהו חלק יעקב אבינו ע"ה שמטתו שלימה שכיון שהוא מזרעו יש בו קדושה לעולם. אך בעולם הזה עדיין יש היצר הרע שיכול לקלקל, שירגיש הנאת עצמו. אך במעי אמו שאין בו יצר הרע (כמ"ש סנהדרין צא:) וז"ש בגמרא (נדה לא:) ונר דלוק לו על ראשו, כתר על הראש. כתר נעשה ונשמע שזכה משה ונטלן ואיתא בתוס' (שבת פח.) של הוד היו. ואז היו במעי אמו כמו במ"ת שנעקר יצר הרע מלבם (כמ"ש שיר השירים פ' ישקני) וזה הקדושה לעולם ח' יע"א, וז"ש ומלמדין אותו כל התורה כולה, חרמה קודש עלאה איקרי וזה הקדושה יש לכל עובר במעי אמו:
2
ג׳ופתיחת המדרש תנחומא הוא גם כן בפ' ויגבה ה"צ במשפט אימתי נעשה הקב"ה גבוה בעולמו כשיעשה משפט ברשעים שנאמר נצב לרוב ה' ועומד לדון עמים, וכה"א חזה הוות עד די כרסוון רמיו, והיינו כמו שאמרנו, [דרוממות והגובה לגבי הקב"ה ל"ש שיעור רק בתכלית הרוממות היינו במדה הראשונה של התחלת התגלות אצילות המדות] שהוא מדת הכתר למעלה מהשגת ותפיסת עוה"ז, וכאן מדבר הכ' בענין העתיד, כמש"נ באדין מלכות הרביעית דיהיבת ליקודת אשתא דהיינו כשיכרתו הרשעים מן העולם, וקשה לפני הש"י לאבדם כמ"ש (סנהדרין צח:) עה"פ מדוע ראיתו כל גבר ידיו חלציו וגו' אמר רב מי שכל גבורה שלו, מאי ונהפכו כל פנים לירקון אמר ר"י וכו' הללו מעשה ידי והלל מעשי ידי היאך אאבד אלו מפני אלו, וכן (מגילה:) ביקשו מלאה"ש לומר שירה אמר להם הקב"ה מעשה ידי טובעין בים כו', ומ"ש רב הלשון מי שכל גבורה שלו שנקרא השי"ת כן כאן משום דמה דקשה לפניו לאבדם היא מצד הבריאה שהוא בראם והם מעשה ידיו, והבריאה היתה בגבורה, ובכל מעש"ב נזכר שם אלקים, וז"ש שכל הגבורה שלו ולכן מיצר הקב"ה באיבודן, ורק כשמחזיר את העולם לתחילת המתרבה למאמר בראשית דדרשו בשביל ישראל שנקראו ראשית, אז יוכל לאבד את אלו מפני אלו, וזהו חזו הוות עד די כרסוון רמיו, והיינו שמחזיר את העולם לתחילות אצילות המדות שהוא ראשית המחשבה, ואז הוא מאבד את הרשעים מן העולם, ואחר כך עם עננא מן שמיא כבר אינש אתא ועד עתיק יומין מטא וגו' דתיכף לאיבודן של רשעים מתעורר רוח המשיח לבא. ובמדרש (ב"ר פ' ב') דרשו עה"כ והארץ היתה תהו ובוהו וחושך על הד' מלכיות וכשיאבדו הם נאמר תיכף ורוח אלקים מרחפת דזה רוחו של משיח, ואמר אחר כך במד"ת מהו כרסוון וכו' ומה ועתיק יומין יתיב וכו' שהקב"ה יושב ביניהם כאב ב"ד ודן את הרשעים, והיא ע"ד מ"ש במד' (שמות רבה בשלח פכ"ג) נכון כסאך מאז מעולם אתה וכו' עד שלא בראת עולמך היית וכו' אלא כביכול היית עומד שנאמר עמד וימודד וגו' אבל משעמדת בים ואמרו ישראל שירה נתיישבת משל למלך כו', וזה בקי"ס שאז היה התגלות עתיקא להאביד המצרים כאמור, וכן בכל דין שעושה לאו"ה תחילה עומד כי קשה לאבדם, וזה שמביא המדרש עומד לדון עמים, דהיינו קודם שדן אותם, אבל אחר כך כשגן אותם אז ועתיק יומין יתיב נקרא יושב, ומסיים המדרש [מה ששייך זה הדרש לקדושים תהיו] והאל הקדוש נקדש בצדקה [שהוא סיום הפ' דויגבה וגו'] שהוא מתקדש בעולמו בשעה שעושה צדקה עם ישראל וכו' ואתם מתקדשתם בי ואני מתקדש בכם שנאמר והייתם קדושים וגו' כי תיכף לאחר שנעשה הדין באו"ה להאבידם ולהיות רוח אלקים מרחפת שהתחיל לרחף אורו של משיח דעד עתיק יומין מטא כנ"ל, תיכף אחר כך נאמר ויהי אור שמתגלה האור שנברא ביום ראשון ונגנז לצדיקים לע"ל, דהיינו כמש"ד (ב"ר פ' ג') ה' פעמים אורה כנגד חמשה חומשי תורה, ואיתא בזוהר הקדוש פ' זו (פ"א א') קדושה דאורייתא סליקת על כל קדושין כו' והתגלות האור היינו התורה דהוא הקדושה וכאמור, וכן בסעודה זו דעתיקא אומרים נהורי' ישרי בה, אור כי טוב, האור הנגנז לע"ל דהוא אור עתיקא מקוצא דיוד דלעילא שהוא כ"ע כמ"ש (זח"ג י' ע"ב ס"ה ע"ב), בחמרא יין הטוב יין המשומר בענביו שהוא התגלות סודות שאין כח בעולם הזה להשיגם, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ח מה' תשובה ה"ד) שחכמים קראו לטובת עולם הבא דרך משל סעודה, ואף שהראב"ד ז"ל השיגו וכ' שטוב לו השתיקה, כדברי הרמב"ם ז"ל השיגו וכ' שטוב לו השתיקה, כדברי הרמב"ם ז"ל מפורש בזוהר הקדוש (ח"א מה"נ קלה ע"ב) יין המשומר אלו דברים עתיקים שלא נגלו אדם מיום שנברא העולם ועתידים להגלות לצדיקים לע"ל (ונת' במ"א) ואיתא (בקה"ר ב' א') כל התורה שאדם למד בעולם הזה הבל הוא לפני תורה שבעולם הבא, דבי' תחדי נפשא, שמחת עולם על ראשם ואיתא בגמרא (שבת פח.) שעתיד הקב"ה להחזיר לנו הכתרים, שמחה שמעולם על ראשם, וז"ש בזוהר הקדוש דכד מטאן חבריא לפרשתא דא, קדושים תהיו לעולם, דהיינו כתרי נעשה ונשמע, הוו חדאן, וכן אומרים לעטר פתורא ברזא יקירא, או"ר גי' ר"ז דאור רז אתקרי (כמ"ש זח"ג רט"ו א') יקירא היינו סודות מטלא דעתיקא כמש"נ וחדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, ובמדרש (רו"ת חקת) כל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחביריו דברים שלא נגלו למשה נגלה לר"ע וחביריו (ונת' כ"פ) וז"ש עמיקא וטמירא, שער הנ' שנגלה לבע"ת, ועי"ז חדו חצדי חקלא שהם בני אדרא שנכנסו בחדרי המרכבה שזוכין לשמחה שמעולם על ראשם הכתרים, וזה הענין דהוו לשמחה שמעולם על ראשם הכתרים, וזה הענין דהוו חבריא דהוו חבריא חדאן בפ' זו דוקא, וכאמור:
3