פרי צדיק, מסעי ח׳Peri Tzadik, Masei 8
א׳הנה עיקר קדושת שבת הוא על ידי ג' סעודות כמו שנאמר וקראת לשבת עונג. ונאמר ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. ואמרו ז"ל (מ"ר בראשית) ברכו במן שירד ביום הששי לחם משנה וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר. וצריך להבין מפני מה לא ירד המן בשבת הלא גם הגשמים יורדים בשבת כדאיתא בתשובה לאותו מין. וגם להבין ענין הברכה שאמר הלא לא ירד ביום הששי כפלים. וגם הלא הפסוק הזה נאמר בשעת הבריאה בעוד שלא היה המן בעולם. אמנם י"ל הענין כי ענין הברכה הוא לשון רבוי ותוספות על העיקר. וזאת ידוע שבגמר ששת ימי המעשה של הבריאה היה הקלקול של אדם הראשון ונאמר לו בזעת אפך תאכל לחם דהיינו שיוצרך לטרוח בעסק האכילה בכל ששת ימי המעשה כדי לברר הששה מדות דז"א כמו שנאמר כי ששת ימים עשה ה' וגו' ולא נאמר בששת ימים כי המכוון הוא על הששה מדות דז"א שנקרא שמים ואת הארץ הוא בחינת מלכות המקבל. ובהגיע שעה אחרונה של בין השמשות של שבת לא היה לאדם הראשון מה לאכול כי לא היה רשאי לעשות מלאכת אוכל נפש. וגם מג"ע נטרד י"ב מילין שלא היה רשאי לילך עד שם בשבת ליקח מפירותיו. ובאותו הרגע של בין השמשות הגם שלפני האדם הוא אסור במלאכה מפני ספק שבת אבל הקב"ה היודע עתיו ורגעיו כחוט השערה ברגע אחרונה של יום הששי אז הופיע על אדם הראשון בחינת המן הוא לחם מן השמים בירור הששה מדות דז"א על ידי ירידת המן בפועל. אמנם לאחר שהופיע קדושת ליל שבת בסעודת חקל תפוחין קדישין אז הופיע תוספות ברכה וקדושה מטלא דנחית מעתיקא קדישא שהוא מקום גבוה מאוד נעלה עד שאין בו תפיסת אדם לירידת המן בפועל. וכדאיתא בזוהר הקדוש (יתרו) והאי יומא מליא רישא דז"א מטלא דנחית מעתיקא קדישא סתימא דכולא ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין תלת זימנין מכד עייל שבתא. והיינו שבחינת מלכות מקבל עוד ממקום גבוה מאוד נעלה מבחינת ז"א שהוא בירור המדות עד שאין בו שום שייכות לבוש בהעולם הזה. והוא גם כן ענין מתן תורה שבשבת נתנה תורה לישראל ועיקר נתינת התורה בפועל מכתב על הלוחות לא היה אז. רק אז הי' הנתינה על ידי קולות וברקים מפני שקדושת שבת הוא למעלה מבחינת לבוש בהעולם הזה מטלא דעתי"ק וכמו כן היה בשבת של מתן תורה שהוריד בו טל שעתיד להחיות וכו' כי בחינת קדושת שבת הוא מעין העולם הבא:
1
ב׳והנה חז"ל למדו ג' סעודות שבת מג' פעמים היום שנזכר בפסוק אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה. אכלוהו היום מרמז על סעודה ראשונה דחקל תפוחין שהוא בחינת מלכות כנסת ישראל היינו נפשות ישראל המקבלים. והוא בחינת אתערותא דלתתא מצד האדם ולזה נאמר בו מפורש לשון אכילה שהוא ענין אתעדל"ת כדי שיהיה על ידם השראת הקדושה. שבת היום לה' מרמז על סעודה דז"א ת"ת בחינת שם הוי"ה ב"ה. היום לא תמצאוהו בשדה מרמז על סעודת עתי"ק וזהו הפי' לא תמצאוהו בשדה שהוא בלי לבוש וגוון מהעולם הזה כנ"ל. ובזוהר הקדוש גם כן נזכר לעיקר רק סעודת ליל שבת שאמר בעי לסדרא פתורא בלילא דשבתא וכו' אפילו ביומא דשבתא נמי. והיינו מפני שעיקר הענין הנרצה הוא בחינת האתעדל"ת מצד האדם. ויש לרמז זה בדברי תז"ל רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו כי בחינת מלכות נקראת קב שלו שהוא אתעדל"ת והוא חביב על האדם יותר מתשעה קבין היינו התשע מדריגות עליונים שהמה נשפעים מלעילא וזהו של חבירו היינו מהשפעת השי"ת ונקרא חבירו כאמרם ז"ל (שבת ל"א:) מה דסני לך לחברך לא תעביד ופירש"י על השי"ת מפ' ריעך וריע אביך. והג' סעודות המה גם כן נגד ג' אבות הק' וכמו כן ג' רגלים פסח נגד אברהם בחינת אבהת חסד שבועות נגד יצחק אורייתא מסט' דגבורא נפקא. סוכות נגד יעקב ויעקב נסע סוכתה. אמנם ענין סדר סעודות שבת סעודת יצחק הוא בלילה קודם סעודת אברהם כדאיתא בכתבים. ויש לומר בזה כי אברהם אבינו ע"ה היה הנפש הראשון שהרעיש בלבו שיש בורא כל עולמים ובא לזה על ידי בחינת אהבת חסד כל ימיו עד לסוף ימיו בא לבחינת יראה כמו שנאמר לו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. ונולד לו יצחק שהוא שרש בחינת יראה. אבל אנחנו בני ישראל שנשרש בנו האמונה מאבותינו הק' מאמינים בני מאמינים ונטבע בנו בטבע שהשי"ת ברא העולם. לכן אצלינו נצרך להיות ראשית האתעדל"ת מבחינת היראה ואח"ז באים לאהבת חסד. ולכן אומרים מקודם שמע ישראל וגו' שהוא בחינת קבלת מלכות שמים ומזה באים אחר כך לואהבת וגו'. ולכן סעודה ראשונה הוא דחקל תפוחין שהוא בחינת אשה יראת ה' והוא נגד יצחק אבינו ע"ה שהוא בחינת יראת ה' ראשית דעת. והנה אמרו חז"ל (שבת פ"ט:) ומחוי להו יצחק לקוב"ה בעינייהו. והיינו כי על ידי היראה באים להתגלות אלהות בחוש והוא מעין התגלות דלעתיד לבא כאמרם ז"ל (סוף תענית) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא וכל א' וא' מראה באצבעו וכו' שנאמר ואמר ביום ההוא הנה זה אלהינו וגו'. אמנם לע"ע עיקר התגלות אלהות שבא על ידי היראה אינו עוד בראיה בחוש רק על ידי בחינת האמונה. ולכן בא הסעודה זו בלילה שהוא בעולם הזה גוון לבוש האמונה וכמו שאמר אדם הראשון בעת שבא לו הרגשה מקדושת שבת המזמור שיר ליום השבת. ונאמר בו להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות המרמז על קדושת סעודת ליל שבת. ועל ידי היראה זו נולד השמחה בלב כמו שנאמר אח"ז כי שמחתני ה' בפעליך וגו'. רק מפני שעוד בעולם הזה אין עדיין בשלימות ולעתיד לבא נאמר זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו מפני שיהיה ההתגלות האלהות בחוש בשלימות ולכן יהיה גם השמחה בשלימות:
2