פרי צדיק, נשא ט׳Peri Tzadik, Nasso 9
א׳איתא ברמב"ן פ' זו וטעם יברכך וישמרך ע"ד האמת כי הברכה מלמעלה והשמירה שתשמור אותה כטעם זכור ושמור. וממה שכתב ע"ד האמת נראה שאין כונתו כפשוטו שהברכה מלמעלה כי מי לא ידע שהברכה מלמעלה. אך כונתו למה שכתב הוא ז"ל בפ' יתרו בפסוק זכור בשם מדרשו של רנב"ה בס' הבהיר על זכור ושמור זכור מדת יום ושמור מדת לילה. והיינו בחי' קוב"ה ושכינתיה וכמו שאמר שם שזהו שאומרים בואי כלה וכו' עיי"ש. וזהו מה שאומרים שמור וזכור בדיבור אחד השמיענו אל המיוחד ה' אחד ושמו אחד. והוא שזכור ושמור הוא יחוד קוב"ה ושכינתי' וזהו ה' אחד ושמו אחד וכמו"ש בזוה"ק קב"ה אחד לעילא לא יתיב כו' עד דאתעבידת ברזא דאחד וכו' והא אוקימנא רזא דה' אחד ושמו אחד והיינו דשם הוי' הוא קוב"ה ושמו אחד הוא שם אדנ"י שנקרא שכינתי'. דבשבת הוא יחוד קוב"ה ושכינתי'. וזה פי' זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ע"ד מ"ש בזוה"ק (רע"מ פנחס ר"ל א') איהו אמת ואיהי אמונה. ובלוחות הראשונות היה כתוב זכור ובלוחות שניות נכתב שמור. ואף ששניהם נאמרו בציווי לישראל. אך זכור הוא בחי' מדת אמת ע"ד מ"ש בזוה"ק (יתרו צ"ב ב') זכור אתר דלית לי' שכחה ולא קיימא בי' שכחה. והוא כמ"ש במדרש (שיר השירים פ' א') כששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך נתקע ת"ת בלבם וכו' בשעה ששמעו לא יהיה לך נעקר מלבם יצר הרע וכו'. וזה ענין מ"ש בפירש"י אמור להם כמו זכור ושמור והיינו דזכור ושמור בקמץ הוא לשון מקור ולא לשון ציווי והיינו דאז בשעת מתן תורה אמר להם השי"ת זכור שהוא אתר דלית לי' שכחה שיזכרו שנתקע ת"ת בלבם על ידי השי"ת. וכן שמור דדברות שניות הוא גם כן לשון מקור שיהיה גם כן על ידי השי"ת אך שמור הוא בחי' איהי אמונה היינו שכבר יש יצר הרע ואז צריך האדם שישמור עצמו מקודם על ידי השתדלותו ואז יהיה שמור מהשי"ת. ובדברות הראשונות היה העיקר זכור שנתקע ת"ת בלבם אחד נאמרו שהוא יחוד קוב"ה ושכינתיה כנ"ל. ובדברות שניות שהיה אחר הקלקול אחר שחזר יצר הרע למקומו אז אמר להם משה רבינו ע"ה שמור שאז העיקר הוא השמור כיון שכבר יש מקום לשכוח צריך שמירה מקודם על ידי השתדלות האדם ואחר כך נשמר מלמעלה ובאמת נכלל בו גם כן זכור כיון שבדבור אחד נאמרו. והיינו שעל ידי האמונה יכול לזכות למדת אמת גם כן. וכמו שנאמר נודע בשערים בעלה ואיתא בזוה"ק (ח"א ק"ג רע"ב) דא קב"ה דאתיידע ואתדבק לפום מה דמשער בלבי' כל חד כמה דיכול וכו'. ובשבת צריך להיות שניהם זכור ושמור היינו שהאמונה צריך להיות בשלימות מהימנותא שלימתא ועל ידי האמונה בשלימות יכול לזכות למדת זכור בחי' קוב"ה כל חד לפום מה דמשער בלבי' הכי אתידע בלבי'. וז"ש בפירש"י על אמור להם כמו זכור ושמור שהוקשה לו לשון אמור להם דהיה לו לכתוב אמור בסגול או אמרו להם וכמו שהק' גם בזוה"ק (פ' זו קמ"ו א') אמאי לא כתיב תאמרו. ועל זה פירש"י שהוא לשון מקור כמו זכור ושמור דשם גם כן אינו מובן הלשון שהרי הוא ציווי לישראל והול"ל זכור בשוא וכן בשמור. אך הוא כמו שאמרנו שהוא לשון מקור היינו שהזכירה והשמיעה שניהם הוא על ידי השי"ת דעיקר קדושת שבת לדעת כי אני ה' מקדשכם קדושה דקביעא וקיימא מצד השי"ת אך המצוה זכור בפה ועל ידי זה יבוא הקדושה מלמעלה וכן לאחר הקלקול השמירה כאמור. וכן כאן בבכרת כהנים כתיב גם כן אמור להם לשון מקור שיהיה נאמר ממילא מהשי"ת ע"י אמירת הכהנים כעין שכ' בזוה"ק (בלק ר"י ב') וכה תדבר הרי כה דזמינא לברכא לון כה תמלל ברכה דבני דכד תפתח פומך הוא תמלל מילין וכו' והיינו שהשכינה תדבר. וכן בברכת כהנים כתיב כה תברכו בלשון הקודש כה תברכו בשם המפורש (כמו"ש בספרי) וזהו שדרשו (במ"ר) תהיו מברכים אותם בכונת הלב כדי שתשלים הברכה בהון וכו' ואז יהיה אמור להם שיהיה נאמר הברכה מפי השכינה. וכ"כ בזוה"ק (פ' זו שם) וחסידיך יברכוכה אל תקרא יברכוכה אלא יברכו כה וכו'. וזה מ"ש הרמב"ן יברכך מלמעלה כמוש"נ יברכך ה' בשם הוי' היינו קוב"ה וישמרך שתשמור אותה כמו זכור ושמור וכמו שאמרנו. וזה כעין דרשת הספרי וישמרך מיצר הרע וכן הוא אומר כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד והוא כענין שמור בחי' שכינתא וכמו שנתבאר היינו איהי אמונה שכבר יש יצר הרע רק על ידי שמצייר האדם על ידי אמונה שמלך מלכי המלכים עומד עליו ורואה במעשיו יבוא אליו היראה ויהיה שמור מן היצר הרע וזהו וישמרך וכאמור:
1