פרי צדיק, ראש חודש אדר ז׳Peri Tzadik, Rosh Chodesh Adar 7
א׳בס' יצירה המליך אות ק' בשחוק כו' ואדר בשנה וטחול בנפש. אות ק' מרמז ק' קדוש (כמ"ש שבת קד.) וזה המליך בשחוק ועל כן ייחס לו טחול בנפש על פי מ"ש (ברכות סא :) טחול שוחק. ושייכות שחוק לאדר פירשו המפ' מטעם שבו ימי משתה ושמחה. ולפי זה הוה ליה לומר בשמחה. אך דכבר אמרנו דההבדל בין שמחה לשחוק דשמחה בלב כש"נ ישמח לב מבקשי ה'. נתת שמחה בלבי וכן בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני וכן טובי והשחוק התגלות השמחה וזה לא הותר רק לעתיד כש"נ אז ימלא שחוק פינו. וכן לשון הגמ' (ברכות ל סע"ב) חזייה דהוה קא בדח טובא לשון חזייה מורה שנראה לעין השמחה ועל כן אמר לו וגילו ברעדה כ' או בכל עצב וגו' שבעולם הזה אסור שימלא שחוק פיו. ועל זה השיבו תפילין מנחנא דתפילין נקרא פאר (כמש"ש יא.) והיינו כתר ומורש שקשור בשורש ואז מותר התגלות השמחה וכש"נ א"ז ימלא ועל פי מ"ש (שמות רבה פ' כג) על פ' נכון כסאך מאז המלך עומד ואגוסטוס יושב כו' משבראת כו' כביכול עומד שנאמר עמד וגו' אבל משאמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון והוא על פי מ"ש בזוהר הקדוש דאז מרמז דאל"ף פל"א עליון אנקיב בחשוכי ומטו לזיין והיינו כשיש התגלות עתיקא וכ' עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב וזהו נכון כסאך מאז. וזש"נ א"ז ימלא שחוק פינו שיהיה מותר התגלות השמחה וכן בשעת הנחת תפילין (ונת' למעלה) והראב"ד ז"ל חשב כל הי"ב כחות הנפש שנמצאו בכתוב גם אצל השי"ת כביכול חשב שחוק דכ' יושב בשמים ישחק והיינו במלחמת גוג ומגוג שאז ה' בדד ינחנו וגו' ולא יהיה שריד וגו' שיהיה מחיית עמלק מכל וכל אז הוא בחינת שחוק התגלות השמחה ואז ימלא שחוק פינו. ואות ק' ראשונה שנזכר בתורה הוא בתיבת ויקרא אלהים לאור יום. וידוע דכל אות במקום שנזכר ראשונה בתורה שם מרומז שורש קדושת האות כדמוכח בגמ' (ב"ק נה.) גבי אות טית. והיינו דאות קוף קדוש כמ"ש בגמ' וחכמה עלאה קודש עלאה קודש תתאה חכמה תתאה חכמת שלמה (כמ"ש זח"ג קעו ב) והיינו דחכמה תורה שבכתב ונגד מדה זו מאמר יהי אור וכ' בו ה' פעמים אורה כנגד ה' חומשי תורה כמ"ש בב"ר. וכן מלכות פה תורה תורה שבעל פה כ' הרמב"ן בחינת (ב"ב יב.) שבא על ידי רוח הקודש וכן נדרש בגמ' (מגילה יד :) וזוהר הקדוש (ח"ג קסט ב) מלכות רוח הקודש ואיתא (שם סא א) כלומר רוח מההוא קודש דלעילא וז"ש המליך אות ק' בשחוק שיהיה התגלות אור הראשון שנגנז שעל זה מורה אות ק' שנזכר ראשונה בתיבת ויקרא לאור יום והיינו. קוצו של יוד דלעילא דרמיז לאין כ"ע כמ"ש בזוהר הקדוש (שם סה ב) והוא כולל קודש עלאה ותתאה תורה שבכתב ותורה שבעל פה ואז זמן התגלות השמחה. וזה עסק חודש זה שמסוגל למחיית עמלק שהוא ראשית דקליפה וכשנמחה זוכין לראשית דקדושה וזה שנוצר באות ק' ובשחוק שאז מותר התגלות השמחה. והראב"ד ז"ל דחשב י"ב כחות הנפש לי"ב שבטים חשב שחוק לנפתלי דכ' נפתלי שבע רצון ומלא וגו' והאריז"ל דחשב החדשים לי"ב שבטים כסדר הדגלים חשב אדר לנפתלי והוא גם כן מטעם זה וכבר אמרנו דשבע רצון היינו שזכה להתגלות רצון מעתיקא (ונת' מא' ו) ומלא ברכת ה' היינו דקדושה ראשונה שהוזכר בתורה הוא דשבת דכ' ויקדש אותו וכ' ויברך אלהים את יום השביעי וזה שדרשו (בראשית ברא ר"פ יא) ברכת ה' היא תעשיר זו השבת וכ' ולא יוסיף עצב עמה דעיקר הסתת הנחש היה באכילה להנאת הגוף ועל ידי זה גרם והביא העצב דכ' בעצבון תאכלנה ובשבת שאף האכילה להנאת הגוף הוא בקדושה כמ"ש האריז"ל. בו הזמן לתקן פגם הנחש. ואיתא בתקו"ז (תי' מח) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת שרומז לשבת עלאה ותתאה שהוא שכינת' עלאה ותתאה ועז"נ לדרתם חסר לרמז זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא ואתפני יצר הרע מן תמן וזש"נ ולא יוסיף עצב עמה דאתפני היצר הרע שהוא הנחש שגרם והביא העצבון. וכן דרשו (במכילתא בשלח ויסע פ' ה) שומר שבת וגו' ושומר ידו מעשות כל רע מי שמשמר את השבת מרוחק מן העבירה ומזה שורש מ"ש בפע"ח (ריש שער השבת) שעל ידי השבת יהיה מובטח שלא יחטא ולא יקטרג בו היצר הרע כל ימי השבוע וזהו ולא יוסיף עצב עמה היצר הרע שנקרא עצב. וכן נדרש (תמורה טז.) לבלתי עצבי שלא ישגבני יצר הרע מלשנות וזהו שורש קליפת עמלק אשר קרך הצנינך והפשירך ומשליך עצב ועצלות וריפוי ידים מן התורה כמו שנדרש (סנהדרין קו.) לשון רפידים. וכשזוכין לרצון מעתיקא דמאמר יהי אור שכנגד חכמה הוא התגלות הרצון שיהיה בו תפיסה מה ועתיקא רצון פשוט הנעלם מכל רעיון. זוכין לק' קדש עלאה ותתאה וכמו בשבת שהוא זמן שניתנה תורה שבכתב לישראל כמ"ש בשבת ואיתא (זח"א מז ב) ביום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהו יום שביעי והיינו מ"ש מלכות פה תורה שבעל פה כו' ועל כן גם בשבת מותר התגלות השמחה שהוא רנה אף דכ' אז דייק ולשוננו רנה (ונת' מא' ד) וזש"נ נפתלי שבע רצון רצון מעתיקא ומלא ברכת ה' כנ"ל:
1