פרי צדיק, לחג השבועות ז׳Peri Tzadik, Shavuot 7
א׳במג"א (סי' תצ"ד) הקשה איך אנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתינו שהוא לדידן בו' בסיון הלא קיי"ל כר' יוסי ביו"ד סי' קצ"ו ולדידי' בז' נתנה תורה. וכעין זה הקשה התוס' (ע"ז ג'.) למ"ד בז' נתנה התורה מאי יום הששי ותי' בתוס' ב' תירוצים א' דיומא קמא לא אמר להו ולא מידי. ב' דיום אחד הוסיף משה מדעתו. ועדיין קשה דהא עכ"פ נתנה תורה בז' אם מפני שיומא קמא לא אמר להו אם מפני שהוסיף משה יום אחד. ולמה נרמז בפ' יום הששי על מתן תורה שיקבלו התורה בו' וכ"כ המהרש"א על תוס' דשינויי דחיקא נינהו. וכעין תי' הב' שבתוס' תירץ המג"א לקושייתו השני' הא התורה נתנה בנ"א לספירה ולדידן עושין שבועות ביום נ' לספירה ולמה אומרים אז זמן מתן תורתינו. ותי' בשם ע"מ שבא לרמז לנו יו"ט שני של גליות. וקשה דלפי זה יהיה יום טוב ב' עיקר ובני א"י אין עושין כלל יו"ט ב'. (וכמו שתמה בחק יעקב). והמג"א תירץ דיום אחד הוסיף משה מדעתו וכתי' הב' שבתוס'. וגם לפי זה צריך להבין למה נקבע באמת החג בנ' לספירה ואומרים זמן מתן תורתינו. אך הענין עפמ"ש בזוה"ק (ח"ב פ"א א') א"ל השתא ישראל רביין דלא ידעי נימוסו כו' אי אתגלי בחילא דגבורה לא יכלין למסבל אבל אתגלי עלייהו ברחמי כו' ביום השלישי ודאי דאיהו רחמי מנלן כו' אקדים להו רחמי בקדמיתא ולבתר אתייביב להו אורייתא מסטר דגבורה כו' בהיות הבוקר כו' דכד נהיר חסד אשתכח בעלמא כ'ו. בהיות הבוקר ככד אתער זכותי' דאברהם כו' והיינו שניתן להם התורה ביום השלישי מדת ת"ת שיעקב אבינו ע"ה מרכבה לה והוא רחמים. ובהיות הבוקר בוקר דאברהם שהוא מדת החסד. וכן היה תחלת הבריאה שמתחלה בכל מאמרי ו' ימי בראשית כתיב שם אלהים ובפ' שני' נאמר ביום עשות ה' אלהים. והוא ע"פ מ"ש בפירש"י שמתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים שיתף מידת הרחמים למדת הדין וז"ש ביום עשות ה' אלהים דשם הוי' מדת רחמים. ואחר כך כתיב בהבראם ונדרש (ב"ר פ' י"ב) באברהם זכותו של אברהם שהוא מדת החסד. ובב"ר (פ' י"ז) יש מחלוקת שבתחלה חשב העשרה מאמרות וחשב בראשית למאמר ראשון. וכמו"ש גם בגמרא (ר"ה כ"ז.). מנחם בר"י מוציא ורוח א' מרחפת וחשב יהי אור מאמר ראשון. ומביא מא' עשירי לא טוב היות האדם לבדו וכן הוא בזוה"ק (ח"ג י"א ב') ואמרנו דאלו ואלו דברי אלהים חיים עפמ"ש תוס' (ר"ה כ"ז.) במחלוקת ר"א ור"י אם בתשרי נברא העולם או בניסן דבתשרי עלה במחשבה להבראות כמו"ש היום הרת עולם ובפועל נברא בניסן. והיינו שמתחלה כפי שעלה במחשבה לברוא במדת הדין הוא בתשרי דאתוון למפרע שמורה על מדת הדין והוא יומא דדינא. ולבסוף אחר ששיתף מדת הרחמים נברא בניסן שנקרא אבי"ב שהם אתוון כסדרן אב"ג כמ"ש בזוה"ק (ח"ב קפ"ו א') שמורה על רחמים. וזהו הענין שכפי המחשבה לברוא במדת הדין נחשב בראשית נמי מאמר למא' ראשון כ"ע ומאמר יהי אור נגד חכמה מא' ב' שמורה שכבר יש בו איזה התגלות והיה נגלה כל האור הראשון כמו שמורה ר"ה פעמים אור שבמאמר זה שכנגד ה' חומשי תורה כמו"ש (ב"ר פ"ג) והיה בו תפיסה ולכן נחשב למאמר ב' כנגד חכמה. אך אחר שצפה במעשיהן של רשעים וראה שאין העולם יוכל להתקיים במדת הדין והיה צריך לשתף מדת הרחמים. ואור הראשון ראה שאינו כדאי להשתמש בו וגנזו (כמ"ש חגיגה י"ב.) אז נעשה המאמר יהי אור גם כן שכל הנעלם מכל רעיון ואין בו תפיסה ולכן נחשב הוא למא' ראשון כנגד כ"ע. ומאמר עשירי הוא לא טוב היות האדם לבדו. ומאמר זה העשירי לא נכתב בפ' ראשונה רק בפ' שני' אחר דכתיב ביום עשות ה' אלהים ששיתף מדת הרחמים. והוא עפמ"ש (עירובין י"ח.) בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד. והיינו גם כן כפי האמור שמתחלה כפי שעלה במחשבה עלה לבראות שנים ולא היה כלל המאמר לא טוב היות האדם. רק בראשית היה המאמר ראשון. ולבסוף נברא אחד אחר ששיתף מדת הרחמים ואז נאמר מאמר עשירי לא טוב היות האדם. והיינו דלשנות החמה ר"ה מתשרי שכן מלת שנה מורה על ששונה ההיקף עוד הפעם כמקדם. והוא מצד השי"ת כמו שנאמר כי שמש ומגן ה"א. ותשרי אתוון למפרע מעילא לתתא והוא כנגד תורה שבכתב. וניסן הוא סיהרא שמקבלת האור מהשמש כנגד תורה שבעל פה שמקבלת האור מתורה שבכתב והוא ראשון לחדשים היינו המתחדשות מצד ישראל בחי' תורה שבעל פה. וזהו אנן מניסן מנינן שנקרא אבי"ב אתוון כסדרן מתתא לעילא ומ"מ לשנים קיי"ל כר"א דר"ה בתשרי אף דלבסוף נברא בניסן וכמו"ש (ר"ה ח'.) לדין דכתיב מראשית השנה מר"ה נידון כו' ממאי דתשרי הוא כו' אף שנברא בניסן ואומרים בר"ה היום הרת עולם על המחשבה אך אחר מתן תורה נחשב באמת ר"ה מתשרי כפי שעלה במחשבה שאז מתנהג במדת הדין. ורק ליציאת מצרים שהיה רק מחסד ה' אף שלא היו ראויים לזה נשאר החשבון מניסן ראשון לחדשי השנה כפי שנברא באמת בניסן אחר ששיתף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין. וההנהגה זו היתה בב' אלפים תוהו ובגמרא (פסחים קי"ח.) כ"ו דור שלא ניתן להם תורה וזן הקב"ה בחסדו מכלל שאחר מתן תורה מתנהג עפ"י משפט ודין:
1
ב׳ובאמת גם ביעקב אבינו ע"ה מצינו שאמר והיה ה' לי לאלהים שרצה שיתנהג עמו במדת הדין כפי שעלה במחשבה לבראות כיון שהוא היה כמו שופרי' דאדם הראשון קודם הקלקול (כמ"ש זח"א קמ"ה ב'). והיינו שהוא היה כמו אדם הראשון קודם הקלקול שלא ידע כלל מהנאת עצמו ולא הרגיש שום בושה בזה כמוש"נ באדם הראשון ולא יתבוששו. וז"ש (פירש"י ויצא מב"ר) והלא קל שבקלים אינו אומר כן אלא להוליד תולדות אמר כן. כמו שדרשו ע"פ ונתתי לכם לב בשר לב להוציא בשר. ובאמת יעקב אבינו ע"ה מצדו היה מטתו שלימה שלא היה בה פסולת ועמך כולם צדיקים שקשורים בשורש בהשי"ת וכמש"נ ואוהב את יעקב אהבה בלא טעם. ואף אברהם ויצחק אחר שנולד יעקב נקראו הם גם כן ישראל וכמו"ש (ב"ר ר"פ תולדות) ומש"ה רצה שיתנהג עמו במדת הדין כפי שעלה במחשבה לבראות. וכמו שיהיה אחר מתן תורה. אך מ"מ לענין תולדותיו עדיין לא נתקן הכל עד אחר מתן תורה דכתיב אני אמרתי אלהים אתם. והיינו שיתוקן כל הפגם הראשון כמו שנאמר האלהים עשה את האדם ישר. ואז היה מתגלה כל אור הראשון ה' פעמים אורה כנגד ה' חומשי תורה (כמו"ש בב"ר) ובראשית היה נחשב למאמר ראשון וכמ"ש בגמרא כנ"ל. ומא' יהי אור כנגד חכמה מא' ב' היינו שכבר יש בו איזה תפיסה. ואז היה מתנהג העולם במדת הדין כמו שעלה במחשבה. וכמו שנאמר רק אתכם ידעתי וגו' ע"כ אפקוד וגו'. ובגמרא (ע"ז ד'.) מאן דאית לי' סיסיא ברחמי' מסיק לי' כו'. ואז היה זמן מתן תורה בששי בסיון ולכן נרמז בפ' יום הששי. אך אחר כך צפה הקב"ה וא"ל לפמליא דילי' השתא ישראל רביין כו' אי אתגלי עלייהו בחילא דגבורה לא יכלו למסבל. ושיתף מדת הרחמים שהוא ביום השלישי מדת ת"ת עמודא דאמצעותא שהוא רחמים ובהיות הבוקר בוקר דאברהם מדת חסד. ואז נתנה תורה בז' בסיון כר' יוסי שהוא ביום השלישי ואף שכבר אמר יעקב והיה ה' לי לאלהים שיתנהג במדת הדין הוא רק מצדו שהיה מתוקן כמו קודם הקלקול. אבל קדושת אומה ישראלית לא היה עד אחר מתן תורה. והרמב"ן הביא דעת הסוברין דהאבות עד מתן תורה היה להם דין ב"נ ואף למאן דס"ל שיצאו מכלל ב"נ מ"מ קדושת אומה ישראלית לא זכו עד אחר מתן תורה. וע"ז נאמר ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. ואיתא (ב"ר פ' כ"א) אין ועתה אלא תשובה שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך. וזהו אם שמוע תשמעו וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים. והוא כמו שאומרים בשם היהודי הקדוש זצ"ל שלשון סגולה מורה על דבר שאין לו טעם. והוא כמו שנאמר הלא את עשו ליעקב היינו אף שמעשי שניהם נראים שוים מ"מ ואוהב את יעקב אהבה בלא טעם. אך לזכות לזה שיהיה להם קדושת אומה ישראלית היה נצרך שיתוף מדת הרחמים למדת הדין מכיון דהשתא רביין אינון כנ"ל. והוצרך להיות ביום השלישי ובהיות הבוקר שהוא בז' בסיון שאז היה יום השלישי עמודא דאמצעותא מדת רחמים ובהיות הבוקר מדת החסד ואז אתיהיבת אורייתא מסט' דגבורה. וזהו יום אחד הוסיף משה מדעתו והיה מתן תורה ביום השלישי לפרישה. וזה היה כדי שיזכו לקדושת אומה ישראלית היה נצרך השיתוף. אבל אחר שנתנה תורה וזכו לקדושת ישראל אז באמת נחשב יום הששי זמן מתן תורתינו כפי שעלה במחשבה ליתן בששי. ומיושב קושית התוס' דאף לר' יוסי שנתנה בז' מ"מ מאמר יום הששי שנכתב בפ' ראשונה קודם דכתיב ביום עשות ה' אלהים ששיתף מדת הרחמים למדת הדין שפיר מרמז הפ' יום הששי אם מקבלים ישראל תורתי ביום הששי שכפי המחשבה באמת זמן מ"ת בששי:
2
ג׳וזה שכ' התוס' בתי' א' דיומא קמא לא אמר להו ולא מידי אפשר לפרש על הכונה דאכתי רביין אינון והיה צריך לשתף מדת הרחמים. וזה הפי' דלא א"ל משום חולשא דאורחא ויום אחד הוסיף משה מדעתו. אבל בפ' ראשונה כפי שהיה במחשבה נרמז שפיר יום הששי אם מקבלים תורתי בששי בסיון. וזה הטעם שאמרו בגמרא דבראשית נמי מאמר הוא כפי המחשבה. ומאמר יהיה אור נחשב למא' ב' אף שבאמת אור הראשון נגנז. אך היכן גנזו הקב"ה בתורה שבעל פה כמו"ש בס' הבהיר. ובכל דור מתגלה האור תורה שבעל פה לחכמים וכמו"ש (תנחומא נח) שגנזו הקב"ה לעמילי תורה שבעל פה אור זרוע לצדיק ונגלה לחכמים. ונחשב יהיה אור למא' ב' ובראשית נמי מאמר כמו"ש בגמרא. ומש"ה אנו אומרים בששי בסיון זמן מתן תורתינו שאחר זמן מתן תורה לשנה הבאה נחשב יום ו' בסיון זמן מ"ת כפי שעלה במחשבה וכמו שנחשב ר"ה לדין לשנים מתשרי והיניו גם כן כפי המחשבה שכן הוא לאחר מתן תורה. והחשבון מניסן רק לחדשים ליציאת מצרים שהיה רק מצד מדת החסד וכמו שאמרנו:
3
ד׳וכן מתחלה היה ראוי שתנתן תורה בנ' לספירה דהיינו אחר שיתבררו בז' המדות מזוקק שבעתים ז' פעמים ז' שהעיקר היה לתקן פגם הברית שהוא פגם הנחש שהטיל בה זוהמא וע"ז היה גלות מצרים שהיא ערות הארץ. וזה ענין מ"ש (שיר השירים ב' ה') א"ל המלך עדיין לא בא בני בזיוו שנשתנה מחליו כו' כך כו' א"ל הקב"ה עדיין לא בא זיוותן של בני משעבוד טיט ולבנים אלא יתעדנו בני כו' ואימתי בחודש השלישי. והיינו דזיו נקרא מדת יוסף הצדיק שנקרא יפה תואר גוף נקי ומהודר במדת צדיק וכמו"ש (זח"ג קי"ז סע"ב) דאיהו זיוא דברכאן דמיני' נפיק זיווא לעלמא וע"ד איקרי חודש זיו דזיוא דכלא נפיק מיני' וע"ד כתיב יברכך ה' מציון וכלא חד מלה. והיינו דציון גימ' יוסף והוא מדת צדיק ונקרא זיו וזהו וכלא חד מלה. דודאי אין הפי' שיתרפאו ממומן שנעשו בהם משעבוד טיט ולבנים דלא מצינו שנתרפאו עד מתן תורה. ולרפאותן לא היה השי"ת צריך זמן רק כמו רגע יכול לרפאותן. רק הפי' שעדיין לא בא זיוון של בני שלא נתבררו עדיין במדת זיו בחי' יסוד על ידי הספירה ז' פעמים ז' שהוא מזוקק שבעתיים. והיה ראוי להנתן להם התורה בג' לספירה וביום הששי שהוא מדת צדיק אחר שנתבררו במדתו. אך מטעם שאמר השי"ת השתא רביין אינון והוצרכו לשיתף מדת הרחמים הוסיף משה יום א' מדעתו ונתנה אורייתא דמסט' דגבורה ביום נ"א לספירה ובשבת אחר דאקדים להון רחמי ביום השלישי עמודא דאמצעותא רחמים ובוקר דאברהם חסד. ומ"מ לשנה הבאה אחר מתן תורה נקבע שבועות בנ' לספירה זמן מתן תורה כפי המחשבה שאחר שנתגלה מאמר יהי אור שבהם ה"פ אורה כנגד ה' חומשי תורה אז עיקר החג בששי בסיון שהוא זמן מתן תורה כפי המחשבה. ורק בגליות יש יו"ט ב' של גליות שעדיין צריך תיקון לתקן הקלקול אחר שחזר יצר הרע למקומו ואז הוא בשביעי לחודש כמו שנתנה תורה אחר ששיתף מדת הרחמים ואקדים לון רחמי ביום השלישי כנ"ל והוא בנ"א לספירה:
4
ה׳וז"ש בתיקונים (הקדמה ד"ה פקודא רביעאה ט:) וביומא תליתאה נחיתת לעמודא דאמצעותא כו' ומסט' דעמודא דמצעותא כו' וביום הז' נתנה דא צדיק יסוד עולם כו'. והיינו שניתן בב' מדות אלו מסט' דעמודא דאמצעותא ביום השלישי מדת הרחמים. ובמדת צדיק אחר שנתבררו אחר גלות מצרים. וכפי המחשבה היה ניתן בששי אחר הספירה בנ' לספירה שנתבררו במדת צדיק ביום הששי בע"ש מדת יסוד. אך אחר כך מטעם דהשתא רביין אינון נתנה הז' לחודש ובשבת שהוא גם כן מדת צדיק (וכמו"ש בכסא מלך שהוא מדה ז' מבינה). ובגליות עושין יו"ט ב' של גליות כפי שניתן התורה בז' אחר ששיתף מדת הרחמים מטעם דהשתא רביין אינון. ובא"י אין עושין יו"ט שני ש"ג שבא"י מנעימין זה לזה בהלכה (כמו"ש סנהדרין כ"ד.) והם מקבלים אור תורה שבעל פה בלא מחלוקת שהם מקבלים זה מזה דעתו בנועם ואצלם נחשב גם היום יהי אור למאמר ב' ויום ששי בסיון זמן מתן תורה כפי שעלה במחשבה. מה שאין כן בגלות ות"ח שבבבל שמחבלין זל"ז בהלכה (כמש"ש) ובסנהדרין פ"ח ב' משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כב' כו' מש"ה עושין יו"ט ב' דגליות שלא נגלה האור הראשון והוא כפי השיתוף מדת הרחמים למדת הדין שהוא זמן מתן תורתינו כמו שהיה במעשה. והרב חכמה הוא לתקן הרב כעס שהוא התפשטות תורה שבעל פה בבבל וכמו שנת' במ"א:
5
ו׳וזה הענין שמצינו בזוה"ק (ח"ג פ' סע"ב) אוריי' מסט' דגבורה קאתיא ואמרנו שהוא מרמז לתורה שבכתב. וכתיב ותורת חסד על לשונה והוא מרמז על תורה שבעל פה. ואיתא בזוה"ק (ח"א רי"ט א') בת יהבה לאברהם דכתיב וה' ברך את אברהם בכל בת היתה לאברהם ובכל שמה. והיינו מדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה והוא מדת החסד. אבל בתיקונים (בהקדמה הנז') איתא וכד אתנטילת מחסד אתקריאת תורה שבכתב דאיהי מימינא דכתיב מימינו אש דת למו. וכד אתנטילת מגבורה אתקריאת תורה שבעל פה כו' ותמן גבורים עומדים בפרץ ולא יכיל למקים בה אלא גבור במלחמתה של תורה ולכאורה הוא סתירה לדברנו. אך לפי האמור מובן היטב דתורה שבכתב באמת מסט' דגבורה קא אתיא. אך השי"ת הקדים להם רחמים ביום השלישי עמודא דאמצעותא רחמים ובבוקר בוקר דאברהם חסד. וזהו מימינו אש דת למו מימינו חסד אש גבורה. ותורה שבעל פה נקראת תורת חסד על לשונ"ה היינו כמות שהוא בלא מחלוקת כמו שמקבלים אותה בא"י שמנעימין זה לזה בהלכה. רק בבבל שמחבלין זל"ז בהלכה ושם היו גבורים במלחמתה של תורה ונעשו אויבים זה את זה (כמ"ש קידושין ל:) זהו תורה שבעל פה מסט' דגבורה כפי שמקבלים אותם. וזה ענין מ"ש בתיקונים דכד אתנטילת מחסד אתקריאת תורה שבכתב והיינו כפי שקבלו אותה במעשה מימינו אש דת למו אחר ששיתף מדת הרחמים. וכד אתנטילת מגבורה והיינו בגליות בבבל אתקריאת תורה שבעל פה מסט' דגבורה ותמן גבורים עומדים בפרץ ולא יכיל למיקם בה אלא גבור במלחמתה של תורה. וכ"ה במדרש (תנחו' נח ג') וכי מה גבורה יש בבנ"א ההולכים בגולה אלא אלו גבורי תורה שכך נאמר בה ע"כ יאמר בס' מלחמות ה'. והיינו מלחמה שעל ידי ספר (כמו שפירש"י בקידושין שם) שנעשו אויבים זה את זה ואת והב בסופה:
6