פרי צדיק, תזריע ט׳Peri Tzadik, Tazria 9
א׳אסדר לסעודתא בצפרא דשבתא ואזמין בה השתא עתי"ק. בלילה אומרים אסדר לדרומא מנרתא דסתימא ושלחן עם נהמא וכו' אף שהמנורה והשלחן מסודרים מע"ש, אך המכוון בסידור שלחן בצפון ומנורה בדרום כמו במקדש יתכן לשון אסדר על הכונה, אך כאן שאומרים אסדר לסעותא יש להבין הא השלחן הוא מסודר ומהו הלשון אסדר גם בלילה אומרים נזמין לה השתא בפתורא חדתא ומנרתא טבתא כו' והיינו שבכל שבת יש שלחן חדש פתורא חדתא (כמשנ"ת במ"א) וכן במנרתא טבתא שהאדם מדליק ומזה מאיר אור העליון שייך לשון פתורא חדתא ומנרתא טבתא, אבל בבוקר שהפתורא אינו חדש דערוך השלחן מאתמול למה אומרים ואזמין בה השתא עתי"ק וכבר אמרו דא היא סעודתא דעתי"ק. אבל הענין עפמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו נא סע"ב) אר"א בכל עובדוי דב"נ לבעי לי' דליהוו כלהו לשמא קדישא מאי לשמא קדישא לאדכרא בפומי' שמא קדישא על כל מה דאיהו עביד דכלא הוא לפולחני' וכו', משמע דקאי על מעשה האדם בעניני הגוף שצריך להזכיר עליו ש"ש. עדמ"ש הרמב"ם ז"ל עמ"ש וכל מעשיך יהיו לשם שמים, שאם האדם יש לו כונה לש"ש בעניני הגוף כאכילה ושינה כדי שיהיה לו כח ללמוד תורה הר"ז המעשה מצוה, וכן כשעוסק במוסחר יזכיר שעושה לש"ש שיוכל לקבוע עתים לת"ת ולגדל בניו לת"ת, וכן נראה מלשון הזוהר הקדוש (נ' ע"א) שכ' וע"ד מאן דבני בנין כד שרי למבני בעי לאדכרא דהא לפלחנא דקוב"ה הוא בני בגין דכב' הוי בונה ביתו וגו' נראה גם כן דקאי על בנין הרשות, ואמר אחר כך מה ופקדת נוך כו' לאפקדא מלה בפומא כד איהו בני וכדין ולא תחטא כתיב וכו', ואף שמצינו בבית עולמים שבנה שלמה דבודאי הזכיר שם שמים על כל מעשה המקדש ומ"מ מצינו במנשה שהעמיד צלם בהיכל, וכן כל הנזכר ביחזקאל (סי' ח) שנעשה בבית המקדש ונראה כונת הזוהר הקדוש במ"ש ולא תחטא היינו שלא יגרום הדבר חטא, דבאכילת רשות כתיב ואכלת ושבעת השמרו לכם וגו' שאין יצר הרע שולט אלא מתוך אכילה וכמ"ש בספרי מכמה פסוקים וכמ"ש פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו' וע"ז אמר בזוהר הקדוש ופקדת לאפקדא מלה בפומא דכשמזכיר ש"ש על הבנין או אכילה או על המו"מ שעושה בכונה לש"ש שיהיה לו מקום לתורה ותפלה או לגדל בניו לת"ת אז לא יביאהו הבנין לידי קטרוג יצר הרע. וכמו שאמר בזוהר הקדוש מקודם וכדין סייעתא דשמיא שרי עלי' וקוב"ה זמין עלי' קדושתא וקארי עלי' שלם הה"ד וידעת כי שלום אהלך, והיינו שיהיה שלום מקטרוג היצר הרע שזה עיקר השלום, וכמ"ש (בב"ר פ' נד) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה יצר הרע. וכמ"ש (תו"כ בחוקותי) שמא תאמר אם אין שלום אין כלום ת"ל ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד. דבלא זה הוא מחריד מרוגז היצר הרע פן יתגבר עליו אחר כך. וע"ז הבטחה ונתתי שלום מקטרוג היצר הרע ואז אין מחריד מרוגזו. ואף דבזה"ק (לק' ע"ב) איתא כיון דאתנצן ואתדכן כולא כדין כתיב ובתים לאו אינון טובים. ואיך מסיים הפ' ורם לבבך ושכחת ונראה דקאי עמש"נ ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו' ועז"נ ורם לבבך. דכן מש"נ פן תאכל ושבעת אטו מיירי דוקא במי שאינו מברך ברכת המזון על אכילתו ובמברך ברכת המזון כ' ואכלת ושבעת וברכת ושם לא נא' השמרו לכם פן יפתה. וע"כ דמש"נ ורם לבבך קאי על הפסוק ובקרך וגו' וכ"נ ממש"נ אחר כך ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וגו' וחיל קאי על נכסים בקר וצאן וכסף וזהב. ולא על אכילה ובנין וכמ"ש בתרגום קנו לי ית נכסיא האלין וכו' ואמר שכשמזכיר ש"ש על הדבר אז אינו מביא אותו לידי חטא:
1
ב׳ולכאורה כ"ז בבנין רשות ובמעשה רשות אבל באכילה דמצוה ובבנין דמצוה היה נראה שא"צ להזכיר שעושה לש"ש דממילא הוא מעשה מצוה, אבל ממ"ש בזוהר הקדוש לעיל מינה (שם) ת"ח כתיב וכל הנשים אשר נשא לבן וגו' בשעתא דהוו עבדין עבודתא הוי אמרין דא למקדשא דא למשכנא דא לפרוכתא כו' בגין דתשרי קדישא על ידייהו כו' מבואר מזה דאף במעשה המצות שהאדם עושה צריך שיזכיר בפיו שעושה לש"ש כדי שתשרה קדושה בזה, דמה לנו גדול ממעשה המשכן שהוא מצות עשה ומ"מ הזכירו על כל המעשה כונה לש"ש. ובאמת מבואר כן בהפרשה דכ' הביאו את תרומת ה' למלאכת אוהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקודש וגו', וכל לכל איש אשר הניף תנופות זהב לה' וכן והנשואים הביאו את אבני השוהם וגו' לאפוד ולחושן וגו' למאור ולשמן המשחה ולקטורת הסמים וגו' ולמה פרט הכ' למה נעשה הלא מעצמינו נדע שהאבנים היו לאפוד ולחושן, והבושם והשמן למאור ולשמן המשחה ולקטורת, וכן אח"ז נאמר הביאו בני ישראל נדבה לד'. ובתורה לא נכתב ח"ו תיבה מיותרת, וע"כ ללמדנו בא שבשעת הבאה היה כל אחד מישראל מזכיר תכלית ההבאה לש"ש לעשות מלאכת המשכן וכן לכל פרט ופרט כדי להזכיר ש"ש בפרטות על כל מעשיהם ולכן הזכיר נדבה לה' תרומת ה' וכמ"ש בזוהר הקדוש. ואף דאיתא בגמרא (זבחים ב:) אתנו בי"ד דלא לימו לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו, ואף דבין הששה דברים שהזבח נזבח נחשב לשם השם, ומזה הביא הנב"י (מהדו"ק חיור"ד סי' צג) ראיה שא"צ לומר לשם יחוד כו'. אפשר דוקא כהנים שהם שלוחי דרחמנא ואין המעשה מצדם (כמ"ש יומא יט.) א"צ שיזכירו הכונה בפה שממילא נעשה לשם ה' המשלחם דשליח עושה שליחותו ושפיר תקנו חכמים, מפני החשש, שלא יזכירו בפיהם לשם ה', מה שאין כן מי שהביא נדבתו או האומנין שעשו שהיה זה רק מנדבת לבם. וכן כל אחד שעושה מצוה שפיר צריך שיזכיר ש"ש על המעשה שעושה כדי שתשרה שכינה וקדושה במעשה ידיו, וכמ"ש בזוהר הקדוש ואתקדש ההוא עבידתא וכד סליק לאתרי' בקדושה סליק:
2
ג׳והנה הזוהר הקדוש לא הביא ראיה מכל הפסוקים הנז' רק הביא פ' וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה וגו' ושם לא הזכיר כלל שאמרו הכונה בפיהם, רק טוו את העזים, ונראה מזה דכונת הזוהר הקדוש שלא די באמירה ודבור פה בלבד רק צריך גם חכמת הלב להכניס קדושה בהמעשה, וכמש"נ בבצלאל ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ואיתא (ברכות נה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ וכו' וכן כתיב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ולמה הוצרכו לזה, הלא המשכן מעשה קדושה והיה די שיעשו האומנין מלאכתם והקדושה מאיליו תבוא. אך נראה שהיה נצרך שיכניס כל א' קדושה במעשיו. וזה ענין שכתב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה התכלת וגו' ולמה הזכיר בזה חכמת לב הלא טוויה נחשב (בכתובות נט:) בין המלאכות שכל אשה עושה לבעלה. אך המכוון בזה שכל אשה חכמת לב שהיתה יכולה להכניס קדושה במעשי' בידי' טוו וגו', וזה מ"ש (בשבת צט.) גדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות כו' ואלו בעליונות כ' וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים ותניא משום ר"נ שטוף בעזים וטוו מן העזים ובאמת למה עשו כן והלא אין דרך טווי' בכך כמ"ש (שם עד:) ואמר שם חכמה יתירה שאני ולמה להם לעשות בחכמה יתירה שלא כדרך טווי' ולא בתלוש כדרך טווי', אך הענין עפמ"ש האר"י הק' במ"ש (שם קמ:) ואר"ח אנא לא בעניותי אכלי ירקי ולא בעתירותי כו' בעניותי משום דגריר בעתירותי דאמינא היכא דעייל יקרא ליעול בשרא וכוורא. וח"ו שר"ח הי' להוט אחר מעדנים ואמר האר"י הק' שמן בע"ח אפשר להוציא יותר נ"ק ממה שאפשר להוציא מצומח ואמר לא בעניותי היינו בזמן שהיה עני בדעת אכלי ירקי משום דגריר. שקשה להוציא משם הנ"ק ויכול להתקלקל עוד ח"ו ולגרור אחריהם וזהו דגריר, ובעתירותי בדעת אמינא באתרא וכו' ליעול בשרא וכוורא שמשם יש יותר נ"ק להוציא, ואפשר לפרש הכונה בעתירותי בעשיורת ממש וב' הכוונת אמת. שהשי"ת טריף לכל אדם לחם חוקו. שקוצב לוכמה שנצרך לתורה ועבודה, ומצינו בר"ן שהיה עשיר וחתנ דבי נשואה אמר (עירובין סד.) כל כמה דלא שתינא רביעותא דחמרא לא צילאי דעתי וכן (ב"ק עב.) דלא אכלי בשרא דתורא. היינו שכיון שנתן לו השי"ת עושר רב מהס"ת נצרך לו הבשר והיינו לתורה ועבודה והוא לחם חוקו. וכמו שמצינו בשלמה המלך ע"ה שהיתה סעודתו גדולה וביקש הטריפני לחם חוקי. שכ"ז היה נקרא לחם חוקי, וזהו שאמר ר"מח בעתירותי כשנעשה עשיר, ומהס"ת היה נצרך לו העושר והי' עשיר בדעת להוציא הנ"ק מבשר ויין וזהו שאמר ליעול בשרא וכוורא, וכן הענין בזה שזה היה חכמה יתירה להוציא הקדושה מבע"ח, וזהו ענין שנזכר שטוף בעזים והראשונים לא פרשו ענינו, ונראה שהוא עפמ"ש במ"ר פ' זו פט"ו) מי פלג לשטף תעלה אר"ב אות אתרין דצוותין לשערא שטפא כו' אין לך כל נימא ונימא שלא ברא בה הקב"ה גומא בפ"ע וכו' וזהו שטוף בעזים, שאם היו גוזזין את השער מן העזים, תו לא היו יכולים להוציא החיות והקדושה מהבע"ח שהרי אז היא כדומם בתלוש, אך שטוף בעזים שהיה לכל שער גומא שיונק מהבע"ח וטוו בעזים, ועל ידי זה היו יכולים להוציא הקדושה והחיות מהבע"ח וזה חכמה יתירה שאמרו בגמרא, וזהו גדולה חכמה וכו' שנאמר אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים שהיה בהם חכמה יתירה מכל אשה חכמת לב בידי' טוו בתלוש, ולא היו יכולים להכניס קדושה כמותם במעשיהם. וזהו הענין שהביא בזוהר הקדוש הפ' וכל הנשים אשר נשא לבן וגו' שצריך להכניס קדושה אף בשעושה מעשה המצוה, ואמר בזוהר הקדוש שעכ"פ אף מי שאין כח בידו להכניס קדושה בלב. צריך שיזכיר בפה והביא ראיה דבשעתא דהוו עבדין עבידתא הוי אמרין דא למקדשא דא לפרוכתא. והם הכניסו הקדושה בלב אבל עכ"פ צריך להזכיר בפה ש"ש על המעשה, וכן אמר אחר כך בכל בנין שבונה שיזכיר שעושה לש"ש ולפולחנא דאיהו עביד דכולה הוא לפולחני', וכמו שזכרנו שבכל מעשה חול שיש בו כונה לש"ש נעשה ממעשה המצוה כמ"ש הרמב"ם ז"ל, וזהו ענין שאנו אומרים עכ"פ בפה אסדר לסעודתא וכו' היינו שהוא סעודת מצוה שלמדוהו חז"ל מתלתא היום (שבת קיז:) ואזמין בה השתא עתי"ק אומרים גם כן בפה עכ"פ שמזמין הקדושה מסעודה זו שהוא סעודתא דעתיקא, ובשבת כ' ודבר דבר שבשבת יכולים לדבר שיהיה נקרא דבר ה' וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א לב ע"א) דשבת אקרי דבור, ואם הדיבור בשבת יש לו כח כ"כ מהס"ת המחשבה בשבת יש לו גם כן כח גדול יותר משאר הימים, וכל כמה שיוכל האדם להכניס בסעודת שבת קדושה בלב במחשבה הר"ז משובח:
3