פרי צדיק, וארא ז׳Peri Tzadik, Vaera 7
א׳בזוה"ק (כה ב) מאי ואני ערל שפתים והא בקדמיתא כ' לא איש דברים וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי וקב"ה הוה אותיב ליה מי שם פה לאדם וגו' ואנכי אהיה עם פיך ס"ד דלא הוה כן והשתא אמר ואני ערל שפתים וכו' אלא רזא איהו. משה קלא ודבור דאיהו מלה דיליה הוה בגלותא וכו'. והיינו כמ"ש למעלה (זח"ב ג א) דהא קול אתי לדבור וכו' בגין דקול איהו כלל דבור איהו פרט וכו' והוא דקול שם הוי"ה קב"ה והיינו תורה שבכתב וכמו שנלמד (ברכות כא.) מדכתיב כי שם ה' וגו' לברכת התורה לפניה. ודבור שכינתא תורה שבעל פה וכמ"ש (שבת קלח :) דבר ה' זו הלכה. ובס' יצירה איתא יום שבת בשנה ופה בנפש ובזוהר הקדוש (ח"ג רא ב) אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כלא פי ה'. ואמרנו שבודאי לא נברא הפה בנפש בשבת שהרי אדם הראשון דיבר בערב שבת. אך פי ה' היינו שידבר האדם ויהיה דבר ה' דברי אשר שמתי בפיך זהו נברא בשבת כד אתקדש יומא. וזהו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. וזה הדבור היה בגלות במצרים שהיה כל הדברי תורה בגלות ובכללם התורה שבעל פה גם כן. אך יש להבין מה תירץ הזוהר הקדוש לקושיתו כיון שהבטיחו השי"ת ואני אהיה עם פיך ובודאי נתקיים כן ולמה אמר ואני ערל שפתים. רק באמת יש שינוי שמתחלה אמר לא איש דברים אנכי. דמשה רבינו נקרא איש האלהים בעלה דמטרוניתא וכמ"ש בזוהר הקדוש (כב ב) מאריה דביתא איש האלהים. וזהו איש דברים על פי מ"ש (זח"א לב א) והאי דבור אקרי שבת דשבת אקרי דבור וכו' ועז"א לא איש דברים אנכי שהדבור בגלות. ואחר כך אמר למה הרעותה וגו' והיינו מה שניטל מהם השבת. ועל כן אף שמקודם כתיב ויאמן העם זה היה על ידי כח השבת שהכניס אמונה בלבם. דשבת בחינת מהימנותא שלימתא ועל ידי המגלות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת שהשי"ת גואלן. וכיון שאמר פרעה תכבד העבודה וגו' ואל ישעו וגו' אל יהו משתעשעין ואל יהו נפישין ביום השבת כמ"ש (מ"ר שמות פ' ה' ומדברי תורה פ' זו ו). על כן אף שאמר להם משה רבינו ע"ה כל הלשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. מכל מקום לא נכנס בלב ישראל כיון שנחסר להם השבת והמגילות שהיה מביא בלבם האמונה בשלימות. וזש"נ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ובזוהר הקדוש (כה ב) ע"ז דעד לא נפק יובלא למיהב לון נפישו ורוח בתראה עד לא שלטא למיעבד נימוסוי וכו'. רוח בתראה היינו רוח הקודש דכל ישראל בני נביאים (כמ"ש פסחים סו.) שהם בני אברהם יצחק ויעקב שהיו נביאים ומזה יש לכל א' מישראל רוח הקדוש לכוין המעשה אשר יעשה. ובשבת שהוא מדת מלכות פה תורה שבעל פה. ותורה שבעל פה על ידי רוח הקודש כמ"ש הרמב"ן (ב"ב יב.) אז כל א' מישראל משיג מבחינת רוח הקודש. וכמו שכיונו שם כולם ההלכה בשבת ואף הע"ה שבהן. וזש"נ מקוצר רוח ממה שניטל מהם השבת שהיו זוכין על ידו לבחינת רוח הקודש. ויובלא היינו הנייחא דשבת. ואחר כך אמר משה רבינו הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו' ואני ערל שפתים והוא על פי מ"ש (שמות רבה פרשה מב) לך רד א"ל לא בשביל כבודך אתה עולה לכאן אלא בשביל בני אמרתי לזקן שלהם והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו וכו' וכשהם יורדים הם ושלוחיהם בירידה ע"ש. וזה שאמר משה רבינו ע"ה שעל ידי שניטל מישראל השבת ונחסר להם האמונה על ידי זה גרמו ואני ערל שפתים שמשה רבינו היה המנהיג שלהם. ולא אמר כבד פה וכבד לשון כמו שאמר בתחלה על שהדיבור בגלות. שנחסר לו הכח להוציא מן הכח אל הפועל דהיינו שיכנסו דבריו בלב השומע. ואמר ואני ער שפתים כמו שקראו ליצה"ר גם כן ערל שהוא כח זר יושב בלב. וכן כאן אמר שהוא כח זר מונח על שפתיו שאינו מניח לדיבור שלו שיעשה פעולתו (וכמו שנת' מא' ו). ועל זה אמר ואיך ישמעני פרעה שבאמת דבור משה רבינו היה בו כח לכנוס אף לאזני פרעה אף שאזניו אטומות משמוע והוא ערל לב. מכל מקום כיון שדיבור של משה רבינו ע"ה היה דבר ה' ממש שמדבר מתוך גרונו וכ' כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה וגו' והצליח וגו'. והיו פועלין אף על לב ואוזן פרעה. שזה ההבדל שמי שיש בו יר"ש שדבריו נשמעין מכל מקום צריך שיבואו דבריו על אוזן שומעת. מה שאין כן כשהשומע יש לומר ערלת האוזן וערלת הלב. משא"כ דבר ה' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם. וכמו בחינת דבור של משה רבינו ובטח היה נשמע אף לפרעה. וכיון שראה שלא נכנסו דבריו בלב ישראל אמר הן בני ישראל לא שמעו אלי. והיינו על ידי שנחסר להם השבת והאמונה גרמו שיהיה משה ערל שפתים כח זר מונח על שפתיו ואינו מניח הדבור לצאת ולכנוס בלב ואוזן השומע. ואיך ישמעני פרעה שהוא ערל לב וערלה אזנו משמוע. ובשבת זוכין ישראל לקול ודיבור. קול תורה שבכתב דכו"ע בשבת נתנה תורה (שבת פו :) ודבור תורה שבעל פה ואיתא בזוהר הקדוש (ח"א מז ב) ביום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהו יום ז' כו' והיינו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה וזוכין לקול ודבור וזהו בדבור ובקלא:
1