פרי צדיק, ויגש ט׳Peri Tzadik, Vayigash 9
א׳ובחמרא טבא דביה תחדי נפשא דיין יש שותהו וטוב לו ויש להיפך (כמ"ש ברכות נז.) אנחנו מבקשים בחמרא טבא דביה תחדי נפשא שמחת הנפש ולא שמחה גופניות. ושמחת הנפש הוא רק ישמח ישראל בעושיו וגו' וזה יין ישמח לבב אנוש שמחה במלכות שמים. כתיב בפר' זו ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים ואי' (ספ"ק דמגילה) שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו. ולא מצינו שנשתבח מצרים בעניני יין ויש להבין למה נקרא טוב מצרים. ורש"י פי' מ"ש שלח כזאת ששלח משא עשרה חמורים ולא חמורים ממש ויש להבין למה הוצרך הכתוב לכתוב חשבון המשא. אכן מצינו (עירובין סה.) לא נברא יין כו' ולשלם שכר לרשעים. והיינו שרצון הרשעלמלא תאותו והיין מסייע לו לתאותו כמ"ש (יומא עה.) הנותן עינו בכוסו עריות כולן דומות עליו כמישור העולם כולו דומה עליו כמישור. ואיתא (סוטה ז.) שאומרים לה הרבה יין עושה וכן אמרו (שם ב.) הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין. והנה אאע"ה כשהודיעו הש"י ענין הגלות ונתיירא אולי ישתקעו ישראל בגלות ולא יזכו לגאולה כלל. וא"ל הקב"ה ועבדום וענו אותם ומצד העינוי והיסורין שיסבלו ישראל בהגלות ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. היינו שיוציאו כל הניצוצות קדושה משם כי בכל ענין קליפה שיש בעולם משוקע בתוכה צד קדושה כענין ואתה מחיה את כולם וישראל יוציאו משם כל הנ"ק המשוקע בתוכם. ויזכו למדרגת אהבה וחסד בהתפשטות בבחי' גדול שהוא בלא שיעור שזה היה מדת אאע"ה חסד ואהבה ענין התפשטות בקדושה. ומצד החסד והאהבה שזכו במצרים נמשכו אחר הקב"ה למדבר ולא אמרו מה נאכל שם. והש"י זוכר להם החסד ואהבה הזו לעולמי עד כמש"נ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר וגו'. והנה קליפת מצרים היה תאות וחמדות רעות כדכתיב אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם. שהסוסים שטופי זמה ובשר חמורים מרמז ג"כ על זנות דבישראל שהם קדושת הברית נקרא בשר קודש. וטוב מצרים הוא הרכוש גדול שהבטיח להוציא הטוב. וכמו שית' עמ"ש בפירש"י נבא ואינו יודע מה נבא כו' דר"ל הטוב שיש בקליפת מצרים מצד הערבוב טו"ר דחטא אדה"ר. וזהו ששלח לאביו לרמוז לו שיזכו לקלוט כל הטוב שבמצרים הגם שהם מלאים זוהמת תאות והיין נשפע להם למילוי תאותם. יש בו טוב שדעת זקנים שקנו חכמה ונתבטל תאותם נוחה הימנו. ובעשרה חמורים נושאים מטוב מצרים מרמז שיוציאו הקדושה וטוב שבקלי' מצרים היינו מענין קליפת התאוה. וזהו המספר משא עשרה חמורים שהזכירו כי מספר עשרה מרמז הענין כולו משרשו עד קצה האחרון. כי כמו בקדושה מספר עשרה מרמז על שלימות הקדושה מן הקצה אל הקצה כמו"כ יש בזלעו"ז בקליפה ג"כ מספר עשרה שמרמז על כל המדרגות. וחמורים מרמז על קליפת מצרים דבשר חמורים בשרם. ולכך שלח משא עשרה חמורים שמרמז שיוציאו הקדושה ממצרים מכל הקליפה מן הקצה אל הקצה. וזה ג"כ מ"ש בפירש"י על מ"ש פרעה ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים נבא ואינו יודע מה נבא סופה לעשותה כמצולה שאין בה דגים. והיינו כי נרמז בדבריו כמו כן שיוציאו כל הקדושה שהוא הטוב שבקליפת ארץ מצרים ולא ישאר בהם שום צד קדושה. וזה שמרמז בחמרא טבא שמצד קדושת הברית מתדבקין ישראל בהשורש בעתיקא קדישא. וכמו שית' במדרש (שהש"ר פר' ז) ע"פ וחכך כיין הטוב כהדין דשתי חמר עתיק אע"ג דהוא שתי ליה טעמא וריחא בפומיה. דהחמרא טבא זהו היין ישן שדעת זקנים היינו אותם שתקנו פגם הברית דזקן הוא שמגיע למדרגת עתיק וכשנ"ת. ואצלו נעשה חמרא טבא לזכות על ידו לשמחת הנפש. והנה סעודת שחרית דשבת סדרה האריז"ל נגד אברהם אבינו והיא סעודתא דעתי"ק. כי אאע"ה השיג ענין עתיקא כמרומז בתיבת ואברהם זקן וכמ"ש בזה כ"פ. ומצינו באאע"ה שעשה משתה ביום הגמל את יצחק ואיתא (פרדר"א הובא תוס' שבת קל.) ביום ה"ג מל ביום ח' דמילה. והיינו מצד שזכה שיצא ממנו שורש התחלת קדושת ישראל שיהיו מדובקים בעתיקא מצד קדושת הברית. ויצחק היה ראשון שנימול לח' שמורה שנעשה מדובק בעתי"ק כי הנמול לשמונה אין בו עדיין שום דעת מצד עצמו. ואי' בזוה"ק (ח"ב כג א) כיון דאתגזר איקרי צדיק ולכן עשה אאע"ה משתה היין שמרמז על היין הטוב חמר עתיק. ולכך כ' משתה גדול כי תיבת גדול מרמז על אין סוף כמו שמרמז אריך אנפין שהוא ארוך בלי סוף. כי כלפי הש"י לא שייך לקרות ארוך כשיש לו שיעור ומדה דהרי אפשר שימצא ארוך אלפי אלפים כמוהו שלגביה נקרא זה זעיר וקצר. וכיו"ב אמרו (סוף חולין) אריכות ימים לעולם שכולו ארוך היינו בעוה"ב שהוא ג"כ אין סוף. וכן אאע"ה שהיה מרכבה למדת החסד שנקרא גדולה כידוע מפ' לך ה' הגדולה והגבורה וגו'. וכן הגדול הגבור והנורא הם ג' מדות חג"ת דאברהם יצחק ויעקב כידוע וכלפי הש"י גדול הוא ג"כ כשהוא א"ס דאל"כ נגד הגדול יותר הוא קטן. וזהו כשמגיע עד עתיקא. וזהו מ"ש בב"ר ע"פ משתה גדול גדול עולמים היה שם וגדול עולמים הוא תואר הא"ס והיינו כשמגיע עד א"ס וכמשנ"ת. דיראה הוא בצמצום וגבול משא"כ האהבה הוא התפשטות בלא גבול. וזהו דנקרא קידוש היום קידושא רבא דר"ל גדול כי מדה זו בהתפשטות ונקרא גדול כמ"ש. וחמרא טבא הוא הוצאת הטוב שבפסולת האהבה כנ"ל. ושלימות הוצאת הטוב הוא במספר עשרה כנ"ל היינו עד עתיקא. וזהו החמר עתיק ויין ישן דטעמו נשאר בפומיה גם אחר השתיה כי כשמגיעים להשורש דעתיקא הוא דבר שאין לו גבול וקץ והפסק כלל. וסעודת ליל שבת היא נגד יצחק אע"ה בחי' יראה שהיא התחלת כניסת שבת שישראל מקבלים עליהם קדושת השבת. וההתחלה צריך להיות באתערותא מצד נפשות ישראל. והאתערותא הוא היראה כמש"נ מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה והוא מ"ש (זח"ג צה א) פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא. וצריכים אנחנו תיכף בכניסת שבת לעשות זכירה בפה בקידוש על היין בדברי שבח להש"י על היין. ולכך אנחנו אומרים בלילה בחמרא גו כסא כי כו"ס גימט' אלהי"ם שהוא שם הגבורה ומרמז על ענין צמצום כמו הכוס שהוא כלי המצמצם את היין במדת הכוס. והצמצום מרמז על היראה ומדת הפחד כידוע. ואמנם ביום השבת שהיא סעודת א"א שמדתו האהבה והאהבה בא מלעילא מצד הש"י. כדאיתא מר' ר' בער זצוק"ל שהיראה מצד האדם ואח"כ בא האהבה רבה מלמעלה מאליה וממילא בבחי' מתנה כי דרכו של איש לחזור וכו' ואהבה הוא ענין התפשטות. ולכן נקרא קידוש היום קידושא רבא אף שאין אומרים עליו שום עניני זכירת שבת. מחמת שהוא מצד הש"י מעתיקא שישראל זוכין למדרגת אהבה וחסד בהתפשטות:
1