שו"ת בני בנים, חלק ראשון ל״גResponsa Benei Banim, Volume I 33
א׳נוכחות הבעל בחדר הלידה ויישוב דעת ביולדת ולידה טבעית
1
ב׳ב"ה, כ' תמוז תשל"ז
2
ג׳לרב של ישוב אחד
3
ד׳לשאלתו בבעל הרוצה להיות נוכח בחדר הלידה שהיא שאלה המתעוררת הרבה בזמן האחרון וגם באו אצלי כמה מעשים, לע"ד אם אין לבעל צורך להיות שם אין להתיר לו, כי בקלות יבוא להסתכל במקומות המכוסים ולך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמך לא תקרב. ואף על פי שבשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק שלישי סימן ע"ה כתב בקצרה שאינו רואה איסור בדבר בתנאי שלא יסתכל ביציאת הולד וכו' וגם לא דרך מראה, אין לעשות מזה היתר כללי וכבודו יודע טיב קהילתו. אבל אם מכיר במי שהוא שבודאי יכול לעמוד בזה אזי אפשר להתיר. ויש חילוק במציאות, שבהרבה בתי חולים קושרים את רגלי האשה בכעין רוכבות ואינן זזות ומכסים הכל בסדין חוץ ממקום יציאת הולד ואז יותר קל להיזהר שלא להסתכל כשהבעל עומד אצל ראשה, מה שאין כן בלידה טבעית בכמה מקומות שאין קושרים את רגלי האשה אלא היא תופסת ברגליה סמוך לברכיים ומושכת בחזקה בשעת לחיצת הולד לצאת, וכולה מגולה ממתניים ולמטה.
4
ה׳אבל אם האשה מפחדת*(הג"ה) כתב על זה רב אחד ברבעון אחד שיותר נכון לקרוא לפחדה של אשה רצון או "רצון נמרץ" מאשר פחד עכ"ל, ונראה שבא לעשות הכללה על בסיס נשים שהוא מכיר, בענין שקבעו חכמים שהוא של פקוח נפש, ואינו נכון כי יש נשים אחרות שיש להן פחד גדול להיות לבדן וצריך הדיין לדון לפי כל מקרה. עוד כתב שם שאם תדענה הנשים שאין היתר לבעל להיכנס שם בשעת הלידה וכו' לא תבוא בכלל לנימוק של פחד עכ"ל, ובמח"כ אז לא תבקשנה אבל פחדן לאן אזל, ולפי דבריו יאמרו לסומאת שבגמרא שאסור לה לבקש להדליק את הנר כשאין חברותיה צריכות לנר ואז לא תבקש. עוד הביא ראיה מדורות קודמים שאז לא היה שם הבעל, ואינה ראיה כי היתה מסובבת עם קרובותיה וחברותיה מה שאין כן היום. ועיין במסכת סוטה דף כ"א עמוד ב' היכי דמי וכו' כגון דקא טבעה איתתא בנהרא ואמר לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולי עכ"ל. ולכן רוצה שבעלה יימצא אצלה, אינו צריך לפנים שמותר לו להיות אתה בחדר הלידה ולע"ד מחוייב להיות שם מפני פקוח נפש, שחכמינו ז"ל העמידו פחדה של יולדת כסכנת נפשות ואפילו שבת מחללים למנוע פחדה, כמו שאמרו במסכת שבת דף קכ"ח עמוד ב' במשנה מילידין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת וכו' ובגמרא שאלו מכדי תנא ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי, ותרצו לאתויי הא דתנו רבנן אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן וכו' עכ"ל, והקשו גם על זה פשיטא ותרצו לא צריכה בסומא, מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קא משמע לן איתובי מיתבא דעתה סברה אי איכא מידי חזיא חבירתא ועבדה לי עכ"ל. הרי שאפילו להדליק נר בשבת לאשה שאינה רואה את הנר ורק דואגת לתקלה מותר כדי לישב את דעתה אף על פי שאין לה הנאת הגוף מזה, והוא הדין כאן שמפחדת להיות בלי בעלה מחוייב להיות אתה וזאת ההלכה בקיצור.
5
ו׳אולם יש הרבה שאלות בסוגיא זו וכדי לבאר את הענין של יישוב דעת ביולדת יש צורך להאריך. תחילה עיין בברייתא, תנו רבנן אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן ביד ואם אינו ספק ביד מביאה בשערה ואם אינו ספק בשערה מביאה לה בכלי עכ"ל, והקשו בגמרא תיפוק ליה שאסור להביא בשער משום סחיטה ותרצו רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין סחיטה בשער, רב אשי אמר אפילו תימא יש סחיטה בשער מביאה לה בכלי דרך שערה דכמה דאפשר לשנויי משנינן עכ"ל. מכאן שצריכים לעשות ליולדת בשבת על ידי שנוי, ואולם הברייתא הזכירה שנוי אצל הבאת השמן ולא הזכירה שנוי אצל הדלקת הנר ומשמע שרק בהבאת השמן משנים, וכן רב אשי מדבר לענין הבאת השמן. ורק הטור כתב בסימן ש"ל ומדליקין לה את הנר ומכל מקום כל מה שיכולים לשנות משנינן עכ"ל ולדבריו השנוי מוסב גם על הדלקת הנר ולא רק על הבאת השמן, וכן המאירי כתב כלשון הטור, ונראה שדייקו כן ממה שאמר רב אשי כל מה דאפשר לשנויי משנינן עכ"ל בלשון רבים שמשמע שאינו מדבר רק באותה חברה המביאה את השמן אלא בכולן. אבל על כרחך דעת הרמב"ם אינה כן, שכתב בהלכות שבת פרק ב' הלכה י"א ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו מביאין לה וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה ואם אי אפשר מביאה כדרכה עכ"ל הרי שהוסיף המלים בשעת הבאה עכ"ל ומוכח שרק אז משנים. וכן כתב הסמ"ג אותו הלשון בהלכות שבת לאווין ס"ה וכן נראה דעת הסמ"ק והכלבו והאשכול עיי"ש, שבסמ"ק מצוה רכ"א כתב אם היתה צריכה לנר מדליקין לה אפילו היא סומא ואם היתה צריכה לשמן חברתה מביאתו אך כל שנוי שיכולה לעשות עושה עכ"ל ודייק לשנות את דברי רב אשי מלשון רבים ללשון יחידה ומוסבת על אותה המביאה את השמן לעומת לשון מדליקין את הנר. ואין לאמר שלא משכחת לן שנוי בהדלקת הנר, כי הלא אפשר שתדלקנה שתי חברות כאחת לפי מה שכתב הרמב"ם בהלכות שבת פרק א' הלכה ט"ו או אפשר בהדלקה כלאחר יד ושנויים אחרים. ואם כן צריכים להבין בדעת הרמב"ם וכו' שהיא כפשטות הברייתא, במה שונה הבאה שעושים בשנוי מהדלקה ושאר מלאכות שעושים ליולדת.
6
ז׳שנית יש להבין במה שונה יולדת משאר חולה שיש בו סכנה שלא נזכר ענין שנוי אצלו בתלמוד, ולדוגמה במסכת עבודה זרה דף כ"ח עמוד ב' לגבי עין שמרדה שמביאין רפואה דרך רשות הרבים ולא נזכר שם שנוי. וכן הרמב"ם הזכיר שנוי רק אצל יולדת, והטור והשלחן ערוך הזכירו שנוי רק אצל יולדת בסימן ש"ל ולא אצל חולה בסימן שכ"ח, ועוד כתבו יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה את השבת וכו' ומכל מקום בכל מה שיכולין לשנות משנין עכ"ל ומלשון מכל מקום מוכח שבזה אין היולדת כחולה שיש בו סכנה. ורק הרמב"ן בתורת האדם בשער הסכנה כתב ושמעינן מינה דכל צרכי הולה אף על פי שיש בו סכנה היכא דאפשר למעבד לה מלאכה בשנוי שלא יתחלל בה שבת משנינן ואין מחללין עכ"ל וכן כתב הרמ"א בסימן שכ"ח סעיף י"ב בשם אור זרוע, ולדעתם אין הבדל בין יולדת לבין חולה מה שאין כן לדעת הרמב"ם והטוש"ע כפשטות הגמרא.
7
ח׳ותרץ המגיד משנה בהלכות שבת פרק ב' שם שהטעם בזה נראה מפני שכאב היולדת וחבליה הם כדבר טבעי לה ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה לפיכך החמירו לשנות במקום שאפשר ולא החמירו בחולה עכ"ל והביאוהו כל האחרונים. ואינו מספיק לע"ד דמאי הוה שהוא כדבר טבעי כיון שיש בו סכנה, ואם משום שלא אחת מאלף מתה הרי כתב רבנו תם בהגהות מרדכי במסכת שבת סימן תס"ד שבכמה דברים אנחנו רואים שאינם מתים מהם ואף על פי כן התירו בהם חכמים, וגם בעיקר דברי המגיד משנה תימה לאמר שלא אחת מאלף יולדות מתה שזה דבר שהחוש מכחישו ואפילו בימינו יותר מאחת מאלף מסתכנות וכל שכן בימיהם [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' תוספות מס' כתובות דף פ"ג עמ' ב' ד"ה מיתה שכיחה משום דרוב פעמים מסתכנת בלידה עכ"ל].
8
ט׳ובבאורי המהרש"ל לסמ"ג הלכות שבת כתב לתרץ דברי הרמב"ם, שמחמת זה עושין על ידי שנוי ביולדת כגון אלו דברים שאין בכלל סכנה דאפילו לא יהיו לעולם אותם הדברים מכל מקום לא יסתכן החולה מחמת זה ולעיל אצל חולה מיירי שאם לא יעשו לו אותו דבר הוי סכנת נפשות, וכן משמע בגמרא שהגמרא מקשה ומחללין עליה השבת לאתויי מאי ומשני לאתויי נר נר פשיטא ומשני לא צריכא אפילו סומא וכו' ואם היה השמן בכלל סכנת נפש היה מקשה גם על השמן פשיטא כמו שמקשה על הנר ומדלא מקשה שמע מינה דבריא ליה דשמן אינו בכלל דברים הצריכים כל כך לחלל עליהם, אבל מאי דצריכי ליה ותלוי בסכנת נפש מצוה להיות מזורז ושלא לעשות על ידי שנוי כלל כך נראה לפי דעתי לתרץ הרמב"ם והסמ"ג עכ"ל המהרש"ל, ולפי דבריו אין חילוק בין יולדת לבין חולה לדעת הרמב"ם רק שבהבאת השמן אין ענין סכנת נפשות ולכן היא מביאה בשנוי. ואיני מבין דבריו כי הלא הרמב"ם סיים ואם אי אפשר מביאה כדרכה עכ"ל וכמשמעות הגמרא כמה דאפשר לשנויי וכו' עכ"ל שאם אי אפשר לשנות מביאים בלי שנוי ודרך רשות הרבים, ואם אין ענין סכנת נפשות בהבאת השמן איך הותר לחלל שבת עליה. ועוד שלפי באורו קשה לשון הברייתא אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן וכו' עכ"ל שמשמע ששניהם נאמרו באותו ענין, ודוחק לפרש שהראשון בפקוח נפש והשני אינו בפקוח נפש. ומה שהקשה שהיתה לגמרא להקשות פשיטא גם על השמן, לע"ד לא שייך לאמר בזה פשיטא שהרבה משמיע לנו לדעת הרמב"ם והסמ"ג שצריכה להביא שמן בשנוי מה שאין כן בהדלקת הנר.
9
י׳ושלישית יש להבין במה שונה יולדת מחולה שיש בו סכנה, שלא נזכר בגמרא היתר לחלל שבת בשביל יישוב הדעת אלא ביולדת וכן הראשונים העתיקו דין יישוב הדעת ביולדת ולא בחולה. ואפילו לדעת הרמב"ן בתורת האדם שכתב שמסוגיא דיולדת קא משמע לן יתובי דעתא דחולה בעלמא מחללינן שבתא במידי דמסתכנא בה עכ"ל, עדיין שונה יולדת מחולה שיש בו סכנה שמשמע שבחולה צריכים אומדנא מהו מידי דמסתכנא בה*(הג"ה) וכן כוונת שו"ת הרשב"א המיוחסות סימן רפ"א, אבל בשו"ת הרשב"א חלק ד' סימן רמ"ה בשם הרא"ה משמע כתשב"ץ. ואילו ביולדת קבעו חכמים שהיא מסתכנת בפחד כמו שכתבו התוספות במסכת שבת שם. ולא נמצא אלא התשב"ץ בחלק א' סימן נ"ד שכתב בסתם שאפילו מפני ישוב דעתו של חולה ואפילו אינו צריך לרפואתו אלא ישוב דעתו מדליקים את הנר אף על פי שהוא סומא ואינו נהנה מן האור והוא הדין לשאר מלאכות שהחולה מתישב דעתו בהן שעושין אותן בשבת עכ"ל, וכן נראה בשו"ת הרדב"ז חלק ד' סימן ס"ו.
10
י״אוהנה הרמב"ם דן ביישוב דעתו של חולה בשבת בשלושה מקומות, הא' אצל יולדת שכתב בהלכות שבת פרק ב' הלכה י"א היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת, קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכים את הטבור וקושרין אותו, ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה מדליקין לה את הנר ואפילו היתה סומא מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה, ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו מביאין לה וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה ואם אי אפשר מביאה כדרכה עכ"ל. הרמב"ם כתב לשון כורעת לילד וכתב לשון צועקת בחבליה, ופשוט שאשה צועקת בצירים הרבה זמן ולפעמים יום או יומיים לפני שכורעת לילד וכמו שכתבו בבאור הלכה בסימן ש"ל בדבור המתחיל ומדליקין ובשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ראשון סימן קל"ב עיי"ש, ושלא כמו שכתב בערוך השולחן בסימן ש"ל אות ד'. ואף על פי שבאיסור והיתר שער נ"ט אות ב' כרך צועקת בחבליה עם כורעת לילד, אבל הסמ"ג והכלבו והארחות חיים כולם חלקו בלשונם בין כריעה לילד לבין צירים וכפשטות לשון הרמב"ם וכן מעיד החוש. ולפי זה מחללים שבת ליישוב דעתה של יולדת עוד הרבה זמן לפני הלידה.
11
י״בומוכרח לדעת הרמב"ם שמה שמחללין עליה את השבת בשעה שצועקת בחבליה הוא רק ליישוב דעתה אבל לא לצורך גופה, וכן מתדייק לשונו היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות וכו' עכ"ל אלמא כשעדיין אינה כורעת לילד אינה בסכנת נפשות זולת מה שצריך ליישוב דעתה, ולהלן ניתן טעם לדבר בס"ד. וכן מסתבר, שאם לשיטת הרמב"ם מחללין עליה את השבת לכל דבר כבר בשעת חבליה, אם כן למה טרחה הגמרא לפרש מתי היא פתיחת הקבר לחלל עליה את השבת ונתנו אמוראים בה שלושה סימנים בדף קכ"ט עמוד א', הלא צועקת בחבליה קודמת לכולם ושוב מאי נפקא מינה בהתחלת פתיחת הקבר. ודוחק לאמר שטרחה הגמרא בשביל מעוט של מעוט נשים שאינן סובלות כלל בצירים. אלא בודאי שעת צועקת בחבליה לחוד להתיר חלול שבת בעד יישוב דעתה, ושעת כורעת לילד לחוד שאז היא כחולה לכל דבר. ומתורצת קושית המגן אברהם בסימן ש"ל סעיף קטן ב' שהקשה למה לנו הטעם בגמרא שמדליקין את הנר בשביל לישב דעתה הלא צריכים להדליק את הנר כדי שתראנה חברותיה מה שצריכה עיי"ש, שבאמת אין מחללין שבת בשביל זה אלא בשביל יישוב דעתה בלבד. ומה שהחברות צריכות לראות מתי נפתח הקבר ועיין בשו"ת אגרות משה חלק ראשון שם, לע"ד כדי לדעת שעת פתיחת הקבר אינן צריכות לנר כי שלוש הסימנים שהם משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה ומשעה שהדם שותת ויורד ומשעה שיושבת על המשבר כולם מוחשים גם בחושך, ואין הכי נמי פתיחת הקבר לענין חלול שבת ביולדת אינה פתיחת הקבר לענין איסור נדה*(הג"ה) דעת הרמב"ם היא שלא אמרו פתיחת הקבר לענין דם אלא בשעה שיוצא דבר מן הרחם בשעת לידה, ולא קודם לידה אפילו אם הרחם כבר פתוחה. עיין בפרה"מ במסכת נדה התחלת פרק ג' שכתב אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם מעת שיצא מהרחם דבר אי אפשר בלי שיצא דם בהכרח עכ"ל, ומבואר יותר בתרגום החדש של הר"י קאפח מן הערבית שתרגם ומשיצא דבר מן הרחם אי אפשר שלא יצא עמו דם בהכרח עכ"ל. והרמב"ם לשיטתו במסכת אהלות פרק ז' משנה ד', האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית הראשון טמא בספק והשני בודאי, אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהיא ניטלת בגפיה אבל אם היתה מהלכת הראשון טהור שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך עכ"ל, ופרש הרמב"ם שהבית הראשון ספק כיון שאולי נפתח הרחם שם ויצא הולד מת ונטמא הבית עכ"ל וכן פרש בדברי רבי יהודה אם היתה חולשה עד שלא יכלה לילך וכו' אפשר שנפתח הרחם ויצא הולד עכ"ל, הרי שלפרוש הרמב"ם לשון פתיחת הקבר שבמשנה כולל גם יציאת הולד דרך צוואר הרחם לתוך הפרוזדור, ועיין בתוי"ט. וכן דעת הלכות גדולות בהלכות מילה והלכות ר' אבא מובאת באוצר הגאונים למסכת שבת שם, וז"ל מעוברת שאינה יכולה להלך בידוע שהוציא העובר את ראשו חוץ לפרוזדור שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך עכ"ל. מבואר שמה שכתב הרמב"ם בפרה"מ בנדה היא לשיטת הגאונים ולשיטתו באהלות שפתיחת הקבר פרושה גם יציאת דבר ממנו, ועל זה אמרו אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם בשעת יציאת דבר מן הרחם. וכן משמע באשכול בהלכות נדה שכתב א"א שיצא נפל בלא דם וכו' בחתיכה קטנה ס"ל לרבא אפשר שתצא בלא דם עכ"ל שתלה הדם ביציאת הדבר ולא בפתיחת הקבר. ואינה ענין ללשון פתיחת הקבר במסכת שבת, וכן בכמה ענינים מצאנו חילוק בין לשון תנאים ללשון אמוראים, וגם לשון פתיחת הקבר במסכת שבת הוא לאו דוקא אלא פרושו הוא בשעה שהקבר פתוח עיי"ש שבתחילה אמר רב יהודה אמר שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח וכו' עכ"ל ועליו בארו בגמרא מאימתי פתיחת הקבר ועד מתי פתיחת הקבר.
ואין מחלוקת עם הרמב"ם מהלכות נדה להרמב"ן פרק ז' הלכה ט"ז שכתב אי אפשר שיפתח רחם לולד בלא דם שיזוב ממנה קודם שיהיה הולד בילוד עכ"ל, כי דיוק לשונו הוא שהדם זב קודם שיהיה הולד בילוד כלומר קודם גמר לידה ולכן גם הוא יסבור שהדם זב בשעת לידה. ומה שכתבו כמה ראשונים שכל הנשים היום הן יולדות בזוב שמא ראו טיפת דם בשופי קודם הלידה, אין הכוונה שאנחנו מחזיקים אותן שראו דם קודם הלידה אלא שאם רואות דם כמו במציאות אזי אין מבדילים בין שעת קושי שאז טהורה מזיבה מדין תורה לבין שעת שופי שאז היא טמאה, עיין בראב"ן סימן שכ"ג ושכ"ה ובאור זרוע חלק א' סימן של"ט בשם הרשב"ם ובהלכות נדה שבמרדכי הנדפסות בסוף מסכת שבועות סימן תשל"ח, וזוהי גם כוונת הרוקח בסימן שי"ז ושי"ח, והרשב"ם והאור זרוע גופא בסימן שמ"ג פסקו שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ועיין במרדכי שם שהביא לשון תשובת הגאונים אשה שילדה בקושי ולא בשופי וראתה דם עכ"ל ועיין בשו"ת מהר"ם ב"ב (דפוס פראג) סימן תרל"ג, אלמא רק ברואה דם אמרינן כן. מיהו את זה יש לדחות שכוונת המרדכי ומהר"ם ב"ב היא שאפילו אם קיי"ל א"א לפה"ק ב"ד מכל מקום חומרת ר' זירא אינה אלא כשרואים דם בעין, וכלשון הגמרא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם וכו' עכ"ל אבל לא כשאינן רואות אלא רק מחזיקות שיש דם משום א"א לפה"ק ב"ד [הערות ותיקונים: נ.ב., בחי' הרמב"ן למס' נדה דף ס"ו עמ' א' הביא מבה"ג שהחמירו על עצמן גם בזה, ועוד הלא בתבעוה להנשא יושבות ז' נקיים ושם לא ראתה אלא מחזיקינן מספק, אלא ע"כ החמירו על עצמן בכל ענין], ולפי זה מה שאנחנו מצריכים ז' נקיים משום א"א לפה"ק ב"ד היא חומרה גדולה ואינה מבוארת מדברי ראשונים אלה, וצריך לאמר שאין אנחנו מחלקים בעניני דם בשום פנים מחשש טעות וכמו שכתבו כמה ראשונים והוא הדין בענין זה.
וכן אין מחלוקת עם הרמב"ם ממה שביורה דעה סימן קפ"ח דייק הבית יוסף מן הטור שגם בהכנסת שפופרת אומרים אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, שלא אמר שם אלא שבשעת הכנסת השפופרת אי אפשר בלא דם, ואם כן הוא הדין ולד דומיא דשפופרת בשעה שעובר דבר דרך פי הרחם אומרים כן. ולכן אין מחלוקת האחרונים האם רק בנפתחה הרחם מבפנים או גם מבחוץ אומרים א"א לפה"ק ב"ד ענין לכאן, שעל כל פנים בעינן שיצא דבר או יכנס דבר אבל שלא בשעת מעבר לתוך הרחם בפנים או מתוך הרחם לחוץ אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ומה שכתב בספר חזון איש חלק יורה דעה סימן פ"ג שלשון הרמב"ם אינו מכריע, כוונתו שממה שכתב הרמב"ם בענין לידה אין ראיה שאין אומרים כן גם שלא בענין לידה כי הרמב"ם בא לפרש את הגמרא אבל הוא הדין במכניס דבר לתוך הרחם מבחוץ עיי"ש, אבל בודאי לשון הרמב"ם מכריע שא"א לפה"ק ב"ד שבענין לידה הוא בשעה שיוצא הולד לחוץ.
ויש להביא ראיה לדעת הרמב"ם שא"א לפה"ק ב"ד הוא רק בשעה שיוצא הולד לחוץ, ממה שיולדת דרך דופן אם לא ראתה דם דרך פי הרחם טהורה מנדה כמו שנפסק ביורה דעה סימן קצ"ד סעיף י"ב, ואטו ביוצא דופן אין פתיחת הקבר. ועיין בחוות דעת בבאורים אות א' שם שהביא ראיה זו לענין אשה שישבה על המשבר ופסקו הצירים, והוא הדין היא ראיה לאשה בעלמא, ועיין בפרה"מ למסכת נדה התחלת פרק ה' שכתב יוצא דופן והוא שישוסע חלצי האשה אם תקשה עליה הלידה עכ"ל וכן היא המציאות היום שהאשה מתקשה לילד ויש לה צירים וגם נפתח פי המקור ורק לא בשעור מספיק כדי שיצא הולד, ושלא כמו שדחה באמרי ברוך שם את ראית החוות דעת.
ועוד שעל כרחך אין מלשון פתיחת הקבר שבמסכת שבת גרידא ראיה לפתיחת הקבר לענין דם, כי בגמרא שם שאלו מאימתי פתיחת הקבר אביי אמר משעה שתשב על המשבר רב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה עכ"ל, ושוב שאלו עד מתי פתיחת הקבר אביי אמר שלשה ימים רבא אמר משמיה דרב יהודה שבעה ואמרי לה שלשים נהרדעי אמרי חיה ג' וז' ול' וכו' עכ"ל, הרי שלשון פתיחת הקבר נאמר גם לאחר לידה, ואם בכל מקום שנזכר פתיחת הקבר צריכים לחשוש לא"א לפה"ק ב"ד אם כן לאביי לא תתחיל לספור ז' נקיים עד לאחר ג' ימים אחרי לידה ולרבא עד ז' ימים ואמרי לה עד ל' ימים אחרי לידה. והגם שיש לחלק מסברה בין קודם לידה לבין אחרי לידה, מכל מקום אין ראיה מלשון הגמרא.
מיהו הר"ש והרא"ש באהלות פרשו שלא כהרמב"ם אלא שפתיחת הקבר לנפלים היא מבלי שיצא הולד לחוץ. ועיי"ש בר"ש שהקשה משעור פתיחת הקבר של רבי יהודה באהלות לשעורים שבמסכת שבת ומוכח שאינו סובר חילוק בין שני המקומות, ואם כן גם פתיחת הקבר לענין דם תהיה באותו האופן שהוא קודם לידה וטרם שיצא הולד לחוץ. וכן דעת רש"י, שבמסכת בכורות דף כ"ב עמוד א' פרש בדברי המשנה באהלות שישיבה על המשבר היא פתיחת הקבר ועיי"ש ברבנו גרשום, וישיבה על המשבר אינה מוזכרת במשנה שם אלא במסכת שבת ואם כן לפרש"י שעורי שניהם הם ענין אחד, ובמסכת נדה דף ל"ח עמוד א' בדב"ה קמ"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם פרש"י בהדיא דאי הויא חזיא קודם לידה בפתיחת הקבר וכו' קמ"ל. וכן כתב הריטב"א בנדה שם, אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם פירוש וכו' בראית תחילת פ' קודם שילדה עכ"ל. ונראה שהאות פ' היא ראש תיבת פתיחה, ובא הריטב"א לתרץ מה שהקשינו שלשון פתיחת הקבר במסכת שבת הוא גם אחרי לידה, ועל זה תירץ שפתיחת הקבר לענין דם היא קודם לידה בהתחלת פתיחת הקבר ולא אחר כך.
היוצא לנו שיש מחלוקת ראשונים מתי היא פתיחת הקבר לענין דם, בין הרמב"ם וכן נראית דעת הגאונים והאשכול לבין הר"ש והרא"ש ורש"י והריטב"א. והאחרונים תפסו כדבר פשוט שיש לחוש לנדה משעה שתשב על המשבר ולא הזכירו סברת הרמב"ם בזה עיין בסימן קצ"ד סעיף א' בכרתי ובסדרי טהרה ובבית מאיר, ולדינא צ"ע כי יש בדבר ספק ספקא שמא אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ואם תמצי לומר א"א לפה"ק ב"ד שמא הוא רק בשעה שיוצא דבר מהרחם, ועוד לפי הדעה שא"א לפה"ק ב"ד אינו אלא מטעם רוב ועיין בשו"ת ברית אברהם חלק יורה דעה סימן מ"ג אות ה' ושו"ת דעת כהן סימן ע"ד. ואולי יש לאמר בדומה לכמה ענינים בהלכות נדה שמחמירים בהם בספק ספקא כיון שמסורים לכל כמו שכתבו האחרונים, והוא הדין בזה.
והנה ישיבה על המשבר היא סמוכה ממש ללידה, עיין במלכים ב' פרק י"ט כי באו בנים עד משבר וכח אין ללדת ופרש"י משבר שם מושב אשה כשכורעת לילד עכ"ל, ובהושע פרק י"ג פרש"י משבר שהיולדת יושבת עליו לילד עכ"ל, ובמסכת ערכין סוף פרק א' פרש הרמב"ם משבר שם המקום שמכינים לאשה שתלד עליו עכ"ל, ובמסכת כלים פרק כ"ג משנה ד' פרש הרא"ש כסא של כלה אינו עשוי אלא לכבוד ומשכיבין עליו הכלה לרגע וכן של משבר אינו עשוי אלא לשעת לידה עכ"ל, ועיי"ש בר"ש ובערוך ערך משבר שציינו לספר שמות פרק א' וראיתן על האבנים עכ"ל שהוא המקום שהולד נולד עליו ועיי"ש בפרש"י, מבואר שכל ענינו של משבר הוא המקום שהאשה כורעת שם לילד ובשעת לידה. והוצרכתי להאריך בזה מפני שבשו"ת אגרות משה חלק יורה דעה חלק שני סימן ע"ה כתב שישיבה על המשבר היא משעה שמשכיבין אותה במטה מצד חבלי לידה עכ"ל ואפשר לטעות בדבריו שכל שמשכיבין את האשה בבית חולים מחמת הצירים נקראת כן ואפילו בחדר הצירים הרבה שעות קודם הלידה, ואינה כן אלא רק כשמכניסים אותה לחדר הלידה סמוך ללידה נקראת ישיבה על המשבר, וכן כוונת הסדרי טהרה ואפשר שגם כוונת שו"ת אגרות משה היא כן עיי"ש. ומה שכתבו שיש לחוש שאם היתה שם חכמה היתה מושיבה אותה על המשבר, לע"ד בהתחלת הצירים כשהם מרוחקים כמה דקות אחד מן השני בודאי אין לחוש לזה, ואחר כך כשהגיעה האשה לבית החולים אם השכיבו אותה בחדר הצירים ולא בחדר הלידה הרי קבעה האחות שאינה צריכה עדיין לשבת על המשבר.
וכן משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה היא סמוכה ללידה, ולדעת הרמב"ם כבר יצא הולד לחוץ לפרוזדור. ועיין ברש"י ורבנו גרשום במסכת בכורות דף כ"ב שם, שממה שהכניסו בפרוש המשנה שעור של ישיבה על המשבר משמע דהיינו הך משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה. וכן יש לפרש ברי"ף שלכן להלכה לא הזכיר משעה שחברותיה נושאות אותה כלל עיי"ש, ולפי זה יש לתרץ מה שתמהו שאר ראשונים עליו ועל רבנו חננאל שפסקו להחמיר כאביי בספק נפשות, שהטעם הוא שמכיון שגם לשון אחרון בדברי רב הונא בריה דרב יהושע הוא כדעת אביי לכן הלכה כמותו. ולפי זה צריך לאמר שהרי"ף סובר שפתיחת הקבר לנפלים אינה כוללת יציאת הולד לחוץ, מה שאין כן לדעת הרמב"ם שפרש שכבר יצא הילד לחוץ ואם כן ישיבה על המשבר קודמת לשעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה וממילא ישנם ג' שעורים חלוקים לענין חלול שבת וספק נפשות להקל. וכבר עמדו האחרונים על הסתירה בין פרה"מ למשנה תורה בזה. ושעור שהדם שותת ויורד אפשר שהוא הרבה קודם לידה, אבל אין מזה נפקא מינה לא"א לפה"ק ב"ד.
לכן לע"ד אין להורות לטמא אשה מטעם א"א לפה"ק ב"ד אלא סמוך ללידה, וכרגיל אין מקום לטעות באיחור שעור זה כי כשמגיעה לידי לידה מרגישה צורך לדחוף את הולד לחוץ ואדרבה האשה רוצה לילד כבר מקודם מחמת הכאבים והחכמה היא שאומרת לה שלא הגיע זמנה. וגם אילו היה ספק מתי נקראת ישיבה על המשבר ומשעה שחברותיה נושאות אותה, אין להחמיר כיון שישנם כמה ספקות כמו שכתבתי, אבל לקושטא דמילתא אין ספק שישיבה על המשבר ומשעה שחברותיה נושאות אותה הן סמוכות ללידה. ורק כשנתחזקו הצירים אפילו הרבה שעות קודם לידה אזי רגילות שכבר תראה דם בעין וצריכה בדיקה, אבל אם נמצאת טהורה מותרת ובפרט בהרחקות מדרבנן, ועיין להלן סימן לז ו־לט. שהיא אפילו בטיפת דם מה שאין כן לענין שבת אמר רב הונא בריה דרב יהושע משעה שהדם שותת ויורד עכ"ל והיא ראיית דם בשפע.
ואין מחלוקת עם הרמב"ם מהלכות נדה להרמב"ן פרק ז' הלכה ט"ז שכתב אי אפשר שיפתח רחם לולד בלא דם שיזוב ממנה קודם שיהיה הולד בילוד עכ"ל, כי דיוק לשונו הוא שהדם זב קודם שיהיה הולד בילוד כלומר קודם גמר לידה ולכן גם הוא יסבור שהדם זב בשעת לידה. ומה שכתבו כמה ראשונים שכל הנשים היום הן יולדות בזוב שמא ראו טיפת דם בשופי קודם הלידה, אין הכוונה שאנחנו מחזיקים אותן שראו דם קודם הלידה אלא שאם רואות דם כמו במציאות אזי אין מבדילים בין שעת קושי שאז טהורה מזיבה מדין תורה לבין שעת שופי שאז היא טמאה, עיין בראב"ן סימן שכ"ג ושכ"ה ובאור זרוע חלק א' סימן של"ט בשם הרשב"ם ובהלכות נדה שבמרדכי הנדפסות בסוף מסכת שבועות סימן תשל"ח, וזוהי גם כוונת הרוקח בסימן שי"ז ושי"ח, והרשב"ם והאור זרוע גופא בסימן שמ"ג פסקו שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ועיין במרדכי שם שהביא לשון תשובת הגאונים אשה שילדה בקושי ולא בשופי וראתה דם עכ"ל ועיין בשו"ת מהר"ם ב"ב (דפוס פראג) סימן תרל"ג, אלמא רק ברואה דם אמרינן כן. מיהו את זה יש לדחות שכוונת המרדכי ומהר"ם ב"ב היא שאפילו אם קיי"ל א"א לפה"ק ב"ד מכל מקום חומרת ר' זירא אינה אלא כשרואים דם בעין, וכלשון הגמרא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם וכו' עכ"ל אבל לא כשאינן רואות אלא רק מחזיקות שיש דם משום א"א לפה"ק ב"ד [הערות ותיקונים: נ.ב., בחי' הרמב"ן למס' נדה דף ס"ו עמ' א' הביא מבה"ג שהחמירו על עצמן גם בזה, ועוד הלא בתבעוה להנשא יושבות ז' נקיים ושם לא ראתה אלא מחזיקינן מספק, אלא ע"כ החמירו על עצמן בכל ענין], ולפי זה מה שאנחנו מצריכים ז' נקיים משום א"א לפה"ק ב"ד היא חומרה גדולה ואינה מבוארת מדברי ראשונים אלה, וצריך לאמר שאין אנחנו מחלקים בעניני דם בשום פנים מחשש טעות וכמו שכתבו כמה ראשונים והוא הדין בענין זה.
וכן אין מחלוקת עם הרמב"ם ממה שביורה דעה סימן קפ"ח דייק הבית יוסף מן הטור שגם בהכנסת שפופרת אומרים אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, שלא אמר שם אלא שבשעת הכנסת השפופרת אי אפשר בלא דם, ואם כן הוא הדין ולד דומיא דשפופרת בשעה שעובר דבר דרך פי הרחם אומרים כן. ולכן אין מחלוקת האחרונים האם רק בנפתחה הרחם מבפנים או גם מבחוץ אומרים א"א לפה"ק ב"ד ענין לכאן, שעל כל פנים בעינן שיצא דבר או יכנס דבר אבל שלא בשעת מעבר לתוך הרחם בפנים או מתוך הרחם לחוץ אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ומה שכתב בספר חזון איש חלק יורה דעה סימן פ"ג שלשון הרמב"ם אינו מכריע, כוונתו שממה שכתב הרמב"ם בענין לידה אין ראיה שאין אומרים כן גם שלא בענין לידה כי הרמב"ם בא לפרש את הגמרא אבל הוא הדין במכניס דבר לתוך הרחם מבחוץ עיי"ש, אבל בודאי לשון הרמב"ם מכריע שא"א לפה"ק ב"ד שבענין לידה הוא בשעה שיוצא הולד לחוץ.
ויש להביא ראיה לדעת הרמב"ם שא"א לפה"ק ב"ד הוא רק בשעה שיוצא הולד לחוץ, ממה שיולדת דרך דופן אם לא ראתה דם דרך פי הרחם טהורה מנדה כמו שנפסק ביורה דעה סימן קצ"ד סעיף י"ב, ואטו ביוצא דופן אין פתיחת הקבר. ועיין בחוות דעת בבאורים אות א' שם שהביא ראיה זו לענין אשה שישבה על המשבר ופסקו הצירים, והוא הדין היא ראיה לאשה בעלמא, ועיין בפרה"מ למסכת נדה התחלת פרק ה' שכתב יוצא דופן והוא שישוסע חלצי האשה אם תקשה עליה הלידה עכ"ל וכן היא המציאות היום שהאשה מתקשה לילד ויש לה צירים וגם נפתח פי המקור ורק לא בשעור מספיק כדי שיצא הולד, ושלא כמו שדחה באמרי ברוך שם את ראית החוות דעת.
ועוד שעל כרחך אין מלשון פתיחת הקבר שבמסכת שבת גרידא ראיה לפתיחת הקבר לענין דם, כי בגמרא שם שאלו מאימתי פתיחת הקבר אביי אמר משעה שתשב על המשבר רב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה עכ"ל, ושוב שאלו עד מתי פתיחת הקבר אביי אמר שלשה ימים רבא אמר משמיה דרב יהודה שבעה ואמרי לה שלשים נהרדעי אמרי חיה ג' וז' ול' וכו' עכ"ל, הרי שלשון פתיחת הקבר נאמר גם לאחר לידה, ואם בכל מקום שנזכר פתיחת הקבר צריכים לחשוש לא"א לפה"ק ב"ד אם כן לאביי לא תתחיל לספור ז' נקיים עד לאחר ג' ימים אחרי לידה ולרבא עד ז' ימים ואמרי לה עד ל' ימים אחרי לידה. והגם שיש לחלק מסברה בין קודם לידה לבין אחרי לידה, מכל מקום אין ראיה מלשון הגמרא.
מיהו הר"ש והרא"ש באהלות פרשו שלא כהרמב"ם אלא שפתיחת הקבר לנפלים היא מבלי שיצא הולד לחוץ. ועיי"ש בר"ש שהקשה משעור פתיחת הקבר של רבי יהודה באהלות לשעורים שבמסכת שבת ומוכח שאינו סובר חילוק בין שני המקומות, ואם כן גם פתיחת הקבר לענין דם תהיה באותו האופן שהוא קודם לידה וטרם שיצא הולד לחוץ. וכן דעת רש"י, שבמסכת בכורות דף כ"ב עמוד א' פרש בדברי המשנה באהלות שישיבה על המשבר היא פתיחת הקבר ועיי"ש ברבנו גרשום, וישיבה על המשבר אינה מוזכרת במשנה שם אלא במסכת שבת ואם כן לפרש"י שעורי שניהם הם ענין אחד, ובמסכת נדה דף ל"ח עמוד א' בדב"ה קמ"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם פרש"י בהדיא דאי הויא חזיא קודם לידה בפתיחת הקבר וכו' קמ"ל. וכן כתב הריטב"א בנדה שם, אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם פירוש וכו' בראית תחילת פ' קודם שילדה עכ"ל. ונראה שהאות פ' היא ראש תיבת פתיחה, ובא הריטב"א לתרץ מה שהקשינו שלשון פתיחת הקבר במסכת שבת הוא גם אחרי לידה, ועל זה תירץ שפתיחת הקבר לענין דם היא קודם לידה בהתחלת פתיחת הקבר ולא אחר כך.
היוצא לנו שיש מחלוקת ראשונים מתי היא פתיחת הקבר לענין דם, בין הרמב"ם וכן נראית דעת הגאונים והאשכול לבין הר"ש והרא"ש ורש"י והריטב"א. והאחרונים תפסו כדבר פשוט שיש לחוש לנדה משעה שתשב על המשבר ולא הזכירו סברת הרמב"ם בזה עיין בסימן קצ"ד סעיף א' בכרתי ובסדרי טהרה ובבית מאיר, ולדינא צ"ע כי יש בדבר ספק ספקא שמא אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ואם תמצי לומר א"א לפה"ק ב"ד שמא הוא רק בשעה שיוצא דבר מהרחם, ועוד לפי הדעה שא"א לפה"ק ב"ד אינו אלא מטעם רוב ועיין בשו"ת ברית אברהם חלק יורה דעה סימן מ"ג אות ה' ושו"ת דעת כהן סימן ע"ד. ואולי יש לאמר בדומה לכמה ענינים בהלכות נדה שמחמירים בהם בספק ספקא כיון שמסורים לכל כמו שכתבו האחרונים, והוא הדין בזה.
והנה ישיבה על המשבר היא סמוכה ממש ללידה, עיין במלכים ב' פרק י"ט כי באו בנים עד משבר וכח אין ללדת ופרש"י משבר שם מושב אשה כשכורעת לילד עכ"ל, ובהושע פרק י"ג פרש"י משבר שהיולדת יושבת עליו לילד עכ"ל, ובמסכת ערכין סוף פרק א' פרש הרמב"ם משבר שם המקום שמכינים לאשה שתלד עליו עכ"ל, ובמסכת כלים פרק כ"ג משנה ד' פרש הרא"ש כסא של כלה אינו עשוי אלא לכבוד ומשכיבין עליו הכלה לרגע וכן של משבר אינו עשוי אלא לשעת לידה עכ"ל, ועיי"ש בר"ש ובערוך ערך משבר שציינו לספר שמות פרק א' וראיתן על האבנים עכ"ל שהוא המקום שהולד נולד עליו ועיי"ש בפרש"י, מבואר שכל ענינו של משבר הוא המקום שהאשה כורעת שם לילד ובשעת לידה. והוצרכתי להאריך בזה מפני שבשו"ת אגרות משה חלק יורה דעה חלק שני סימן ע"ה כתב שישיבה על המשבר היא משעה שמשכיבין אותה במטה מצד חבלי לידה עכ"ל ואפשר לטעות בדבריו שכל שמשכיבין את האשה בבית חולים מחמת הצירים נקראת כן ואפילו בחדר הצירים הרבה שעות קודם הלידה, ואינה כן אלא רק כשמכניסים אותה לחדר הלידה סמוך ללידה נקראת ישיבה על המשבר, וכן כוונת הסדרי טהרה ואפשר שגם כוונת שו"ת אגרות משה היא כן עיי"ש. ומה שכתבו שיש לחוש שאם היתה שם חכמה היתה מושיבה אותה על המשבר, לע"ד בהתחלת הצירים כשהם מרוחקים כמה דקות אחד מן השני בודאי אין לחוש לזה, ואחר כך כשהגיעה האשה לבית החולים אם השכיבו אותה בחדר הצירים ולא בחדר הלידה הרי קבעה האחות שאינה צריכה עדיין לשבת על המשבר.
וכן משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה היא סמוכה ללידה, ולדעת הרמב"ם כבר יצא הולד לחוץ לפרוזדור. ועיין ברש"י ורבנו גרשום במסכת בכורות דף כ"ב שם, שממה שהכניסו בפרוש המשנה שעור של ישיבה על המשבר משמע דהיינו הך משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה. וכן יש לפרש ברי"ף שלכן להלכה לא הזכיר משעה שחברותיה נושאות אותה כלל עיי"ש, ולפי זה יש לתרץ מה שתמהו שאר ראשונים עליו ועל רבנו חננאל שפסקו להחמיר כאביי בספק נפשות, שהטעם הוא שמכיון שגם לשון אחרון בדברי רב הונא בריה דרב יהושע הוא כדעת אביי לכן הלכה כמותו. ולפי זה צריך לאמר שהרי"ף סובר שפתיחת הקבר לנפלים אינה כוללת יציאת הולד לחוץ, מה שאין כן לדעת הרמב"ם שפרש שכבר יצא הילד לחוץ ואם כן ישיבה על המשבר קודמת לשעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה וממילא ישנם ג' שעורים חלוקים לענין חלול שבת וספק נפשות להקל. וכבר עמדו האחרונים על הסתירה בין פרה"מ למשנה תורה בזה. ושעור שהדם שותת ויורד אפשר שהוא הרבה קודם לידה, אבל אין מזה נפקא מינה לא"א לפה"ק ב"ד.
לכן לע"ד אין להורות לטמא אשה מטעם א"א לפה"ק ב"ד אלא סמוך ללידה, וכרגיל אין מקום לטעות באיחור שעור זה כי כשמגיעה לידי לידה מרגישה צורך לדחוף את הולד לחוץ ואדרבה האשה רוצה לילד כבר מקודם מחמת הכאבים והחכמה היא שאומרת לה שלא הגיע זמנה. וגם אילו היה ספק מתי נקראת ישיבה על המשבר ומשעה שחברותיה נושאות אותה, אין להחמיר כיון שישנם כמה ספקות כמו שכתבתי, אבל לקושטא דמילתא אין ספק שישיבה על המשבר ומשעה שחברותיה נושאות אותה הן סמוכות ללידה. ורק כשנתחזקו הצירים אפילו הרבה שעות קודם לידה אזי רגילות שכבר תראה דם בעין וצריכה בדיקה, אבל אם נמצאת טהורה מותרת ובפרט בהרחקות מדרבנן, ועיין להלן סימן לז ו־לט. שהיא אפילו בטיפת דם מה שאין כן לענין שבת אמר רב הונא בריה דרב יהושע משעה שהדם שותת ויורד עכ"ל והיא ראיית דם בשפע.
12
י״גוהמקום הב' ברמב"ם הוא אצל חובר חבר, שכתב בהלכות עבודה זרה פרק י"א הלכה י"א מי שנשכו נחש או עקרב מותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפילו בשבת כדי לישב דעתו ולחזק לבו אף על פי שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו עכ"ל, ופרש בכסף משנה שם שהתירו לו לענין שבת אף על פי ששיחה בטלה אסורה בשבת. והאחרונים הבינו שהרמב"ם מדבר באיסור תורה של חובר חבר ולכן נתקשו הרבה בדברי הרמב"ם האלה ועיין במנחת חינוך במצוה תקי"ב, שאם התירו לאו מן התורה בשביל פקוח נפש כל שכן שמותר איסור שיחה בטלה בשבת מדברי קבלה והיא משנה שאינה צריכה. ומה שיש לכתוב בזה לפי ע"ד אכתוב בסוף אי"ה [סימן מד] כיון שאין כאן מקומו.
13
י״דוהמקום הג' ברמב"ם הוא אצל שכיב מרע, שכתב בהלכות זכיה ומתנה פרק ח' הלכה ב' שכיב מרע שצוה ואמר ליתן לפלוני כך וכך בין בחול בין בשבת בין כתב בין לא כתב זכו הכל כשימות בכל מה שנתן להם ואינו צריך קנין וכו' כדי שלא תטרף דעתו עליו כשידע שאין דבריו קיימים. לפיכך אם אמר קנו ממני אפילו בשבת קונין ממנו שזה הקנין אינו צריך עכ"ל, ולשון מניעת טירוף הדעת שכתב כאן שוה ליישוב הדעת לפי מה שכתב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק י"א בהלכות חובר חבר שהעתקנו למעלה וכן השוה אותן בשו"ת הרדב"ז חלק ד' סימן ס"ו הנאמר למעלה עיי"ש. ופרוש שיטת הרמב"ם במה שכתב שקונין ממנו שזה הקנין אינו צריך עכ"ל הוא שאם היה צורך בקנין לא היו מתירים אותו בשבת אפילו כדי שלא תטרף עליו דעתו, כיון שאז דומה הקנין למקח וממכר כמו שפרש בלחם משנה שם בהלכה ד' וכשיטת המאור במסכת בבא בתרא דף קנ"ו עמוד ב'. ולפי זה צריכים להבין למה בהלכות עבודה זרה במי שנשכו נחש התיר הרמב"ם לפחות איסור דברי קבלה של שיחה בטלה, ואילו בשכיב מרע שהוא גם כן חולה מסוכן לא התיר אפילו שבות מדבריהם. ועיין בפני יהושע במסכת גיטין דף ע"ז עמוד ב' בדבור המתחיל תוספות שכתב בענין אחר שאיסור שבות חמור יותר הואיל והוא סיג וגדר למלאכה דאורייתא, אבל טעם זה אינו משמע בדברי הרמב"ם במי שנשכו נחש שתלה ההיתר בהואיל והוא מסוכן.
14
ט״וולע"ד ישנם שני מיני טירוף הדעת, הא' כשהחולה מפחד בעד גופו שמא ימות והוא שכתב הרמב"ם במי שנשכו נחש כדי לישב דעתו ולחזק לבו עכ"ל שהוא לשון מניעת פחד וכמו שכתוב ביהושע פרק י"א לחזק את לבם לקראת מלחמה וגו' עכ"ל, והב' כשהחולה מצטער ודואג שלא יקיימו את דבריו בדברים שאינם קשורים לגופו והוא שכתב בשכיב מרע שלא תטרף עליו דעתו כשיודע שאין דבריו קיימים עכ"ל, ובאופן השני אין סכנת נפשות כלל ולכן לא התיר הרמב"ם אפילו קנין מדרבנן במקום שצריך קנין. והרווחנו בזה גם לדעות שאר הראשונים החולקים על הרמב"ם וסוברים כפרוש הרשב"ם במסכת בבא בתרא שם שגם במקום שצריך קנין מותר לקנות משכיב מרע כדי שלא תטרף עליו דעתו, שגם הם לא התירו אלא שבות דרבנן ולא איסור תורה הואיל ובאמת אינו פקוח נפש. ועיין באורח חיים סימן ש"ו סעיף ט' שחולה דתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו אחר קרוביו מותר לשלוח אחריהם על ידי גוי בשבת ובסימן של"ט סעיף ד' ששכיב מרע מותר לגרש בשבת שלא תטרף עליו דעתו, ולא התירו בכל אלה אלא איסור דרבנן אבל לא שישראל ילך בעצמו או שהקרובים יבואו בשבת וכן לא לכתוב את הגט בשבת עיין שם באחרונים, שכיון שטירוף הדעת של החולה והשכיב מרע הוא באופן הב' שכתבנו שאינו מפחד לגופו אלא לקיום דבריו לכן אינו פקוח נפש מן הסתם לחלל שבת, ושלא כמו שמשמע בלבוש סימן ש"ו סעיף ג' ועיי"ש באליהו זוטא סעיף קטן ד'.
15
ט״זהיוצא מהמקומות האלה שהרמב"ם כתב היתר חלול שבת מן התורה לישב הדעת רק ביולדת ולא כתב כן בחולה, ואפילו במי שנשכו נחש כתב לענין שיחה בטלה בלבד ומוכח שיישוב דעתו אינו פקוח נפש אף על פי שהנשוך מסוכן ומפחד לגופו. וכן מוכח בלחם משנה שם בהלכות עבודה זרה פרק י"א הלכה י"ב שכתב שאף על פי שהתירו ללחוש על מקום הנשיכה מכל מקום לא התירו ללחוש על המכה אם גם בא לאמר עליו פסוק מן התורה עיי"ש, והלא אם יישוב הדעת של נשוך על ידי לחישה הוא פקוח נפש מה בכך שגם בא לאמר עליו פסוק מן התורה עדיין ליהוי הלחישה מותרת והפסוק אסור, ועוד שגם הפסוק צריך להיות מותר כמו שכתבו התוספות במסכת שבועות דף ט"ו עמוד ב' ונפסק בשלחן ערוך יורה דעה סימן קע"ט סעיף ה'. אלא לדעת הרמב"ם בודאי אין בלחישה פקוח נפש אף על פי שבאה לישב דעתו של הנשוך, ואם כן צריכים להבין במה שונה יולדת משאר חולה שיש בו סכנה שיישוב דעתה הוא פקוח נפש ממש, וכן קשה לדברי המגיד משנה בממה נפשך, שאם לא התירו לחלל שבת ביולדת כי אם על ידי שנוי מפני שהיא כדרך טבעית למה התירו דוקא אצלה לחלל שבת לישב דעתה.
16
י״זולע"ד ברוך שנתן מחכמתו ליראיו כי הכירו חכמים במה שונה יולדת מחולה שיש בו סכנה, שהחולה אינו צריך אלא לנוח ולאכול מה שנותנים לו וכיוצא בזה ורפואתו בידי שמים ובידי אדם, מה שאין כן היולדת צריכה בעצמה להפליט את הולד והיא עבודה קשה שאינו דומה לה מאמץ אחר בחיי גבר או אשה כידוע, ואם תלחוץ בזמן שיש לה לרפות או לא תלחוץ בזמן שיש לה ללחוץ היא מתשת כוחה ומסתכנת, וצריכה ישוב הדעת כדי לשמוע לפקודת המילדת והחכמה בשעת לידה, ואם לא יהיה לה יישוב הדעת בשעת הצירים שוב לא יהיה לה בשעה שכורעת לילד, וכן אשה מתשת כוחה אם אין לה מנוחת הנפש לנוח בשעת הצירים והיא חובטת בכאביה [הערות ותיקונים: נ.ב., ועוד שהפחד מגביר הכאב כמו שכתב במורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ט לגבי מילה]. וזוהי שיטת הרמב"ם שמחללים עליה את השבת כשצועקת בחבליה הרבה זמן קודם הלידה, על שם סופה שתוכל להפליט הולד.
17
י״חודברי חכמים אינם צריכים חיזוק וגם הרמב"ם היה רופא מומחה, אבל אכתוב מה שראיתי אחרי שאמרתי כל זה, שבמחקר חלקו קבוצת יולדות לשתי חבורות ובראשונה עקבו אחריהן בשעת הצירים על ידי מכשירים שמדדו כל רגע את דופק האם והעובר וכיוצא בזה ואילו בחבורה השניה עקבו אחרי הנשים על ידי אחיות שעמדו כל אחת אצל יולדת משעת הצירים עד שעת הלידה, ואצל החבורה השניה היתה הפחתה משמעותית של מקרי דימום ונתוחי דופן ביולדות לעומת החבורה הראשונה, והסבירו את הדבר במה שהיה לנשים יותר יישוב הדעת על ידי שעמדו האחיות אצלן. כל כעין זה היה ידוע ליודע בלידות ולכן קבעו חכמינו ז"ל שיישוב דעתה של יולדת הוא פקוח נפש ממש ודוחה שבת מן התורה מה שאין כן מן הסתם בכל שאר חולה, כפשטות הגמרא וסתימת רוב הראשונים והרמב"ם. ואף על פי שהיום יכולים להוציא את הולד במלקחים או דרך דופן האשה, לא נשתנה הדין בכך כי בכל אחת מהדרכים האלה יש סכנה נוספת לאם או לתינוק ורופאים ושומרות נפשן נזהרים מהן.
18
י״טואולם האשה עצמה בשעת הצירים לא הגיעה עדיין לכלל סכנת הגוף, ואפשר שכוון לזה המגיד משנה במה שכתב שכאב היולדת וציריה הרי הם כדבר טבעי עכ"ל שמדבר בשעת הצירים שאז באמת אין אחת מאלף מתה כמו שסיים אחר כך, אלא שלשונו אינו מדויק שכתב בשעת הלידה ופתח בלשון חיה עיי"ש. ולכן מחללין עליה את השבת על ידי שנוי במקום שאפשר כיון שאינה דומה לחולה שכבר הגיע לכלל סכנה, ועוד שבשאר חולה מחללים לצורך גופו ואילו ביולדת מחללים לישב דעתה. מה תאמר שמא השנוי יביא דחוי הרי אין שעתה בהולה, ומה תאמר לא יהיה לה יישוב הדעת הרי כיון שיודעת שמביאים לה מה שצריכה יש לה יישוב הדעת, ומה תאמר שמא יטעו בינה לבין חולה אחר שיש בו סכנה ויעשו גם אצלו על ידי שנוי הרי אינו דומה כיון שלא הגיעה לכלל סכנה שהיא רק עם פתיחת הקבר הבאה אחר כך. ועוד לפי שיטת הרמב"ם בהלכות שבת פרק ב' הלכה ג' שבשאר חולה אין מחללין שבת על ידי נשים שלא תהיה שבת קלה בעיניהן, אם כן ביולדת כיון שלכתחילה מחללים שבת עבורה על ידי נשים כיון שכל עיסוקי יולדות היו בידי נשים בימי התלמוד, ראוי להן לעשות בשנוי במקום שלא ילמדו מזה לשאר חולים.
19
כ׳ומה שהברייתא הזכירה שנוי רק אצל הבאת השמן ולא אצל הדלקת הנר וכן דעת הרמב"ם והסמ"ג והכלבו, וגם דעת הסמ"ק והאשכול היא כן כמו שכתבתי למעלה אף על פי שהסמ"ק והאשכול לא כתבו החילוק האחר של הרמב"ם בין צועקת בחבליה לכורעת לילד, פשוט לע"ד שיש הבדל גדול בין הבאה להדלקה כי הבאה אינה בפני היולדת ולכן מאי נפקא מינה אם תביא החברה בשנוי, אבל הדלקה שהיא בפניה אדרבה אם תדלקנה חברותיה בשנוי כל שכן שלא יהיה ליולדת יישוב הדעת שתראה שמהדרות לא לחלל שבת בשבילה ושעל כן עושות על ידי שנוי, והיא תפחד יותר שמא לא תעשינה לה מה שתצטרך, וכן כל המלאכות הנעשות בפני היולדת צריכות להעשות בלי שנוי מה שאין כן הבאה שהיא ברשות הרבים ואינה בפניה, וכמו שדייק הרמב"ם לכתוב שעת הבאה דוקא. ואף על פי שהיא סומאת ואינה רואה באיזה אופן מדליקין, מכל מקום שמא תרגיש שהחברות עושות בשנוי כמו שכתב המגן אברהם בסימן ש"ל שם ושוב לא יהיה לה יישוב הדעת. ואמנם לע"ד אם נדע שהיא לא תרגיש בשנוי באמת נדליק לסומאת בשנוי, שהרי החילוק בין הדלקה להבאה נאמר בברייתא והברייתא עוסקת ברואה ולא בסומאת ואילו דין סומאת נלמד מיתור הלשון במשנה ושם לא מוזכר חילוק זה.
20
כ״אושיטת הרמב"ם וכו' שמחללים עליה את השבת בשעת הצירים לישב דעתה על שם סופה שתוכל להפליט את הולד יש לה פנים במשנה, דתנן וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת עכ"ל, וקורין לה חכמה הוא הרבה זמן קודם הלידה כמו שכתבו האחרונים שאם יחכו עד פתיחת הקבר לא תגיע החכמה בזמן, ואם כן מחללין עליה את השבת שאמרו בסמוך הוא גם כן בשעת הצירים על שם סופה לדעת הרמב"ם וממנו למדו בגמרא ליישוב דעתה. ונראה לי פרוש הגמרא, כי הנה הקשו על המשנה מכדי תנא ליה מילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום אם כן מחללין עליה את השבת לאתויי מאי עכ"ל, ולכאורה לא היו צריכים להקשות אלא ממילדין את האשה בשבת בלבד ולא מקורין לה חכמה שהרי פרוש מילדין את האשה בשבת הוא אפילו באיסור דאורייתא כמו שכתבו האשכול והרשב"א דבמידי דרבנן פשיטא עיי"ש שלא כמו שכתב בתוספות יום טוב. אלא הכי פרושו, מכדי תנא ליה מילדין את האשה בשבת שהוא חלול שבת בשביל היולדת בשעת הלידה וכן תנא וקורין לה חכמה ממקום למקום שהוא חלול שבת בשעת הצירים על שם סופה שתגיע החכמה בזמן, אם כן ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי, ותרצו לאתויי הא דתנו רבנן אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר ואם היתה צריכה לשמן וכו' עכ"ל פרוש שגם אלה הם בשעת הצירים ומותרים על שם סופה שלא תטרף דעתה עליה. והקשו גם על זה פשיטא שכיון שיישוב דעת ביולדת הוא פקוח נפש כמו שהיה ידוע להם אם כן פשוט שמתירים אותו על שם סופה כמו שקורין לחכמה על שם סופה, ולכן כיון שכשהיא אינה יכולה לראות היא מפחדת יותר לסבול הצירים בחושך מדליקין לה את הנר ומה חדוש יש בדבר, ותרצו לא צריכא בסומא מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור וכו' עכ"ל כלומר מהו דתימא איזה יישוב הדעת יש לה בזה שהרי תמיד היא בחושך, קא משמע לן יתובי מיתבא דעתה סברה אי איכא מידי חזיא חבירתאי ועבדה לי עכ"ל, שגם על ידי ראיית אחרים יש לה יישוב הדעת אף על פי שאינה רואה בעצמה. ולפי זה מבואר למה תרצה הגמרא בסומא ולא תרצה אפילו ברואה וכגון שאינה צריכה לנר אלא ליישוב דעתה, ולהשמיע לנו עצם היתר חלול שבת בשביל יישוב דעת, אלא בודאי היתר זה כבר היה ידוע לגמרא בתרוץ הראשון בברייתא והקשו עליו פשיטא ותרצו אפילו בסומא.
21
כ״בוהרמב"ם לשיטתו שכתב בהלכות שבת פרק כ"ז הלכה א' שאיסור תחומים מעל לי"ב מיל הוא מן התורה וכן דעת הסמ"ג והכלבו והארחות חיים, ולכן קורין לה חכמה ממקום למקום שבמשנה יש בו חלול שבת מדאורייתא ולכן יכלו לפרש שהברייתא אם היתה צריכה לנר וכו' עכ"ל מדברת גם כן בשעה שצועקת בציריה ושגם לישב דעתה מחללין את השבת על שם סופה כמו שקורין לחכמה. אבל לדעת הרא"ש וסיעתו שאין תחומים מן התורה או אפשר לפרש כן, שאם הברייתא מדברת בשעת הצירים לפני פתיחת הקבר אם כן מה מקשה עליה הגמרא פשיטא, הלא צריכה להשמיע לנו עיקר היתר חלול שבת מן התורה בשעת הצירים שזה לא שמענו מקריאת החכמה שאינה אלא מדרבנן, ולכן הם מפרשים שגם הברייתא מדברת משעת פתיחת הקבר והלאה ולא הזכירו חילוק כשצועקת בחבליה שכתב הרמב"ם. ואפשר שהם גורסים בקושית הגמרא מכדי תנא ליה מילדין את האשה בשבת אם כן מחללין וכו' לאתויי מאי עכ"ל ואינם גורסים בה וקורין לה חכמה, וכן נראית הגרסה בהלכות גדולות ובאשכול.
22
כ״גולהלכה פשוט להקל כשיטת הרמב"ם והסמ"ג והכלבו והארחות חיים בפקוח נפש לחלל שבת בשביל ישוב דעת היולדת עוד הרבה זמן קודם פתיחת הקבר, וכן נראה שאין להדר לעשות בשנוי בכל מלאכה שעושים בפני היולדת ליישוב דעתה. ואפילו לפי מה שכתב הרמ"א בסימן שכ"ח סעיף י"ב לעשות תמיד בשנוי עדיין הדין הוא כן, ששם שונה שמדבר בפעולות שעושים לצורך גופו ולכן אם אין דחוי בדבר לא איכפת לו לחולה בשנוי, מה שאין כן ביולדת לפי הטעם שכתבנו בחילוק הברייתא והרמב"ם בין הדלקה להבאה שאם נעשה בשנוי בפניה היא תפחד שלא עושים לה כל צורכה, ולכן לענין זה היא דומה לחולה בהול ומחללים עליה את השבת בזריזות בלי שינוי. ולע"ד יתרון היולדת לגבי יישוב דעתה יותר משאר חולה הוא רק עד שתפליט הולד כפי מה שכתבנו הטעם, אבל אחרי הלידה ועד שלושת ימים היא ככל חולה שיש בו סכנה שצריכים אומדנא לחלל שבת בשביל יישוב דעתו כדברי הרמב"ן בתורת האדם שכתבנו למעלה, כיון ששוב אינה צריכה אלא לנוח ולאכול מה שנותנים לה וכיוצא בזה. ושלא כמו שנראה בספר העמק שאלה לשאילתא ל"ח סעיף קטן ד' עיי"ש, ובודאי אין לתלות היתר יישוב הדעת בקלות דעתן של נשים שאם כן תהיה כל אשה חולה שונה מאיש חולה וזה לא שמענו.
23
כ״דנמצאנו למדים עד כמה גדול ענין יישוב הדעת אצל יולדת, ופשיטא שאם מפחדת להיות בלי בעלה שהוא חייב להיות אתה וישמור את עצמו מלהסתכל, ואם נמצא שאינו יכול להשמר עדיין אין זה עומד בפני פקוח נפש. ולא שייך כאן יהרג ואל יעבור ולא איסור להתרפאות באביזרייהו דגלוי עריות כיון שאין כאן פסיק רישא וגם היא אינה מתרפאת מהסתכלותו, וגם הסתכלות כזאת שאינה לתאוה אינה מן התורה לעיקר הדעות וגם לדעת הרמב"ן בתורת האדם שבאבזרייהו דגלוי עריות גם כשאינם מן התורה יהרג ואל יעבור לא דיבר אלא בתאוה עיי"ש, וגם היולדת אינה מסורה לביאה ועוד טעמים כאלה. והנה ביורה דעה סימן קנ"ז סעיף א' פסק הרמ"א כדעת הר"ן שגם באיסור לאו של גלוי עריות וכו' יהרג ואל יעבור, אבל בסימן קנ"ה סעיף ב' בענין שמותר להתרפאות מעבודת כוכבים כשאין הרופא מצוה במפורש להתרפאות מהם ורק אין נמצאים חוץ מהם ויש אומרים שגם זה אסור והוא דעת הר"ן, כתב שם הש"ך בסעיף קטן י"א שהסכמת הפוסקים כסברה ראשונה וכו' עכ"ל ואם כן ליתא גם לפסק הרמ"א בסימן קנ"ז כי זה תלוי בזה כמו שכתב הר"ן בעצמו על הרי"ף במסכת עבודה זרה דף כ"ח בדבור המתחיל חוץ מעצי אשרה עיי"ש. ולפי זה רופף דין יהרג ואל יעבור בכמה ענינים שדנים בהם היום, ויש להאריך בזה וגם היה לש"ך להעיר בסימן קנ"ז והרמ"א בסימן קנ"ה ואכ"מ.
24
כ״הואין לדחות את כל ההיתר שכתבנו ולאמר שלא התירה הגמרא לישב דעתה של יולדת אלא בדבר המסתבר כמו הדלקת הנר ושלכן האריכה הגמרא לתת טעם לדבריה סברה אי איכא מידי חזיא חברתאי ועבדה לי עכ"ל שהיא סברה מובנת, אבל כאן באשה שרוצה שבעלה יהיה אתה אין לזה טעם כי מה יוסיף הבעל יותר מהאחיות והרופא והוא תונבא בעלמא שהיא מפחדת ולא נתיר לה, וכעין מה שכתב בשו"ת אגרות משה אורח חיים סימן קל"ב עיי"ש. זה אינו, שגם הוא הסיק שמי יכנס לחילוקים כאלה בספק סכנת נפשות, ועוד לע"ד כוונת הגמרא היא לבאר את דעת הסומאת כדי שנחוש לה אבל לא שיש צורך להצדיק את דעתה, וכן נראה ברבנו ירוחם נתיב הראשון הלק א' שכתב ומביאה לה נר ואפילו סומא שבודאי מתישבת דעתה שתאמר אם יצטרך שום דבר יראו האחרות ויביאו לי עכ"ל הרי שהיא אינה אומרת כן אלא אנחנו משערים בדעתה שיהיה לה יישוב דעת בדבר, ולעולם נעשה לה כל דבר אשר יישב דעתה. ומסתבר שבבין השמשות או אפילו באמצע היום כשיש אור ורק היא אינה יודעת זאת כיון שאינה רואה אזי גם כן מדליקים לה את הנר אם היא תובעת, שסוף סוף היא מפחדת שאין עושים לה מה שצריכה. וקצת משמע כן באשכול שכתב מהו דתימא וכו' דחברותיה אינן צריכות לאור קא משמע לן דיתובא מיתבא דעתה עכ"ל ומנין פשוט לו שהחברות אינן צריכות לאור, אלא סתמו גם בבין השמשות או אפילו ביום. ומתורצת בזה קושית המגן אברהם בסימן ש"ל שם למה לנו הטעם להדליק הנר בשביל יישוב הדעת הלא החברות צריכות לנר כדי לראות מה שהיא צריכה, שלמעלה תרצנו אותה לשיטת הרמב"ם וכאן גם לפי שיטת הרא"ש שהברייתא מדברת אחרי פתיחת הקבר. אבל האחרונים תרצו את קושית המגן אברהם לפי מה שכתב הלבוש שמדובר כשהחברות יודעות לעשות הכל בחושך עיי"ש במחצית השקל, ואינו נראה לע"ד כי מכיון שהיא אחרי פתיחת הקבר בודאי אין מילדין אותה בחושך וגם סתם חברות אינן בקיאות שהרי קורין לחכמה.
25
כ״ועוד נראה שעדיף הבעל לענין יישוב הדעת מהאחיות והרופא מאחר שהאשה בוטחת במי שהיא מכירה וכמשמעות הגמרא שהיא מסובבת עם חברותיה. ובעיקר הענין לא שייך לאמר תונבא בעלמא הוא שנקטה, כיון שהאחיות אינן עומדות כל רגע אצל היולדת וכבר היו מקרים שהיתה תקלה ולא הרגישו בה מיד ובפרט בחדר הצירים ששם אחות אחת או שתים והרבה יולדות, ולכן דעתה של אשה מתישבת אם עומד אצלה מישהו תמיד וגם זה לע"ד נלמד מן הגמרא סברה אי איכא מידי חזיא חברתאי ועבדה לי עכ"ל שאם אין החברה נמצאת שם כל שכן שמפחדת היולדת שלא תראה. ולכן יש טעם לאשה לרצות שבעלה יהיה אתה, וכעין מה שהשיג על שו"ת אגרות משה בספר יסודי ישורון חלק ד' דף ר"ג.
26
כ״זומכאן יש לדון בלידה טבעית הנקראת שיטת לאמאז, ותוכן השיטה היא שבחודש השביעי של ההריון מתחילה האשה בתרגילים משלושה סוגים, הראשון בפיוג והתרת השרירים כדי שבשעת הצירים היא תשמור על כוחה, והשני בתרגילי נשימה שונים שעל ידי שתתרגל בנשימות מהירות תכופות בשעת כל ציר היא תוכל להסיח את דעתה ממנו באופן חלקי וגם כיון שהיא ממלאת אחרי הוראות מה לעשות וכיצד לנשום שוב אינה מרגישה את עצמה מופקרת מול החבלים ויש לה יישוב הדעת, והשלישי בדחיפה להפליט את הולד כשתגיע הלידה. ואחר שהיא מתמחית בתרגילים אלה בשיתוף עם בן זוג המצוה עליה להפיג את השרירים ומונה בשבילה את הנשימות והדחיפות, אזי היא מתרגלת לצוויו וממלאת אחריהם גם כשמתגברים ציריה מאד שאז אינה מסוגלת בדרך כלל להשתלט על עצמה לולא ההרגל הקודם.
27
כ״חופשוט שעצם השיטה אין בה איסור מן התורה או מדבריהם למי שמעונינת בה וגם כל מה שמוסיף למניעת כאבים וליישוב הדעת ביולדת נראה אותו בעין יפה, בפרט בארץ שאין מרדימים היולדות מפני שהרופאים אומרים שהרדמה אינה רצויה לטובת האם והולד. והיה ראוי לאשה להתאמן עם חברה, מיהו הרבה פעמים אין לאשה עם מי להתאמן זולת עם בעלה ואם כן הוא יצטרך גם להיות אתה בחדר הצירים וחדר הלידה. ואף על פי כן לע"ד אין לאסור לנשים מלהתאמן עם בעליהן בתנאי שאין להן חברות מזומנות לכך, שכיון שאיסור הסתכלות הבעל במקומות המכוסים בשעת הלידה אינו פסיק רישא אם כן מהיכי תיתי לאסור השיטה לכתחילה מאחר שהאשה רוצה בה לישב דעתה, וכיון שמותרת להתאמן עם בעלה לכן אם על ידי כך היא מפחדת אחר כך להיות בחדר הלידה בלי בעלה שמא לא תוכל לעשות התרגילים בעצמה לית לן בה ומחוייב להיות אתה בשביל פקוח נפש. אבל לכתחילה ראוי שתתאמן עם חברה, ויש מקומות הקובעים אשה מיוחדת המתאמנת עם כל הנשים ומלווה אותן בחדר הצירים ובחדר הלידה.
28
כ״טוהנה יש בתי חולים הנותנים לבעל להכנס לחדר הלידח, ויש שנותנים לו להכנס לחדר הצירים ולא לחדר הלידה ויש מקומות שגם לחדר הצירים לא נותנים לו, ויש שאינם נותנים אפילו לחברה להכנס בין לחדר הצירים ובין לחדר הלידה. לע"ד כיון שקבעו חכמים שיישוב הדעת ביולדת הוא פקוח נפש, לכן אותם בתי חולים המונעים באופן שיטתי מבעל או חברה להיות עם היולדת בחדר הצירים או בחדר הלידה כשהיא מפחדת להיות בלי הבעל או החברה, אין רוח חכמים נוחה מבתי חולים אלה וקרובים להיות שופכי דמים רח"ל ומצוה למחות בידם וכבודו ושאר רבנים יכולים למחות. ועיין במסכת קדושין דף פ"ב במשנה הטוב שברופאים לגיהנם עכ"ל ופרושו לע"ד שמרוב התמחותו סומך על בקיאותו ואינו שם לב לרוחו של החולה, ועיין במסכת בבא בתרא דף י' עמוד ב' לגבי מתיהר ובתפארת ישראל על משניות בקדושין שם סוף אות ע"ז. ורק במקום שיש עוד נשים בחדר הלידה אין להכניס את הבעל, כי מתוך שהוא שם שוב לא יהיה יישוב הדעת לשאר הנשים ומאי חזית דדמא של אשתו סומקא טפי.
29
ל׳אבל לע"ד מה שנתיר לבעל להיות בחדר הלידה הוא רק כשאשתו מבקשת לישב דעתה אבל בסתם לא, וכמשמעות הברייתא אם היתה צריכה לנר וכו' ואם היתה צריכה לשמן וכו' עכ"ל שהאשה מבקשת כן. ואף על פי שכתב הב"ח בסימן ש"ל ונראה דהא דקתני אם היתה צריכה לנר היינו שהיא אינה אומרת כלום אלא שהגיעה הלילה ואז צריכה לנר ליתובא דעתה מדליקין לה את הנר ואף על גב דביום הכפורים אם החולה אינו אומר צריך אני אין מאכילים אותו ליתובי דעתיה מן הסתם אלא על פי מומחה כתבו התוספות שיותר יכולה להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב עכ"ל, קשה לדבריו למה אמרה הברייתא לשון אם היתה צריכה וכו' עכ"ל ולא אמרה אם הגיעה הלילה או אם היה חושך או לאמר בסתם מדליקין לה את הנר ונדע שבלילה מדובר, אלא בודאי משמע שדוקא אם היתה צריכה מדליקים לה ואיך נדע שהיא צריכה אם לא שאומרת כן. ומה שכתב בערוך השלחן אות ב' שאנחנו רואים שהיא מתפחדת ודואגת יותר מכל הנשים ואז בהכרח להדליק לה את הנר עכ"ל, איני יודע מה נקראת דואגת ומתפחדת ואיזה סימן ניתן לה, וגם אם נדמה לנו שהיא כן נשאל את היולדת ושוב אנחנו עושים על פיה, אטו באלמת עסקינן.
30
ל״אומה שהביא הב"ח ראיה מן התוספות במסכת שבת שם שכתבו אף על פי שבפרק בתרא דיומא (דף פג) אמר חולה אין מאכילין אותו אלא על פי מומחה והכא שריא ומטעם ישוב הדעת היינו שיותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד וכו' ממה שיסתכן החולה מרעב עכ"ל, ולכאורה משמע שאין היולדת אומרת כלום בדומה ליום הכפורים שאם אין החולה מבקש אין מאכילין אותו אלא על פי מומחה וכאן מדליקים את הנר אף על פי ששותקת, שאם גם החולה אומר צריך אני פשוט שמאכילים אותו ואפילו נגד מאה רופאים כמו שאמרו שם לב יודע מרת נפשו ובזה אין שום הבדל בין חולה ליולדת ששניהם אינם צריכים מומחה אם מבקשים בעצמם, אלא משמע שהתוספות מדברים בענין שאין היולדת אומרת כלום ושאז מדליקים לה את הנר אף על פי שבחולה שאינו אומר כלום אין מאכילים אותו, וזו היא ראית הב"ח. זו אינה ראיה לע"ד כי התוספות לשיטתם בתוספות ישנים במסכת יומא דף פ"ג עמוד א' בדבור המתחיל חולה אומר שהיא שיטת הר"י בר שלמה שצריך החולה לאמר שמפחד שמא ימות וכמו שמפורשת מחלוקתו עם רבנו תם בהגהות מרדכי במסכת שבת סימן תס"ד עיי"ש, וכן ביומא כתב במאכיל לחולה בעינן שיאמר או הוא או בקיאין שצריך מחמת שרואה סכנה פן יכביד עליו חוליו עכ"ל, ועל זה כתבו התוספות במסכת שבת שאף על פי שאם חולה אינו אומר שימות אין מאכילין אותו אלא על פי מומחה אבל ביולדת אף על פי שאינה סבורה למות מדליקין לה את הנר, אבל לעולם כוונתם ליולדת אומרת צריכה אני את הנר כפשטות הברייתא אם היתה צריכה לנר. והמשנה ברורה בסימן ש"ל סעיף קטן ב' לא העתיק יפה את דברי התוספות ישנים אלה ולכן הלך בשיטת הב"ח עיי"ש, שבבאור הלכה כתב וכתבו בתוספות ישנים שלהי יומא שמשום הכי אפילו אינה אומרת כלום וגם החכמה אינה אומרת כלום נמי מדליקין עכ"ל, אבל התוספות ישנים לא כתבו שאינה אומרת כלום אלא שאינה אומרת כן עכ"ל ופרושו שאינה אומרת שתמות אבל לעולם אומרת שצריכה לנר.
31
ל״בלכן אף על פי שיש מקום לאמר שיולדת רוצה מן הסתם שמישהו יעמוד אצלה כל רגע וכמשמעות הגמרא אי איכא מידי חזיא חברתאי וכו' עכ"ל, אבל כיון שלשון הברייתא אם היתה צריכה לנר וכו' עכ"ל משמע שאומרת דברים אלה, לכן לע"ד אין להתיר דבר שאיסורו קרוב בלי בקשתה לישב דעתה*(הג"ה) וראיה משו"ת הרשב"א חלק ד' סימן רמ"ה שכתב בשם הרא"ה שכותבין כל קמיע אפי' בשבת לחולה שיש בו סכנה או ליולדת היכא דאינהו תבעי ליתובי דעתייהו וכו' עכ"ל בלשון רבים וקאי גם על היולדת שהיא מבקשת לישב דעתה, ושלא כלשון יחיד שהביא החיד"א בספר טוב עין סימן י"ח אות ס"ב ועיי"ש.. ובחדר הצירים יכול הבעל להיות שם גם בלי זה כי בדרך כלל אשתו מכוסה שם ואין שם איסור, אבל להיות בחדר הלידה צריך שאשתו תבקש זאת לישב דעתה כמו שכתבתי בראש.
32
ל״גיהודה הרצל הנקין
33
ל״דרב אזורי
34