שו"ת בני בנים, חלק שני י״זResponsa Benei Banim, Volume II 17
א׳סעודת בר מצוה האם היא סעודת מצוה
1
ב׳ב"ה, כ' תמוז תשמ"ה
2
ג׳דברים בבר מצוה של בני
3
ד׳מקור לסעודת בר מצוה נלמד מבראשית רבה פרשה נ"ג על הכתוב בפרק כ"א ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק, ר' הושעיה רבה אמר נגמל מיצר הרע עכ"ל, ופרשו המפרשים שויגדל הילד שהגיע לגיל י"ג שנה וכמו שנדרש בבראשית רבה פרשה ס"ד על הכתוב בפרק כ"ה ויגדלו הנערים וגו' שמיירי בהגיעם לגיל י"ג. ונראה שהוא לפי מה שאמרו במסכת קדושין דף ל' עמוד ב' אמר הקב"ה בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין עכ"ל שעל ידי העיסוק בתורה ובמצוות יכול להלחם ביצרו, ולכן יצר הטוב אינו אלא מי"ג שנה ואילך שאז מתחייב במצות מה שאין כן יצר הרע שנוצר מלידה כמו שאמרו באבות דרבי נתן פרק ט"ז ברייתא א' וקהלת רבה פרשה י"ג ועוד מקומות. ודרשו את הכתוב ויגדל הילד שנעשה בן י"ג שנה, ויגמל שנגמל מיצר הרע, ויעש אברהם משתה גדול כיון שנגמל יצחק מיצר הרע.
4
ה׳ועוד למדו מקור לסעודת בר מצוה ממסכת קדושין דף ל"א עמוד א', אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דהוה אמר לי הלכה כרב יהודה דאמר סומא פטור מן המצוות עבידנא יומא טבא לרבנן דהא לא מיפקדנא והא עבידנא, השתא דשמעיתא להא דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה אדרבה מאן דאמר לי דאין הלכה כרב יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן עכ"ל. מימרא זו הביאו בים של שלמה במסכת בבא קמא פרק ז' אות ל"ז ומחצית השקל באורח חיים סימן רכ"ה סעיף קטן ד' ודייקו ממנה שאם רב יוסף רצה לעשות סעודה אם היו אומרים לו שהוא מצווה אף שגם מקודם היה מצווה ורק לא ידע, כל שכן ילד בר מצוה שמקודם לא היה מצווה כלל, וכן אם רב יוסף היה עושה סעודה ביום שנודע לו אף שאינו היום שבו נתחייב במצוות כל שכן ילד ביום שנתחייב. וצריך לאמר שלא החיוב במצוות הוא הגורם לסעודה שהרי בתחילה רצה רב יוסף לעשות סעודה אם היו אומרים לו שאינו חייב במצוות, אלא הגורם הוא מה שמתברר שקיום המצוות הוא במדרגה יותר גבוהה בין אם חייב ובין לא והוא הדין ילד שמקודם קיים מצוות בתורת חינוך ועכשיו מקיימן בתורת חובה יש לו לעשות סעודה .*(הג"ה) ומתורצת קושית שו"ת דברי מלכיאל חלק א' סימן ג' אות ט'. ועוד כתב שם שאין ראיה מרב יוסף לסעודת מצוה כי לא עשה סעודה אלא בשכר מי שיאמר לו ההלכה ודייק כן ממה שאמר מאן דאמר לי וכו' עכ"ל, ואינו נראה לע"ד כי לא אמר עבידנא ליה יומא טבא אלא עבידנא יומא טבא לרבנן עכ"ל ומשמע שאינו לשכר פלוני.
ומיהו עיקר דברי שו"ת דברי מלכיאל אמת שאין ראיה שסעודת רב יוסף היתה סעודת מצוה. ובשו"ת חוות יאיר סימן ע' כתב שהיתה לחיבוב מצוה, וז"ל אין ראיה משם (מסכת שבת דף קי"ח עמוד ב') שיהיה סעודת מצוה רק אביי עשאו לחיבוב מצוה ותורה שזה נתן לו שמחה בלבו כמ"ש ר"י (קדושין דף ל"א) מאן דאמר לי אין הלכה כר"י דאמר סומא פטור וכו' עבידנא יומא טבא וכו' וכי ס"ד שה"ל סעודת מצוה עכ"ל.
ואפילו תאמר שסעודת רב יוסף היתה סעודת מצוה אינה ראיה לסעודת בר מצוה, כי הנה בתוספות במסכת קדושין שם פרשו גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה דהיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאינו מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח עכ"ל וכן כתבו במסכת עבודה זרה דף ג' עמוד א' מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו עכ"ל, והוא לפי הירושלמי מסכת יומא פרק ו' הלכה ד' אין יצר הרע תאב אלא דבר שהוא אסור עכ"ל ומיירי שם במצוות לא תעשה אבל הוא הדין במצוות עשה אין יצר הרע מסית להבטל אלא ממה שאדם חייב בה ולא מדבר הרשות, ולכן המצווה ועושה צריך להתגבר על יצרו.
אבל קשה לע"ד כי אטו כל מי שמצווה עושה מתוך דאגה לקיים המצוות, ועוד כי במסכת סוטה דף ל"א עמוד א' אמרו גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה עכ"ל ומי שמצווה בדבר קרוב לעשותו מיראה שאם לא יעשה ייענש מה שאין כן מי שאינו מצווה קרוב לעשותו מאהבה שהרי מי מכריחו. ולע"ד היא הנותנת והכי פרושו, גדול המצווה ואף על פי כן עושה מאהבה שמתגבר על הנטייה לעשות מיראה יותר ממי שאינו מצווה ועושה מאהבה. וכן אמר אנטיגנוס איש סוכו במסכת אבות פרק א' תהיה כעבד המשמש את רבו שלא על מנת לקבל פרס עכ"ל ולא אמר לשמש כאילו אין פרס, כי שפיר צריך להכיר בשכר ועונש כמו שסיים ותהי מורת שמים עליכם עכ"ל רק שלא יהיה זה המניע. אבל בודאי לא על כל אדם אמרו גדול המצווה וכו', ושוב אין ראיה מרב יוסף, כי הוא עשה מאהבה בין אם נצטוה בין אם לא נצטוה מה שאין כן ילד שזה עתה נעשה בר מצוה מי יימר שמקיים המצוות מאהבת הבורא ית' ולא מיראת העונש או מתוך הרגל.
וגם המקור לסעודה מהמדרש אינו מוסכם, כי בבראשית רבה פרשה נ"ג שם מלבד דעת רב הושעיה רבה הביאו דעת רבנן שפרשו יום שנגמל מחלב עכ"ל וכן פרש"י. ובפרקי דרבי אליעזר פרק כ"ט דרשו את הכתוב שקאי על יום המילה וכן הובא בפוסקים, ובתוספות במסכת שבת דף ק"ל עמוד א' בד"ה שש אנכי בארו כוונת פרקי דרבי אליעזר כנוטריקון ביום ה' ג' מל את יצחק עכ"ל כלומר ה' וג' ביחד הם ח' שהוא יום המילה. ולולא דבריהם כוונת פרקי דרבי אליעזר היא שביום המילה נגמל מיצר הרע והם הם דברי רב הושעיה רבה ולא מיירי כלל בבר מצוה, והוא לפי מה שאמרו בבראשית רבה סוף פרשה כ"א על (בראשית ג׳:כ״ד) ואת להט החרב המתהפכת שהיא מתהפכת על האדם ומלהטתו מראשו ועד רגלו ומרגלו ועד ראשו, אמר אדם מי מציל את בני מאש לוהטת זו רבי הונא בשם רבי אבא אמר חרב המילה וכו' עכ"ל הרי שהמילה מצלת מיצר הרע ומן התאוה ודומה לזה בילקוט שמעוני ספר שופטים רמז כ"ב לענין עריות ובהכי מיירי בפרשה נ"ג. ולפי זה אין ראיה לסעודת בר מצוה מן המדרש ולא נשאר אלא דברי הזהר החדש שהביא המגן אברהם.
ומיהו עיקר דברי שו"ת דברי מלכיאל אמת שאין ראיה שסעודת רב יוסף היתה סעודת מצוה. ובשו"ת חוות יאיר סימן ע' כתב שהיתה לחיבוב מצוה, וז"ל אין ראיה משם (מסכת שבת דף קי"ח עמוד ב') שיהיה סעודת מצוה רק אביי עשאו לחיבוב מצוה ותורה שזה נתן לו שמחה בלבו כמ"ש ר"י (קדושין דף ל"א) מאן דאמר לי אין הלכה כר"י דאמר סומא פטור וכו' עבידנא יומא טבא וכו' וכי ס"ד שה"ל סעודת מצוה עכ"ל.
ואפילו תאמר שסעודת רב יוסף היתה סעודת מצוה אינה ראיה לסעודת בר מצוה, כי הנה בתוספות במסכת קדושין שם פרשו גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה דהיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאינו מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח עכ"ל וכן כתבו במסכת עבודה זרה דף ג' עמוד א' מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו עכ"ל, והוא לפי הירושלמי מסכת יומא פרק ו' הלכה ד' אין יצר הרע תאב אלא דבר שהוא אסור עכ"ל ומיירי שם במצוות לא תעשה אבל הוא הדין במצוות עשה אין יצר הרע מסית להבטל אלא ממה שאדם חייב בה ולא מדבר הרשות, ולכן המצווה ועושה צריך להתגבר על יצרו.
אבל קשה לע"ד כי אטו כל מי שמצווה עושה מתוך דאגה לקיים המצוות, ועוד כי במסכת סוטה דף ל"א עמוד א' אמרו גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה עכ"ל ומי שמצווה בדבר קרוב לעשותו מיראה שאם לא יעשה ייענש מה שאין כן מי שאינו מצווה קרוב לעשותו מאהבה שהרי מי מכריחו. ולע"ד היא הנותנת והכי פרושו, גדול המצווה ואף על פי כן עושה מאהבה שמתגבר על הנטייה לעשות מיראה יותר ממי שאינו מצווה ועושה מאהבה. וכן אמר אנטיגנוס איש סוכו במסכת אבות פרק א' תהיה כעבד המשמש את רבו שלא על מנת לקבל פרס עכ"ל ולא אמר לשמש כאילו אין פרס, כי שפיר צריך להכיר בשכר ועונש כמו שסיים ותהי מורת שמים עליכם עכ"ל רק שלא יהיה זה המניע. אבל בודאי לא על כל אדם אמרו גדול המצווה וכו', ושוב אין ראיה מרב יוסף, כי הוא עשה מאהבה בין אם נצטוה בין אם לא נצטוה מה שאין כן ילד שזה עתה נעשה בר מצוה מי יימר שמקיים המצוות מאהבת הבורא ית' ולא מיראת העונש או מתוך הרגל.
וגם המקור לסעודה מהמדרש אינו מוסכם, כי בבראשית רבה פרשה נ"ג שם מלבד דעת רב הושעיה רבה הביאו דעת רבנן שפרשו יום שנגמל מחלב עכ"ל וכן פרש"י. ובפרקי דרבי אליעזר פרק כ"ט דרשו את הכתוב שקאי על יום המילה וכן הובא בפוסקים, ובתוספות במסכת שבת דף ק"ל עמוד א' בד"ה שש אנכי בארו כוונת פרקי דרבי אליעזר כנוטריקון ביום ה' ג' מל את יצחק עכ"ל כלומר ה' וג' ביחד הם ח' שהוא יום המילה. ולולא דבריהם כוונת פרקי דרבי אליעזר היא שביום המילה נגמל מיצר הרע והם הם דברי רב הושעיה רבה ולא מיירי כלל בבר מצוה, והוא לפי מה שאמרו בבראשית רבה סוף פרשה כ"א על (בראשית ג׳:כ״ד) ואת להט החרב המתהפכת שהיא מתהפכת על האדם ומלהטתו מראשו ועד רגלו ומרגלו ועד ראשו, אמר אדם מי מציל את בני מאש לוהטת זו רבי הונא בשם רבי אבא אמר חרב המילה וכו' עכ"ל הרי שהמילה מצלת מיצר הרע ומן התאוה ודומה לזה בילקוט שמעוני ספר שופטים רמז כ"ב לענין עריות ובהכי מיירי בפרשה נ"ג. ולפי זה אין ראיה לסעודת בר מצוה מן המדרש ולא נשאר אלא דברי הזהר החדש שהביא המגן אברהם.
5
ו׳ויש חילוק בין שני המקורות, שלפי המדרש מוטל על האב לערוך הסעודה לבנו ואילו לפי הלימוד מרב יוסף גם בלי אב יערוך הבן סעודה לעצמו. ברם לדינא סעודה בר מצוה אינה אלא מנהג ואינה נזכרת בראשונים ובשלחן ערוך, ובים של שלמה שם כתב שהוא מנהג אצל האשכנזים עכ"ל ומשמע שבימיו לא היה מנהג אצל הספרדים. ואפילו בסעודת ברית מילה המובאת בשלחן ערוך יורה דעה סימן רס"ה סעיף י"ב מכל מקום כתב בערוך השלחן שם שמפני העניות וכובד הפרנסה מעטים במדינותינו עושים סעודה ורק אוכלים קצת מתיקה כלעקא"ך וכיוצא מזה עכ"ל. כל שכן אינו מן הראוי לפזר כספים בסעודת בר מצוה כמנהג הכרס שנתפשט היום, ומה שכתב במגן אברהם סימן רכ"ה סעיף קטן ד' בשם ילקוט חדש והוא מן הזהר חדש דף י"א ומ"ו שמצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כיום שנכנס בנו לחופה עכ"ל מיירי בחיוב לעשות סעודה ולא בהוצאות. ולא כל אדם יטול את השם לעשות כמו רבי שמעון בר יוחאי שחיפה כל הבית כלים יקרים כשנכנס ר' אליעזר בנו למצוות, דההוא יומא חובתא על צדיקיא למיעבד חדוותא דלבא וכו' עכ"ל ואין זה אלא לצדיקים מפורסמים, ועיין בקונטרס מעשה רב שבסוף שו"ת נודע ביהודה שהביא תקנות בעל הנודע ביהודה ובית דינו בפראג שהגבילו את האורחים בסעודת בר מצוה לעשרה ובברית מילה עד עשרים ובחתונה יותר.
6
ז׳וחילוק נוסף בין שני המקורות נראה שלפי המדרש יש לערוך את הסעודה ביום שנעשה הבן י"ג שנה כלשון ביום הגמל את יצחק ואילו לפי הלימוד מרב יוסף אפשר ביום אחד. וכן מה שדרשו בפרקי דרבי אליעזר שמשתה גדול ביום הגמל את יצחק קאי על סעודת ברית מילה אינו אלא באותו יום, ומה שביורה דעה סימן רס"ה בפתחי תשובה סעיף קטן ט"ז הביא בשם ספר חמודי דניאל כת"י שאם לא עשה סעודת מילה ביום המילה יעשה אותה ביום אחר צריך לאמר שהוא לפי שאר הטעמים לסעודת ברית מילה שהובאו בבית יוסף ובאר הגולה שם.
7
ח׳אמנם במגן אברהם בסימן רכ"ה הביא מן הים של שלמה במסכת בבא קמא הנ"ל שאם הנער דורש הוי סעודת מצוה גם שלא באותו יום עכ"ל. וז"ל הים של שלמה, היכא שמחנכינן את הנער לדרוש על הסעודה מאין המאורע לא גרע מסעודת חנוך הבית עכ"ל ושם לגבי חנוך הבית כתב מי שהוא ירא אלקים ורוצה לחנך ביתו בתורה ובמצוות וליתן שבח למקום אשר חננו ולא הניח מתחילה לשתות בביתו ולשחוק בו ולנהוג בו קלות ראש אלא מתחילה עושה סעודה לחנכו ודורש בו מעין המאורע שפיר הוי סעודת מצוה עכ"ל. ובשו"ת דברי מלכיאל חלק א' סימן ג' הבין שמיירי כשהנער לא הניח תפילין עד אחרי שנעשה בר מצוה ועשו לו סעודה ביום הנחתו הראשונה והשיג על המגן אברהם שכתב בסתם שכל שהנער דורש הוי סעודת מצוה, אבל לע"ד אין זו משמעות הים של שלמה שכתב שמחנכינן את הנער לדרוש עכ"ל ואלמא החינוך הוא בהשמעת דברי תורה ברבים לראשונה. ורק אם הסעודה היא ביום שהניח תפילין לראשונה אין הכי נמי נקראת סעודת מצוה גם בלי דרשת הנער, וכן להפך אם כבר דרש ברבים וכגון בבית הכנסת בשבת ועשו את הסעודה אחרי השבת אין הדרשה עושה אותה לסעודת מצוה לדעת מהרש"ל. וכן לפי מה שדימה אותה לסעודת חנוך הבית ושם כתב שלא הניחו מתחילה לשתות בביתו ולשחוק בו ולנהוג בו קלות ראש עכ"ל, אם כבר הקילו ראש עם הנער בהגיעו למצוות שוב אינה סעודת מצוה אפילו אם הנער דורש.
8
ט׳ברם בשו"ת חוות יאיר סימן ע' החזיק במנהג שאם ישנו דורש הוי סעודת מצוה וכתב הטעם שכל שהדרשה באה מחמת הסעודה ולשם כך מתאספים הוי סעודת מצוה, ולפי זה אינו תלוי בדרשת הנער דוקא וגם למה ידרוש הנער יותר מאביו וכמו שכתב במגן אברהם שמצוה על האב לעשות הסעודה וכמו שכתב מהרש"ל שגם האב זכה שגדלו עד עתה להכניסו בברית תורה עכ"ל. ומכל מקום המנהג הוא שהבר מצוה דורש מענין קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות *(הג"ה) ואלה הדברים שנאמרו בפי בני:
בפרשת פינחס נצטוו בני ישראל להקריב את קרבנות התמיד פעמיים בכל יום. רבותינו ז"ל למדו מכאן לחייב כל איש מישראל להתפלל תפילת שחרית ותפילת מנחה. הם אמרו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ד' הלכה א': "תפילות מתמידין גמרו. תפילת השחר מתמיד של שחר (שנאמר) את הכבש האחד תעשה בבקר. תפילת המנחה מתמיד של בין הערביים (שנאמר) ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".
אבל יש בדבר הזה מחלוקת בין האמוראים. בתלמוד בבלי במסכת ברכות דף כ"ו עמוד ב' נחלקו רבי יוסי ברבי חנינא ורבי יהושע בן לוי. ריב"ח אמר "תפילות אבות תקנום", כלומר אברהם יצחק ויעקב המציאו את זמני התפילות ומהן נלמד לחייב את כל ישראל. ואילו ריב"ל אמר "תפילות כנגד תמידין תקנום". מחלוקת זו נמצאת גם בתלמוד ירושלמי. בתלמוד בבלי הביאו ברייתא המסייעת לדעתו של ריב"ח וברייתא אחרת המסייעת לדעתו של ריב"ל ולא הכריעו בין השתים.
מה, אם כן, הוא העיקר - שתפילות נלמדו מן האבות או שנלמדו מן הקרבנות ? ברמב"ם בהלכות תפלה פרק א' הלכה ה' נראה שהכריע שתפילות נלמדו מן הקרבנות. הוא כתב: "וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות. שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין... ותפלה שהיא כנגד תמיד של בוקר היא הנקראת תפלת השחר ותפלה שהיא כנגד תמיד של בין הערביים היא הנקראת תפלת המנחה".
למה פסק הרמב"ם שתפילות נתקנו כנגד הקרבנות ולא כנגד האבות ? המפרשים האריכו בשאלה זו. בפרט השאלה קשה מפני שבמקום אחר גם הרמב"ם כתב שהאבות המציאו את התפילות (הלכות מלכים פרק ט' הלכה א'). לפי הנראה דעתו היא שבאמת האבות התפללו את התפילות, אבל הסיבה לחייב את כל אחד להתפלל את מנין התפילות היא כנגד הקרבנות שהיו בבית המקדש.
נראה לתת הסבר פשוט. בירושלמי מובאת המחלוקת בצורה זו: רבי שמואל בן נחמני אמר "כנגד ג' פעמים שהיום משתנה על הבריות". כלומר בבוקר השמש עולה, בצהרים השמש שוקעת ובלילה השמש מתכסית ויש חושד. רבי יוסי ברבי חנינא - לפי הנוסח של רבי שלמה סיריליאו - אמר "תפילות מאבות למדום". ורבנן אמרו "תפילות מתמידין גמרו". יש בידינו הכלל שיחיד ורבים הלכה כרבים. והנה, הדעה שמנין התפילות נלמד משנוי הטבע היא של אמורא אחד, וכן הדעה שהתפילות נלמדו מן האבות היא של אמורא אחד. אבל הדעה שתפילות נלמדו מן הקרבנות ההיא של רבנן, חכמים שהם הרוב. לכן אף על פי שאין הכרעה בין הדעות בתלמוד בבלי יש הכרעה בתלמוד ירושלמי, ולכן פסק הרמב"ם שתפילות נלמדו מן הקרבנות.
מעבר לפני הדברים, אפשר לפרש מחלוקת זו בדרך סימן לקיום המצוות בכלל. ישנם יהודים המקיימים מצוות מפני שנתרגלו בכך או מפני שהמצוות נראות בעיניהם כדבר טבעי. לכן אמר רבי שמואל בר נחמני שתפילות נלמדו משלושת הפעמים שהיום משתנה בטבע: בוקר, צהרים וערב.
רבי יוסי ברבי חנינא, לעומת זה, אמר שתפילות נלמדו מן האבות. כך יש יהודים המקיימים מצוות מפני שכך היא המסורת והם רוצים ללכת בדרכי אבותיהם.
אבל חכמים אמרו "תפילות מתמידין גמרו". הסיבה העיקרית להתפלל היא כנגד הקרבנות שהקדוש ברוך הוא בעצמו צוום. כך יש לקיים את כל המצוות מפני שהן רצון ה', והלכה כחכמים.
הדרך המשובחת ביותר לקיים את המצוות אינה מתוך הרגל ולא כדי ללכת בדרך האבות אלא מתוך הכרה שקיום המצוות הוא רצון ה'. יהי רצון שאזכה לקיים את המצוות לא מתוך שיגרה ולא רק לחכות את הורי ומורי, אלא מתוך הכרה בקדושתן ורצון לקיים את מצוות ה'. כמו שכתב הגמו"ז זצלה"ה בעדות לישראל סימן מ"ט ולאו דוקא בענין תפילין.
בפרשת פינחס נצטוו בני ישראל להקריב את קרבנות התמיד פעמיים בכל יום. רבותינו ז"ל למדו מכאן לחייב כל איש מישראל להתפלל תפילת שחרית ותפילת מנחה. הם אמרו בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ד' הלכה א': "תפילות מתמידין גמרו. תפילת השחר מתמיד של שחר (שנאמר) את הכבש האחד תעשה בבקר. תפילת המנחה מתמיד של בין הערביים (שנאמר) ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".
אבל יש בדבר הזה מחלוקת בין האמוראים. בתלמוד בבלי במסכת ברכות דף כ"ו עמוד ב' נחלקו רבי יוסי ברבי חנינא ורבי יהושע בן לוי. ריב"ח אמר "תפילות אבות תקנום", כלומר אברהם יצחק ויעקב המציאו את זמני התפילות ומהן נלמד לחייב את כל ישראל. ואילו ריב"ל אמר "תפילות כנגד תמידין תקנום". מחלוקת זו נמצאת גם בתלמוד ירושלמי. בתלמוד בבלי הביאו ברייתא המסייעת לדעתו של ריב"ח וברייתא אחרת המסייעת לדעתו של ריב"ל ולא הכריעו בין השתים.
מה, אם כן, הוא העיקר - שתפילות נלמדו מן האבות או שנלמדו מן הקרבנות ? ברמב"ם בהלכות תפלה פרק א' הלכה ה' נראה שהכריע שתפילות נלמדו מן הקרבנות. הוא כתב: "וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות. שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין... ותפלה שהיא כנגד תמיד של בוקר היא הנקראת תפלת השחר ותפלה שהיא כנגד תמיד של בין הערביים היא הנקראת תפלת המנחה".
למה פסק הרמב"ם שתפילות נתקנו כנגד הקרבנות ולא כנגד האבות ? המפרשים האריכו בשאלה זו. בפרט השאלה קשה מפני שבמקום אחר גם הרמב"ם כתב שהאבות המציאו את התפילות (הלכות מלכים פרק ט' הלכה א'). לפי הנראה דעתו היא שבאמת האבות התפללו את התפילות, אבל הסיבה לחייב את כל אחד להתפלל את מנין התפילות היא כנגד הקרבנות שהיו בבית המקדש.
נראה לתת הסבר פשוט. בירושלמי מובאת המחלוקת בצורה זו: רבי שמואל בן נחמני אמר "כנגד ג' פעמים שהיום משתנה על הבריות". כלומר בבוקר השמש עולה, בצהרים השמש שוקעת ובלילה השמש מתכסית ויש חושד. רבי יוסי ברבי חנינא - לפי הנוסח של רבי שלמה סיריליאו - אמר "תפילות מאבות למדום". ורבנן אמרו "תפילות מתמידין גמרו". יש בידינו הכלל שיחיד ורבים הלכה כרבים. והנה, הדעה שמנין התפילות נלמד משנוי הטבע היא של אמורא אחד, וכן הדעה שהתפילות נלמדו מן האבות היא של אמורא אחד. אבל הדעה שתפילות נלמדו מן הקרבנות ההיא של רבנן, חכמים שהם הרוב. לכן אף על פי שאין הכרעה בין הדעות בתלמוד בבלי יש הכרעה בתלמוד ירושלמי, ולכן פסק הרמב"ם שתפילות נלמדו מן הקרבנות.
מעבר לפני הדברים, אפשר לפרש מחלוקת זו בדרך סימן לקיום המצוות בכלל. ישנם יהודים המקיימים מצוות מפני שנתרגלו בכך או מפני שהמצוות נראות בעיניהם כדבר טבעי. לכן אמר רבי שמואל בר נחמני שתפילות נלמדו משלושת הפעמים שהיום משתנה בטבע: בוקר, צהרים וערב.
רבי יוסי ברבי חנינא, לעומת זה, אמר שתפילות נלמדו מן האבות. כך יש יהודים המקיימים מצוות מפני שכך היא המסורת והם רוצים ללכת בדרכי אבותיהם.
אבל חכמים אמרו "תפילות מתמידין גמרו". הסיבה העיקרית להתפלל היא כנגד הקרבנות שהקדוש ברוך הוא בעצמו צוום. כך יש לקיים את כל המצוות מפני שהן רצון ה', והלכה כחכמים.
הדרך המשובחת ביותר לקיים את המצוות אינה מתוך הרגל ולא כדי ללכת בדרך האבות אלא מתוך הכרה שקיום המצוות הוא רצון ה'. יהי רצון שאזכה לקיים את המצוות לא מתוך שיגרה ולא רק לחכות את הורי ומורי, אלא מתוך הכרה בקדושתן ורצון לקיים את מצוות ה'. כמו שכתב הגמו"ז זצלה"ה בעדות לישראל סימן מ"ט ולאו דוקא בענין תפילין.
9
י׳היוצא לנו שביום שהנער נכנס לחיוב מצוות הינה סעודת מצוה גם בלי דרשה, וביום אחר צריך שעיקר הטעם לסעודה יהיה לתת שבח לה' ולדרוש מעין המאורע. אבל מה שהנער קורא כמה שורות ממה שכתב לו אביו או רבו ולפעמים אין שומעים קולו אינו עושה אותה לסעודת מצוה בין לדעת החוות יאיר ובין למהרש"ל, וכל שכן כשהמסובין שוסעים ומבלבלים אותו בשירי קודש ומקיימים בעצמם (ירמיהו י״ב:ח׳) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה עכ"ל, ודומה למה שכתב מהרש"ל שאותם סעודות וחנוכים שעושים ההמון עכשיו הוא קלון ורק לרווח הגרון בשחוק וקלות ראש עכ"ל רח"ל ושכן פסק מהר"ם. וכן כתב בשו"ת חוות יאיר שם שאינה סעודת מצוה אלא כשכל המסובים בני הסעודה מקשיבים לקול הדורש שכך ראוי להיות שלא כמנהג מקולקל של ההמוניים עכ"ל. ועוד שמוציאים פסוקי קודש לדברי הבאי, כי אינם מתכוונים לשבח את ה' באותם שירים אלא רק להפסיק את הדרשה ואין לך קלות ראש יותר מזו.*(הג"ה) ובחו"ל ראיתי שנכנסו כל האורחים לבית הכנסת קודם הסעודה, והנער נשא שם דבר תורה ואחר כך הרבנים והמורים שלו האריכו להלל ולשבח אותו בפניו כמנהג הקלוקל דשם. וכיון שלא נשאו בסעודה אחר כך שום דברי תורה לא היתה סעודת מצוה לכולי עלמא.
10
י״אובשאר השנה אין נפקא מינה כל כך אם אינה סעודת מצוה אם לא למי שמקפיד שלא לאכול בסעודה של רשות, אבל בימי העומר ובין המצרים ובפרט בימים קודם ט' באב שאין עושים בהם סעודת מריעות צריך להשמר. ולכן נטלנו ידים אני ובני מבעוד יום שנעשה בו בן י"ג שנה ויום אחד והוי סעודת מצוה גם בלי הדרשות ועוד עשינו הדרשות עיקר.
11
י״ביהודה הרצל הנקין
12