שו"ת בני בנים, חלק שני כ׳Responsa Benei Banim, Volume II 20
א׳שמירת שדות בשבת בעיר הסמוכה לספר
1
ב׳ב"ה, מרחשון תשמ"ב
2
ג׳בחורף תשל"ז שאל אותי הרב של יישוב אחד בגליל האם מותר לחלל שבת כדי לגרש רועים ערבים ועדריהם משדות היישוב רחוק מהיישוב, ואמרתי שאין לחלל שבת מדאורייתא ויש לארגן תורנות לינה ושמירה בשדות. אחר כך פרסם גדול אחד דעה אחרת בעלון היישוב ובשנתון "שנה בשנה" תשל"ט, ושוב בבואי לגור ביישוב ספר בארתי דעתי שם ובשעור בישיבה אחת. הדיון נסוב על מסכת ערובין דף מ"ה עמוד א' אמר רב יהודה אמר רב נכרים שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהן בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת, תניא נמי הכי נכרים שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהן בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת במה דברים אמורים כשבאו על עסקי ממון אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ובבל כעיר הסמוכה לספר דמיא ותרגומא נהרדעא עכ"ל ועוד למדו שם היתר עיר הסמוכה לספר מן הכתוב ועיין בתוספות וברשב"א.
3
ד׳וכן שאר מקומות בתלמוד המזכירים עיר הסמוכה לספר עוסקים בעניני בטחון, במסכת בבא בתרא דף ז' עמוד ב' במשנה כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתיים ובריח רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה, ובגמרא תניא רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה אלא עיר הסמוכה לספר ראויה לחומה ושאינה סמוכה לספר אינה ראויה לחומה וכו' עכ"ל. ובמסכת יבמות דף מ"ח עמוד ב' תניא הלוקח עבד מן העובדי כוכבים ולא רצה למול מגלגל עמו עד שנים עשר חודש לא מל חוזר ומוכרו לעובד כוכבים, ר' שמעון בן אלעזר אומר אין משהין אותו בארץ ישראל מפני הפסד טהרות ובעיר הסמוכה לספר אין משהין אותו כל עיקר שמא ישמע דבר וילך ויאמר לחברו עובד כוכבים עכ"ל. ובמסכת סנהדרין דף ב' במשנה אין עושין עיר הנדחת בספר עכ"ל ובדף ט"ז עמוד ב' תניא וכו' וסמוכה לספר אפילו אחת אין עושין מאי טעמא שמא ישמע נכרים ויחריבו את ארץ ישראל עכ"ל, ופרש הרמב"ם במשנה שאם יהיו קצוות הארץ חרבות יבואו בהם העכו"ם ויחריבו את ארץ ישראל. ובמסכת בבא קמא דף פ"ג עמוד א' תנו רבנן לא יגדל אדם את הכלב וכו' אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר וקושרו ביום ומתירו בלילה וכו', אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נהמן בבל כעיר הסמוכה לספר דמי תרגמה נהרדעא עכ"ל.
4
ה׳ומהו ספר, בערוך ערך ספר פרש שהוא ארץ העמים הסמוכה לארץ ישראל והביא מתרגום אונקלוס על הכתוב בבראשית פרק מ"ט זבולן לחוף ימים ישכון על ספר יממיא עכ"ל, והרמב"ם במסכת סנהדרין פרק א' פרש שהוא מקום הקרוב לאויב. ועיר הסמוכה לספר, פרש"י במסכת ערובין עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם עכ"ל וביבמות ובסנהדרין פרש"י מרק"א בלעז כרך המבדיל בין ארץ ישראל לארץ העמים עכ"ל. ויש לדייק בפרש"י שנקט לשון כרך שהוא עיר שיש לה חומה כמו במסכת מגילה דף ב' וכמו שאמר רשב"ג בבבא קמא שם עיר הסמוכה לספר ראויה לחומה, ועיין בערוך ערך כרך ובמוסף הערוך שכן בלשון יוני כרך הוי עיר שיש לה חומה. ולכן פרש"י שמשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם עכ"ל שטעם זה שייך בעיר בצורה ולא בכפר קטן, וראיה ממה שאמרו בבל כעיר הסמוכה לספר דמיא ותרגומא נהרדעא ועיין במסכת ערובין דף ו' עמוד ב' שנהרדעא היתה רשות הרבים ולשיטת רש"י היתה בה דריסת ס' רבוא, ואטו רק היא היתה על הגבול אלא שמע מינה דוקא כרך ולא עיירה קטנה. וכן במסכת סנהדרין שם אמרו אין עושין עיר הנדחת בספר שמא ישמעו נכרים ויחריבו את ארץ ישראל עכ"ל ולפי הנראה הוא המקור לפרש"י, ובעיר הנדחת צריכים מאה מודחים שהם רובה של עיר ולכן אינה פחותה ממאתיים גברים ובצרוף נשים וטף כאלף נפשות ואילו פחות מזה נקרא כפר ולא עיר כמו שכתב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק ד' הלכה ב'. ומיהו לענין עבד שלא רצה לימול ולגבי גידול כלבים אין סברה לחלק בין עיר לכפר ובעבד כתב רש"י לשון כרך וצ"ע.
5
ו׳ועוד יש לדייק בפרש"י שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם עכ"ל שלכאורה טעמו הוא משום מצות כיבוש הארץ, כי כיון שיש מצוה לכבוש את ארץ ישראל הוא הדין מצוה למנוע כיבושה בידי גויים כמו שכתבתי בבני בנים [חלק א'] סוף סימן מ"ג לדעת הרמב"ן. אבל מלבד שדעת רש"י אינה כרמב"ן גם אי אפשר לפרש כן, שהרי עיר הסמוכה לספר היא גופא מארץ ישראל כמו שמשמע בגמרא שספר הוא הגבול ועיר הסמוכה לספר היא ליד הגבול אבל היא מארץ ישראל, וכן אמרו בפסיקתא רבתי פרשת החודש אות ד' ספר ארץ ישראל שהן קדושים כארץ ישראל עכ"ל ועיין בתוספתא שביעית פרק ד' הלכה ד', ואם משום מצות כיבוש מאי איריא שמשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם תיפוק לן שעיר הסמוכה לספר היא גופא מהארץ ומצוה למנוע כיבושה בידי גויים.
6
ז׳ועיין באור זרוע חלק ב' סימן פ"ד סעיף י"ג שכתב טעמא דמילתא שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה ליכבש כל הארץ לפניהם כ"ש עתה שאנו דרים ביניהם שאפי' אם באו לשלול בעלמא שיוצאים בשבת בכלי זיין שכשוללים אז כמו כן הורגים עכ"ל, הרי שהעתיק טעם רש"י וכתב עליו כל שכן אנו וכו' עכ"ל ואם משום כיבוש ארץ ישראל מאי כל שכן איכא לארץ אשכנז. ואין לדחות שהיתר עיר הסמוכה לספר הוי משום מצות כיבוש הארץ ומכל מקום באשכנז דאיכא שם פקוח נפש שפיר הוי כל שכן מכיבוש הארץ, כי אין זה כל שכן שהרי התורה צוותה על כיבוש הארץ ולא השגיחה באיבוד נפשות במלחמה כמו שכתב במנחת חינוך מצוה תכ"ה ותר"ד, וגם לא היה לאור זרוע לדמות שני ענינים שאין להם קשר זה לזה בלי לפרש. אלא בודאי הבין בפרש"י שהיתר עיר הסמוכה לספר הוא משום פקוח נפש [הערות ותיקונים: נ.ב., וכן כתב בקרית ספר בהלכות שבת פרק ב' (ע' בני בנים חלק ג' סימן מ"ה)] דומיא דחו"ל, והטעם נראה שאף אם עכשיו באו רק על עסקי ממון מכל מקום אם יכבשו את הארץ יגיעו לעסקי נפשות כמו בכל שלטון ועוד שמלחמת גויים לכבוש את הארץ בודאי יש בה איבוד נפשות ישראל ולכן דנים תחילתה על שם סופה, וכל שכן ליהודים הדרים בין האומות דאיכא סכנת נפשות מיד בבאו גוים על עסקי ממון ולא רק אחר כך.
7
ח׳ולא הוצרכתי להאריך אלא מפני שבמאמר בשנתון "נועם" כרך ט"ז הבין בפרש"י שהטעם הוא משום מצות כיבוש הארץ והסיק שכיון שהותר לחלל שבת מדאורייתא בעיר הסמוכה לספר מוכח שמצות כיבוש הארץ היא דאורייתא, והפליג להוכיח מכאן שכל הראשונים מהרי"ף ועד השלחן ערוך שהעתיקו דין עיר הסמוכה לספר כולם סוברים שמצות כיבוש הארץ מדאורייתא, ובאינציקלופדיה תלמודית חלק ב' ערד ארץ ישראל חלק ישיבתה הערה 14 החשיבו מאמר זה וציינו אליו שכל הפוסקים סוברים כהרמב"ן. ובמח"כ אין בזה ממש, חדא שלא ראו דברי הראב"ן שאביא בסמוך שהטעם הוא משום פקוח נפש ונהי שהאור זרוע ורבנו יהונתן ועוד ראשונים העתיקו פרש"י עדיין מי יאמר שהרי"ף והרא"ש וכו' אינם סוברים כראב"ן, ועוד שאף לפרש"י מוכח שאין הטעם משום מצות כיבוש ארץ ישראל וכמו שכתבתי.
8
ט׳ואפילו לדעת הרמב"ן אי אפשר לפרש שהטעם הוא משום מצות כיבוש הארץ, שהרי בגמרא דימו בבל לעיר הסמוכה לספר ובבבל לא שייכת מצות כיבוש הארץ. ואין לאמר שעשו בבל כארץ ישראל בדומה לאמירת בפני נכתב ובפני נחתם במסכת גיטין דף ו' עמוד א' ולאיסור גידול בהמה דקה במסכת בבא קמא דף פ' עמוד א', כי שם מדרבנן מה שאין כן חילול שבת בעיר הסמוכה לספר הוי דאורייתא, ועוד שאם היתר עיר הסמוכה לספר הוא משום מצות כיבוש הארץ אם כן הברייתא מיירי לפני חורבן הבית בלבד ולא בימי הרומאים שאז ממילא נכבשה הארץ בידם ולא שייך שמא תהא נוחה ליכבש בפניהם, ומסתימת כל הפוסקים אינו נראה כן ונהרדעא תוכיח שדין זה נוהג בכל הדורות ושלא כערוך השלחן סימן שכ"ט אות ט'. ומיהו יש לדחות הראיה מזמן הרומאים כי גם אחרי החורבן כיון שישראל היו רוב עליה יש לאמר שקיימו מצות כיבוש הארץ, כמו שאמרו בתוספתא עבודה זרה פרק ה' הלכה ב' לפי נוסח כת"י כל זמן שהם עליה כאילו היא מכובשת הא אינן עליה כאילו אינה מכובשת עכ"ל ואינו תלוי בשלטון זר, ובאמת למה נאמר שכששלט יבין מלך חצור ושאר נכרים שלא נתקיימה מצות כיבוש הארץ באותם הימים. ויש לפרש כן בדברי הרמב"ן בהוספות למצוות עשה מצוה ד' שעיקר המצוה היא הירושה והישיבה ורק אי אפשר לרשת בלי לכבוש תחילה*(הג"ה) עיין להלן סימן מ"ב שפרשתי באופן אחר. ויש להאריך ואכ"מ. וכן נראה גם לפי נוסח הדפוסים בתוספתא כל זמן שהם עליה כולה נכבשה אינן עליה כולה אינה נכבשה עכ"ל שכיון שישראל דרים בכל הארץ ורובה ככולה לכן נקראת נכבשת לפניהם, ועיין בירושלמי מסכת דמאי פרק ב' הלכה א' שרבי לעזר ורבי יוחנן נחלקו האם רוב ארץ ישראל היתה בידי ישראל בימיהם או לא. ולפי זה גם אם כבשו גויים את הארץ אין ירושתה מתבטלת אלא אם כן היהודים גורשו ממנה או שהם מיעוט בתוך ארצם.
9
י׳והנה בראב"ן סימן שס"ג כתב ותניא עיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי ממון יוצאין עליהן בכלי זיינן בשבת דכיון שסמוכה לספר אם יעמדו ישראל על ממונם יהרגום ולא ייראו כיון דסמוכי לגויים אחרים וכ"ש אנו שאנו יושבים בתוכם שלא ייראו מלהרוג ומחללין את השבת ומצילין עכ"ל ומפורש שהיתר עיר הסמוכה לספר הוא משום פקוח נפש. וכוונת הראב"ן היא שבבאו על עסקי ממון בפנים הארץ יראים מלהרוג נפשות כדי שלא תרדוף כל הארץ אחריהם כמו שחשש יעקב אחרי הריגת שכם מה שאין כן בעניני ממון בלבד לא יזדרזו להשיגם, ורק בעיר הסמוכה לספר לא איכפת לגויים מלהרוג יהודים אפילו על עסקי ממון כי בקל יוכלו להמלט וכל שכן בשאר ארצות, ולפי זה הדין תלוי בסמיכות לגויים ולא לגבול דוקא ורק בארץ ישראל כיון שלא היו ערי גויים בפנים הארץ תלו בגבול. ועיין בספר תורת חיים במסכת ערובין שם שהקשה למה לגמרא לאמר בבל כעיר הסמוכה לספר דמיא בכ"ף הדמיון תאמר בבל עיר הסמוכה לספר היא, ותרץ שנהרדעא לא היתה סמוכה לגבול אלא בפנים הארץ ואולם כיון שהיו עיירות של גויים סמוכות לה היתה לה דין של עיר הסמוכה לספר.
10
י״אוהנה נוסח הברייתא שבדפוסים הוא נכרים שצרו על עיירות ישראל וכו' עכ"ל אבל ברי"ף ורא"ש ורוב ראשונים גרסו עיירות של ישראל וכו' עכ"ל כלומר עיירות של יהודים ולא תליא בארץ ישראל דוקא, ואפילו לנוסח הדפוסים ואפילו אם הכוונה לעיירות של ארץ ישראל אין ראיה שהדין תלוי בארץ אלא דברו חכמים בהוה ועיין בירושלמי במסכת ערובין פרק ד' הלכה ג'. ודומה לזה בתוספתא עבודה זרה פרק ה' הלכה א', אין אוצרין פרות בארץ ישראל וכו' עכ"ל וכתב הרמב"ם בהלכות מכירה פרק י"ד הלכה ה' וכן בכל מקום שרובו ישראל וכו' עכ"ל. וכן בכמה ענינים עיר הסמוכה לספר אינה בארץ ישראל בלבד, במסכת בבא קמא שם אמרו במשנה אין מגדלין חזירין בכל מקום לא יגדל אדם את הכלב וכו' עכ"ל ובגמרא תנו רבנן לא יגדל אדם את הכלב וכו' אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר עכ"ל ומשמע שעיר הסמוכה לספר היא בכל מקום בדומה לאיסור גידול כלבים. ובמסכת בבא בתרא שם אמרו במשנה כופין אותו לבנות לעיר חומה וכו' עכ"ל ובגמרא תניא רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה אלא עיר הסמוכה לספר ראויה לחומה וכו' עכ"ל ואטו עיר הסמוכה לספר בחוץ לארץ אינה ראויה לחומה.
11
י״בוראיה שעיר הסמוכה לספר היא גם בחוץ לארץ ממסכת יבמות דף מ"ח עמוד ב', תניא הלוקח עבד וכו' לא מל חוזר ומוכרהו לעובד כוכבים רשב"א אומר אין משהין אותו בארץ ישראל משום הפסד טהרות ובעיר הסמוכה לספר אין משהין אותו כל עיקר וכו' עכ"ל, ואם עיר הסמוכה לספר היא רק בארץ ישראל מה הוסיף רשב"א והלא כבר אסר להשהות עבד בארץ ישראל משום הפסד טהרות. ובספר ערוך לנר הקשה כן ותרץ שהמלים ועיר הסמוכה לספר וכו' עכ"ל הם דברי תנא קמא ולא דברי רשב"א ושוב נתקשה שאם כן הלכה כתנא קמא ולמה השמיטו הרמב"ם עיי"ש, ומוכרח שהרמב"ם פרש שהם דברי רשב"א בלבד ולכן אינם הלכה והדרא קושיא לדוכתא מה הוסיף רשב"א בזה, אלא צ"ל שעיר הסמוכה לספר אינה בארץ ישראל בלבד ולכן קאמר רשב"א שאפילו בחו"ל ולדוגמה בבבל אין משהין עבד בעיר הסמוכה לספר. הן אמת שבספר העתים הלכות שביתת עבדים בשם כמה גאונים והובא באוצר הגאונים במסכת יבמות שם נראה שפסקו להלכה שבעיר הסמוכה לספר אין משהין עבד כל עיקר, אבל הלא התשובות שם עוסקות בחוץ לארץ, נמצא שבין לרמב"ם שלא פסק שאין משהין עבדים בעיר הסמוכה לספר ובין לגאונים שפסקו כן לכולי עלמא עיר הסמוכה לספר אינה בארץ ישראל דוקא. ורק במסכת סנהדרין בענין עיר הנדחת על כרחך מיירי בארץ ישראל כיון שאין עושים עיר הנדחת בחוץ לארץ, וכן בתוספתא שביעית פרק ד' הלכה ד' עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר וכו' עכ"ל ארץ ישראל היא בדוקא כי שם מיירי לענין קדושת שביעית.
12
י״גויש להעיר ברמב"ם שבהלכות שבת פרק ב' הלכה כ"ג והלכות נזקי ממון פרק ה' הלכה ט' לגבי חילול שבת וגידול כלבים בעיר הסמוכה לספר השמיט הא דבבל כעיר הסמוכה לספר דמיא ואילו בהלכות גרושין פרק ז' הלכה ח' והלכות נזקי ממון שם הלכה ח' לגבי אמירת בפני נכתב ובפני נחתם ואיסור גידול בהמה דקה כתב שבבל דינו כארץ ישראל ומאי שנא, ובמאמר ב"נועם" נתקשה בזה. ולדידי אינו קשה, כי לגבי גיטין ובהמה דקה עשו בבל כארץ ישראל מתקנת חכמים ולכן כתבם הרמב"ם, מה שאין כן בגוים שצרו ובגידול כלבים הדין תלוי בסכנה בין בא"י בין בבבל בין בכל מקום ולא בתקנה, והזכירו נהרדעא רק לאמר שכן היתה המציאות שם באותם ימים ולכן השמיטו הרמב"ם.
13
י״דועוד יש להעיר שבדין נכרים שצרו הוסיף הרמב"ם שני פרטים שאינם בגמרא, וז"ל בהלכות שבת שם עובדי כוכבים ומזלות שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת וכו' עכ"ל. הנה כתב שאם צרו סתם מחללים את השבת וכן נראה בארחות חיים הלכות שבת אות ש"ל וכן כתבו בטור ושלחן ערוך אורח חיים סימן שכ"ט, ופרש בכסף משנה ובבית יוסף שהטעם והא שספק נפשות להקל ועיין בלחם משנה ואילו בערוך השלחן פרש שסתם ליסטים הם הורגי נפשות.
14
ט״וועוד כתב הרמב"ם שאם ערכו מלחמה אפילו באו על עסקי תבן וקש מחללים עליהם את השבת בכל מקום, ולע"ד מקורו בברייתא נכרים שצרו וכו' עכ"ל שמשמע שהטילו מצור בלבד וכן לשון יוצאין עליהן וכו' עכ"ל מורה שהאויבים יושבים מבחוץ ותושבי העיר יוצאים נגדם ולא שהאויבים מנסים לפרוץ, וכן משמע בגמרא שהביאו הכתוב משמואל־א פרק כ"ג ויגידו לדוד לאמר הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שוסים את הגרנות עכ"ל שמיירי ששודדים רכוש מסביב לעיר. ובזה אם באו על עסקי ממון אין מחללים עליהן את השבת אלא מחכים עד צאת השבת לצאת להלחם נגדם, מה שאין כן אם האויבים מתקיפים את העיר ומנסים לעלות בחומה אזי אין חילוק בין עסקי ממון לעסקי נפשות כי בודאי בשעת לחימה והסתערות הכל הוי סכנת נפשות.
15
ט״זוהנה בסמ"ג לא תעשה מצוה ס"ה ובספר המאורות במסכת שבת דף י"ט עמוד א' העתיקו לשון הרמב"ם או שערכו מלחמה וכו' עכ"ל ואולם בטור ושלחן ערוך השמיטו אותו. ועיין בתרומת הדשן חלק התשובות סימן שד"מ שרגילות שאף אם באו על עסקי ממון מכל מקום כשבני העיר עומדים כנגדם לזרוק בהם אבנים וחצים וממיתין וחובלים בהן אח"כ אם ילכדו העיר הורגים וממיתים גם הם בבני העיר מתוך חרון אפם כדי לנקום נקמתם וכו' עכ"ל, ולפי זה על כל פנים אם התקיפו את העיר בחול וכבר נלחמו בני העיר נגדם שוב הוי פקוח נפש לחלל שבת אחר כך אף על פי שלענין גביית ממון לבצורת העיר הולכים לפי התחלת מטרת האויבים שבאו על עסקי ממון ולא לפי סופה עיי"ש. ורק אם האויבים התקיפו לראשונה בשבת אזי לדעת הרמב"ם מחללים שבת להתגונן לכתחילה ואילו מסתימת הטור והשלחן ערוך משמע שאין להתגונן אם באו רק על עסקי ממון, ולדינא אין זה מסתבר כלל לע"ד אלא יש להורות כדעת הרמב"ם וסמ"ג וספר המאורות להקל בפקוח נפש.
16
י״זועיין בשלחן ערוך סימן שכ"ט סעיף ז' שכתב יש מי שאומר שבזמן הזה אפילו באו על עסקי ממון מחללין שאם לא יניחו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו והוי עסקי נפשות עכ"ל והוא מתרומת הדשן חלק הפסקים סימן קנ"ו, ואולם לפי חלק התשובות הנ"ל דינא הכי גם משום שכל שנלחמו נגד האויב שוב נהפך הדבר לסכנת נפשות לכל כי בודאי אין הכובשים מדקדקים אחר כך מי עמד נגדם ומי לא אלא הורגים וממיתים את בני העיר מתוך חרון אפם כלשונו שם. ומכאן לדברי המגן אברהם שם סעיף קטן ה' שכתב צ"ע דיניחנו ליקח הממון ולא יחלל שבת ואפשר כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו חיישי' שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג ולכן מחללין אבל באדם יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת וכו' עכ"ל. ולפי האמור אם כבר נלחמו נגד הכובשים אין מקום לקושיתו כי אז הויא סכנת נפשות לכל כסברת תרומת הדשן, וכן בשעת הסתערות האויב וכיבוש העיר בכח בודאי איכא סכנת נפשות כדברי הרמב"ם כי אטו כשרץ הגוי ברחובות העיר וחרבו בידו אין סכנת נפשות גם אם מניחים לו לשלול כל צרכו. ורק כשעומד הגוי מנגד ודורש להניח לו רכוש יש מקום לחומרת המגן אברהם, וזהו ענין השיירא שעמד עליה גייס לטורפה במסכת בבא קמא דף קט"ז עמוד ב' עיי"ש שאין לשיירא חומה להגנה ולכן אינם נלחמים אלא נושאים ונותנים ודומה לנתינת מס, מה שאין כן הבא במחתרת שהגנב בא לקחת בעצמו בזה שפיר אמרינן אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ועיין בתוספות במסכת בבא בתרא דף ז' עמוד ב' בד"ה לפי שבח ממון. ועיין בספר דעת תורה בסימן שכ"ט ולע"ד קושיתו כבר מתורצת בתרומת הדשן חלק התשובות הנ"ל ובהגהות מהר"ם לובלין במסכת בבא בתרא שם, ועוד יש לתרץ שגם אם לא יעמיד אדם את עצמו על ממונו והויא סכנת נפשות מכל מקום מי שיש לו רכוש יותר יתנגד יותר ולכן הסכנה היא לפי הממון וגובים לפי ממון.
17
י״חויש להעיר שברמ"א בסימן שכ"ט סעיף ז' הגיה ומ"מ הכל לפי הענין עכ"ל וצוין לתרומת הדשן חלק הפסקים סימן קנ"ו וכן הוא בדרכי משה. ואולם בתרומת הדשן לא כתב כן אלא על דליקה בשבת שהיה מנהג הגויים להשליך יהודים לתוך האש ולכן מחללים שבת לכבות הדליקה, שעל זה סיים אמנם הכל לפי ראות עינים והזמן ולפי מה שיתקרב לביתו של ישראל ותן לחכם ויחכים עוד עכ"ל ולשון יתקרב לביתו מיירי באש, אבל לא כתב כן בבאו גויים על עסקי ממון ולע"ד אין להחמיר בזה. וסימן לדבר נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפלה.
18
י״טולעניננו ביישוב הרחק מהגבול אבל קרוב ליישובי המיעוטים, אם באו רועים נכרים ועדריהם בשדות הרחוקים מהיישוב פשוט לע"ד שאין כאן נכרים שצרו על עיירות ישראל ואינו נכנס בגדר מצור כלל, וגם אינו על הגבול ואין חשש שמא ילכדוה ולא שמשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם לדעת רש"י מלבד מה שיש להסתפק לדעתו האם יישוב קטן נדון כעיר הסמוכה לספר, ולדעת ראב"ן שתלוי בפקוח נפשות ולא בגבול אין כאן סכנת נפשות ולכן אין לחלל שבת מדאורייתא מטעם עיר הסמוכה לספר. ורק אם יקבעו הצבא והשלטון שצריך להגן על השדות משום בטחון הארץ כיון שיש מצב מלחמה בין ישראל לשכנותיה*(הג"ה) וכן מאז פרוץ הפרעות בשנת תשמ"ח. אזי יכולים לצאת גם בשבת, ואינו מן הסוגיא במסכת ערובין אלא מדיני מלחמה ועיין בבני בנים [חלק א'] סוף סימן מ"ג.
19
כ׳יהודה הרצל הנקין
20