שו"ת בני בנים, חלק שני מ׳Responsa Benei Banim, Volume II 40
א׳ייחוד בנסיעה קצרה ובלילה ביהודה ושומרון
1
ב׳ב"ה, טבת תשמ"ב
2
ג׳קודם שהושלמה המקוה ביישוב הצטרכו הנשים לנסוע למקוה ביישוב אחר במרחק חצי שעת נסיעה בכביש צדדי סמוך לכפרי הערבים, ונשאלתי כמה נשים צריכות לנסוע עם הטובלת והנהג משום ייחוד. הנה לדעת רש"י מותרות ג' או ד' נשים עם איש אחד, שבמסכת קדושין דף פ' עמוד ב' אמרו במשנה לא יתיחד אדם עם שתי נשים אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים עכ"ל ובדף פ"ב עמוד א' במשנה כל שעסקיו עם הנשים לא יתיחד עם הנשים עכ"ל פרש"י לפי שלבו גס בהו וכולן מחפות עליו ואילו איש אחרינא בין שתי נשים תנן אבל עם שלש או ארבע שפיר דמי עכ"ל.
3
ד׳ורוב ראשונים חולקים עליו, כי לדעת הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כ"ב הלכה ה' אסור להתיחד בין איש עם הרבה נשים בין אשה עם הרבה גברים וכן כתבו בספר ארחות חיים הלכות ביאות אסורות הלכה י"ב וכלבו סימן ע"ה, ולדעת התוספות ורמב"ן וסמ"ק מצוה צ"ט ורא"ש ואגודה וריטב"א והטור באבן העזר סימן כ"ב ועוד ראשונים עכ"פ לא יתיחד איש עם הרבה נשים. ומיהו רש"י לאו יחידאה הוא שכן דעת סמ"ג לא תעשה קכ"ו וספר עץ חיים הלכות פריה ורביה פרק י"ג ושו"ת הרשב"א חלק א' סימן תקפ"ז ואלף קע"ח והמאירי במסכת קדושין שם, ובתוספות רבנו פרץ במסכת קדושין שם הביא שכן דעת רבנו תם ושלא כמו שכתב הטור בשם רבנו תם, ונראה שהטור הבין כן מפסקי הרא"ש ואולם לע"ד אין ראיה מהרא"ש שרבנו תם חולק על עיקר דעת רש"י אלא רק על פרושו בסוגיא עיי"ש ובתוספות הרא"ש. ובאוצר הפוסקים סימן כ"ב סעיף קטן כ"ב אות א' בהערה נתקשו בדברי הטור בשם רבנו תם שהלא בתוספות הרא"ש כתב בהדיא שרבנו תם סובר כרש"י והיאך לא ידע הטור דברי אביו, ואינו קשה כי הטעה אותם דפוס ראשון של תוספות הרא"ש ששם נדפסו תוספות רבנו פרץ כאילו הם דברי הרא"ש אבל בדפוס שני תוקן שהם מתלמיד רבנו פרץ, והעיקר בזה כתוספות רבנו פרץ שקדם לטור וכתב מפורש שרבנו תם סובר כפרש"י. וכן בתוספות רבנו אברהם מן ההר שנדפסו בדפוס ווילנא בשם תוספות ר"י הזקן כתב כפרש"י, אבל ר"י הזקן עצמו חולק על רש"י כמו שכתב בספר האגודה וכן משמע ממה שרבנו אלחנן בנו של ר"י הזקן חולק על רש"י כמו שנראה בתוספות רבנו פרץ ובמרדכי והוא נפטר בחיי אביו ומן הסתם כתב כדעתו, וכן בפני יהושע במסכת קדושין דף פ' עמוד ב' בסוף ד"ה רבי שמעון דייק בדברי ר"י שחולק על פרש"י. וכיון שהרבה ראשונים סוברים כפרש"י שפיר הביאו הרמ"א בסעיף ה', וכן המנהג להקל כיון שלכל הדעות ייחוד עם כמה נשים אינו איסור תורה.
4
ה׳כל זה בעיר וביום, ואולם כמה אחרונים כתבו שלפרש"י צריכים ד' נשים בדרך או בלילה אפילו בעיר והובאו באוצר הפוסקים סעיף קטן כ"ו אות ב' וג', ותהיה זו כוונת רש"י שכתב שאם שלש או ארבע שפיר דמי עכ"ל כלומר שלש בעיר וביום וארבע בדרך או בלילה. והמקור להחמיר הוא בדף פ"א עמוד א' אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו שלשה שמא יצטרך אחד מהם להשתין ונמצא אחד מתיחד עם הערוה עכ"ל ומיירי בב' גברים ואשה אחת, ואם כן הוא הדין בג' נשים ואיש אחד בדרך ניחוש לשמא תצטרך אחת להשתין ותשארנה ב' עם האיש ולכן צריכים ד'. אבל לע"ד אינו דומה, כי בב' גברים ואשה אחת אם יפרוש אחד ישארו איש ואשה והוי ייחוד דאורייתא ולכן גזרו, ואפילו בפנויה דהוי ייחוד דרבנן מכל מקום חמיר טפי כמו שכתב בשו"ת מהרי"ו סימן נ"ה ולא פלוג. מה שאין כן בג' נשים שאם תפרוש א' עדיין תשארנה ב' ואינו אלא דרבנן לא החמירו להצריך ד', מה תאמר שמא תפרושנה ב' בבת אחת הא אין לחשוש כל כך שאם כן נחשוש שתפרושנה גם ג' וד' ואין לדבר סוף כמו שכתב בשו"ת מהר"ם ב"ב סימן תתרי"ו לענין גברים. ואף שבמסכת סנהדרין דף י"ט עמוד א' התקין ר' יוסי שיהיו נשים מספרות בבית הכסא משום ייחוד עכ"ל ואלמא דרכן היתה ללכת לבית הכסא בצוותא כמו שכתב בים של שלמה במסכת קדושין פרק ד' אות כ"ד ושוב לא יהיה די בג' נשים ואיש אחד בדרך שמא תפרושנה ב' ביחד ויבואו הנשארים לידי ייחוד דאורייתא, באמת זה אינו, כי פרש"י שם שבבית הכסא שבשדות קמיירי שהיה בית הכסא שלהם בשדה חוץ לעיר והכל נפנים שם עכ"ל ולכן הלכו נשים ביחד כיון דשכיחי גם גברים, אבל בדרך במקום דלא שכיחי אינשי נימא דלעולם נשים צנועות הולכות לעשות צרכיהן לבד. ותדע שבסמ"ג וספר עץ חיים כתבו שאיש אחד מתיחד עם ג' נשים כפרש"י אבל כתבו שלא תתיחד אשה אפילו עם הרבה גברים כדעת הרמב"ם ולכן השמיטו הא דרב יהודה אמר רב שבעיר סגי בב' אנשים ובדרך צריכים ג', ואם איתא שגם בנשים יש חילוק בין עיר לדרך לפרש"י היה להם לכתבו אלא בודאי מותר בג' נשים.
5
ו׳ובעניננו יש להקל גם משום שהנסיעה היא קצרה, כי הנה במסכת קדושין שם אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו שלשה שמא יצטרך אחד מהם להשתין ונמצא אחד מתיחד עם הערוה עכ"ל. ומה שנקט לשון שמא שמשמע ספק על כרחך הוא לאו דוקא שהרי בנסיעה ארוכה לא משכחת שלא יצטרכו לנקביהם, לא מבעי לפי גרסת הספרים שמא יצטרך אחד מהם להשתין וכו' עכ"ל והיא גרסת פסקי רי"ך והרא"ש ורבנו ירוחם בנתיב כ"ג חלק א' ושו"ת מהרי"ו שלפי זה לא משכחת נסיעה של כמה שעות שלא יצטרכו להשתין, אלא אפילו לגרסת רש"י וספר בעלי הנפש שער הפרישה ושו"ת מהר"ם ב"ב ותוספות ר"י הזקן שמא יצטרך אחד מהם לנקביו וכו' עכ"ל וכן הוא גרסת הספרים במסכת סוטה דף ז' עמוד א' ופרושו לגדולים כמו שכתב הרא"ש במסכת ערובין התחלת פרק ד' על כל פנים בנסיעה של יממה יצטרכו לצאת. אלא בודאי התירו בג' בדרך גם כשבודאי יצטרכו לעשות צרכיהם אף על פי שבזמן שיפרוש אחד לעשות צרכיו יוותרו ב' עם הערוה, ומוכרח כמו שכתבתי שכיון שייחוד שני גברים בדרך אינו אסור אלא מחשש שמא יפרוש האחד וישאר השני עם הערוה באיסור דאורייתא לכן בג' לית לן בה.
6
ז׳והנה בנסיעה ארוכה הצריכו ג' כי אז בודאי יצטרכו לצאת, ברם גזרו גם בנסיעה קצרה למרות שאז אינו אלא ספק. וכן מוכח בשו"ת מהר"ם ב"ב הנ"ל שדן בעיר שאין בה אלא י' ואחד רוצה לעזוב שכופין אותו להישאר או לשכור אחר להשלים מנין מה שאין כן אם יש עשרה בלעדיו אינם יכולים לכופו ואין חוששים שיארע אונס לאחד מהעשרה ויצטרכו לו, והקשה מייחוד בדרך שצריכים ג' ושפיר חוששים לשמא יצטרך אחד לנקביו ותרץ שדוקא בעריות החמירו עיי"ש, ואם ייחוד בדרך הוא רק בנסיעה ארוכה מאי איריא שבעריות החמירו תיפוק לן שבייחוד לא משכחת שלא יצטרכו לנקביהם מה שאין כן בתפלה שמא לא יארע אונס כלל, אלא בודאי גם בספק גזרו. ומכל מקום בנסיעה קצרה כל כך שאינו שכיח שיצטרך אחד לנקביו כלל נראה שאין לחוש, ועיין בעזר מקודש באבן העזר שם שנסתפק האם יש להצריך ג' בפחות ממיל או מפרסה. ויש להביא ראיה שאין לחוש עכ"פ לגדולים בפחות מפרסה ממסכת ברכות דף כ"ג עמוד א', הנצרך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה וכו' לא שנו אלא שלא יכול לשהות בעצמו אבל יכול לשהות בעצמו תפלתו תפלה ועד כמה אמר רב ששת עד פרסה עכ"ל ולפי גרסה זו מותר רק בדיעבד וכן דעת הרא"ש ועוד ראשונים. אבל הרי"ף גרס מותר עכ"ל פי' לכתחילה וכן דעת רש"י ועוד ראשונים ועיין בספר עינים למשפט שם, וקשה מנין יודע המתפלל מראש עד כמה יכול להשהות עצמו, אלא צריך לאמר שסתם אדם יכול להשהות עצמו ע"ב דקות שהוא שעור פרסה מאז שנתעורר אצלו הרצון לצאת ולכן יכול לשער בדבר. ולכן בנסיעה בפחות משעור פרסה יש לאמר שלא יצטרכו לגדולים, וכל שכן אם בדקו עצמם קודם שיצאו מהיישוב וכן יש לנהוג לבדוק קודם הנסיעה. והגם שמי יאמר שירצו לכבוש את עצמם אפילו פחות מפרסה, הנה בגמרא אמרו לא שנו אלא בעיר אבל בדרך וכו' עכ"ל אבל בטור וברמ"א כתבו בשדה ולא כתבו בדרך, ופרשו האחרונים דרך דומיא דשדה שאין שם מעבר לרבים ועיין באוצר הפוסקים סעיף קטן כ"ה אות ב'. ולע"ד גם דרך דומיא דשדה שרגילים שם לעשות צרכים כמו שהבאתי ממסכת סנהדרין דף י"ט בפרש"י ועיין בהגהות מיימוניות בהלכות דעות פרק ח' הלכה ו' וכן הוא באורח חיים סימן ג' סעיף י"א ובאבן העזר שם סעיף י"ג בהג"ה, והיום בנסיעה קצרה אין רגילים לעשות גדולים בשדה כלל אלא כובשים עצמם עד שמגיעים ליישוב ונשים כובשות עצמן אפילו לקטנים ולכן בנסיעה פחות משעור פרסה אין לחוש.
7
ח׳ובעניננו גם יש להקל בלילה יותר מביום כי ביום מתרחקים הרבה לעשות צרכים משום צניעות, לגדולים עד שלא יראה חברו פרועו כמו שאמרו במסכת ברכות דף ס"ב עמוד א' ובאורח חיים סימן ג' סעיף ח', ולקטנים נהי שאמרו במסכת בכורות דף מ"ד עמוד ב' משתינים מים לפני רבים עכ"ל כמו שהקשה בהגהות הרד"ל במסכת קדושין לפי נוסח הדפוסים שמא יצטרך אחד להשתין עכ"ל אבל לע"ד זהו בפני גברים אבל להשתין בפני נשים לאו אורח ארעא אלא מרחיק גם לקטנים וביני ביני אתו לידי ייחוד. ומה שכתבו בחיי אדם כלל ג' ובמשנה ברורה סימן ג' סעיף קטן כ"א שמשתין אפילו בפני אשה משום הסכנה זהו כשאין מקום אחר אבל בדרך הרי יש מקום. ובמסכת ברכות שם נחלקו האם להתרחק לגדולים עד כדי שלא יראה חברו פרועו עכ"ל או עד שלא יראהו כלל, ודוקא חברו אבל בחברתו לכולי עלמא מתרחק עד שלא תראהו כלל.
8
ט׳וכל זה ביום אבל בלילה אינו צריך להתרחק לעשות צרכיו כמו שאמרו במסכת ברכות שם רבא ביממא הוה אזלי עד מיל ובליליא אמר ליה לשמעיה פנו לי דוכתא ברחובא דמתא עכ"ל. ולע"ד מה שאמרו אבל בדרך עד שיהיו ג' שמא יצטרך אחד מהם לנקביו וכו' עכ"ל מיירי ביום, כי בלילה אינו מתרחק, וגם כיון שהנשארים אינם רואים אותו כשחוזר בחושך נרתעים מעבירה ודומה לעומד מאחורי הכותל בעיר עיין בפרישה בסימן כ"ב אות י"ב. ואין סתירה לזה ממה שבספר בעלי הנפש בשער הפרישה סוף ד"ה הנה השלמנו חשש שאם יהיו רק שני גברים שמא אדניים חד מנייהו איתער חד ועביד איסורא עכ"ל והביאו הרמ"א כי שם מיירי בלנים בלילה ולא בהולכים בדרך בלילה, ומה שכתב שלא יישן עמה בבית אחת עד שיהיו שלשה כשרים מפני שהוא דומה לדרך עכ"ל כוונתו שדומה להולך בדרך ביום שאז צריך ג' כשרים, ואין הכי נמי אם לן בדרך בלילה כל שכן שצריך ג' אבל לא מיירי כלל בהולך בדרך בלילה, כי בהליכה אין לחשוש לשמא ישנו ואם משום שמא יפרוש אחד לעשות צרכיו הלא בלילה אינו צריך להתרחק. ואף שזהו כשהולכים ברגל מה שאין כן כשנוסעים בעגלות ומכוניות שפיר שייך חששו של הראב"ד שמא אדניים חד מינייהו וכו', מכל מקום בג' נשים ונהג אחד כיון שהנהג טריד בעבידתיה אין לחוש, ואם משום שמא יעצור את רכבו אזי תתעוררנה הנוסעות כי בנסיעה קצרה אינן שקועות בשינה ושפיר מירתת וכעין זה כתב בשו"ת ציץ אליעזר חלק ו' סימן מ' עמוד רי"ב, ובפרט בשעות הראשונות של הלילה שאין רגילים לישון בהן בדורות אלה. ועוד עיין באוצר הפוסקים סעיף קטן כ"ה אות י"ד לענין נר דלוק.
9
י׳ועוד טעם להקל בלילה יותר מביום, שאף שכל הדרכים בחזקת סכנה כמו שאמרו בירושלמי במסכת ברכות פרק ד' הלכה ד' ועיין באורח חיים סימן רי"ט סעיף ח', זהו בסתם אבל כשרואה שאין סכנה שפיר מתרחק מחברו לעשות צרכיו ואינו חושש, אך בלילה שאינו רואה בודאי אימתא דלילא עליו ואינו מתרחק וכל שכן ביהודה ושומרון. ונמצא שדין העיר הוא הפך מהליכה בדרך דזיל בתר טעמא ובעיר צריכים ב' גברים ביום וג' בלילה ובהליכה בדרך צריכים ג' ביום וב' בלילה, ואף שקשה להקל בב' בדרך בלילה כיון שבגמרא הצריכו ג' בסתם אבל בג' נשים שלא נתפרש לאיסור אין להחמיר.
10
י״אוהנה אינו מבואר באיזה מרחק זמ"ז בדרך או בשדה נדון כייחוד, ושעור ההרחקה כדי לעשות צרכיו ביום בודאי מבטל המציאות של ייחוד ובפחות מזה צ"ע. יש בזה קולא וחומרא, הקולא שאם נמצאו איש ואשה בשדה אזי יתרחקו כשעור הרחקה ודיו והחומרא שבנמצאו כמה אנשים ונשים ביחד וחלקם נתרחקו כשעור שוב אינם מצטרפים עם השאר להחשב הרבה אנשים או הרבה נשים. ועיין במסכת סוכה דף נ"ב עמוד א' אביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא איתתא נקדים וניזול באורחא אמר איזיל אפרישנהו מאיסורא, אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו וכו' עכ"ל וקשה היאך הלך עמהם והלא בדרך צריכים ג' כשרים, וצריך לאמר שאביי לא הלך יחד אתם וזהו שאזל בתרייהו עכ"ל כלומר כשעור הרחקה ולא בהדייהו, וכן כתב בספר דברי שאול על אגדות הש"ס והוסיף שלא ראו אותו ולא ידעו שהוא שם. ובאמת מוכח כן בגמרא אביי שמעינהו דקא אמרי אורחין רחיקין וצוותין בסומא אמר אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקמה נפשיה וכו' עכ"ל ופרש"י שעל עצמו אמר שאם היה מתיחד עם האשה לא היה יכול להמנע מלחטוא, ואם הלך עמהם בגלוי איזו תימה היא שהם לא חטאו בפניו ואטו הוא היה חוטא בפניהם. ומה ששמע אותם מדברים ואלמא היה קרוב להם זה היה בסופו כשהגיעו לפרשת דרכים כפרש"י שאז נמצאו שם עוד אנשים, או ששמע דבריהם בלי שהבחינו בו שהרי הלכו באגמא ויש שם קנים כמו שאמרו במסכת שבת דף צ"ה עמוד א' קטל קני באגמא עכ"ל ומסתירים הראות וכן משמע הלשון שמעינהו וכו' עכ"ל ששמע דבריהם ולא היה אתם.
11
י״בושלא כשו"ת שב יעקב סימן י"ט הובא באוצר הפוסקים סעיף קטן כ"ה אות י"א שפרש שאביי התיחד עמהם והותר לו ייחוד בשדה בשנים עיי"ש, ובשו"ת ציץ אליעזר חלק ו' שם עמוד רי"ג סמך עליו להתיר לנסוע עם איש ואשה במכונית כשבלאו הכי היו נוסעים בלעדיו דומיא דאביי ולע"ד אינו הלכה. ובאמת דבריהם אינם אלא לפי שיטת הרמ"ה הובא ברבנו ירוחם בנתיב כ"ג חלק א' שבהלכו ב' עם אשה אחת בדרך שלא לשומרה מותר כיון שאם יפרוש אחד להשתין יפרוש גם השני עמו עיי"ש, שלפי זה תלוי בדעת ההולכים ואביי לא היה נשאר לבד עם האשה, ומקור הרמ"ה נראה ממה שדוקא בדרך חששו לשמא יצטרך אחד להשתין ואטו בבית לא יצטרך אחד להשתין ולכן פרש שבעיר שאין צורך לשומרה ילכו שני הגברים מה שאין כן בדרך וממילא כשגם בדרך אין צורך לשומרה נדון כבבית ואין צורך בשלשה. ועיין במאירי במסכת קדושין שם בד"ה זה שביארנו, וז"ל לא שאנו אלא בכשירים אבל בפרוצים לא וכו' ומתוך כך אין אנו צריכים לאסור להתלוות עם הנשים בדרך כמו שחשבו קצת מפרשים אלא מותר להדיא בין באחת בין בהרבה כל שיש שם שני אנשים עכ"ל וקשה הלא בדרך צריכים ג', ולע"ד המאירי פרש שגם בדרך לא בעינן ג' אלא ממדת חסידות עיי"ש אבל בכשרים אם יפרוש אחד לעשות צרכיו יפרוש גם השני וזוהי דעת הרמ"ה וכן בסמ"ק השמיט הדין שבדרך צריכים ג'.
12
י״גואולם שאר פוסקים לא הביאו דעת הרמ"ה ורבנו ירוחם ונראה שפרשו שאין החילוק בין עיר לדרך תלוי בשמירה אלא מפני שבדרך טריחא להו מילתא שצריך להתרחק הרבה ולכן לא ילך חברו אתו, ועיין בבית שמואל באבן העזר שם סעיף קטן ט' ובספר המקנה שדחו דברי רבנו ירוחם ובאוצר הפוסקים סעיף קטן כ"ה אות ו'. ועיין בריטב"א בסוף מסכת קדושין ובים של שלמה שם בהקדמה לאות כ"ה ובמה שכתבתי בבני בנים [חלק א'] סימן ל"ז סוף מספר 3, ובדוקא לא הזכירו ייחוד בין הדברים שחסיד גדול יכול להקל בהם, דבשלמא הסתכלות וכו' שהיא מצד הרהור ועקב חסידותו אינו מהרהר מה שאין כן ייחוד שהוא ענין חשש עבירה אין אפוטרופוס לעריות כמו במעשים שנזכרו במסכת קדושין דף פ"א עמוד א'.
13
י״דוהנה פשוט שאם האחד אינו יודע שהשני נמצא שם לא מקרי ייחוד, ואפילו רואים זה את זו אלא שאינם מתכוונים להתלוות כלל מסתבר שאינו ייחוד וכן משמע ייחוד מלשון ליחד בבנין פיעל דבעי כוונה כלשהי. וקצת משמע דבעי כוונה להתלוות ממסכת קדושין שם, רב ורב יהודה הוו קאזלו באורחא הוה קאזלא ההיא אתתא קמייהו אמר ליה רב לרב יהודה דל כרעיך מקמי גיהנום וכו' עכ"ל וכמו שאמרו במסכת ברכות דף ס"א עמוד א' אחרי ארי ולא אחרי אשה עכ"ל, וכן פרש"י בקדושין מהר ללכת שנקדמנה עכ"ל וכן פרשו האחרונים באבן העזר סימן כ"א סעיף א'. וממה שאמר רב מי יימר בכשרים כגון אנא ואת וכו' עכ"ל משמע שהיו לבדם עם האשה ושלא כמו שתרץ מהרש"א, וקשה הלא בדרך צריכים שלשה משום ייחוד אלא משמע שמפני שלא התכוונו להתלוות כלל מותר. וכן במאירי פרש שחששו להרהור בלבד, וניחא שאמרו בגמרא דבעינן כשרים כרב חנינא בר פפי וחבריו שכן הוא לענין הרהור מה שאין כן בייחוד סגי בכשרים בעלמא ומתורצת קושית הר"ן והריטב"א עיי"ש. ומיהו יש לדחות כי הטעם שצריכים שלשה בדרך הוא משום שמא יפרוש אחד לעשות צרכיו וזה אינו שייך במעשה של רב ורב יהודה שהיה רק ייחוד לרגע, וכמו שכתבתי למעלה שבנסיעה קצרה אין לחוש, מה שאין כן אחד עם הערוה דהוי דאורייתא אימא שאסור אפילו לרגע. ומכל מקום הדין נראה דבעי כוונה כלשהי ואם לא תאמר הכי יהיה אסור לאדם יחידי לעבור על פני אשה ההולכת לבדה בדרך דהוי ייחוד דאורייתא ואפילו פחות משעור אסור מן התורה, אם לא שבפחות משעור אינו מקרי ייחוד כלל.
14
ט״ווהנה בשאלה האם יש שעור לייחוד האריכו האחרונים ועיין באוצר הפוסקים סעיף קטן א' אות ה' וסעיף קטן ל"ה אות ט'. ועיין במסכת סוטה דף ד' עמוד א' ששעור סתירה הוא כדי העראה שהיא כדי לצלות ביצה ולגומעה לדעת רבי עקיבא עיי"ש, וסתירה הוא מלשון הכתוב בבמדבר פרק ה' ונעלם מעיני אישה ונסתרה וכו' עכ"ל ובדברים פרק י"ג כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך וגו' אשר כנפשך בסתר עכ"ל שממנו נרמז ייחוד מן התורה כמו שאמרו במסכת קדושין דף פ' עמוד ב' ושאר מקומות בן מתיחד עם אמו ואסור להתיחד עם שאר עריות שבתורה עכ"ל. ולפי זה שעור ייחוד הוא שעור סתירה, ואין זה גזרה שוה אלא גלוי מילתא בעלמא מהו נקרא בסתר, ושעור סתירה הוא כהעראה בלי גמר ביאה ובלי התפייסות מקודם לתשמיש כמו שאמרו במסכת סוטה שם ונמצא ששעור ייחוד מדאורייתא הוא פחות משעור ביאה. וניחא לגרסה שמא יצטרך אחד מהם להשתין וכו' עכ"ל שהיא שהייה מועטת אבל לגרסה שמא יצטרך אחד מהם לנקביו עכ"ל קשה שהוא שעור מרובה, ולמה לא חששו לשעור סתירה הפחות מזה, ויש לתרץ שלשון לנקביו פי' בין לגדולים בין לקטנים וכדעת רבנו חננאל הובאה ברא"ש במסכת ערובין פרק ד', ואף שהרא"ש הלק עליו בפרוש הלשון אבל הלא הרא"ש גרס שמא יצטרך אחד להשתין עכ"ל ולכן לכולי עלמא ייחוד הוא בשעור מועט.
15
ט״זונמצא שייחוד דאורייתא הוא גם כשאין פנאי לבעול שלזה צריכים התפייסות מקודם וגמר ביאה וליכא. והנה ייחוד בדרך קיל מסתירה ששם קינא לה הבעל ורגליים לדבר שנתפייסה לעבירה שאם לא כן למה נסתרה אחר כך מה שאין כן בנתלוו כדי ללכת בדרך, וגם כי בדרך לא עשו השנים מעשה להתייחד אלא זה שפרש לעשות צרכיו הוא שגרם, ואף על פי כן אסרו ייחוד בב' אנשים ואשה אחת בדרך שמא יפרוש אחד להשתין ובשהייה מועטת יעברו השנים על ייחוד דאורייתא. ומכאן חזרה לדברינו שבשלש נשים ואיש אחד אין לחוש, שאם משום ייחוד דאורייתא גם אם תפרוש אחת ותשארנה ב' אינו ייחוד דאורייתא, ואם משום חשש עבירה משום ששתי נשים נוחות להתפתות הלא בכדי השתנה אין שהות לרצוי וביאה, ואם משום שמא תפרוש אחת לגדולים שזהו שעור מרובה מנין ידעו האחרים האם הלכה לעשות גדולים או קטנים ולכן מרתתי ולא יחטאו.
16
י״זמכל הלין טעמין*(הג"ה) בנשים כשרות אם ברור שאין מכשול בנסיעות אלה יש לצרף סברות להקל, מה שאין כן בפרוצות אין להתאמץ כלל, וכעין מה שכתב הגמו"ז זצלה"ה בספר לב איברא עמוד 29 לענין עגונות שהגדולים אמדו מקודם גוף המעשה ורק לאחר שנתברר להם בשכלם שודאי הבעל מת אז צרפו סברות שונות על דרך ההלכה עכ"ל.
ובענין נשים כשרות, במשנה במסכת קדושין שם אמרו לא יתיחד אדם עם שתי נשים אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים עכ"ל ושאלו בגמרא מאי טעמא ותרצו תנא דבי אליהו הואיל ונשים דעתן קלות עליהן עכ"ל, ויש לפרש קל מלשון בלתי חשוב והכי פרושו נשים דעתן של אחרות קלות עליהן כלו' שאשה אינה משגיחה בדעת חברתה אלא מתפתית גם בפניה מה שאין כן איש מתבייש בפני חברו. ואולם לשון זה נמצא גם במסכת שבת דף ל"ג עמוד ב' שכשהתחבאו רשב"י ובנו מפני הרומאים היתה אשתו מביאה להם לחם ומים, א"ל לבריה נשים דעתן קלה עליהן דילמא מצערי לה ומגליא לן עכ"ל, ונראה שרשב"י לא חשש שיענו את אשתו שהרי גם אנשים אינם עומדים בפני ענוי כמו שאמרו במסכת כתובות דף ל"ג עמוד ב' אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא עכ"ל ואינו ענין לקלות הדעת אלא חשש שגם אם יצערו אותה בכל דהוא תגלה מקומם. ולפי זה קל הוא מלשון בלתי כבד והכי פרושו שאפשר להזיזן מדעתן ונגד רצונן וכמו אשתו של רשב"י שבודאי לא רצתה למסור את בעלה ואת בנה, והוא הדין בייחוד לא ניחא לנשים להיכשל ומכל מקום שמא יתפתו ולכן פרש"י במשנה מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות ולא תירא זו מחבירתה שאף היא תעשה כמותה עכ"ל. ורש"י לשיטתו במסכת עבודה זרה דף י"ח עמוד ב' שהביא שברוריה ליגלגה על מה שאמרו חכמים נשים דעתן קלות הן עלייהו ואמר לה ר' מאיר בעלה חייך סופך להודות לדבריהם, וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית וכשנודע לה חנקה עצמה וכו' עכ"ל לא שחטאה ח"ו אלא שנתרצית לכך ועל כל פנים מוכח שגם אותה צדקת יכלה להתפתות וכל שכן שאר נשים. ברם ספור זה לא נמצא בגמרא ובמדרשים ולא נודע מקורו ותמוה שרבי מאיר ותלמידו יחטאו כל כך באיסור נתינת מכשול ואונאת דברים, ועוד קשה כי התלמיד הפציר בה ימים רבים עד שנתרצית ואינה ראיה שנשים מתפתות בזמן מועט. ועוד כי במסכת קדושין דף פ"א עמוד א' מסופר על רבי מאיר שתיכף נתפתה אחרי אשה אילולא הניח לו השטן וכן היה מעשה ברבי עקיבא וכי נלמד משם שגברים דעתם קלות עליהם ורבי מאיר יותר מאשתו, ואם משום שכל שאדם גדול מחברו כך גדול יצרו הוא הדין ברוריה היתה גדולה מחברותיה.
לכן לע"ד בודאי אין נשים נוחות לחטוא יותר מאנשים אלא דעתן קלות עליהן פי' שטועות בשיקול הדעת ונשענות על בינתן, וזוהי הראיה מברוריה שהניחה לאותו תלמיד להפציר בה ימים רבים ולא גרשה אותו כי סברה שלא ישפיע עליה ולכן נכשלה. וזהו ענינה של חוה שהאריכה בדברים עם הנחש ולכן נכשלה ועיין בחיבה יתירה שם. והוא שאמר רשב"י שנשים דעתן קלה עליהן כלו' שאשתו טועה במה שחושבת שיכולה לעמוד בפני הרומאים אם יצערו אותה ואינו כן ולכן יש לברוח למערה, וכן בייחוד סוברות שלא תתפתנה ואינן בורחות מהשידול ולכן נוחות להתפתות.
ומה שהחמירו בייחוד ב' נשים ואיש אחד יותר מב' אנשים ואשה אחת, הוא משום שהאשה מתפתית אבל האיש הוא המפתה ובשני אנשים שאינם פרוצים אחד מתבייש מן השני ולכן אינם מפתים ושוב לא איכפת לן מהאשה כיון שאין פתוי. מה שאין כן באיש אחד חיישינן שיפתה כמו במעשי התנאים הנ"ל ורק עדיין יש לדון מצד הנשים ובזה שמא שתיהן תהיינה נוחות להתפתות כפרש"י, ולולא דבריו אפילו רק אחת מהן נוחה להתפתות כיון שהיא והוא יכחישו את דברי השניה אינם מרתתים מה שאין כן בג' נשים הוי תרי לעומת תרי והוי קלא, ובזה ניחא יותר כי אטו כולי עלמא נוחות להתפתות והא אשת חבר וכמו שברוריה לא היתה נוחה להתפתות כלל שלכן הפציר בה ימים רבים.
ועדיין קשה שאסור להתיחד אפילו עם ב' אשת חבר ולא חילקו בין כשרות לבין סתם נשים ולבין פרוצות כפי שחילק רב יהודה אמר רב בין הגברים וכן פסקו רוב ראשונים והרמ"א, ואטו כולי נשים נוחות להתפתות, ועוד שלפי פרוש התוספות ועוד ראשונים רבי שמעון התיר בסתם ב' נשים ואיש אחד ולמה לא הודו לו חבריו על כל פנים בנשים כשרות. וצריך לאמר שחכמים גזרו משום שאר נשים ולא פלוג, וזהו בייחוד עם ב' נשים שנאסר בהדיא אבל בג' נשים בדרך שלא נתפרש לאיסור פשוט להתיר בנשים כשרות. ומסתבר שגם בעיר ולחומרא תלוי מי הן הנשים, ולכן כתב רש"י שלש או ארבע עכ"ל. התרתי לג' נשים ואיש אחד לנסוע בקביעות בלילה לצורך מצוה, אבל לא לטיול כיון שרוב ראשונים חולקים על פרש"י ואפשר שהמנהג להקל כדבריו הוא דוקא בעיר. ובמקום שאפשר יש לשלוח ג' נשים עם ב' גברים שאז אפשר שמותר גם לדעת הרמב"ם עיין בב"ח ובחלקת מחוקק סעיף קטן ז', ואם הם ד' נשים וב' גברים יכולים לנסוע בשתי מכוניות קרובות זו לזו וישאירו פנסים דולקים בתוך המכוניות.
ובענין נשים כשרות, במשנה במסכת קדושין שם אמרו לא יתיחד אדם עם שתי נשים אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים עכ"ל ושאלו בגמרא מאי טעמא ותרצו תנא דבי אליהו הואיל ונשים דעתן קלות עליהן עכ"ל, ויש לפרש קל מלשון בלתי חשוב והכי פרושו נשים דעתן של אחרות קלות עליהן כלו' שאשה אינה משגיחה בדעת חברתה אלא מתפתית גם בפניה מה שאין כן איש מתבייש בפני חברו. ואולם לשון זה נמצא גם במסכת שבת דף ל"ג עמוד ב' שכשהתחבאו רשב"י ובנו מפני הרומאים היתה אשתו מביאה להם לחם ומים, א"ל לבריה נשים דעתן קלה עליהן דילמא מצערי לה ומגליא לן עכ"ל, ונראה שרשב"י לא חשש שיענו את אשתו שהרי גם אנשים אינם עומדים בפני ענוי כמו שאמרו במסכת כתובות דף ל"ג עמוד ב' אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא עכ"ל ואינו ענין לקלות הדעת אלא חשש שגם אם יצערו אותה בכל דהוא תגלה מקומם. ולפי זה קל הוא מלשון בלתי כבד והכי פרושו שאפשר להזיזן מדעתן ונגד רצונן וכמו אשתו של רשב"י שבודאי לא רצתה למסור את בעלה ואת בנה, והוא הדין בייחוד לא ניחא לנשים להיכשל ומכל מקום שמא יתפתו ולכן פרש"י במשנה מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות ולא תירא זו מחבירתה שאף היא תעשה כמותה עכ"ל. ורש"י לשיטתו במסכת עבודה זרה דף י"ח עמוד ב' שהביא שברוריה ליגלגה על מה שאמרו חכמים נשים דעתן קלות הן עלייהו ואמר לה ר' מאיר בעלה חייך סופך להודות לדבריהם, וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית וכשנודע לה חנקה עצמה וכו' עכ"ל לא שחטאה ח"ו אלא שנתרצית לכך ועל כל פנים מוכח שגם אותה צדקת יכלה להתפתות וכל שכן שאר נשים. ברם ספור זה לא נמצא בגמרא ובמדרשים ולא נודע מקורו ותמוה שרבי מאיר ותלמידו יחטאו כל כך באיסור נתינת מכשול ואונאת דברים, ועוד קשה כי התלמיד הפציר בה ימים רבים עד שנתרצית ואינה ראיה שנשים מתפתות בזמן מועט. ועוד כי במסכת קדושין דף פ"א עמוד א' מסופר על רבי מאיר שתיכף נתפתה אחרי אשה אילולא הניח לו השטן וכן היה מעשה ברבי עקיבא וכי נלמד משם שגברים דעתם קלות עליהם ורבי מאיר יותר מאשתו, ואם משום שכל שאדם גדול מחברו כך גדול יצרו הוא הדין ברוריה היתה גדולה מחברותיה.
לכן לע"ד בודאי אין נשים נוחות לחטוא יותר מאנשים אלא דעתן קלות עליהן פי' שטועות בשיקול הדעת ונשענות על בינתן, וזוהי הראיה מברוריה שהניחה לאותו תלמיד להפציר בה ימים רבים ולא גרשה אותו כי סברה שלא ישפיע עליה ולכן נכשלה. וזהו ענינה של חוה שהאריכה בדברים עם הנחש ולכן נכשלה ועיין בחיבה יתירה שם. והוא שאמר רשב"י שנשים דעתן קלה עליהן כלו' שאשתו טועה במה שחושבת שיכולה לעמוד בפני הרומאים אם יצערו אותה ואינו כן ולכן יש לברוח למערה, וכן בייחוד סוברות שלא תתפתנה ואינן בורחות מהשידול ולכן נוחות להתפתות.
ומה שהחמירו בייחוד ב' נשים ואיש אחד יותר מב' אנשים ואשה אחת, הוא משום שהאשה מתפתית אבל האיש הוא המפתה ובשני אנשים שאינם פרוצים אחד מתבייש מן השני ולכן אינם מפתים ושוב לא איכפת לן מהאשה כיון שאין פתוי. מה שאין כן באיש אחד חיישינן שיפתה כמו במעשי התנאים הנ"ל ורק עדיין יש לדון מצד הנשים ובזה שמא שתיהן תהיינה נוחות להתפתות כפרש"י, ולולא דבריו אפילו רק אחת מהן נוחה להתפתות כיון שהיא והוא יכחישו את דברי השניה אינם מרתתים מה שאין כן בג' נשים הוי תרי לעומת תרי והוי קלא, ובזה ניחא יותר כי אטו כולי עלמא נוחות להתפתות והא אשת חבר וכמו שברוריה לא היתה נוחה להתפתות כלל שלכן הפציר בה ימים רבים.
ועדיין קשה שאסור להתיחד אפילו עם ב' אשת חבר ולא חילקו בין כשרות לבין סתם נשים ולבין פרוצות כפי שחילק רב יהודה אמר רב בין הגברים וכן פסקו רוב ראשונים והרמ"א, ואטו כולי נשים נוחות להתפתות, ועוד שלפי פרוש התוספות ועוד ראשונים רבי שמעון התיר בסתם ב' נשים ואיש אחד ולמה לא הודו לו חבריו על כל פנים בנשים כשרות. וצריך לאמר שחכמים גזרו משום שאר נשים ולא פלוג, וזהו בייחוד עם ב' נשים שנאסר בהדיא אבל בג' נשים בדרך שלא נתפרש לאיסור פשוט להתיר בנשים כשרות. ומסתבר שגם בעיר ולחומרא תלוי מי הן הנשים, ולכן כתב רש"י שלש או ארבע עכ"ל. התרתי לג' נשים ואיש אחד לנסוע בקביעות בלילה לצורך מצוה, אבל לא לטיול כיון שרוב ראשונים חולקים על פרש"י ואפשר שהמנהג להקל כדבריו הוא דוקא בעיר. ובמקום שאפשר יש לשלוח ג' נשים עם ב' גברים שאז אפשר שמותר גם לדעת הרמב"ם עיין בב"ח ובחלקת מחוקק סעיף קטן ז', ואם הם ד' נשים וב' גברים יכולים לנסוע בשתי מכוניות קרובות זו לזו וישאירו פנסים דולקים בתוך המכוניות.
17
י״חיהודה הרצל הנקין
18