שו"ת בני בנים, חלק שני מ״אResponsa Benei Banim, Volume II 41
א׳המוציא ש"ז לבטלה האם מנודה מאליו ומי שנדר שלא יוציא ש"ז ועבר על נדרו
1
ב׳ב"ה, כ"ח שבט תשמ"ה
2
ג׳לשליח אחד
3
ד׳מאז באת אלי הוצרכתי לנסוע לחו"ל כמה פעמים וגם הייתי חודש בצבא ורק עכשיו נשארתי שנים חודשים בביתי ויש לי פנאי לכתוב. הגם שאינכם צריכים לדילי כי בישיבה הגדולה יש פוסקים מובהקים, ורק מפני הכיסופא לא פניתם להם וחזקה שגם להם נוח שאשיב במקומם.
4
ה׳לדעת רוב ראשונים אין המוציא ש"ז לבטלה מנודה מאליו אלא צריך בית דין לנדותו, ולא שמענו ולא ראינו מי שישב בנדוי עבור זה כמו שאמרתי כשהיית אצלי. אך שאלתם האם לחוש לדעת הרמב"ם ושכן דעת הסמ"ג לא תעשה קכ"ו וספר ארחות חיים הלכות כתובות אות ח' וכלבו הלכות אישות וכן בפרוש הרשב"ץ למסכת נדה העתיק לשון הרמב"ם והטור ושלחן ערוך באבן העזר סימן כ"ג סעיף ב', וז"ל הלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה י"ח אלו המנאפים ביד ומוציאין שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה כן בנדוי הוא יושב וכו' עכ"ל. וכתב במגיד משנה שמשמע שהוא מנודה מאליו שחכמים ראשונים נידו כל מי שיעשה כן עכ"ל וכן כתב בבית יוסף וכן נראה, ושלא כמקצת אחרונים שכתבו שגם לדעת הרמב"ם צריך בית דין לנדותו עיין באוצר הפוסקים שם אות ה'.
5
ו׳ומקור הדברים הוא במסכת נדה דף י"ג עמוד ב' אמר רב המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי ולימא אסור דקמגרי יצר הרע בנפשיה עכ"ל פי' שהיה לרב לאמר אסור לאדם להקשות עצמו לדעת וממילא נדע שהעושה כן צריך לנדותו כבשאר איסורים כמו שאמרו הר"ן שעל הרי"ף במסכת שבת פרק י"ד, וכמו שאמרו בירושלמי מסכת מועד קטן פרק ג' הלכה א' הדא אמרה העושה דבר שלא כשורה מנדין אותו עכ"ל ועיין בספר עבודת המלך הלכות תלמוד תורה סוף פרק ו' אות כ"ג. וכיון שלא אמר כן שמע מינה שהמקשה עצמו לדעת באמת אינו כשאר עברינים, ופרש הרמב"ם שהוא מנודה מאליו.
6
ז׳אבל רבנו תם פרש שגם במקשה עצמו לדעת צריך בית דין לנדותו ולפי דבריו מה שאמרו ולימא אסור וכו' עכ"ל אינו אלא שאלה למה שינה רב בלשונו אבל אינו מורה על שנוי בדין. ובאור זרוע הלכות בעל קרי סימן קכ"ג פרש טעם שנוי הלשון שאילו היה אומר אסור היה מגרה יצר הרע בנפשיה שכן דרך יצר הרע לפתות על כל איסור עכ"ל ולפי זה לשון דקמגרי יצר הרע בנפשיה עכ"ל קאי על רב, וקשה לע"ד אטו הדבור גורם הלא האיסור גורם וכיון שרב ידע שאסור איזו תוספת יצר הרע היא לאמר כן, ואינו דומה לירושלמי מסכת נדרים פרק ט' הלכה א' ר' ירמיה שרי נדרא ומקיים ליה וכו' משום דאין יצר הרע תואב אלא דבר שאסור לו עכ"ל כי שם הנדר הוא שגרם לאיסור מה שאין כן האיסור להקשות עצמו לדעת קאי וקיימא. אלא בודאי דקמגרי יצר הרע בנפשיה עכ"ל מוסב על המקשה עצמו ולא על רב, והוא נתינת טעם למה אמר בלשון המור יהא בנדוי ולא בלשון אסור בלבד וכן כתב הר"ן שם דנקט כי האי לישנא לאשמעינן שאיסורו יותר מפני שמגרה יצה"ר בנפשיה עכ"ל.
7
ח׳והמקור לדעת רבנו תם שלשון יהא בנדוי אינו מורה על חומר בדין יותר מבשאר איסורים הוא במסכת קדושין דף כ"ח עמוד א', אמרו עד היכן גלגול שבועה אמר רב יהודה אמר רב דאמר ליה הישבע לי שאין עבדי אתה, ההוא שמותי משמתין ליה דתניא הקורא לחברו עבד יהא בנדוי עכ"ל הרי שלשון יהא בנדוי שאמרו בברייתא פרושו שבית דין מנדים אותו ולא שמנודה מאליו. וראיה זו הביאו התוספות ותוספות הרא"ש וחדושי הרמב"ן והרשב"א והמאירי והריטב"א במסכת קדושין וחדושי הר"ן במסכת נדה ופרוש הר"ן במסכת שבת שם והאור זרוע ועוד ראשונים, וקשה לרמב"ם.
8
ט׳ולע"ד אדרבה משם סיוע לרמב"ם, כי למה לא הקשו גם אצל הקורא לחברו עבד יהא בנדוי ולימא אסור, שאין לאמר שסמכו על מה שהקשו בנדה כי התרוץ דקמגרי יצר הרע אנפשיה עכ"ל אינו שייך בקורא לחברו עבד. אלא מוכח שיהא בנדוי שבמסכת קדושין אינו כיהא בנדוי במסכת נדה, וע"כ יש איזה חילוק ביניהם ורק צריך להבין מהו החילוק.
9
י׳והוא ברור לע"ד כי אין לאמר שצריך בית דין לנדות למי שמקשה עצמו לדעת שהרי אין זה במציאות, כי מי חציף אינש להוציא ז"ל בפני עדים והעובר עבירה זו בוש ממנה ומסתירה ואפילו יותר מניאוף. וצא ובדוק בכל כ"ד הדברים שבית דין מנדים עליהם שמנה הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק ו' הלכה י"ד שרק עוון זה נעשה בהסתר. וכיון שלא נמסר לבית דין אלא באקראי ומילתא דלא שכיחא שמנדים עליו לכן נידה רב לכל העושה כן, וזה היה ידוע לגמרא אלא ששאלו ולימא אסור כדי לבאר הטעם, ופרוש השאלה הוא שיהא המקשה עצמו לדעת כשאר איסורים שבית דין מנדים עליהם, ותרצו דקמגרי יצר הרע אנפשיה עכ"ל כלומר שכיון שאין העבירה נודעת לבית דין לכן החוטא ממשיך לגרות יצר הרע אנפשיה וראוי שיהא מנודה מאליו. ועוד משמע לשון אנפשיה שעובר בינו לבין עצמו שמקשה עצמו בהסתר.
10
י״אעוד הביאו ראיה לדעת רבנו תם ממסכת נדרים דף ז' עמוד ב', אמר רב חנין אמר רב השומע הזכרת השם מפי חברו צריך לנדותו ואם לא נדוהו הוא עצמו יהא בנדוי עכ"ל ופרש הר"ן לא שיהא בנדוי אלא ראוי להתנדות קאמר שהרי המזכיר עצמו צריך נדוי והיאך יהא חמור ממנו השומע ושותק עכ"ל, ומכאן נשמע גם למסכת נדה שהלשון יהא בנדוי פרושו שראוי להתנדות. אבל הנה הר"ן פרש שקאי על השומע ולכן הוכיח שבית דין הם שצריכים לנדותו, אבל הריטב"א הובא בשיטה מקובצת פרש שקאי על המברך שאם השומע לא נדהו מכל מקום המברך יהא בנדוי כלומר שיחול עליו עונש כאילו נדוהו דמן השמים יענישוהו עכ"ל ואתי שפיר לשיטת הרמב"ם במוציא ש"ז. ומיהו דעת הרמב"ם עצמו אינה מתורצת כן כי בהלכות שבועות פרק י"ב הלכה ט' כתב הרי זה חייב לנדותו ואם לא נדוהו הוא בעצמו יהא בנדוי עכ"ל ואם כוונתו שהמברך יהא בנדוי היה לו לפרש, אלא משמע שהשומע יהיה בנדוי וממילא בית דין הם שמנדים אותו כמו שכתב הר"ן. והנה במסכת נדרים ובמסכת נדה אמר רב באותו לשון יהא בנדוי עכ"ל ואילו הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה שינה וכתב בנדוי הוא יושב עכ"ל ובהלכות שבועות העתיק לשון הגמרא ומאי שנא, ולגבי השומע ברכת ה' לא שייך להקשות ולימא אסור.
11
י״באבל לפי מה שכתבתי מבואר, כי ע"כ לשון יהא בנדוי סובל שני פרושים א' שבית דין צריכים לנדותו וב' שהוא מנודה מאליו ורק מן הסתם פרושו הוא שבית דין צריכים לנדותו כמו בכל נדוי ולכן בהלכות שבועות העתיק לשון הגמרא, מה שאין כן בהלכות איסורי ביאה שינה הענין כיון שבמסכת נדה הקשו ולימא אסור וכו' וכנ"ל.
12
י״גוהאחרונים העירו על הרמב"ם שבהלכות איסורי ביאה כתב שבנדוי הוא יושב ואילו בהלכות תלמוד תורה פרק ו' הלכה י"ד מנה המקשה עצמו לדעת בין כ"ד הדברים שבית דין מנדים עליהם, ואינו קשה לע"ד כי אי אתרמי שנודע הדבר לבית דין שפיר מנדים אותו על הוצאת ז"ל שלא הכל יודעים ולא כל המוציא ז"ל יודע שנידוהו חכמים הראשונים. ואולם אי קשיא הא קשיא בדעת הרמב"ם, כי בגמרא אמר רב המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי עכ"ל וכן העתיק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה, ואילו בהלכות איסורי ביאה כתב המנאפין ביך ומוציאין שכבת זרע וכו' בנדוי הוא יושב עכ"ל ואחר כך כתב וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת עכ"ל ואלמא במקשה עצמו בלי הוצאת ש"ז אינו מנודה הפך דבריו בהלכות תלמוד תורה, וממה נפשך קשה היאך פרש את הגמרא ועיין בשו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם סימן קע"ז ובדברי חמודות במסכת נדה שם. ולי נראה שרב מילתא אגב אורחא קמ"ל שהמקשה עצמו לדעת חזקה עליו שגם מוציא זרע לבטלה ולכן יהא בנדוי, וזהו שכתב הרמב"ם שהמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע וכו' בנדוי הוא יושב עכ"ל כי כלפי שמיא גליא ולא נידו חכמים ראשונים אלא רק למי שבאמת הוציא ז"ל, מה שאין כן בהלכות תלמוד תורה שמיירי בבית דין שפיר מנדין גם על המקשה עצמו לדעת בלי שיראו שמוציא ז"ל וכמו שבניאוף אין צריכים לראות כמכחול בשפופרת.
13
י״דונבוא להלכה האם המ"ז לבטלה בזמן הזה מנודה מאליו לדעת הרמב"ם ודעמיה והשלחן ערוך שהעתיק לשונו, שאף שאין בית דין מנדים היום הלא חכמים ראשונים נידוהו, ומיירי באדם כשר אלא שנכשל בעוון זה כי הרשעים ממילא לא ינהגו נדוי בעצמם. זה היה אפשר אילו חכמים ראשונים נידוהו משום חומרת העוון, אבל כיון שהוא מנודה מאליו רק מפני שאין עוון זה מתגלה לבית דין ושלכן רב היה צריך לנדותו כמו שבארתי בדעת הרמב"ם, אם כן בדורות אלה שאפילו אם נודע לבית דין אינם רגילים לנדות גם רב לא נידה, ולכן לע"ד אין לשואל הזה לשבת בנדוי לדברי הכל.
14
ט״וועוד קיל המקרה הזה לפי מה שאמרת ומפורש במכתב שצרף השואל שאינו רגיל בהוצאת ז"ל, כי יש לאמר שלא כתב הרמב"ם שבנדוי הוא יושב אלא במי שרגיל בכך. וכן כתב רש"י שעל הרי"ף במסכת שבת שם, המקשה אברו וממשמשו תדיר לדעת ממש בידים שלא לצורך תשמיש יהא בנדוי עכ"ל ואלמא אם אינו עושה כן תדיר אינו בנדוי. והגם שלא נודע מי ליקט פרש"י שעל הרי"ף וספק אם אריכות הלשון הוא מפרש"י וגם ממה שכתב שלא לצורך תשמיש עכ"ל מבואר שמיירי בלי להוציא ז"ל כי אטו לצורך תשמיש מותר להוציא ז"ל בידים, מכל מקום גם לשון הרמב"ם משמע כן ממה שפתח בלשון יחיד לא יהיה אדם דש וכו' עכ"ל ועבר ללשון הוה רבים אלו שמנאפים וכו' עכ"ל ונשמע שרגילים בכן.
15
ט״זורק מה שציין השואל לדברי הט"ז ביורה דעה סוף סימן של"ד בשם הדרישה בשם מהר"ם שהיום אין מנדים כי נבלים מביישים את האדם המנודה ולפעמים אין האדם מושל ברוחו ויבוא לידי שפיכות דמים עכ"ל נראה שאין לצרפו כסניף כי הוא חשש רחוק במדינות אלו שאין כח בית דין יפה וגם אינו דומה המנודה מעצמו למי שנידוהו בית דין. אמנם מה שהיום אינו מצוי שבית דין מנדין ואפילו כשאין מניעה מצד המלכות, הוא גופא משום שאין כח בית דין יפה ורבו הפרוצים ונצטרך לנדות לכולי עלמא, ומעין מה שאמרו במשנה במסכת סוטה דף מ"ז עמוד א' שמרבו המנאפים פסקו המים המרים עכ"ל ובמסכת עבודה זרה דף ח' עמוד ב' גלתה הסנהדרין כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן עכ"ל. ועוד כיון שילעיגו ויקוצו מן החרם הוי מכשול לרבים לא מצד אותם שהחיוב הוא לנדותם שעליהם יש לאמר הלעיטהו לרשע וימות כדעת הרמ"א בסעיף ג', אלא מצד האחרים העומדים מן הצד שיסלדו מן היהדות מתוך חוסר הבנתם. ועיין בשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה סימן שכ"ב והובא בפתחי תשובה שם סעיף קטן א' לגבי בנים קטנים של המנודה, וכאן שהחשש הוא לאנשים בעלמא כולי עלמא מודו.
16
י״זולשאלה השניה שבהיות השואל סבור שלא יכשל אמר שאם יוציא ז"ל יהיה בנדוי ושוב נכשל האם חייב להתנהג בנדוי משום דבורו. בזה יכול לסמוך על התרת הנדרים שעשה לקראת ראש השנה שמסר מודעה על העתיד, והגם שיש בדבר מחלוקת וכתב הרמ"א ביורה דעה סימן רי"א סעיף ב' שלא נהגו לסמוך על התרת נדרים זו מכל מקום ספק נדויים להקל כמו שמשמע בשו"ת מהריב"ל חלק א' כלל ה' סימן ל"ח בשם תשובת הרשב"א וכעת לא מצאתי מקומה, ועיין בשו"ת הרשב"א המיוחסות סימן רס"ג וכן כתב בדרכי משה בסימן ר"ח שנדויים הם מדרבנן. ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק יורה דעה סימן קמ"ו בד"ה ואשר שכתב שלשון נדוי אינו אמור בתורה ושלא כש"ך בסימן ר"ח סעיף קטן י"ד, ומה שהביא הש"ך משו"ת הריב"ש סימן שצ"ה שכתב שהדברים שהמנודה חייב להתנהג בהם לאו מדאורייתא ניהו עכ"ל ואלמא הנדוי עצמו הוי מדאורייתא, אין משם ראיה לע"ד כי הריב"ש קושטא קאמר כי מיירי שם במי שנשבע וגם קבל עליו בחרם ונדוי הרי שמנודה לאו דוקא אלא גם מוחרם, וחרם בודאי יש סוברים שהוא מדאורייתא, ולזה כתב שעל כל פנים ההנהגות אינן מדאורייתא. והנה מקור הרמ"א שלא לסמוך על המודעה הוא משו"ת מהרי"ו סימן ב' שכתב שלא ראה רבנן קשישאי שסמכו על כל נדרי להתיר נדרים ושבועות בלא התרת חכם עכ"ל ואפשר שבדוקא נקט נדרים ושבועות כיון שהם מדאורייתא מה שאין כן אם הוציא מפיו בלשון נדוי גם רבנן קשישאי יודו. ועוד כתב בשו"ת מהרי"ו שסמכינן בדיעבד על ההתרה וכאן שפיר הוי בדיעבד כיון שנתחייב בנדוי מרגע שנכשל, ומיהו בשו"ת מהרי"ו שם הצריך גם צורך גדול.
17
י״חמכל מקום מהיות טוב וכו' וכן אם לבו נוקפו ישאל על נדויו, ואינו צריך לפרט את הנדר כי אם לאחד מן המתירים עיין ביורה דעה סימן רכ"ח סעיף י"ד ותהיה אתה ביניהם ולא יצטרך לפרט לאחרים. ולע"ד אינו נקרא מזלזל בנדרו במה שלא נהג בנדוי קודם ההתרה, לא מבעי לדעת הב"ח בסימן ר"ח שבאי אפשר לקיים נדרו לא נקרא מזלזל עיי"ש ולפי זה בדורות אלו שאין בית דין מנדים והעולם אינם יודעים מהו נדוי שפיר נקרא אי אפשר לקיים, אלא אפילו לדעת הש"ך שם סעיף קטן י"ד ועיי"ש הרי כאן לא זלזל אלא בדיני הנידוי ואין אנו מתירים לו את העבירה שנתנדה עליה שהרי מצווה ועומד שלא להוציא ז"ל ועיין בשו"ת הרשב"א חלק א' סימן תרצ"ו. ועוד שבהגהות מהריק"ש שם כתב שרק בנדוהו בית דין צריך להשלים הימים שלא נהג בהם נדוי ולא אם נידה את עצמו.
18
י״טואף שאין להתיר נדר של דבר איסור זהו אם לא עבר על האיסור אבל אם עבר מתירים לו עיין בסימן ר"ח סעיף י"ב. ואם לא עבר ואין בדבר מכשול כלומר שיכול לקיים נדרו אזי אין מתירים לו עיין בסימן רכ"ח סעיף ט"ו, אבל אם יש בדבר מכשול הוי מחלוקת ולדעת הרמ"א שם מתירים לו לכתחילה ובש"ך סעיף קטן כ"ח כתב שאין להתיר. ולע"ד הצדק עם הרמ"א, וז"ל שו"ת הרמ"א סימן ק"ג ראיה מדברי רב טוביה שכתב להתיר נדר של משחקי בקוביאות כדי שלא יבואו לידי מכשול ולדעתי אין חולק עליו בזה לפי דורינו וענין דורו שכתב שיצרם תוקפם ובקרוב יעברו ומה שכתבו הראשונים שאין להתיר נדר של שחוק היינו לדורם שהיה מעצור לרוחם והיו יכולים לכבוש יצרן ואם הם היו כאנשים אנחנו כחמורים ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות באיש המודר עכ"ל. ובש"ך כתב שהרשב"א חולק עליו אבל לע"ד משמעות הרשב"א ועוד ראשונים היא כרמ"א, עיין בשו"ת הרשב"א חלק א' סימן תשנ"ה שכתב ואם מפני שלא יכשלנו יצרו לעבור על השבועה ישביע את יצרו עכ"ל ומיירי במי ששייך בו לכוף את יצרו אבל לא כשיש מכשול ודאי, והעד שהרשב"א מיירי במי שנשבע שלא לשחק רק לזמן ידוע כמו שמבואר בשו"ת הרשב"א חלק ז' סימן ד' בלשון השאלה וכן הוא בתשובת הרשב"א שבסוף ספר הכלבו וכן העתיק הבית יוסף משו"ת הרשב"א חלק א' שם ואינו בדפוסים שלפנינו, שבזה קים לן שיכול לקיים נדרו עד שיעבור אותו זמן מה שאין כן אם נדר שלא לשחק בקוביא לעולם גם הרשב"א יודה. וכן בשו"ת הרא"ש כלל י"א סימן ח' מיירי במי שנדר שלא לשחק למשך שנה ולכן כופים אותו לקיים שבועתו עד תשלום אותו זמן ועוד דהוי מזיד באולתו עיי"ש, ובשו"ת הרא"ם סימן נ"ט עוסק במי שמוכח שיכול לעמוד בנדרו כמו שכתב שאף על גב דאיהו צווח ואומר לא יכילנא למיקם בשבועתו לאו מילתא היא ולא אשגחינן בי' וכו' קים לן דיכול לעמוד אחר שעברו עליו חמש שנים ועמד בקיומו וכו' עכ"ל ושלא כהעתקת הש"ך שהשמיט ענין חמשת השנים. כללו של דבר אם קים לן שיכול לקיים נדר זריזין משום שנדר רק לזמן קבוע או משום שהוכיח שיכול לעמוד בו אפילו לזמן מרובה או מסבה אחרת אין מתירים לו, אבל אם ברור שאינו יכול לעמוד בו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות וצדקו דברי הרמ"א.
19
כ׳ועיין בהגהות מרדכי במסכת שבועות סוף פרק ד' סימן תשפ"ז שכתב, ורבינו טוביה אומר דעתה בזמן הזה יש להתיר נדר של קוביא כי כמו שגגה הוא כי אינם יכולין להתאפק ולמשול ברוחם עכ"ל והובא בבית יוסף סימן רכ"ח ובדרכי תשובה שם אות י'. ובגליון מהרש"א שם סעיף ט"ו הבין לשון שגגה דהוי כנדר טעות, ואינו נראה לע"ד כי נדר טעות אינו צריך התרה כמו בסימן רל"ב סעיף ה', ועוד כי בשלטי הגבורים על המרדכי במסכת שבועות פרק ג' הביא מתוספות במסכת גיטין פרק השולח ואינו בתוספות שלנו, וז"ל נהג מורי הרי"ף להתיר באנשים קלים פן יכשלו לעבור על שבועתם כי יצר של קוביא גדול מאד לרגילים בו וכן היה אומר רבנו טוביה שכל נדר של קוביא עתה יש להתיר כי כל השוגגים בו אין יכולים להתאפק למשול ברוחם עכ"ל הרי שהטעם הוא להסיר מכשול ולא שהנדר הוא טעות מעיקרו וכן בשו"ת רמ"א הנ"ל לא העתיק לשון שגגה. אלא הכי פרושו, שכיון שאינם יכולים להתאפק הוי המשחק בקוביא כעין שגגה עבורם ואינו עבירה במזיד ולכן מתירים נדרם אף על פי שהוא על דבר איסור. ומכאן יש לדון בנכשל בהוצאת ז"ל בדורינו שהיוצא בראש חוצות אי אפשר להנצל ממראי פריצות ויצרו תוקפו, לכן אם נדר בזה הוי מכשול ודינו כשוגג ולא כמזיד ולכן יש להתיר נדויו ואיסור הוצאת ז"ל בעינו עומד.
20
כ״אויש להעיר שאילו לא עבר השואל על תנאו לא היה צריך התרה כיון שהיה בטוח שלא יכשל כמו בסימן של"ד סעיף ל'. ואפשר שלא אמרו שנדוי על תנאי צריך התרה אף על פי שקיים תנאו אלא כשהתנה בקום ועשה דומיא דיהודה ולא כשהתנה בשב ואל תעשה, ועיין היטב בתוספות במסכת מכות דף י"א עמוד ב' בד"ה אפילו ובציון להרי"ף שם ואכ"מ.
21
כ״בעד כאן מה שנראה להלכה שאין צורך לשואל לשבת בנדוי, אבל לגבי תשובה ותיקון איני יכול ליעץ למי שאיני מכיר וצריך לפנות למוריו ורבותיו. ובמסכת סוכה דף נ"ב עמוד א' אמרו אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ עכ"ל ועיין במורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ט שפרש שמנוול זה הוא מליצה לקישוי כי באמת ניוול גדול הוא לאדם להסתובב מוקשה, ולכך אמרו שהמוקשה וכואב לו יסור לבית המדרש ויעסוק בתורה וירפה לו. ואף על פי כן נמצא עוון זה גם בין יושבי בית המדרש ואפילו בימיהם עיין בספר חסידים סימן תתקצ"ב. והתפשטות הוצאת ז"ל בדורינו באה מג' סיבות, א' הפריצות הקורצת מכל עבר וב' איחור גיל הנשואין וג' סדורי החיים והפרטיות המאפשרים לאדם להסתגר לבד. וישנן ישיבות שבהן דלתות בתי השמוש בפנים מגיעות מן הרצפה עד למעלה, וצריך לקבוע דלתות שאינן מגיעות בב' הטפחים הסמוכות לקרקע והחכם עיניו בראשו.
22
כ״גיהודה הרצל הנקין
23