שו"ת בני בנים, חלק שני מ״בResponsa Benei Banim, Volume II 42
א׳יישוב ארץ ישראל מדאורייתא או מדרבנן
1
ב׳ב"ה, אייר תשמ"א
2
ג׳נשאלתי מגרעין עולים "מתתיהו" האם יישוב ארץ ישראל הוא מצוה מדאורייתא או מדרבנן. והיא מחלוקת ראשונים, שהרמב"ן בספר המצות בהוספות למצוות עשה מצוה ד' כתב שהיא מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו עכ"ל וכן דעת התשב"ץ בשו"ת חלק ג' סימן רפ"ח ובספר זהר הרקיע בבאורו למצות עשה רכ"ו ושו"ת רשב"ש סימן א' וב' וכן משמע בשו"ת הריב"ש סימן ק"א. אבל הרמב"ם השמיט אותו ממנין המצוות ונראה שאינו אלא מדרבנן כמו שהבינו דעתו בשו"ת הרשב"ש סימן ב' ונשמת כל חי חלק א' סימן מ"ח וספר פאת השלחן פרק א' סעיף קטן י"ד וכן לא מנוהו הסמ"ג ושאר מוני המצוות.
3
ד׳ובשו"ת תולדות יעקב חלק חושן משפט סימן ח' ובסוף ספר מצות ישיבת ארץ ישראל ובשו"ת ציץ אליעזר חלק ז' סימן מ"ח פרק י"ב בשם הגרא"י קוק ז"ל כתבו שגם הרמב"ם סובר שהוא מדאורייתא, ומה שלא מנאו הוא מפני שכולל בתוכו הרבה מצוות התלויות בארץ וכמו שכתב בשורש ד' שאין ראוי למנות הציווים הכוללים התורה כולה והוא הדין יישוב ארץ ישראל שהרבה גופי תורה תלויים בו, ועוד לפי מה שכתב הרמב"ן שכל המצוות לא ניתנו בעיקרן אלא לקיימן בארץ ישראל עיין בפרושו בספר ויקרא פרק י"ח פסוק כ"ה ובשו"ת הרשב"א חלק א' סימן קל"ד. ואינו נכון בדברי הרמב"ם כי זה לשונו בשורש ד', יבואו בתורה צוויין ואזהרות אינן בדבר מיוחד אבל יכללו המצוות כולן כאלו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות וכו' ואין פנים למנות הצווי הזה מצוה בפני עצמה שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהי' מצות עשה וכו' עכ"ל. הרי שלא הוציא אלא מצוה שאין בה מעשה מיוחד וכמו הדוגמאות שהביא שם קדשים תהיו ומלתם את ערלת לבבכם ועוד, ואינו דומה ליישוב ארץ ישראל שיש בו מעשה מיוחד לדור בארץ ואם נמצא מחוץ לארץ לעבור את הגבול ולבוא לארץ ומכלל הן אתה שומע לאו שלא לעזבה.
4
ה׳ובשו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן תנ"ד אות ו' פרש שלא מנה הרמב"ם מצות יישוב הארץ כיון שנכללת במצות החרם תחרימם את ז' העממין שהיא לצורך הישיבה בארץ וכמו שהשמיט עשיית ארון וכפורת כיון שהיא תכלית בנין המשכן עיי"ש. ועיין בקונטרס יישוב ארץ ישראל מהגרי"ז מינצברג ז"ל שדחה דבריו שיותר היה צריך למנות יישוב ארץ ישראל ולא מצות החרם תחרימם.
5
ו׳ובמאמר מהגדול ממינסק ז"ל הובא בספר ארץ ישראל בספרות התשובות כרך ג' עמוד ס' פרש שכיון שכל התורה מלאה מיישוב ארץ ישראל והרבה מאמרים לאבות וכו' אם כן הוא רצון ה' ומדאורייתא אף לדעת הרמב"ם אף על פי שאינו מתרי"ג המצוות כיון שאין לו ציווי מיוחד עיי"ש. ולע"ד אלה דברי דרוש בכוונת הרמב"ם, כי הנה שפיר יש ליישוב הארץ ציווי מיוחד בפסוק והורשתם את הארץ וישבתם בה וגו' לדעת הרמב"ן, ואינו מפורש פחות מאנכי ה' אלקיך וגו' שהיא מצות אמונה בה' ומנאה הרמב"ם במצוות עשה מצוה א' אף על פי שבה"ג השמיטה עיי"ש בהשגת הרמב"ן ועיין בתורה בפרוש דעת זקנים מבעלי התוספות, והאמונה בה' מלאה כל התורה ממנה והרבה מאמרים לאבות וכו' ומאי שנא מיישוב ארץ ישראל שלא מנאו הרמב"ם אלא בודאי לדעתו אין יישוב ארץ ישראל אלא מדרבנן וכהבנת הרשב"ש. כמדומה שהאחרונים טרחו לפרש שהרמב"ם סובר שהוא מדאורייתא כיון שתפשו ששאר ראשונים סוברים כהרמב"ן ולכן למה לאפושי מחלוקת, ובשו"ת אבני נזר שם אות ל"ג ול"ה שפרש שלדעת הסוברים שקדושה שניה בטלה להכי אין יישוב הארץ היום אלא מדרבנן על כל פנים הרמב"ם הלא סובר שקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא. אבל לפי מה שאבאר אי"ה שהרבה ראשונים סוברים שאינו אלא מדרבנן שוב אין לפרש אחרת ברמב"ם, ועיין דומה לזה בבני בנים [חלק א'] סימן מ"א בד"ה ולבד בענין הלבנת פנים האם היא בייהרג ואל יעבור לדעת הרמב"ם.
6
ז׳ובמסכת כתובות דף ק"י עמוד ב' בתוספות ד"ה הוא אומר לעלות, אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים והיה אומר רבנו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם עכ"ל. וכן כתב בפסקי התוספות שהר"ר חיים היה אומר דאין מצוה עכשיו לדור בארץ ישראל עכ"ל, שממה שכתבו שאין מצוה ולא שאינו נוהג או שאין כופים מבואר שכוונתם לחלק השני של התוספות. ואין סתירה מהגהות מרדכי שם שכתב בשם רבנו חיים בתשובה דהני מילי בימיהם שהיה שלום בדרכים אבל עכשיו שהדרכים משובשים אין יכול לכופה וכו' עכ"ל ומכוון לחלק הראשון שבתוספות, כי בהגהות מרדכי לא העתיק מהתוספות אלא ממכתב כמו שהביא שכתב רבנו חיים בתשובה ואילו בתוספות לא העתיקו מהתשובה אלא ממה שהיה אומר רבנו חיים עכ"ל, וקושטא רבנו חיים סבר לשניהם ולא זו אף זו קאמר שאינו יכול לכוף כיון שיש סכנת דרכים וגם בעיקר הענין אין מצוה היום לדור בארץ ישראל. והטעם שהתוספות לא הביאו בשמו גם את החלק הראשון לע"ד הוא שבזה הרבה סוברים כן ולא רבנו חיים בלבד, או מסבה אחרת, ואיך שלא יהיה אין לדחות את דברי רבנו חיים בתוספות מדברי רבנו חיים בהגהות מרדכי ושלא כמו שכתב בשו"ת מהרי"ט חלק ב' חלק יורה דעה סימן כ"ח.
7
ח׳ועוד בשו"ת מהרי"ט שם כתב שדברי רבנו חיים בתוספות אינם מיסוד התוספות אלא הגהת תלמיד היא ולא דסמכא כלל וכו' עכ"ל והעתיקוהו הרבה אחרונים עיין בגליון מהרש"א במסכת כתובות שם ובשו"ת מעיל צדקה ראש סימן כ"ו ואבני נזר שם אות ד' ואחרים ולאחרונה במאמר הגר"ע יוסף שליט"א מצות יישוב ארץ ישראל בזמן הזה נדפס בחוברת חובת העליה לארץ ישראל. ברם הרבה אחרונים [הערות ותיקונים: נ.ב., וכן אביו של המהרי"ט בשו"ת מבי"ט חלק א' סימן רמ"ה הביא דברי רבנו חיים] והרמ"א בדרכי משה באבן העזר סימן ע"ה העתיקו דברי רבנו חיים, ואף שדחו דבריו להלכה לא עלה על דעתם לאמר שאינם מיסוד התוספות כמו שהעיר בשו"ת יוסף אומץ סימן נ"ב. וכן בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק יורה דעה סימן ר"ו הביא דברי רבנו חיים כדעת התוספות אף על פי שנראה שבעצמו סובר שיישוב א"י הוא מדאורייתא עיין בספר דורש לציון דרוש ג' בד"ה ועכשיו, ומה שבמאמר הגרע"י שליט"א דחה דברי שו"ת נודע ביהודה שלא זכר דברי שו"ת מהרי"ט, אין זו שיטת דחיה כי גם אם זכר דברי המהרי"ט לא היה מסכים להם. ועיי"ש בשו"ת יוסף אומץ שהביא קושית המהרי"ט על רבנו חיים למה אי אפשר לקיים המצוות התלויות בארץ ומי מעכב וכמו שכתב מהר"ם ב"ב בספר תשב"ץ סימן תקנ"ט שמצות עליה היא אם יזהר מכל מיני עוון ויקיים כל המצוות הנהוגות בה וכו' עכ"ל ואלמא שיכול לקיימן, ותרץ שבזמן רבנו חיים טרם הוכרעה איזו היא שנת השמיטה ועוד ענינים ועיין בחדושי מהרי"ט לכתובות שם. ועיין בבה"ג מסכת כתובות דף ע"ה וס"ח שהשמיט הדינים שהבעל כופה את אשתו והעבד את רבו לעלות לארץ ישראל, ובשו"ת נשמת כל חי חלק א' סימן מ"ט פרש בדעתו שאין מצוה לדור בארץ ישראל בזמן הזה וכדעת רבנו חיים, אבל יש לדחות שגם בה"ג סובר מטעם סכנת דרכים ולא שאין מצוה [הערות ותיקונים: נ.ב., אמנם בה"ג וכן ר' סעדיה גאון לא כללו יישוב א"י במנין המצוות] או שכתב לבני בבל וכדעת רב יהודה בסוף מסכת כתובות שהעולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה וממילא אין כופים.
8
ט׳ועיקר טעמו של מהרי"ט לדחות את דברי רבנו חיים מהתוספות הוא ששום אחד מן הראשונים לא הביא דבריו ולא הר"ם ב"ב והרא"ש שהיו בקיאין בדברי התוספות, אכן ביסוד הדברים שמצות דירת ארץ ישראל תלויה בקיום המצוות ואינה מצוה בפני עצמה, ולכן גם אינה מצוה פרטית מדאורייתא ושלא כשו"ת מהרי"ט שכתב שמצות יישוב ארץ ישראל היא מטעם קדושת הארץ כדעת הרמב"ן, בזה הרבה סוברים כרבנו חיים. עיין במסכת בבא בתרא דף צ"א עמוד א' תנו רבנן אין יוצאין מארץ לחוץ לארץ וכו' ופרש רשב"ם שמפקיע עצמו מן המצוות עכ"ל ולא שמבטל עשה של יישוב הארץ.
9
י׳וז"ל מהר"ם ב"ב בתשב"ץ הנ"ל, וששאלת עיקר מצוה ללכת לארץ ישראל, איני יודע אלא כמו שמפורש בסוף כתובות ואם מוחלים לו על כל עוונותיו, מפורש בסוף כתובות שיהא פרוש מכאן והלאה ויזהר מכל מיני עוון ויקיים כל מצוות הנהוגות בה שאם יחטא יענש יותר על העבירה שיחטא שם מבחוצה לארץ כי ה"א דורש אותה תמיד ועיני ה' בה והשגחתו תמיד ואין דומה המורד במלכות בפלטרין למורד חוץ לפלטרין וכו' עכ"ל וממה שכתב שאינו יודע עיקר מצוה אלא כשהולך שם לקיים כל המצוות מוכח שאינה מצוה בפני עצמה. ויש קצת שינוי בלשון הכלבו סימן קכ"ז ובארחות חיים חלק ב' סימן ע"ג והיינו הך, ועיין בתשב"ץ סימן תקס"א למה לא הלכו שם כל האמוראים וכו' ובכלבו הלשון הוא גדולי ישראל. ואין להקשות משו"ת מהר"ם ב"ב דפוס ברלין (תרנ"א) סימן ע"ט בענין אב שצוה לא לעלות לארץ ישראל שכתב כיון דקיימא לן דמצוה לעלות וכתיב אני ה' דבכל דבר מצוה לא ישמע לו דכבוד המקום קודם עכ"ל ועיין במסכת בבא מציעא דף ל"ב עמוד א', שממה שהביא על זה הפסוק אני ה' משמע דמצוה מן התורה לעלות, זה אינו כי גם מצוה דרבנן היא במשמעות הכתוב עיין ביורה דעה סימן ר"מ סעיף ט"ו בבאר הגולה והוא מהבית יוסף ועיין בתרומת הדשן חלק התשובות סימן מ'.
10
י״אובתרומת הדשן חלק הפסקים סימן פ"ח כתב בודאי שבח גדול ומעלה לו לאדם הדר בא"י וכ"ש בעיר הקדש לתועלת לעוה"ב וגם לעוה"ז וכו' עכ"ל, ואם היא מצוה דאורייתא מאי איריא שבח גדול ותועלת אלא בודאי אינה מצוה בפני עצמה.
11
י״בוהנה בתשב"ץ שם כתב ואותם שהולכים לשם ורוצים לנהוג בה קלות ראש ובפחזותם להתקוטט שם קורא אני עליהם ותבואו תטמאו את ארצי ומי בקש זאת מידכם רמוס חצרי עכ"ל ואזיל לשיטתו שאינו אלא מדרבנן ולכן עדיף שישארו בחו"ל. ואולם באיכה רבה פרק ג' אות ז' ויותר מפורש בילקוט שמעוני שם סימן תתרל"ח, וז"ל (יחזקאל ל״ו:י״ז) בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה וגו' אמר הקב"ה הלואי היו בני עמי בארץ ישראל אף על פי שמטמאין אותה עכ"ל ומשמע שהמדרש סובר שהוא מצוה מן התורה כדעת הרמב"ן ולכן וכי מפני שלא יקיימו מצוות אחרות לא יקיימו גם אותה. וצ"ע בספר כפתור ופרח שבעמוד ר"ז הביא מדרש זה ואילו בעמוד תק"ע כתב מי שהוא עולה תמימה כדאי לו ארץ ישראל עכ"ל עיי"ש ואלמא חוטא לא, וכן ממה שהאריך בשבח הישיבה בארץ ישראל ולא כתב שהיא מצות עשה משמע שאינה מן התורה. ויש לתרץ שאין כוונת המדרש שיישוב ארץ ישראל הוא מדאורייתא, אלא הוא על דרך שאמרו בפתיחתא לאיכא רבה אות ב' ובנוסח משובש קצת בירושלמי מסכת חגיגה פרק א' הלכה ז' הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו וכו' המאור שבה היה מחזירן למוטב עכ"ל, והוא הדין קדושת ארץ ישראל היתה מחזירתן למוטב. ומה שמהר"ם ב"ב התנגד להולכים לשם ורוצים לנהוג בה קלות ראש וכו' מיירי ביחידים, אבל לענין כלל ישראל גם הוא מודה שהלואי שיהיו בארץ ישראל אפילו אם לעת עתה מטמאים אותה וכדעת המדרש.
12
י״גובאינציקלופדיה תלמודית כרך ב' הדפסה רביעית עם תקונים בערך ארץ ישראל פרק י"ד הערה 14 ציינו למאמר בשנתון "נועם" כרך ט"ז עמוד נ"א ששיטת הרמב"ן היא שיטת כל הפוסקים מהרי"ף ועד השו"ע עכ"ל. במח"כ אין בזה ממש*(הג"ה) עיין לעיל סימן כ'. כי במאמר הביא ממסכת ערובין דף מ"ה עמוד א' בנכרים שצרו על עיר הסמוכה לספר שמחללים שבת אפילו על עסקי תבן וקש ופרש"י שמא ילכדוה ומשם תהא הארץ נוחה להכבש לפניהם עכ"ל, והבין בכוונת רש"י שמצוה לכבוש ארץ ישראל כדעת הרמב"ן ועל כן הוא הדין למנוע כיבושה בחזרה על ידי גויים, וכתב שכל הפוסקים שהביאו ברייתא זו מפרשים כפרש"י. ולא ראה דברי הראב"ן סימן שס"ג שפרש שהטעם הוא משום פקוח נפש ולא משום כיבוש הארץ, ושיטת רש"י עצמו יש לפרש כן עיין באור זרוע חלק ב' סימן פ"ד חלק י"ג, ואם לא כן מאי איריא שאר הארץ הא עיר הסמוכה לספר היא גופה מארץ ישראל ומצוה למנוע כיבושה לדעת הרמב"ן. ואולי מאהבתם לארץ ישראל ציינו למאמר זה, ברם מי לנו אוהב ארץ ישראל יותר מרב יהודה שאמרו עליו במסכת ברכות דף מ"ג עמוד א' בר מיניה דרב יהודה דחביבא ליה ארץ ישראל עכ"ל והוא עצמו אמר במסכת כתובות כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה. ונראה שמשם המקור לרמב"ם שאין יישוב ארץ ישראל מדאורייתא, והאחרונים האריכו בשיטת הרמב"ם ועיין בעיון יעקב שבעין יעקב במסכת כתובות שם ובהקדמה לספר דרישת ציון ובקונטרס יישוב ארץ ישראל.
13
י״דהיוצא לנו שדעת הרמב"ם היא שיישוב ארץ ישראל אינו מן התורה וכן נראה בדעת שאר מוני המצוות וכן מוכח בדברי המאירי בסוף כתובות, וכן דעת רבנו חיים ורשב"ם ומהר"ם ב"ב שבתשב"ץ וספר הכלבו וארחות חיים וכן משמע דעת תרומת הדשן ומסתבר שכן דעת כל חכמי אשכנז ועל זה סומכים העולם בחוץ לארץ. ואף על פי שראוי לחוש לדעת הרמב"ן וסייעתו במצוה דאורייתא, מכל מקום מנהג מבטל הלכה וכל שכן שנראה שרוב ראשונים חולקים על הרמב"ן. ואף על פי שהרמב"ן הביא ראיה מהספרי בפרשת ראה שאמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה עכ"ל שאר ראשונים לא חשו לזה וצריך לאמר שהוא כשאר הפלגות שהפליגו חכמים בשבח ארץ ישראל, ועוד שהרמב"ן עצמו כבר תרץ ספרי זה בפרושו לספר ויקרא פרק י"ח פסוק כ"ה ובדרשה לראש השנה לפי שיטתו שכל המצוות עיקרן לקיימן בארץ ישראל דוקא שלפיכך אמרו בספרי ששקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות.
14
ט״ווהנה גם אם מצות יישוב ארץ ישראל היא מדרבנן אטו מילתא זוטרתא היא, ברם יש לאמר שהיא מצוה קיומית ולא חיובית כמו שכתב בשו"ת אגרות משה חלק אבן העזר חלק ראשון סימן ק"ב עיי"ש ובחלק יורה דעה חלק ג' סימן קכ"ב כתב שלא שייך תקנת חכמים לחייב כל ישראל לבוא לארץ ישראל וגם אם תקנו כן לא פשטה תקנתם. ובמאמר הגרע"י שליט"א הקשה עליו ממה שאמרו בסוף מסכת כתובות שכופים הבעל והאשה וכו' לעלות לארץ ישראל ואם אינה חיובית מאי כולי האי, ואינו קשה לע"ד כי אף על פי שלא חייבו חכמים לעלות לארץ ישראל מכל מקום חזקו ידי הרוצים לעשות כן. וראיה ממסכת גיטין דף ח' עמוד ב' הקונה שדה בארץ ישראל כותבים עליו אונו אפילו בשבת וכו' משום ישוב א"י לא גזרו רבנן עכ"ל, והלא אין חיוב לקנות שדה ואף על פי כן העושה כן התירו לו אמירה לנכרי משום יישוב א"י והוא הדין התירו לבעל לכוף את אשתו ואשה את בעלה. ועיי"ש בתוספות וחדושי הרשב"א ועוד ראשונים שלא התירו בשאר מצוות ואפילו הן חיוב גמור, ובשו"ת רבנו יהודה בן הרא"ש סימן צ"א דייק כן ממה שאמרו בגמרא משום יישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן ולא אמרו משום מצוה ויהיה יישוב א"י בכלל שהרי פשיטא הוא שמצוה לגרש נכרי מא"י עכ"ל.
15
ט״זוממקור קושית הגרע"י גופא סתירה לדבריו, כי במסכת כתובות דף ק"י עמוד ב' אמרו במשנה הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין אחד האנשים ואחד הנשים עכ"ל ובברייתא שם הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות וכו' היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות כופין אותו לעלות וכו' עכ"ל ופרש"י לעלות מחוצה לארץ לארץ וכן משאר גבולין לירושלים עכ"ל וכפשטות המשנה שהשוותה עליה לארץ ישראל לעליה לירושלים, וכן הוא בירושלמי פרק י"ג הלכה י"א בהדיא ושלא כתוספתא, ואטו יש חיוב מדאורייתא או מדרבנן שכל ישראל ידורו בירושלים דוקא, ואף על פי כן האיש כופה את אשתו וכו' לעלות לירושלים והוא הדין כופים לעלות לארץ ישראל אף על פי שאינה אלא מצוה קיומית. ורק יש סתירה בין הבבלי לירושלמי, כי בברייתא בבבלי הבעל ואשתו כופים זה את זה ואילו בירושלמי אמרו הוא רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה אין כופין אותו לעלות עכ"ל וכן אמרו לגבי עליה לירושלים, ועוד אמרו הוא רוצה לצאת לחו"ל והיא אינה רוצה אין כופין אותה לצאת היא רוצה לצאת והוא אינו רוצה כופין אותה שלא לצאת עכ"ל הרי שהבעל כופה את אשתו אבל לא להפך. ותרץ מהר"ם ב"ב בתשובה שבסוף ספר נשים לרמב"ם סימן כ"ח שמשנתינו נשנית בזמן הבית והירושלמי איירי בזמן הזה וכן כתבו בשמו בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן קמ"ז וברא"ש במסכת כתובות שם סוף סימן י"ז וטור אבן העזר סימן ע"ה, ושלא כנוסח הגהות אשר"י שם והמרדכי סימן ר"פ שכתבו להפך. והאחרונים האריכו בבאור דברי מהר"ם ב"ב ואכ"מ.*(הג"ה) במהר"ם ב"ב פרש הטעם שמשום שבזמן שבית המקדש קיים אז הוי מצוה טפי לדור בירושלים מבא"י עכ"ל, ובדרישה הגיה בירושלים ובא"י עכ"ל בוי"ו ופרש כוונת מהר"ם שבזמן הבית הוי המצוה גדולה לדור בירושלים ובארץ ישראל אבל לא שבזמן הזה ליכא מצוה כלל עיי"ש. איברא הלשון בכל הנוסחאות הוא מבא"י במ"ם וקשה להגיה בכולן, ולע"ד אין צורך להגיה והכי קאמר שבזמן הבית מצוה גדולה לדור בירושלים יותר מבא"י ולכן כופים זא"ז מה שאין כן בזמן הזה אין ההבדל בין ירושלים לארץ ישראל גדול כל כך, והוא הדין בין ארץ ישראל לחוץ לארץ ורק זה לא היה צריך לפרש, ודעת מהר"ם ב"ב היא שקדושה שניה בטלה בזמן הזה וכדעת ספר התרומה בהלכות ארץ ישראל ופסקי אור זרוע למסכת עבודה זרה סימן רצ"ט ועוד ראשונים ולכן אין האשה כופה כמו שכתב בשו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן תנ"ד אות ל"ה ועיי"ש בסימן תנ"ז אות א'.
ובטור הקשה על מהר"ם דאין פרושו מספיק דאי איירי בזמן הזה למה כופין אותה עכ"ל ועיין בבית יוסף מה שתרץ, ורק יש להעיר שהרא"ש השמיט הטעם של מהר"ם ב"ב והטור העתיק מן הרא"ש ואפשר שלא ראה טעם מהר"ם ולכן הקשה עליו. ועיין בב"ח שחילק בטוב טעם בין זמן הבית לזמן הזה אבל פרושו אינו נכנס בדברי מהר"ם שתלה במצוה טפי. ובתוספתא חזון יחזקאל תרץ באופן אחר שאין הסתירה בין הבבלי והירושלמי תלוי בחילוק בין זמן הבית לזמן הזה עיי"ש. ועיין בספר עלי תמר על הירושלמי שהביא מספר מבוא לנוסח המשנה שהוכיח מכתבי יד שהירושלמי והבבלי פליגי בנוסח המשנה, שבבבלי הנוסח הוא אחד אנשים ואחד נשים עכ"ל ואילו לפי הירושלמי הנוסח הוא אחד נשים ואחד עבדים עכ"ל ופרושו שהכל מעלין בין את נשים ובין את עבדים ואין הכל מוציאין לא את נשים ולא את עבדים ולא מיירי כלל שנשים עצמן מעלין, ולדעת הירושלמי נשים אינן כופות את בעליהן לא בזמן הבית ולא בזמן הזה ופליג על הבבלי. ונראה בדעת הירושלמי שנשים ועבדים אינם מצווים ביישוב ארץ ישראל כיון שאין להם חלק בארץ ולהכי אשה אינה כופה לבעלה, ועוד לשיטת הרמב"ן שיישוב א"י נלמד מן והורשתם את הארץ וישבתם בה ושאר פסוקים הרי שתלוי בכיבוש ונשים אינן. בנות כיבוש כמו שאמרו במסכת יבמות דף ס"ה עמוד ב'.
ובטור הקשה על מהר"ם דאין פרושו מספיק דאי איירי בזמן הזה למה כופין אותה עכ"ל ועיין בבית יוסף מה שתרץ, ורק יש להעיר שהרא"ש השמיט הטעם של מהר"ם ב"ב והטור העתיק מן הרא"ש ואפשר שלא ראה טעם מהר"ם ולכן הקשה עליו. ועיין בב"ח שחילק בטוב טעם בין זמן הבית לזמן הזה אבל פרושו אינו נכנס בדברי מהר"ם שתלה במצוה טפי. ובתוספתא חזון יחזקאל תרץ באופן אחר שאין הסתירה בין הבבלי והירושלמי תלוי בחילוק בין זמן הבית לזמן הזה עיי"ש. ועיין בספר עלי תמר על הירושלמי שהביא מספר מבוא לנוסח המשנה שהוכיח מכתבי יד שהירושלמי והבבלי פליגי בנוסח המשנה, שבבבלי הנוסח הוא אחד אנשים ואחד נשים עכ"ל ואילו לפי הירושלמי הנוסח הוא אחד נשים ואחד עבדים עכ"ל ופרושו שהכל מעלין בין את נשים ובין את עבדים ואין הכל מוציאין לא את נשים ולא את עבדים ולא מיירי כלל שנשים עצמן מעלין, ולדעת הירושלמי נשים אינן כופות את בעליהן לא בזמן הבית ולא בזמן הזה ופליג על הבבלי. ונראה בדעת הירושלמי שנשים ועבדים אינם מצווים ביישוב ארץ ישראל כיון שאין להם חלק בארץ ולהכי אשה אינה כופה לבעלה, ועוד לשיטת הרמב"ן שיישוב א"י נלמד מן והורשתם את הארץ וישבתם בה ושאר פסוקים הרי שתלוי בכיבוש ונשים אינן. בנות כיבוש כמו שאמרו במסכת יבמות דף ס"ה עמוד ב'.
16
י״זוכיון שהגענו להכל מעלין לארץ ישראל ולירושלים אומר בו טעם שהבעל כופה את אשתו והאשה את בעלה. עיין בשו"ת תשב"ץ חלק ג' סימן קצ"ח ור' שהטעם הוא משום מצוות התלויות בארץ וכן שהמוכר עבדו לחוץ לארץ יצא לחרות מפני שהפקיע אותו מן המצוות וכן פרש תוספות רי"ד במסכת גיטין דף מ"ג עמוד ב' לענין עבד. ואין להקשות הרי אין לעבד קרקע בארץ ישראל וכמו שכתב בשו"ת תשב"ץ עצמו חלק א' סימן כ"א וכן מה שקנתה אשה קנה בעלה, כי מכל מקום מפרישים תרומות ומעשרות ממה שבא ליד וכו' ושפיר מקיימים מצוות התלויות בארץ. אבל קשה הא תינח עליה מחוץ לארץ לארץ ישראל אבל עליה מארץ ישראל לירושלים אילו מצוות נוספות יש בה ובפרט בזמן הזה. ובשו"ת תשב"ץ חלק ג' סימן ר"א האריך בזה, אבל מה שתרץ שקדושת ירושלים לא בטלה לענין הדברים שנאמרו במסכת בבא קמא דף פ"ב ע"ב ומגילה דף כ"ו ע"א עיי"ש קשה לע"ד כי רובם הם מצוות לא תעשה מדאורייתא או מדרבנן ואין בהם מעשה מצוה ולא שייך לכוף לעלות לקיים מצוות לא תעשה. ובשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה סימן רל"ד פרש שכופים לעלות מפני קדושת ארץ ישראל וירושלים ועיין במסכת כלים פרק א' משנה ו' ולא משום מצוות התלויות בארץ, ושוב נתקשה שבשלמא הבעל כופה את אשתו אבל מהיכי תיתי שהאשה תכוף את בעלה משום תוספת קדושה והלא אינו ברשותה אלא היא משועבדת לו ופטורה אפילו ממצות כיבוד אב ואם מדאורייתא, ועיי"ש שפרש פרוש חדש בגמרא.
17
י״חולי נראה באופן אחר, שחכמים תקנו שכופים זה את זה כדי להרבות אוכלוסין בארץ ישראל, והוא הנקרא יישוב ארץ ישראל כמו שפרש רבנו תם הובא בתוספות הרא"ש במסכת כתובות שם בד"ה ה"ג שמשום יישוב ארץ ישראל אשה יכולה להפקיע עצמה מבעלה עכ"ל ושלא כשו"ת תשב"ץ שם שפרש לגבי עבד שיישוב ארץ ישראל תלוי בקרקע דוקא. ויש להוכיח שגם להתחתן בארץ ישראל נקרא יישוב ארץ ישראל ממה שאמרו במסכת בבא קמא דף פ' עמוד א', מי שנדר ליקח בית וליקח אשה בארץ ישראל אין מחייבין אותו ליקח מיד עד שימצא את ההוגנת לו עכ"ל וכן הדין באשה שנדרה כמו שמבואר שם עיי"ש, וקשה למה אמרו לישא אשה בארץ ישראל ומאי שנא ארץ ישראל מחוץ לארץ לענין זה, אלא כוונת הברייתא היא שכמו שלקנות בית בארץ ישראל נקרא יישוב ארץ ישראל הוא הדין לישא אשה בארץ ישראל שעל ידי כן מקיים פריה ורביה ומרבה נפשות בארץ ולכן סלקא דעתא להכריח אותו לקיים נדרו מיד משום יישוב ארץ ישראל, לכך אמרו שגם בזה אין מחייבין אותו ליקח מיד. וטעם יישוב ארץ ישראל וירושלים אינו משום מצוות התלויות בארץ ולא משום קדושתן בלבד אלא מפני שהוא צורך כלל ישראל להרבות נפשות בארץ ישראל ובירושלים, וכמו שמצינו בספר נחמיה פרק י"א שבשיבת ציון הפילו גורלות להכריח אחד מעשרה לשבת בירושלים מלבד אלה שהתנדבו לכך, ומשום מצוות התלויות בירושלים או משום קדושתה לא שייך להכריח חלק ולא השאר אלא היה צורך האומה.
18
י״טוכבר מצינו טעם זה ברמב"ן ובריב"ש לגבי כותב עליו אונו אפילו בשבת, כי הנה בשו"ת תשב"ץ שם כתב שכיון שמי שכבר נמצא בארץ ישראל יכול לאמר לגוי לכתוב עליו אונו בשבת כל שכן שיש לנו להתיר שבות אמירה לנכרי משום עליה לא"י שעדיין הוא חוצה לה ורוצה לעלו' שהיא מצוה יותר גדול' מקניית קרקע בה וכו' עכ"ל. אבל בחדושי הרמב"ן למסכת שבת דף ק"ל עמוד ב' חילק בין קניית שדה בארץ ישראל לשאר מצוות וכתב דהתם מצוה ותועלת לכל ישראל הוא שלא תחרב ארץ קדושה עכ"ל, ומבואר יותר בשו"ת הריב"ש סימן ק"א שחלק שם על הרשב"ץ, וז"ל עליה היא מצוה לשעת' ולעצמו לבד וכו' אבל יישוב ארץ ישראל אינה מצוה לשעת' אלא מצוה המתקיימת לעולם היא ומצו' ותועלת היא לכל ישראל שלא תשתקע ארץ קדו' ביד טמאים עכ"ל וכן כתב בסימן שפ"ז, הרי שהתירו אמירה לנכרי בגלל תועלת האומה. ברם לפי מה שהבאתי מתוספות הרא"ש וממסכת בבא קמא גם העליה לארץ ישראל היא תועלת לכלל ישראל להרבות אוכלוסין בארץ ישראל ולכן תקנו שכופים לעלות לארץ ישראל.
19
כ׳ונחזור לענין מצוה קיומית וחיובית. גם בראשונים משמע שהעליה לארץ ישראל אינה אלא קיומית, עיין בפרש"י במסכת גיטין דף ח' עמוד א' על המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחו"ל ופרש"י שיצא לחרות דקנסינן ללוקה משום דעבד שייך במצוות ואסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ עכ"ל ולא פרש שמצוה לדור בארץ ישראל. והנה לפרש"י ישיבת ארץ ישראל היא מדרבנן שכן פרש את הפסוק בספר במדבר פרק ל"ג והורשתם את הארץ וישבתם בה עכ"ל שהוא הבטחה ולא מצוה וכתרגום אונקלוס ושלא כפרוש הרמב"ן עיי"ש ועיין ברא"ם ובאור החיים שקיימו את פרש"י, ושפיר מצינו מצוות מדרבנן שהן קיומיות.
20
כ״אואולם הרשב"ץ בחלק ג' סימן רפ"ח ובזהר הרקיע הביא דעת הרמב"ן שהיא מדאורייתא ואף על פי כן נראית דעתו שהיא קיומית, חדא שבחלק ג' סימן רפ"ח כתב מי שהוא בעל תשובה ומתחרט מעונות שבידו ורוצה לעלות לארץ ישראל וכו' העליה לישראל מוסיפה לו זכות ומצילתו מן החטא כל ימיו עכ"ל ולא כתב שמחויב לעלות, ועוד שבסימן קס"ט שם במי שנדר לעלות לארץ ישראל כתב שאם מצא שיירא הגונח ומתעצל לעלות בכל יום הוא עובר בעשה של מוצא שפתיך תשמור וכל היוצא מפיו יעשה עכ"ל ולא כתב שעובר גם בעשה של עליח לארץ ישראל ושלא כשו"ת מבי"ט חלק א' סימן קל"ט שכתב שיש על הנודר תרי עשה מצות ישיבת א"י ומצות קיום נדרו עכ"ל, כי לדעת מבי"ט חייבים לעלות לארץ ישראל ועיי"ש שנדחק למה אין בית דין כופין לעלות מה שאין כן לתשב"ץ ניחא שאינה אלא קיומית. ועוד יש לדייק כן בתשב"ץ חלק ג' סימן ד' שכתב כמו שמצות דירה מן התורה היא מפני חיוב המצות מן התורה כן חיוב דירה מדרבנן הוא מפני חיוב מצות מדרבנן עכ"ל, הרי ששינה לכתוב מצות דירה מן התורה עכ"ל ולא חיוב דירה מן התורה ולעומת חיוב מצוות התלויות בארץ מן התורה וחיוב דירה מדרבנן. ופרוש חיוב דירה מדרבנן נראה שהבעל כופה את אשתו והאשה את בעלה לעלות וכו' וכן שאסור לצאת מארץ ישראל. ולפי מה שעליה היא קיומית יש לתרץ מה שכתב שם חלק ג' סימן רפ"ח שמותר לצאת מארץ ישראל משום כיבוד אב ואם, הפך דברי שו"ת מבי"ט שם שעליה לארץ ישראל דוחה כיבוד אב ואם כמו כל מצוה. ושם בשו"ת תשב"ץ כתב שאין מותר לצאת מארץ ישראל לחו"ל אלא ללמוד תורה ולכיבוד אב ואם ולא הזכיר לישא אשה ועיין בחלק א' סימן כ"א, ולע"ד משמע שמיירי אפילו שאין דעתו לחזור לזמן ממושך דומיא דלימוד תורה מה שאין כן לישא אשה צריך לחזור שכן יכול לכופה, ועיין במסכת עבודה זרה דף י"ג עמוד א' ובתוספות בד"ה ללמוד שעיקר דבריהם הם בנשיאת אשה אבל בלימוד תורה ישתהה ככל שצריך ללמוד וכן בכיבוד אב ואם כל שהוריו צריכים לשמושו ואחר כך יחזור או אחרי מיתתם, ועוד עיין במסכת קדושין דף ל"א עמוד ב' ובבאור הסוגיא שם בארוכה בספר עמוד הימיני פרק כ"ב ואכ"מ. ומכאן יש להעיר על מאמר הגר"א כהנא־שפירא שליט"א בסוף ספר מעפר קומי שכתב שלא נמצאת מצוה מן התורה שהיא קיומית, וגם והא אכילת מצות ז' ימים לדעת הגר"א.
21
כ״בויש להבין בתשב"ץ שכתב בחלק ג' סימן ר' שמצות דירה מן התורה היא מפני חיוב המצות מן התורה עכ"ל, והלא אם היא מצוה בפני עצמה אינה משום מצוות התלויות בארץ וכמו שכתב בשו"ת מהרי"ט חלק ב' חלק יורה דעה סימן כ"ח בדעת הרמב"ן. ולע"ד התשב"ץ כתב כן ממשמעות הכתוב בספר דברים פרק י"א וירשתם אתה וישבתם בה ושמרתם לעשות וגו' עכ"ל שהישיבה היא כדי לשמור את המצוות, או שכוונתו היא לפרוש הרמב"ן שעיקר כל המצוות הן בארץ ישראל ולכן שקולה ישיבתה כנגד כולן כמו שאמרו בספרי וממילא המצוה לגור בארץ היא כדי לשמור את המצוות. ודבריו הם מעין פרשנות המקרא וטעם המצוה אבל לא בא לאמר שאם אין מצוות התלויות בארץ נוהגות מן התורה גם אין מצות דירה מן התורה, שאם כן היום שלדעתו מצוות התלויות בארץ הן מדרבנן כמו שכתב בסימן קצ"ט באורך הוא הדין דירת ארץ ישראל, והלא התשב"ץ הביא את דעת הרמב"ן שכתב בהוספות למצוות עשה שנתחייבו בה בכל הדורות וכן משמע סתימת התשב"ץ בחלק ג' סימן רפ"ח ובכמה מקומות. ואין סתירה לזה מכל שאר לשונות התשב"ץ שם, שבסימן קצ"ח כתב שדין העלאה לא"י הוא משום מצוות יתירות וההוצאה משם היא משום שמפקיע מן המצוות עכ"ל ודייק לכתוב העלאה והוצאה ולא עליה ויציאה כי מיירי בענין המשנה הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין עכ"ל שהבעל כופה את אשתו ואשה את בעלה ועבד את רבו. וזוהי כוונתו בסימן ר' שהענין הזה במצות דירה תלוי דוקא ברבוי מצות עכ"ל כלומר שהענין של כפייה לעלות וכפייה שלא לצאת הוא שתלוי במצוות כי בגללן תקנו כן חכמים. וכן כל דיונו שם לענין עדיפות ארץ ישראל על סוריה וחוץ לארץ מיירי בענין זה, וכן מפורש במה שכתב אין מעלין מעבר הירדן ליהודה דמשום תוספות קדושת שכינה בדירה ובקבורה לא כייפינן אבל לענין חיוב מצות כייפינן וכו' עכ"ל ועוד לשונות כאלה, וחיוב מצוות פי' שאם יהיה בארץ יהודה יתחייב במצוות טפי. אבל לא דיבר בעיקר מצות ישיבת ארץ ישראל שהיא מדאורייתא לדעתו כמו שכתב בסימן רפ"ח הדירה בא"י מצוה גדולה וכבר מנה אותן הרמב"ן ז"ל מכלל תרי"ג מצות עכ"ל, ורק לא תקנו חכמים כפייה משום מצות דירה אלא משום חיוב מצוות הארץ, ואם העליה היא מצוה קיומית מבואר. ומתורצת קושית שו"ת משנה הלכות חלק ג' סוף סימן קצ"ב.
22
כ״גואולם לולא יראתי לחלוק על הבנת התשב"ץ ועוד ראשונים בדברי הרמב"ן, לע"ד לא בא הרמב"ן לאמר שיש מצוה מן התורה לדור בארץ ישראל אלא פשוט בדבריו שהמצוה היא כיבוש ארץ ישראל ואילו ישיבה בלי כיבוש אינה מצוה*(הג"ה) וכן פרש בספר שלום ירושלים פרק ד' שמצות ישיבת א"י היא משום כיבוש. ועיין בשו"ת אבני נזר סימן תנ"ה אות ג' שהשיג עליו מהלכות תרומות פרק א' הלכה י', גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצוות וכו' לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד וכו' עכ"ל הרי שפסק הרמב"ם שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות ומכל מקום נשמע מדבריו שלדעת האומר יש קנין לגוי וכו' שפיר הוי ככיבוש יחיד, ומזה הוכיח באבני נזר שאם המצוה משום כיבוש איך יהי' המצוה על היחיד עכ"ל. ולא באר כוונתו, ואם מיירי במצוה דאורייתא למה לא תחול גם על היחיד כמו מצוות החרם תחרימם ומחיית עמלק עיין בספר החינוך מצוה תכ"ה ותר"ד, אכן כוונתו היא לשיטת הרמב"ם שם בהלכה ב' שיחיד שכבש חלק מארץ ישראל שלא על דעת כל ישראל הוי כיבוש יחיד ואינו קדוש כשאר ארץ ישראל, ואם מדאורייתא מצוה על היחיד לכבוש היאך מחלקינן בין כיבוש יחיד לכיבוש רבים. ואולם אין זה ענין לשיטת הרמב"ן כמובן ועיי"ש במהר"י קורקוס, ודברי ספר שלום ירושלים צדקו בשיטת הרמב"ן.. וז"ל בספר במדבר פרק ל"ג על הפסוק והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה, על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ וירשו אותה כי היא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה', ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם יעברו על מצות ה' עכ"ל כלומר שאסור להמיר ארץ ישראל בארץ אחרת ולהשאיר ארץ ישראל בלתי מכובשת ולכבוש אחרת במקומה, אבל אם כבשו את ארץ ישראל יכולים אז לכבוש את שנער ואשור ולספחם לארץ ישראל וכמו שפרש בספר דברים פרק י"א על הפסוק כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה וגו'. ומה שכתב יצוה אותם שישבו בארץ וירשו אותה עכ"ל כוונתו שאי אפשר לכבוש בלי ישיבה, אבל לעולם הישיבה היא לצורך הכיבוש והירושה ולא כמו שכתבתי למעלה שהכיבוש הוא לצורך ישיבה, וכן מבואר במסכת קדושין דף כ"ו עמוד א' דבי רבי ישמעאל תנא וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה עכ"ל וכן לשון התוספתא במסכת עבודה זרה פרק ה' כל זמן שהן עליה כולה נכבשה אינן עליה כולה אינה נכבשה. וכיון שאי אפשר לכבוש בלי דיורין לכן הפליגו חכמים במצות ישיבת ארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה ושדין האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה כדין מורדת וכו' וזו כוונת הרמב"ן בפרושו בבמדבר שם עיי"ש, אבל לעולם המצוה היא הכיבוש והירושה ולא הישיבה לבד וכמו שסיים יחזיר המצוה הזו במקומות רבים באו ורשו את הארץ עכ"ל ואותו פסוק מזכיר ירושה ולא ישיבה. והנה בספרי פרשת ראה יש דרך אחרת בפסוק וירשתם אותה וישבתם בה, בשכר שתירש תשב [הערות ותיקונים: נ.ב., בילקוט ובכת"י הספרי פיסקא קי"ד על הפסוק אשר ה' אלקיך נותן לך (נחלה) לרשתה הנוסח הוא בשכר שתירש תכבש עכ"ל, ואולם בדפוס וינציה הנוסח הוא בשביל שתירש תכבש עכ"ל כלו' שתכבוש את הארץ כדי שתירש אותה, והוא פרוש הפסוק אשר ה' אלקיך נותן לך פי' על ידי כיבוש כדי לרשתה. ואילו נוסח מדרש לקח טוב הוא בזכות שתכבש תירש עכ"ל וראיה לרמב"ן] עכ"ל אבל גם מזה מוכח שהמצוה היא הירושה ולא הישיבה.
23
כ״דויותר מבואר בהוספות הרמב"ן למצוות עשה מצוה ד' וז"ל, שנצטוינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה והוא אמרו להם והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם עכ"ל הרי שהמצוה היא הירושה, ורק אינה נקראת ירושה אם הארץ ביד זרים או שממה. ועוד כתב, הראיה שזו מצוה אמרו יתעלה בענין המרגלים עלה רש כאשר דבר ה' לך אל תירא ואל תחת ואמרו עוד ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם, וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב ותמרו את פי ה' וכן לא שמעתם, הוראה שהוא מצוה ולא יעוד והבטחה עכ"ל ופסוקים אלה מיירי בירושה ולא בישיבה. ועוד כתב, וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצוה וכן אמרו בגמ' סוטה (מד) אמר רבא מלחמת יהושע לכבוש דברי הכל חובה וכו' ולשון ספרי וירשתה וישבת בה בזכות שתירש תשב וכו' נצטוינו אנו לבוא בארץ ולכבוש הערים ולהושיב את שבטינו וכן אחרי הכריתנו העמים אם רצו שבטינו לעזבה ולכבוש להם ארץ שנער או ארץ אשור וזולתם מן המקומות אינם רשאים שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה, ומאמרם מלחמת יהושע לכבוש תבין כי המצוה הזו היא הכיבוש עכ"ל הרי מפורש שהמצוה היא הכיבוש. ושורת דברי הרמב"ן היא שירושה תכלול ב' ענינים, א' שלא ישלטו שם אחרים וב' שישראל יהיו תושבים שם ולכן אסור להם לכבוש ארץ אחרת ולהתישב שם ולפנות את ארץ ישראל, וזהו שכתב שאם רצו שבטינו לעזבה ולכבוש להם ארץ שנער וכו' אינם רשאים שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה עכ"ל. אבל אם שולטים ויושבים בכל ארץ ישראל אפילו אם שולטים ויושבים בשאר ארצות מכל מקום הארץ ירושה בידם, וכן אפילו אם אינם שולטים ויושבים בארץ ישראל אלא יושבים בשאר ארצות אבל לא שולטים שם או שולטים שם אבל אינם יושבים שם אינו נקרא שירשו אותן ארצות, ולפי זה יש ליישב ענין ממלכת הכוזרים ששם רק השליטים נתגיירו. אבל ישראל מצווים לכבוש את ארץ ישראל וכמו שסיים הרמב"ן הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות עכ"ל.
24
כ״הונמצא שישיבת יחידים בארץ ישראל בלי כיבוש הארץ אינה מתרי"ג המצוות, אבל כיון שבלי ישיבה אי אפשר לכבוש ולרשת לכן הפליגו והתקינו חכמים בענין זה. וזהו שכתב הרמב"ן שם ואומר אני כי המצוה שחכמים מפליגים בה והוא דירת א"י עד שאמרו בכתובות כל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד ע"ז שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, וזולת זה ההפלגות גדולות שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הוא שנצטוינו לרשת הארץ לשבת בה, א"כ היא מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו ואפילו בזמן הגלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה עכ"ל כלומר שאם לא היתה מצות כיבוש לדורות לא היו חכמים מפליגים גם בזמן הגלות בענין דירת ארץ ישראל וכפיית בעל את אשתו ואשה את בעלה וכו'. ומה שכתב שמתחייב כל אחד ממנו עכ"ל עיין בספר החינוך הוצאת הרב שעוועל מצוה תקנ"ח לגבי מחיית עמלק שמוטל גם על הצבור וגם על כל יחיד והושמט בדפוסי ספר החינוך מצוה תר"ד אבל הוא במנחת חינוך שם, וכאן קצת צ"ע. שוב ראיתי בשו"ת ישועות מלכו חלק יורה דעה סימן ס"ו שכתב שגם לפי דעת הרמב"ן שחשב זאת למ"ע מ"מ בעיקר המצוה אינו אלא הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו, לכבוש א"י שתהיה תחת ירושתנו לא על ביאה ריקנית של עתה עכ"ל, והעירני לזה הגרמ"מ כשר (שליט"א) [זצ"ל] וכן הביא בספרו התקופה הגדולה עמוד קצ"ד ורי"ג. ויש שם טעות הדפוס וצריך להיות דעת הרמב"ן ולא הרמב"ם.
25
כ״ווראיה גדולה שלדעת הרמב"ן אין מצוה בישיבה בלי כיבוש, מהדרשה לראש השנה שנשא בסוף ימיו בארץ ישראל שבסופה האריך בשבח ארץ ישראל ושנקראת נהלת ה' ושעיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה', וסיים וזה מה שהוציאני מארצי וטלטלני ממקומי עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי לפי שרצוני להיות טלטול שמתי בחיק אמי וכו' עכ"ל ועיי"ש במפרש. והוא פלא שלא הזכיר כלל שחייב מן התורה לעלות לארץ ישראל * (הג"ה) הקשה רב אחד שהרמב"ן גם לא הזכיר מצוות התלויות בארץ, ואינו קושיא כי בספרד לא נתחייב לשמור מצוות עשה התלויות בארץ וגם אחרי עלייתו רק אם נזדמן שיהיה בעל שדה וכו' או שיפריש תרו"מ בעצמו, מה שאין כז עליה לארץ ישראל רמיא על גופו לקיימה וכמו שכתב בספר המצות שם שבמצוה זאת מתחייב כל אחד ממנו עכ"ל ולכן אי אפשר שלא יזכיר מצוה שלפי שיטתו הוא אישית היה מחוייב בה בגלות אלא כפי שבארתי. והרמב"ן לשיטתו בחדושיו למסכת שבת דף ק"ל שהחשיב יישוב ארץ ישראל יותר מעליה פרטית מפני שהיא מצוה ותועלת לכל ישראל שלא תחרב ארץ קדושה עכ"ל., ודוחק לאמר שהתשב"ץ הבין מכאן שלדעתו היא קיומית, ואפילו הוי קיומית היה לרמב"ן להזכירה שמשום כן עלה לארץ ישראל כדי לקיים מצוה קיומית מן התורה. ואולם לפי דברינו מבואר כי לדעת הרמב"ן המצוה היא הכיבוש והישיבה היא חלק מהכיבוש אבל ישיבה בלי כיבוש אינה מן התורה, ולכן בימיו שלא היתה בעליה לתא של כיבוש לא קיים המצוה ולכן תלה בדברים אחרים.
26
כ״זומכאן לדברי מהר"ם ב"ב בספר תשב"ץ ומהרי"א בחלק הפסקים הנ"ל שהשיבו לשואלים שאין עיקר מצוה ללכת לארץ ישראל אלא עם יקיימו את כל המצוות ושהיא רק שבח ומעלה ולא כתבו שהיא מצוה מן התורה, שאין משם ראיה שאינם סוברים כרמב"ן, כי בימי הראשונים לא היתה מציאות של כיבוש ולכן לא היתה מצוה מן התורה, מה שאין כן היום שכל עולה מחזק שלטון יהודי בארץ ישראל אפשר שגם הם יודו. ואולם אי אפשר לאמר כן בדעת הרמב"ם ושאר מוני המצוות וכן נראה בדעת רבנו חיים וכן משמע ברשב"ם וכן דעת רש"י שאינה מן התורה, ולכן מסתבר שגם דעת מהר"ם ב"ב ומהרי"א ושאר חכמי אשכנז היא כן וכמו שכתבנו.
27
כ״חועל זה סומכים העולם בחוץ לארץ, אמנם המתבטל מיישוב ארץ ישראל מבצע כסף וכו' הוא נבל ברשות התורה ואוי לו מיום הדין ובעידן ריתחא ייענש ולהאריך בזה הוא למותר ולא יועיל בעו"ה. ואולי סומכים על המאירי בסוף כתובות שכתב כל מקום שחכמה ויראת חטא מצויין שם דינו כארץ ישראל וכמו שאמרו כל הדר בבבל כאלו דר בארץ ישראל, שכל מה שאמרו לא אמרו אלא מפני שסתם חוצה לארץ אין חכמה ויראת חטא מצויין בה לישראל לרוב הצרות ועול הגלויות שסובלים שם אלא אם כן על ידי עמל גדול וצער גלגול וסבל הצרות והתיאש מהם לעבודת השם לשרידים אשר ה' קורא וסתם ארץ ישראל חכמה ויראת חטא מצויין בה וכו' עכ"ל וכן ראיתי לאחד מגדולי זמננו. ואין לו חבר בראשונים, ובפרוש הגמרא נראה שרב יהודה לשיטתו שאסר לעלות מבבל לארץ ישראל ולכן כל הדר בבבל כדר בארץ ישראל ועיין במהרש"א, ובמאירי עצמו במסכת בבא קמא דף פ' עמוד ב' כתב מצוה על כל אדם מישראל לקבוע דירתו בארץ ישראל ולישבה כפי כוחו עכ"ל.
28
כ״טכל זה בדרים בחוץ לארץ אבל הדרים בארץ ישראל צריכים להתחזק ביישוב הארץ ואהבתה. והעוזב אותה מבטל מצות עשה מדאורייתא או מדרבנן בידים, וגרסת התוספתא עבודה זרה פרק ה' ורמב"ם הלכות מלכים פרק ה' הלכה י"ב ורמב"ן בהוספות למצוות עשה היא כל היוצא לחוץ לארץ ומניח את ארץ ישראל כאילו עובד עבודה זרה עכ"ל. ומה שפורקי עול תורה ומצוות מחזיקים באהבת הארץ עיין במסכת ברכות דף מ"ז עמוד ב' ובעוד מקומות שכל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל עכ"ל, ולא אמרו חז"ל להתרשל באותן מצוות חלילה כדי לעשות היכר בינינו לבין הכותים.
29
ל׳ומאהבת ארץ ישראל שזכיתי לעלות אליה אבאר מה שאמרו במסכת כתובות שם כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה וכו' כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה עכ"ל. בספר תשב"ץ סימן תקס"ב וכלבו סימן קכ"ז כתב וששאלת לפרש כל הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו אלוה, משום דעיקר שכינה היא בארץ ישראל וכבודו בארץ כסא מול כסא כדכתיב והתפללו אליך דרך ארצם, תלפיות תל שכל פיות פונות שם עכ"ל. ובשו"ת הרשב"א חלק א' סימן קל"ד כתב לפי שארץ ישראל נקראת נחלת ה' דכתיב כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' והוא יתברך נקרא אלקי הארץ ומיוחדת לו ולא לשרי מעלה וכו' עכ"ל ועיין בספר כפתור ופרח עמוד רי"ט. ובספר הפלאה כתב ששאר ארצות הם תחת המזלות [הערות ותיקונים: והוא ברמב"ן ויקרא פרק י"ח פסוק כ"ה] ולכן דומה כמי שאין לו אלוה עכ"ל.
30
ל״אונראה עוד ב' פרושים, הא' במה שאמרו כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה עכ"ל שהוא כמאמר רבי ישמעאל במסכת עבודה זרה דף ח' עמוד א' ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הן עכ"ל. והטעם הוא שישראל שם בונים חברה לעבודה זרה אף על פי שאין רצונם בכך, וכמו שכתוב בספר דברים פרק כ"ח והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך עץ ואבן עכ"ל שפרושו שישראל משלמים מס לעובדי עבודה זרה כתרגום אונקלוס שם ולכן מעלה עליהם הכתוב כאילו עובדים ע"ז בעצמם. וכן הוא המשך הברייתא במסכת עבודה זרה שם, כיצד עובד כוכבים שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו אע"פ שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהן מעלה עליהן הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים וכו' עכ"ל כיון שבעל הסעודה מתכוון לעבודה זרה. וראיה שמאמרם במסכת כתובות כמאמרם במסכת עבודה זרה, מתוספתא עבודה זרה פרק ה' הלכה ב' שהובאו שם שני המאמרים בזה אחר זה, שהיה דוד דורש ואומר כל המניח את ארץ ישראל בשעת שלום ויוצא כאילו עובד עבודה זרה וכו' רשב"א אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הן וכו' עכ"ל ועיין בספר כפתור ופרח דף רי"ד שגרס רשב"א בגמרא כמו בתוספתא.
31
ל״בואף בארצות הנאורות וכשאין שם דת רשמית על כל פנים מנהיגי המדינה ותושביה מתכוונים להגדיל הנצרות ושאר דתות, וכוחם וחילם של היהודים בבנין מדינה של עובדי עבודה זרה. והגויים שונאים אותם עבור תרומתם, וזהו שאמר הקב"ה בפרשת ויצא ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך וסמוך לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגו' עכ"ל וכיון שנברכו בך וגו' שמירה זו למה לי, אלא כך דרכם של ישראל שמביאים ברכה בכל מקום שדורכים שם כף רגליהם ואינם אלא שנואים בעבורה. ואין להם תקנה עד שישובו לארצם, שבתחילה הוא אומר ונברכו בך כל משפחת האדמה ובסוף הוא אומר ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבתיך אל האדמה הזאת.
32
ל״גוהפרוש הב' במה שאמרו כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה עכ"ל הוא לפי מה שאצל הנוצרים ענין הדת מרוכז בכנסיות ובפולחן והחיים היום יומיים נחשבים כחילוניים, מה שאין כן התורה כוללת את כל החיים ואין חילוק בין בית לרחוב ולמדינה. והיהודים בחו"ל מתרגלים לתפיסת הגוים שדת היא ענין פרטי, ולכן דומה כמי שאין לו אלוה עכ"ל כיון שתפישתם בקב"ה ובתורתו לקויה. וזהו המקום האחר בתלמוד שנזכר לשון כמי שאין לו אלוה, במסכת עבודה זרה דף י"ז עמוד א' כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה וכו' עכ"ל, וצרף שם לכאן שכל הדר בחו"ל ואין לו אלא תורה ואין לו ארץ ישראל דומה כמי שאין לו אלוה.
33
ל״דיהודה הרצל הנקין
34