שו"ת בני בנים, חלק רביעי י״אResponsa Benei Banim, Volume IV 11
א׳נגיעה בעלמא לדעת הרמב"ם
1
ב׳ב"ה, ה' חנוכה תשס"ד
2
ג׳לעורך אחד
3
ד׳אעיר בנקודה אחת מאחר והנדון הוא יסוד ומפתח להרבה הוראות בענייני צניעות. כוונתי למה שציין [רב אחד] שלדעת הבית שמואל באבן העזר סימן כ' סעיף קטן א' ולפי שיטת הרמב"ם שיש איסור לאו של לא תקרבו, אזי אפילו נגיעה סתמית באשה ערוה אסורה מן התורה ושלא כש"ך ביורה דעה סימן קצ"ה סעיף קטן כ'.
4
ה׳העליתי בשו"ת בני בנים חלק א' סימן ל"ז שמכל לשונות הרמב"ם בספר המצוות ובפרוש המשניות וביד נראה בבירור כדעת הש"ך, ואף יתירה מזו: אפילו יהיה המגע של חיבה או מקצת הנאה אינו אסור מן התורה לדעת הרמב"ם אלא אם כן הוא מן הפעולות המביאות לקראת תשמיש כחיבוק ונישוק ולמעט לחיצת יד שאין לה קשר לתשמיש. וכעת ראיתי כן במאירי במסכת עבודה זרה דף י"ז עמוד א', וז"ל אע"פ שבאיסור קריבה פרשה תורה לא תקרבו לגלות ערוה, שהדבר מוכיח שקריבה שלא בכוונת גילוי ערוה שמותרת וכו' עכ"ל היינו שמותרת מן התורה. הרי שנקט כדעת הרמב"ם שיש איסור לאו של לא תקרבו ומכל מקום באר שרק קירבה שבכוונת תשמיש*(הג"ה) כלומר שרגילים לעשותה לקראת ביאה גם אם באותה פעם אינו מתכוון לסיים בביאה, וראה להלן סימן י"ט. אסורה בלאו.
5
ו׳עוד הראתי שם לע"ד שרבנו יונה הוא הסובר שכל נגיעה בידיה או בפניה או בכל אבר מאבריה של אשה ערוה כדי ליהנות מן המגע אסורה מן התורה ובייהרג ואל יעבור, והראתי שהרשב"א בשו"ת המיוחסות לרמב"ן סימן קכ"ז בענין משוש הדפק באשתו נדה התכוון לרבנו יונה ושהרשב"א עצמו אינו סובר כן. ושלא כבית יוסף ביורה דעה סימן קצ"ה שתפס שהרשב"א התכוון לרמב"ם, ודברי הבית יוסף אלה הם הבסיס לדברי הבית שמואל.
6
ז׳ויש להעיר שבכמה עניני צניעות החמיר רבנו יונה יותר ממה שנתקבל בהלכה, עיין בספר היראה שכתב שאם פגע בדבר ערוה כגון אשה בין יהודית בין ארמית בין נשואה בין פנויה בין גדולה בין קטנה יעצים עיניו או יסובב פניו לצד כדי שלא יראנה עכ"ל כלומר שלא יראה אותה כלל בלכתו. ועוד כתב, כל האמור בשיר השירים לשבח היינו קול, שיער, שינים, צוואר - ערוה עכ"ל ואילו בברכות דף כ"ד עמוד א' צוואר ושינים לא נכללו בגדרי ערוה. וראה בהערות מקור היראה שם שבקש לתרץ.
7
ח׳ומצאתי ראיה ברורה שנגיעה בעלמא מותרת מן התורה לדעת כמה ראשונים ושיש שנגיעה לצורך מותרת אפילו מדרבנן. במסכת ביצה דף כ"ה עמוד ב', רב נחמן שרא לילתא למיפק אאלונקי ופרש"י שנותן זרועו על כתף חברו וחברו על כתפו וזה בכסאו יושב על זרועותם וכו' עכ"ל, ולפי זה הכסא נישא על זרועות הנושאים והאשה ישבה על הכסא ואפשר שלא נגעה בנושאים, ומכאן סמך לנוהגים להרים את הכלה בכסא אפילו על ידי גברים. ויש להעיר ממסכת כתובות דף י"ז עמוד א' שרב אחא הרכיב כלה על כתפיו ורקד עמה, ולכאורה אינו מובן כי נהי דדמיא עליה ככשורא עדיין למה עלה כלל על דעתו לעשות כן, אלא י"ל שהמנהג היה להרים את הכלה על כסא ולרקוד עמה כך ואילו רב אחא הפליג והרים אותה ללא כסא.
8
ט׳ברם במאירי פירש שבאלונקי היינו שהיתה יושבת על זרועות הנושאים אותה ללא כסא עיי"ש וכן משמע ברבנו חננאל שכתב שאלונקי היא מרדעת של כתפים עכ"ל. ובערוך ערך אלנקי אחרי שהביא את דברי רבנו חננאל כתב, וז"ל אתתא דבעיתא דלמא נפלה להכי שרי לכתף שסומכת ידיה על ראשיהן ולא נפלה עכ"ל. הרי שילתא שהיתה בתו של ריש גלותא ואשתו של רב נחמן יצאה באלונקי כשהיא סומכת בידיה על ראשי הנושאים אותה לפי פרוש הערוך, ויושבת על זרועותם ללא הפסק כסא לפי פרוש המאירי ומה עוד שעשו כן בפהרסיא. והנה המאירי סובר כהרמב"ם שיש איסור קריבה מן התורה, ואף על פי כן לא חשש שמא ילתא או הנושאים אותה ייהנו מן המגע ונמצאו עוברים על איסור דאורייתא של לא תקרבו במגע בעלמא לפי הטוענים כן בדעת הרמב"ם, אלא בוודאי ליתא לטענתם זו והעיקר כש"ך ושלא כבית שמואל.
9
י׳ואין לדחות ששם היה בהפסק בגד מה שלא נזכר, וגם לע"ד אין להקל בהפסק בגד אלא במגע בעלמא מן הצד אבל לא כאשר האשה יושבת ונשענת על הנושאים אותה וכל משקלה עליהם. וגם אצל רב אחא, מי יימר שלא היה שם הפסק בגד כי מן הסתם גופו וראשו היו מכוסים, ואף על פי כן אסור היה להרים אותה אילמלא דדמיא עליה ככשורא. גם דוחק לאמר שילתא והנושאים אותה היו כל הזמן טרידי בעבידתייהו שמא תיפול כי כיון שסמכה ידיה על ראשם שוב לא היתה נופלת. וכל שכן אין לאמר שילתא והנושאים אותה הם עצמם היו בגדר צדיקים גמורים שאינם מהרהרים ועיין במסכת קדושין דף ע' סוף עמוד א' [ראה להלן סימן י"ג].
10
י״אוהנה בשו"ת פני יהושע לרבו של הש"ך בחלק ב' סימן מ"ד נסתפק שאולי נגיעה בעלמא בשאר עריות שלא באשתו נדה אינה אסורה אפילו מדרבנן. ועיין בטורי זהב באורח חיים סימן תרט"ו שכתב דהא אשת חברו דאסור לישון במטה א' ומותר בנגיעה וכו' עכ"ל, הרי שמה שהיה מסופק לשו"ת פני יהושע היה פשוט לט"ז.*(הג"ה) עיין בשו"ת ר' עקיבא איגר מהדורא תניינא סוף סימן נ"ו בענין קידושין של צחוק, וז"ל גם נישק [החתן] אותה בידה אחר החופה אף דפנויות אין נזהרות בנגיעה באדם בזמן נידותן, מ"מ כולן נזכרות תיכף אחר הנישואין עכ"ל כלומר ולכן אילו הבתולה סברה שהיו אלה חו"ק של ממש לא היתה נוגעת בו אחרי שנתקדשה כיון שהיתה נדה. וכן כתב למעלה שם בד"ה מ"ש רומע"כ דבנ"ד, וז"ל והנישוק אי בעי אמינא דאדרבא זהו ראיה דהוי לצחוק, דהא אם היו הנישואין היא נדה מחמת חימוד ובלאו הכי פנויות שלנו לא טבלי לנדתן וכו' ואיך נגעה בו אחר החופה, וזה ידוע לכל דחופת נדה אין רשאים ליגע זה בזה עכ"ל. הרי שלא הקפידו בזמנו כ"כ לאסור נגיעה בעלמא שלא באשתו נדה, ואין לאמר שמיירי רק בפרוצות כי הרי נקט פנויות סתם וגם שפיר הקפידו על נגיעת נדה אחרי שנישאו וגם לא הזכיר כל תוכחה בדבר. עוד נלמד משם שנשיקה על היד אינו בגדר חיבוק ונישוק וקריבה לעריות וראה להלן סימן י"ג (ב).
11
י״בוכל זה לא מיירי אלא מעיקר הדין וכשיש צורך חיוני או מצוה בדבר. ועיין באור זרוע חלק א' סוף סימן שמ"א שכתב שבחופת נדה הכלה מקבלת את הטבעת מידו של החתן דכיון דעדיין לא נתקדשה ואינה מותרת לבוא עליה לית לן בה אם יגע בידה וכו' עכ"ל, כי מדינא רק באשתו נדה אסרו כל מגע משום הרגל דבר ולא בנדה בעלמא. אבל שלא לצורך אין לגעת בשום ילדה או אשה. ושונה ההוצאה באלונקי שהיתה לצורך וכן כתבו התוספות שם שרבים היו צריכים לילתא, ועוד י"ל שמצד נושאיה היה המגע דרך שרות וקיל טפי ועיין באבן העזר סימן כ"א בדרישה אות ג'. וכן י"ל באור זרוע שהיה צורך שלא לפרסם שהכלה היא נדה משום כיסופא. ויש לאדם להכיר ביצרו, וגם הלא לדעת הרמב"ן אין איסור לאו של קירבה לעריות כלל ולא משום כך הקיל בעריות.
12
י״גשוב ראיתי בשו"ת לב חיים חלק ב' סימן ד' שלא שמענו בדעת הרמב"ם שנגיעה בעלמא אסורה מן התורה, הובאו דבריו בשדי חמד מערכת חתן וכלה אות י"ב ומערכת הקו"ף כלל ז'. ומה שבשדי חמד תמה עליו הוא על פי הבנת הבית יוסף בתשובת הרשב"א הנ"ל, וכבר כתבתי שאין שום גילוי לכך שהרשב"א התכוון לרמב"ם ושדעת הרמב"ם וגם של הרשב"א אינה כן.
13
י״דיהודה הרצל הנקין
14