סוד ישרים, הושענא רבה י׳Sod Yesharim, Hoshana Rabba 10
א׳[תהלים קל"א]
שיר המעלות לדוד ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו וגו'. ומבואר בירושלמי אשר כל אותן הנפלאות הגדולות שנפעלו ע"י דוד המלך כגון הריגת הפלשתי וכדומה שהיה יכול לתלות אותן ברב כחו בכל זאת לא היה לו מהם בלבו שום גבהות כי היה לדוד המלך דרך מפולש בכל פעילה להכיר בה מפורש שכל הפועל הוא הש"י לבדו ולזאת לא היה יכול להתפאר ולקבל ממנה גיאות מאחר שראה מפורש שכל הרבותא ממנה אינו שלו כלל ורק של הש"י ולזה בשעה שהרג את הפלשתי אמר ה' לא גבה לבי וכן בשעה שנמשח למלכות אמר ולא רמו עיני וגו' כגמול עלי אמו היינו כתינוק היונק משדי אמו שאינו מתרחק מאמו יותר מהמקום שיכול עדיין להסתכל בה כך לא התרחק ד"ה בכל הפעולות של עוה"ז רק עד המקום שיכול עדיין להכיר בהם את אורו ית' וע"ז מורה יום הערבה שהוא חלקו של ד"ה כמבואר וזהו דאיתא בזוה"ק [צו לא:] ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא וכו' דהא בהאי יומא מסתיימי דינא היינו כי בששת ימי החג היו מקריבין שבעים פרים כנגד השבעים אומות שהיו אז הנקראים שערות מותרות המוחין כי כמו השערות שמצומצם מאוד בהם החיים וכל החיים הנמצא בם הוא רק בשרשם אבל בהם בעצמם אין שום הרגש חיים והראיה כשמחתכין אותן אין מרגישין שום כאב רק כשתולשין אותם משרשם כך הוא הנהגתו ית' עם האומות כי באמת מנהיג הש"י עמהם בשורש כל מיני חסדים טובים וזה הכל רק בשביל ישראל אכן האומות בעצמם אינם מרגישין כלל באותו המכוון מהשורש ואדרבה על הגוון המה מעיקים מאוד לישראל וכל הטובה שבונה הש"י על ידם בשביל ישראל הוא בעומק מאוד בלי שום הכרה כלל ולמה נקראים האומות שערות שמורה על דינים וע"ז איתא שם [בזוה"ק שם] ובהאי יומא מסתיימי דינא היינו כי ביום שביעי של חג הוא רק שבעה פרים נגד שבעה אומות שכבר מסר אותם הש"י ביד ישראל וזה רומז שכבשו אותם ישראל תחת ידם בדין ובמשפט ובאמת אלו השבע אומות הם כלל העולם כענין שבע מחלפות שערות הראש הנמצא בכל אדם שנכלל בהם כל השערות מהראש כך נכלל באלו הז' אומות שכבשו ישראל כל הכח מהשבעים אומות כי שבעה כולל כל ההיקף של עוה"ז שכל ההתחלקות של עוה"ז נכלל בשבע וזהו ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא וכו' וזה מורה אשר הוא קרוב מאוד לזה היום שיהיה נשאר בעולם רק פר יחידאי ואומה יחידאי ולכן יום השביעי הוא יום הערבה שהוא חלקו של דוד המלך כי חלקו של ד"ה הוא כמו שמעיד עליו הכתוב [ש"ב כ"ג] כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח וגו' היינו שכל מגמת חפצו של ד"ה היה תמיד לבלתי יהיה ניכר שכל מה שפעל בעולם אותן הפעולות ורק שיהיה ניכר בכל הפעולות שלו שכחו לא פעל אותם כלל כי אם רצונו ית' ועל תשוקה כזו רומזין ערבי נחל וכדאיתא בזוה"ק [תרומה קסט:] דהא שתי ערבות לא עבדין איבא ופירין וכו' היינו שאינו נקרא אצלו הולדה מה שניכר שהוא פעל בכחו רק עיקר הצמיחה והולדה נחשב אצלו מה שאינו ניכר כח פעולתו רק שניכר שרצון הש"י לבדו פעל אותה וזהו כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח ומבואר בזוה"ק [שם] וכנישו דבנין לגבייהו אינון פירין ואיבין דלהון וכו' היינו שעיקר הולדה הוא גבי דוד המלך רק מה שיכול לכנוש ולעצור בגוי' לבלתי יהיה ניכר כלל הגוון מכח פעולתו ורק שיתגלה בהנפעל מפורש גם על הגוון אור רצונו ית' זאת נחשב אצלי צמיחה והולדה ואותה הכרה דווקא היא עיקר הפרי ואיבא דיליה ועל עבודה כזו רומז הערבה שהיא חלקו של ד"ה וזהו דאיתא במד"ר [בהעלתך] משה משמש בחצוצרות ויהושע בשופרות ודוד בכינור כדכתיב ודוד מנגן ביד היינו שד"ה הראה כל הארת רצונו ית' גם בפעולה גולמית ועל זה רומז חביטת הערבה כדאיתא בגמרא [סוכה מד:] חביט חביט ולא בריך כי ד"ה הכניס בעבודתו דעת גם בפעולה גולמית עד שלא היה מצדו שום חילוק והבדל בין צעקה וכוונה לפעולה גשמית כי גם גוון הלבוש מהפעולה האיר מצדו ממש כמו הצעקה העולה בכוונה העמוקה והיקרה ביותר כי המשיך בעבודתו כ"כ אור ובהירות אף להגיף הגשמי עד שאברי הגוף בעצמם היו נקראים תורה ותפלה כמו דכתיב עליו [תהלים] ואני תפלה היינו שכל אברי הגוף שלו היו כמו תפלה וכל תנועות ידיו ורגליו היו תפלה וכל תהלוכות רגליו היו תורה ותפלה כמו שנאמר עליו [תהלים קי"ט] חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך וממילא בכל מה שפעל אפילו פעולה גשמית היה נמי ניכר כל הארת רצונו ית' וע"ז רומז הערבה כדאיתא בזוה"ק [שם קסה.] אינון ערבות דבלולב חד אש וחד מים ברזא דא דכולהו ואיהו שביעאה איהו אש ומים כלול כחדא ברזא חדא וכו' היינו כי מצד תפיסת עוה"ז אש ומים הם שני הפכים אבל מצד הארת הערבה שניכר מפורש אור רצונו ית' גם בגוון הפעולה אזי מפאת זה מתאחדים כל ההפכיים וכדמסיק הזוה"ק [שם] ובגין דערבות איהו רזא כללא דכולהו שית אחרנין וכו' ותיאובתיה תדיר לאתקנא לההוא רקיעא וכו' היינו שזאת הוא עיקר המכוון מהש"י שיהיה ניכר הארת רצונו ית' גם בגוון הפעולה וזהו דאיתא בזוה"ק [בלק קצג:] עצות מרחוק מאי נינהו תרי בדי ערבות וכו' היינו כי כל מה שבא בהתלבשות הפעולה הוא בגודל התרחקות כי כל עוד שכמוס בדיעה של אדם אין האדם נוגע כ"כ להחזיקם אבל אחר שבא בהתלבשות הפעולה אזי יש בו להאדם בזה גודל נגיעה ומפאת זאת הנגיעה של אדם כל הפעולות שלו המה משוללי אור אבל מפאת הארת הערבה שהוא חלקו של ד"ה שלא היה נמצא מצדו שום נגיעה כדכתיב [ש"ב כ"ג] כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח האיר הש"י ממילא הארת רצונו גם בהפעולה בגודל בהירות וע"ז הענין איתא בזוה"ק [קדושים פה:] ומאן דתאובתיה למלעי באורייתא וכו' ואותעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל וכו' היינו כי הד' מינים הוא כמאמרם ז"ל [במד"ר אמור ל'] יש שיש בו טעם וריח וכו' וערבי נחל אין בו לא טעם ולא ריח היינו כי אלו הד' מינים רומזים על כל הקומה של הבריאה כמו שיש בכלל הבריאה קומה שלימה כך נמצא באלו הארבעה מינים קומה שלימה וערבי נחל רומז על התשוקה ורצון הבהיר הנמצא בכלל הבריאה וזאת התשוקה הוא חלקו של ד"ה להראות גם בהלבוש הנמוך מכל הפעולות את הארת הרצון מהש"י. ולזה קודם יום הערבה היה כל עבודת ישראל במילולא ובעובדא וביום הערבה שהוא חלקו של ד"ה עיקר העבודה בעובדא בחביטת הערבה וכדאיתא בזוה"ק [צו לא:] ת"ח הני שבע קלין במילא דפומא וכו' ואנן עובדא קא בעינן ולא מלה וכו' היינו כי ביום הערבה מנהיר הש"י הארת ד"ה שמפאת הארה זו אין שום חילוק מעוצם בהירות הכוונה העליונה והיקרה ביותר להמעשה מפעולה הגשמית כי כמו שהכוונה העליונה והיקרה ביותר צריכה להארת הש"י כדכתיב [תהלים י'] תכין לבם תקשיב אזנך כך נפעל אף הפעולה הנמוכה ביותר ג"כ רק מכח הארת רצונו יתברך:
שיר המעלות לדוד ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו וגו'. ומבואר בירושלמי אשר כל אותן הנפלאות הגדולות שנפעלו ע"י דוד המלך כגון הריגת הפלשתי וכדומה שהיה יכול לתלות אותן ברב כחו בכל זאת לא היה לו מהם בלבו שום גבהות כי היה לדוד המלך דרך מפולש בכל פעילה להכיר בה מפורש שכל הפועל הוא הש"י לבדו ולזאת לא היה יכול להתפאר ולקבל ממנה גיאות מאחר שראה מפורש שכל הרבותא ממנה אינו שלו כלל ורק של הש"י ולזה בשעה שהרג את הפלשתי אמר ה' לא גבה לבי וכן בשעה שנמשח למלכות אמר ולא רמו עיני וגו' כגמול עלי אמו היינו כתינוק היונק משדי אמו שאינו מתרחק מאמו יותר מהמקום שיכול עדיין להסתכל בה כך לא התרחק ד"ה בכל הפעולות של עוה"ז רק עד המקום שיכול עדיין להכיר בהם את אורו ית' וע"ז מורה יום הערבה שהוא חלקו של ד"ה כמבואר וזהו דאיתא בזוה"ק [צו לא:] ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא וכו' דהא בהאי יומא מסתיימי דינא היינו כי בששת ימי החג היו מקריבין שבעים פרים כנגד השבעים אומות שהיו אז הנקראים שערות מותרות המוחין כי כמו השערות שמצומצם מאוד בהם החיים וכל החיים הנמצא בם הוא רק בשרשם אבל בהם בעצמם אין שום הרגש חיים והראיה כשמחתכין אותן אין מרגישין שום כאב רק כשתולשין אותם משרשם כך הוא הנהגתו ית' עם האומות כי באמת מנהיג הש"י עמהם בשורש כל מיני חסדים טובים וזה הכל רק בשביל ישראל אכן האומות בעצמם אינם מרגישין כלל באותו המכוון מהשורש ואדרבה על הגוון המה מעיקים מאוד לישראל וכל הטובה שבונה הש"י על ידם בשביל ישראל הוא בעומק מאוד בלי שום הכרה כלל ולמה נקראים האומות שערות שמורה על דינים וע"ז איתא שם [בזוה"ק שם] ובהאי יומא מסתיימי דינא היינו כי ביום שביעי של חג הוא רק שבעה פרים נגד שבעה אומות שכבר מסר אותם הש"י ביד ישראל וזה רומז שכבשו אותם ישראל תחת ידם בדין ובמשפט ובאמת אלו השבע אומות הם כלל העולם כענין שבע מחלפות שערות הראש הנמצא בכל אדם שנכלל בהם כל השערות מהראש כך נכלל באלו הז' אומות שכבשו ישראל כל הכח מהשבעים אומות כי שבעה כולל כל ההיקף של עוה"ז שכל ההתחלקות של עוה"ז נכלל בשבע וזהו ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא וכו' וזה מורה אשר הוא קרוב מאוד לזה היום שיהיה נשאר בעולם רק פר יחידאי ואומה יחידאי ולכן יום השביעי הוא יום הערבה שהוא חלקו של דוד המלך כי חלקו של ד"ה הוא כמו שמעיד עליו הכתוב [ש"ב כ"ג] כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח וגו' היינו שכל מגמת חפצו של ד"ה היה תמיד לבלתי יהיה ניכר שכל מה שפעל בעולם אותן הפעולות ורק שיהיה ניכר בכל הפעולות שלו שכחו לא פעל אותם כלל כי אם רצונו ית' ועל תשוקה כזו רומזין ערבי נחל וכדאיתא בזוה"ק [תרומה קסט:] דהא שתי ערבות לא עבדין איבא ופירין וכו' היינו שאינו נקרא אצלו הולדה מה שניכר שהוא פעל בכחו רק עיקר הצמיחה והולדה נחשב אצלו מה שאינו ניכר כח פעולתו רק שניכר שרצון הש"י לבדו פעל אותה וזהו כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח ומבואר בזוה"ק [שם] וכנישו דבנין לגבייהו אינון פירין ואיבין דלהון וכו' היינו שעיקר הולדה הוא גבי דוד המלך רק מה שיכול לכנוש ולעצור בגוי' לבלתי יהיה ניכר כלל הגוון מכח פעולתו ורק שיתגלה בהנפעל מפורש גם על הגוון אור רצונו ית' זאת נחשב אצלי צמיחה והולדה ואותה הכרה דווקא היא עיקר הפרי ואיבא דיליה ועל עבודה כזו רומז הערבה שהיא חלקו של ד"ה וזהו דאיתא במד"ר [בהעלתך] משה משמש בחצוצרות ויהושע בשופרות ודוד בכינור כדכתיב ודוד מנגן ביד היינו שד"ה הראה כל הארת רצונו ית' גם בפעולה גולמית ועל זה רומז חביטת הערבה כדאיתא בגמרא [סוכה מד:] חביט חביט ולא בריך כי ד"ה הכניס בעבודתו דעת גם בפעולה גולמית עד שלא היה מצדו שום חילוק והבדל בין צעקה וכוונה לפעולה גשמית כי גם גוון הלבוש מהפעולה האיר מצדו ממש כמו הצעקה העולה בכוונה העמוקה והיקרה ביותר כי המשיך בעבודתו כ"כ אור ובהירות אף להגיף הגשמי עד שאברי הגוף בעצמם היו נקראים תורה ותפלה כמו דכתיב עליו [תהלים] ואני תפלה היינו שכל אברי הגוף שלו היו כמו תפלה וכל תנועות ידיו ורגליו היו תפלה וכל תהלוכות רגליו היו תורה ותפלה כמו שנאמר עליו [תהלים קי"ט] חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך וממילא בכל מה שפעל אפילו פעולה גשמית היה נמי ניכר כל הארת רצונו ית' וע"ז רומז הערבה כדאיתא בזוה"ק [שם קסה.] אינון ערבות דבלולב חד אש וחד מים ברזא דא דכולהו ואיהו שביעאה איהו אש ומים כלול כחדא ברזא חדא וכו' היינו כי מצד תפיסת עוה"ז אש ומים הם שני הפכים אבל מצד הארת הערבה שניכר מפורש אור רצונו ית' גם בגוון הפעולה אזי מפאת זה מתאחדים כל ההפכיים וכדמסיק הזוה"ק [שם] ובגין דערבות איהו רזא כללא דכולהו שית אחרנין וכו' ותיאובתיה תדיר לאתקנא לההוא רקיעא וכו' היינו שזאת הוא עיקר המכוון מהש"י שיהיה ניכר הארת רצונו ית' גם בגוון הפעולה וזהו דאיתא בזוה"ק [בלק קצג:] עצות מרחוק מאי נינהו תרי בדי ערבות וכו' היינו כי כל מה שבא בהתלבשות הפעולה הוא בגודל התרחקות כי כל עוד שכמוס בדיעה של אדם אין האדם נוגע כ"כ להחזיקם אבל אחר שבא בהתלבשות הפעולה אזי יש בו להאדם בזה גודל נגיעה ומפאת זאת הנגיעה של אדם כל הפעולות שלו המה משוללי אור אבל מפאת הארת הערבה שהוא חלקו של ד"ה שלא היה נמצא מצדו שום נגיעה כדכתיב [ש"ב כ"ג] כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח האיר הש"י ממילא הארת רצונו גם בהפעולה בגודל בהירות וע"ז הענין איתא בזוה"ק [קדושים פה:] ומאן דתאובתיה למלעי באורייתא וכו' ואותעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל וכו' היינו כי הד' מינים הוא כמאמרם ז"ל [במד"ר אמור ל'] יש שיש בו טעם וריח וכו' וערבי נחל אין בו לא טעם ולא ריח היינו כי אלו הד' מינים רומזים על כל הקומה של הבריאה כמו שיש בכלל הבריאה קומה שלימה כך נמצא באלו הארבעה מינים קומה שלימה וערבי נחל רומז על התשוקה ורצון הבהיר הנמצא בכלל הבריאה וזאת התשוקה הוא חלקו של ד"ה להראות גם בהלבוש הנמוך מכל הפעולות את הארת הרצון מהש"י. ולזה קודם יום הערבה היה כל עבודת ישראל במילולא ובעובדא וביום הערבה שהוא חלקו של ד"ה עיקר העבודה בעובדא בחביטת הערבה וכדאיתא בזוה"ק [צו לא:] ת"ח הני שבע קלין במילא דפומא וכו' ואנן עובדא קא בעינן ולא מלה וכו' היינו כי ביום הערבה מנהיר הש"י הארת ד"ה שמפאת הארה זו אין שום חילוק מעוצם בהירות הכוונה העליונה והיקרה ביותר להמעשה מפעולה הגשמית כי כמו שהכוונה העליונה והיקרה ביותר צריכה להארת הש"י כדכתיב [תהלים י'] תכין לבם תקשיב אזנך כך נפעל אף הפעולה הנמוכה ביותר ג"כ רק מכח הארת רצונו יתברך:
1
ב׳וזהו דאיתא בירושלמי [ר"ה מובא לעיל] ואותי יום יום ידרשון וגו' זה יום תקיעה ויום ערבה וכו' היינו שבאלו שני הימים מעיד הש"י על ישראל שהם דורשין אותו תמיד כי ביום תקיעה נתעורר בהבריאה הארת השורש שהוא כדאיתא בגמרא [מגילה] בראשית נמי מאמר הוא ולעומת אור כזה שהוא עדיין משולל לבוש מתיצבים ישראל בקול פשוט של השופר הרומז על קלא פנימאה שהוא רק הגוונא דלבא בלי שום לבוש כי אין בזה הקול אפילו חיתוך אותיות רק קול בעלמא מעומק הלב ואין זאת אפילו במילולא ואח"כ מתחיל העבודות במילולא ובעובדא עד שמגיע יום הערבה אז עיקר העבודה בעובדא כדאיתא בזוה"ק [שם] והשתא לא תלינן אלא בעובדא וכו' וזה מורה על הגמר האחרון שהוא כענין שמצינו בגמרא ע"ז במכוש אחרון עסקינן היינו שבזאת הכאה האחרונה שהוא מכה בפטיש הוא גומר כל הפעולה אף שכל הפעולה חוץ מהמכוש האחרון נפעל ע"י זולתו והוא לא פעל כ"א מה שהכה בפטיש מכוש האחרון בכל זאת נחשב כל אותה הפעולה על שם מכוש האחרון שעל ידה לבד נגמר כל המלאכה מתחלה ועד סוף וכך הוא העובדא של חביטת הערבה כמו המכה בפטיש במכוש האחרון שבזאת הפעולה של חביטת הערבה מכירין ישראל כל הארת הרצון של קלא פנימאה המשולל לבוש ומאחר שישראל יכולין להגביה את עצמם מכל הלבושים ולהמשיך אצלם הקלא פנימאה מיום תקיעה שנתעורר בר"ה ולהמשיך אותו עד הלבוש האחרון של גמר הפעולה שהוא חביטת הערבה של יום הזה א"כ מוכח מזה אשר גם כל הימים שבינתים היה ג"כ רק רצונו יתברך והוא כדאי' בגמרא שבת בקשו לגנוז ספר קהלת ומכל מקום לא גנזוהו מפני שתחלתו ד"ת וסופו ד"ת וכו' היינו כי מזה שתחלתו ד"ת וסופו ד"ת נתברר ממילא שגם באמצע הוא ד"ת כך מזה שבתחלה ביום תקיעה נכללים ישראל לגמרי ברצונו ית' המשולל מכל לבוש ואותו הרצון בעצמו המשולל לבוש מראים ישראל אותו ביום הערבה בהתלבשות העובדא של פעולה גולמית נתבררו ממילא כל הלבושים של ישראל שבינתים שהמה רק רצונו יתברך. וזהו ואותי יום יום ידרשון זה יום תקיעה ויום ערבה כי אלו השני ימים מרמזין על כל השנה שמעיד בהם הש"י על ישראל שדורשין ומבקשין אותו תמיד:
2