סוד ישרים, הושענא רבה ט׳Sod Yesharim, Hoshana Rabba 9
א׳(תהילים קל״א:א׳)
שיר המעלות לדוד ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני וגו' ואי' בגמ' (סוכה נג.) א"ל רב חסדא לההוא מרבנן דהוי קמסדר אגדתא קמיה א"ל שמיע לך הני חמש עשרה מעלות כנגד מי אמרם דוד א"ל הכי אמר ר"י בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעי למשטפא עלמא אמר דוד חמש עשרה מעלות והורידן א"ה חמש עשרה מעלות יורדות מיבעיא ליה א"ל הואיל ואדכרתן מלתא הכי אתמר בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח וכו':
שיר המעלות לדוד ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני וגו' ואי' בגמ' (סוכה נג.) א"ל רב חסדא לההוא מרבנן דהוי קמסדר אגדתא קמיה א"ל שמיע לך הני חמש עשרה מעלות כנגד מי אמרם דוד א"ל הכי אמר ר"י בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעי למשטפא עלמא אמר דוד חמש עשרה מעלות והורידן א"ה חמש עשרה מעלות יורדות מיבעיא ליה א"ל הואיל ואדכרתן מלתא הכי אתמר בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח וכו':
1
ב׳וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה כי ענין תהום הוא שהסתיר הש"י אור היקר ביותר אל מקומות הרחוקים מאוד כדאיתא בספר יצירה נעוץ סופו בתחילתן היינו שזה האור הבהיר מתחלת הרצון שהיה טרם ההתלבשות כיסה הש"י במכסה עב והסתיר אותו כ"כ בריחוק מקום עד שאינו ניכר כמעט להבריאה איך שזה הרצון מנהיג את העולם וזאת ההסתרה וההעלם נקרא תהום לזה אמר ד"ה חמש עשרה שיר המעלות וכדמתרגם יונתן שירא דאתמר על מסיקין דתהומא היינו שהיה מגלה זאת ההסתרה והמכסה עד שנתגלה מפורש אור רצונו ית' מתוך כל המסכים והסתרות וזה היה בכחו משום שהיה מסיר ומסלק מצדו כל המסכים המסתירים את האור היינו שמעולם לא היה בו נגיעה לטובת עצמו כלל כ"א לכבוד שמים עד שהיה יכול לומר באמת לאמיתו ה' לא גבה לבי בשעה שנמשח למלכות כדאיתא בירושלמי היינו שמצדו לא היה שום נגיעה להמלוכה כי כל מגמת חפץ לבבו לא היה רק אם הוא טובת הכלל שיהיה הוא מלך על ישראל אז גם הוא מסכים להיות מלך על ישראל אבל בלתי טובת הכלל רק מצדו לא גבה לבו ולא היה אצלו שום נגיעה להמלוכה לכן היה בכח עבודתו לבקוע כל המסכים ולמסקי תהומא ולגלות מעומק ההסתר את אור היקר הצפון וגנוז שם ולכך נקרא ד"ה בר נפלי כדאי' בזוה"ק (תצא רעט.) ובגין דא אקרי משיח בר נפלי וכו' וכן איתא בגמ' (סנהדרין צו.) מי שמיע לך אימתי אתי בר נפלי א"ל מאן בר נפלי א"ל משיח משיח בר נפלי קרית ליה א"ל אין דכתיב (עמום ט) ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת וכו' ולפי הנראה היו צריכין לקרות אותו בר קימה ולא בר נפלי אמנם עיקר היקרות יש בזה שנקרא בר נפלי כי בר נפלי מורה שיש בכחו כ"כ להפיל א"ע ולמאיך גרמיה דישרי עליה גאותא דקוב"ה עד שלא יהיה במציאות אצלו שום גבהות הלב כלל ואפילו מהמלוכה שלו לא יקבל שום גיאות כי מכיר היטב שאות המליכה לא הגיע אליו מחמת שהרויח אותה בעבודת יגיע כפו אלא שהש"י ברצונו הפשוט וברוב חסדו בחר בו מקרב כל ישראל וככה אם יבחר רצונו ית' בנפש זולתו יהיה ג"כ כלי מוכן וראוי למלוכה ולכן איזה גאות וגבהות יתכן לקבל מהמלוכה לזה אינו נקרא בר קימה כי לא היה בזה שום רבותא רק עיקר הרבותא הוא בזה שנקרא בר נפלי שיכול להשפיל עצמו כ"כ אף בשעה שנמשח למלכות ולומר ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ומפאת זה היה בכחו למסקי תהומא ולגלות אור הצפון במקומות הרחוקים ביותר ולזה זה היום הנקרא יום הערבה מיוחס לדהע"ה כי ערבה הוא חלקו של דוד המלך כי ענין ערבה הוא כמבואר במדרש (אמור לא) שאין בה לא טעם ולא ריח היינו סילוק יגיעה מכל וכל שמוסר בחזרה אף טובת הנאה מעבודתו וכדאי' בגמ' (ב"ק סא) ויסך אותם לה' דאמרינהו משמא דגמרא וכמו שביאר בזה א"ז מו"ר זצלה"ה שדוד המלך לא היה חפץ ליהנות ולהחזיק טיבותא לנפשיה מההלכה שהיה מחדש בד"ת והיה מברר עצמו בסילוק נגיעה עד שלבו נעשה חלל בקרבו שלא נשאר אצלו אפילו טובת הנאה מההלכה שהיה מחדש כי מסר הכל בחזרה להש"י ולא היה חפץ שיאמרו דבר הלכה משמו וזה הוא ויסך אותם לה' דאמרינהו משמא דגמ' ועבודה עצומה במסירת נפש כזו נקראת ערבה שאין בה לא טעם ולא ריח וע"י עבודה כזו יכולין למסקי תהומא ולגלות האור מתוך חשכת ההסתר ולכן בזה היום הנקרא יום הערבה שהוא חלקו של דוד המלך יכולין לעורר בחביטת הערבה הקלין דלא סלקין המובא בזוה"ק (שלח קסח:) תלת קלין אינון דלא אתאבידו לעלמין בר קלין דאורייתא וצלותא וכו' ואינון תלת קול חיה בשעתא דאיהו על קלביטא וכו' קול דב"נ בשעתא דנפיק וכו' קול נחש בשעתא דפשיט משכיה ההוא קלא משטטא באוירא ואזלא מסייפי עלמא עד סייפי עלמא וכו'. היינו כי קלין דאורייתא וצלותא הם ידועין היטב שהם בוקעין רקיעין וסלקין לעילא אמנם יש קולות וצעקות שנדחו בזה העולם שאין עונה אותם ח"ו ואותן הקולות נקראין קלין דלא סלקין ולא איתאבידו קל חיה בשעתא דיתבא על קלביטא וכו' היינו בשעת ירידת הנשמה ממקום מעלתה להתלבש בגשם הגוף אז יש לה צעקה גדולה מאוד מדוע נגזר עליה לירד למקום ספק וחושך כי חפצה יותר שתהיה שוכנת במקום מעלה הרמה במקור הבהירות וכדאיתא במדרש שח"ט הנשמה הזו עולה ויורדת בגוף ומראה לה הש"י מלא כל הארץ כבודו וכו' היינו שהנשמה רוצה תמיד לעלות למקור הבהירות ומראה לה הש"י שתרויח הרבה יותר בזה עולם הספק כאשר תוציא יקר מזולל ועי"ז נשארת בהגוף בנייחא וכמו כן הוא בהתחלת ירידתה להגוף כדאי' (עירובין יג:) שלש שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה וכו' נמנו וגמרי נוח לו לאדם שלא נברא משנברא וכו' ומדייק בזה אא"ז מו"ר זצללה"ה מדוע לא אמרו טוב לו לאדם שלא נברא וכו' משמע מזה שבאמת טוב לו לאדם שנברא משלא נברא כי הש"י לא שלח שום נפש מישראל לזה העולם להפסד ח"ו כי אם להרויח ובטח יודע הש"י שהנשמה תהיה מרווחת הרבה ע"י ירידתה לזה העולם הספק בזה שיהיה מוציא יקר מזולל אלא כל הפחד הוא מצד האדם שהוא תמיד בספק ע"כ מתיירא אולי יפסיד ח"ו כאן ונוח לו שלא נברא משנברא לכן יש לו צעקה מאוד בשעת הולדה וזאת הצעקה נקרא בזוה"ק (שם) קול חיה בשעתא דיתבא על קלביטא ההוא קלא משטטא מסייפי עלמא עד סייפי עלמא ונראה שאין עונה ח"ו אבל באמת לא נאבד שום צעקה מנפש ישראל כי הצעקה מקול חיה מעורר אותה הקול שופר כדאי' בזוה"ק (שם קסט.) קלא אתער בתר קלא וכו' וע"ד ביומא דר"ה קול שופר אתער קול שופר אחרא וכו' היינו כי ע"י קול השופר נתעורר בטוחות בנפשות ישראל שיהיה בנייחא ובשמחה מירידתם להתלבשות גוף הגשמי כי קול שופר אתער קול שופר אחרא היינו שמתעורר הקול פנימאה וכאשר מנהיר להאדם מקול פנימאה אזי מגיע כל התקיפות לנפשות ישראל לבל יפחדו פן יפסידו ח"ו מסבת ירידתם לעוה"ז כי מנהיר בטוחות חזק בנפשם שאם היה יתכן שיגיע להם הפסד ח"ו מירידתם לזה העולם בטח לא היה מוריד אותם הש"י. וכאשר הוריד אותם הש"י להתלבש בגשם הגוף בטח ירויחו הרבה מזה כי בוודאי יוציאו יקר מזולל וממילא יכירו היטב שטוב לו לאדם שנברא משלא נברא. קלא דב"נ בשעתא דנפיק נשמתיה מגופיה וכו' היינו כי זאת הצעקה הוא כענין מאמרם ז"ל בגמ' (יומא פו:) הלואי שתהיה היציאה כביאה ולזה בשעת היציאה מהגוף יש גודל צעקה כי בזה העולם א"א שיהיה היציאה מן העולם כביאה לעולם כי לעיני האדם נדמה שהגוף נפסד ונעדר לגמרי וא"כ אין היציאה כביאה וזאת הצעקה מעורר הכה"ג ביוה"כ בזה שמזכיר במקדש את השם המפורש כי בהתגלות שם המפורש מנהיר הכרה מפורשת בעולם שאין לשום דבר שמהווה הש"י העדר והתבטלות כי הש"י אינו מהווה שום דבר נפסד ח"ו וכמו שהוא ית' חי וקיים בלי קץ וגבול כך כל מה שברא הוא חי וקיים ואזי מכירין שגם הגוף הנראה כדומם לא יתבטל והוא חי וקיים מצדו יתברך. קול נחש בשעתא דפשיט משכיה מיניה וכו' זהו כמאמרם ז"ל (תרגום יונתן בראשית ג) ומשכך תהיה משלח חדא לשב שנין וכו' אחת לשבע שנים מפשיט הנחש את עורו וכו' שבע שנים מרמז על כל ההיקף מעוה"ז ונחש מרמז על כל מיני הסתרות הנמצאים בההיקף של זה העולם היינו הכחות השמיימים הנראין על הגוון שהם פועלים את ההיפך לגמרי מאור רצונו ית' ח"ו ואלו הכחות נסתעפו עוד מהסתת הנחש הקדמוני שעי"ז נתגבר ההסתר ונתגשם הגוף כדאיתא בזוה"ח [שלח קעה.] ובגד בוגדים בגדו וכו' היינו שע"י הבגידה הראשונה נתגשמו עד שמוכרח שיהיה בגדים כמו שנאמר אחר החטא [בראשית ג׳:ז׳] וידעו כי עירמים הם כי מסיבת החטא נתהווה אצלם מקום בושה והיו צריכין להתכסות בלבושי בגדים והא ראיה כי הרי בפרצוף פנים מקום דעת שם אין בושה ואין צריכין שם לשום בגד הרי שמסיבת הבגידה הראשונה של אדה"ר נתגשם הגוף ונתגבר ההסתר עד שחוש המישוש חרפה היא לנו כדאי' בהרמב"ם ז"ל [סוטה ה.] בשר נוטריקין בושה סרוחה רמה ולזה הוא הצעקה גדולה מאד מדוע הסתיר כך הש"י שיהי' נמצא אצל האדם חושים שהם חרפה ופעולות שהם בחושך נקראים נחש וזאת הצעקה נקרא בזוה"ק קלא דנחש בשעתא דפשיט משכי' מיני' ונקרא קלא דלא סליק לעילא כי נדמה לאדם שאין עונה ח"ו לכן איתא שם בזוה"ק [שלח קסט.] לא אתער קלא דהאי נחש אלא בתר זיני' ודא איהו כד ב"נ מחי בחוטרא בארעא וקרי לי' לזיני' כדין אתער ההוא קלא דנחש וכו' היינו שא"א להתעורר הצעקה הנקרא קלא דנחש רק בהושענא רבה על ידי חביטת הערבה כי להתעורר החושים והפעולות הגסים והחשוכים להראות איך שנמצא גם בהם אור רצונו ית' זאת א"א כ"א לעורר בחוש המישוש ובפעולה גשמית דוקא היינו להמשיך הקדושה לדומם ג"כ כי צריכין כ"כ להמשיך קדושה להגוף עד שגשם הגוף בעצמו גם בלא דעתו יסכים להיות נמשך אחר רצונו יתברך כענין שמצינו בגמרת ירושלמי מחזיקנא טיבותא לרישא דכרע מנפשי' כד מטי למודים היינו שגשם הגוף בעצמו מורגל כ"כ להיות נמשך אחר רצונו ית' וממילא נתברר אצלו גם למפרע שכל הפעולות שהיו אצלו גם מלפנים בלא דעת ובחושך אז היו באמת ג"כ מקושרים בעומק רצונו יתברך ולא היה נפרד מאור רצונו יתברך וע"ז מורה חביטת הערבה שהאדם מחי בארעא להורות שגם הגוף הגשמי שלו היה ג"כ מורגל כ"כ בהקדושה עד שיכול לפעול פעולה גשמית שנדמה כדומם בלא דעת ובכל זאת יהיה מנהיר באותה הפעולה הגשמית כל רצונו ית' כי הערבה רומזת על פעולה גולמית בלי בהירות שאין בה לא טעם ולא ריח ואין הדעת מסכים כי הדעת אינו יכול להסכים אלא על דבר שיש בו טובת הנאה וערבה מורה שאין בה אפילו עובת הנאה ג"כ ונוטל האדם ומכה בה בארעא שהוא דומם ועי"ז מתעוררים אצלו כל הפעולות שהיו מקודם חסרים דעת וזה נתעורר דוקא ע"י חביטת הערבה בארעא אבל ע"י עבודה בבהירות האור א"א להתעורר כ"כ מרחוק כי אין שום רבותא בזה ואפילו בזה האור הנמצא באדם בשעת תפלה ועבודה אין בכתו להתעורר כ"כ מרחוק כי אין שום רבותא בזה האור הנמצא באדם בעת שעומד בישוב הדעת ובדעה צלולה ובהירות כגון בשעת תפלה ועבודה ולזה אין בכח זה האור לעורר גם הפעולות שהיו אצלו מלפנים בחושך אמנם עיקר הרבותא הוא דוקא באות הקדושה שקובע האדם בלבו שיהי' אצלו אף בלא דעת ג"כ קדושה כזאת כחה חזק מאד שיכילה לעורר גם הפעולות הקודמים שהיו מלפנים בהסתר ובחושך ורחוק מאד מדעת אדם לתקנם, ועל קדושה כזאת רומז חביטת הערבה שהיא פעולה גולמית ומחי אותה בארעא להורות בזה החביטה שגם הדומם הוא מלא אור וע"י זאת הפעולה גולמית מחביטת הערבה נתעורר הצעקה הנקרא קלא דנחש עד שנתבררו כל אלו הפעולות הגסים והחשוכים שהיו מלפנים אצל האדם שהי' רק למען שיהיה לו מקום לבתר להדרי' לטב בחילא יתיר כ"א לא היו מקודם אלו הפעולות אצלו לא היה יתכן להאדם לבתר להדרי' לטב בחילא יתיר וזה הבירור נקרא למסקא תהומא שהוא עבודת דוד המלך וזהו דאיתא במדרש (בהעלתך) מ"ר הי' משמש בחצוצרות ויהושע בשופרות ודוד מנגן ביד היינו שגם אותן הפעולות שע"י הבהירות של מ"ר הנקרא חצוצרות וע"י הבהירות של יהושע הנקרא שופרות לא היה להם תיקון מ"מ אף אותן הפעולות החשוכים נתקנו ע"י דוד המלך שהיה מנגן ביד כדכתיב [שמואל א' י"ח] ודוד מנגן בידו היינו כי הכינור מוציא קול בתנועות היד לבד וזה מורה שע"י עבודה מעשיית של ד"ה היה מעורר אור בכל הפעולות אף באותן שנדחו ע"י הארת מ"ר ויהושע היה ד"ה ע"י עבודתו מושך בהם אור ממסקי תהומא:
2
ג׳והנה זה לעומת זה עשה אלהים לעומת דוד בהקדושה הציב גוג בהקליפה שהוא ההיפך הגמור מדוד המלך כי אות ד' מדוד רומז דלית ליה מגרמי' כלום ואות ו' רומז על אות אמת כדאיתא בזוה"ק [ויחי רמא: ויקרא ב. וזה מורה על חיבור היינו שכל קבלת השפע שלו הוא רק מעומק רצונו ית' והד' השני של דוד מורה שגם אחר שמקבל השפעתו ית' לתפיסתו עכ"ז מכיר היטב שהוא אינו הבע"ב מזה הטובה כי יש לו הכרה מבוררת שכל השפעות טובות הם מקושרים תמיד ברצונו הפשוט ית' והש"י הוא עדיין הבע"ב עליהם ולעומת ד"ה הוא בהקליפה גוג שהוא ממש להיפך כי הג' שבתחלתו מורה כדאי' בגמרא (שבת ) גומל יהיב היינו שאוחז בעוצם ידו כל השפעות טובות והוא"ו מרמז אף שמראה לו הש"י לפעמים שאין לו שום השפעה מבלעדי הש"י בכל זאת נדמה לו בדעתו הכוזבת שיש בכחו להכריח את הש"י שישפיע לו כל הטובות ועל זה מורה הג' שבסופו שנדמה לו שהוא תקיף נגד הש"י ולכן נגד זו הקליפה הנמצא בעו"ג נצטוו ישראל ליטול ארבעה מינים להורות שישראל מקבלים הכל ברצון הפשוט בלי שום הכרח כלל ח"ו ואין בחפצם לקבל שום השפעה בחוצפא כלפי שמיא כי הד' מינים שבאתרוג מרמזים על רצון כדאיתא בגמרא כשם שא"א לד' מינים בלא מים כך א"א לעולם בלא מים ומים מרמזין על שפע שהוא ברצון ולא בחוצפא אבל על השפע היורדת לעו"ג נאמר (ירמיהו י״ד:כ״ב) היש בהבלי הגוים מגשימים, היינו כי אין באמת שום הכרח ח"ו להש"י שישפיע וכל ההשפעות הוא רק מרצונו הפשוט שאמר והיה העולם כי מצדו ית' אין צורך לכל הבריאה וכל הרצון מהוויות העולם הוא כדאי' בפרקי דר"א גדול היית קודם שבראת את העולם ועכשיו שבראת את העולם נתגדלת ביותר היינו כי מצדו ית' אין שום נ"מ כמו שנקרא גדול לאחר בריאת העולם כן היה גדול טרם שנברא העולם וכל הויות העולם הוא רק משום שחפץ להיטיב לבריותיו שיכירו גם הם כבוד גדולתו ית' וזהו עכשיו שבראת נתגדלת ביותר כי במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כי אין ענוה גדולה יותר מזו שבכל יקרות גדולתו נותן מקום להבריאה שפלה שיכירו ג"כ בכבוד גדולתו יתברך וע"ז היה עיקר המכוון מרצונו ית' שאמר והיה העולם שיכירו ענותנותו וגדולתו אף בעולם השפל והנמוך הרי שזאת ההכרה הוא עיקר הכלי לקבל על ידה השפעתו ית' וממילא מי שמעמיד כלי לקבל היינו שמכיר היטב דלית ליה מגרמיה כלום רק מה שהש"י משפיע לו ברצונו הפשוט לכלי זו משפיע הש"י כל הטובות אבל מי שאין לו כלי זו כי אומר שהוא מכריח הש"י להשפיע לו אז מראה הש"י נגדו זה דכתיב (יחזקאל ל״ח:כ״ב) ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף וגו'. היינו הגם שמטר לכל בין לצדיקים ובין לרשעים כדאיתא בגמרא [תענית ז'] מ"מ אותה השפעה בעצמה שהוא לישראל חיים ומטר משום שמקבלים אותה ברצון נהפכת להעכו"ם לדבר ודם וגו' כי הש"י יראה להם ראו זאת ההשפעה אשר אתם מקבלים אותה מצדכם בהכרח ובחוצפא הלא היא מתגברת עליכם כ"כ עד שתתבטלו מסיבתה לגמרי נמצא שמפאת אותה השפעה בעצמה שהוא חיים לישראל מגיע לעכו"ם כל ההתבטלות כדאיתא בגמרא [ע"ז ג: נדרים ח:] הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ומרפאת לישראל ולהעו"ג יגיע מזה כל ההתבטלות וזהו היש בהבלי הגוים מגשימים כי אותו הגשם שהם נוטלים לעצמם מצדם מתגבר עליהם עד שיתבטלו:
3