סוד ישרים, הושענא רבה ח׳Sod Yesharim, Hoshana Rabba 8
א׳(תהילים קכ״ד:א׳)
שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל וגו'. ואי' בגמ' (מגילה יא) ישראל סבא וכו' ובזוה"ק (ואתחנן רס:) אתה החלות להראות את עבדך מאי שירותא הכא אלא ודאי משה שירותא הוה בעלמא למהוי שלים בכולא ואי תימא יעקב שלים הוה וכו' אבל מה דהוה למשה לא הוה לב"נ אחרא וכו' ואי תימא מאן הוה סיומא סיומא דמלכא משיחא הוא וכו' מה דלא הוה כן לדרי דרין וכו' ואי תימא יעקב שלים הוה וכו' היינו כי יעקב הוא כמבואר בזוה"ק (קדושים פו.) קב"ה קרא ליעקב אל הה"ד לפני לא נוצר אל היינו שמעולם לא הכניס יעקב אבינו א"ע לשום ספק שהולך תמיד מבורר ומסיים שם בזוה"ק ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא וכו' היינו כי יען שד"ה מסר הכל להש"י עד שהיה יכול לומר לבי חלל בקרבי לזה היה אצלו גודל בטוחות ומהארת אלו שני עבודות של יעקב אבינו שעליו נאמר לפני לא נוצר אל ושל דוד המלך שעליו נאמר ואחרי לא יהיה נמשך לישראל כל מיני הגנה כי יעקב אבינו הוא הכולל מכל שבעת ימי הבנין המרומזים בפסוק (ד"ה א כט) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וגו' והתכללות העולה מכל אלו המדות הוא לך ה' הממלכה שהוא מדת המלכות מדת ד"ה כי דוקא במדה האחרונה שהוא מדת המלכות מדת ד"ה נגמר בשלימות הגמור כל תכלית המכוון מרצון הש"י כי ע"י זאת המדה משלימים ישראל את הכבוד שמים בכח בחירת רצונם הטוב ולזה יום השביעי המיוחס לדוד המלך הוא יום הערבה כי מר"ה עד החג הוא במילין ומיום ראשון דסוכות מתחיל בעובדא כדאי' בזוה"ק (ויחי רכ:) במילין ועובדא בעיין לאחזאה מלה בגין לאתערא מלא אחרא וכו' היינו כי ביום ראשון של חג מתחיל התלבשות מלכות שמים בעובדא ובפעולות של ישראל וביום השביעי מקיפין את המזבח בערבי נחל ונקרא יום הערבה שהוא חלקו של ד"ה שמסר הכל אפילו טובת הנאה מעבודתו ג"כ להש"י כדאי' בגמ' (ב"ק סא) ויסך אותם לה' וגו' דאמרינהו משמיה דגמ' ועל עבודה כזאת רומז ערבה שאין בה לא טעם ולא ריח כדאי' במד"ר (אמור פ' לא) שרומז על פעולה גולמית שאינו אף מצוה רק מנהג נביאים או יסוד נביאים כדאי' בגמ' (סוכה מ"ד:) חביט חביט ולא בריך וכו' והיו מקיפין בה את המזבח שבע פעמים להורות על התגלות המלכות שמים בכל הפעולות של ישראל ולכך היו מקיפין בה ביום הערבה שבע פעמים נגד שבעה קולות שאמר ד"ה על המים כדאי' (בפסחים) ובפסקתא ובזוה"ק (צו לא:) ת"ח הני שבע קלין תליין במילא דפומא בשאר יומי שתא והשתא לא תליין אלא בעובדא ואנן עובדא קא בעינן ולא מלה וכו'. היינו כי הני שבע קלין מרמזין על הקולות והצעקות שיש בישראל על שנראה לעיני האדם שנעדר ח"ו האור מהשבע מדות כגון לך ה' הגדולה איה גדולתו וכדאיתא בגמ' (יומא סט:) ירמיה לא אמר הגבור איה גבורותיו דניאל לא אמר והנורא איה נוראותיו וכו' לכן מקיפין את המזבח בערבה שבע פעמים ובכל פעם שמקיפין הסירו מהמדות מסך אחד המבדיל עד שבהקיף פעם שביעית נתבטלו כל המסכים המבדילים ונתגלה מפורש שמעולם לא נעדר ח"ו האור מהשבע מדות אצל ישראל כי הרי כאשר יוצרך מנהיר מפורש גם בפעולה גולמית אור רצונו ית' וזהו דאי' בזוה"ק (שם) והשתא לא תליין אלא בעובדא ואנן עובדא קא בעינן וכו' כי מפאת זאת העובדא נתעוררו הצעקות מכל השנה כי באמת כל הצעקות המה רק כשאין ישראל על מקומם וזה הוה בשאר יומי שתא אבל ביום הערבה מנהיר הש"י כדכתיב (ש"א ז) ושמתי מקום לעמי לישראל וגו'. ומה זה המקום של ישראל הוא כדאי' בגמ' (סוכה א.) צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי היינו שעיקר מקומם של ישראל הוא בזה שמכירין שהקב"ה הוא מקומו של עולם ומקום זה קונין ישראל בשלימות ביום חיבוט הערבה ועל זה היום מרמז הכתוב ושמתי מקום וגו' כי זה היום מיוחס לד"ה שעליו נאמר נאם הגבר הוקם על וביארו בגמ' (ע"ז ה.) שהקים עולה של תשובה ובגמ' (עירובין נד.) ערוכה בכל ושמורה וכו' ערוכה ברמ"ח אברים וכו' היינו שד"ה הראה שאין שום רע אצל ישראל כי בעוצם עבודתו היה מרפא את הקודם וכדכתיב (תהילים צ״ב:י״א) בלותי בשמי רענן היינו שגם הגוף של ישראל הוא נלוש ונלוס בד"ת וזהו ערוכה ברמ"ח אברים. ולזה אי' בכתבי האר"י הק' ז"ל שיום הערבה הוא כנגד מאי דכתיב (יחזקאל ל״ח:י״ח) והיה ביום ההוא ביום בוא גוג וגו' כי גוג הוא ההיפך לגמרי מד"ה ועל זה רומז הג' מגוג שאומר מאחר שרצון הש"י הוא להיות נקרא גדול בתחתונים לכך הוא מוכרח ח"ו באלו הלבושים. אבל ישראל מכירין היטב אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא והוא ית' נקרא באמת גדול אף בלתי אלו הלבושים כדאי' בזוה"ק (פנחס רנז:) ואית למנדע דאיהו אתקרי חכם בכל מיני חכמות ומבין בכל מיני תבונות וכו' בחד אקרי רחמן וכו' והכי בכמה דרגין עד אין סוף וכו' א"ה שנוי אית בין רחמן לדיין אלא קודם דברא עלמא אתקרי הוא בכל אינון דרגין וכו' ולפי הנראה עדיין הקושיא במקומה עומדת א"ה שינוי אית כי קודם דברא עלמא היו כל אלו הדרגין רק בכח ולא בפועל ואחר שברא עלמא יצאו כל אלו הדרגין מכח אל הפועל אמנם זה החילוק וההבדל שיש בהשגת תפיסתנו בין כח לפועל הוא ג"כ רק שכל נברא מסיטרא דילן אבל מצדו ית' שהכל בידו אין שייך זה באמת לומר זה החילוק כי רק מצד תפיסת הבריאה יען שכל זמן שהוא רק בכח הוא מחוסר מעשה ולאחר שיצא לפועל אינו עוד מחוסר מעשה שייך לומר זה החילוק אבל אצל הש"י שהכל בידו ואף מה שהוא רק בכח ג"כ אינו מחוסר מעשה מצדו ית' א"כ איזה חילוק שייך לומר מצדו ית' בין כח לפועל ועל זאת ההכרה מורה הד' של דוד שמכיר שהכל בידו ית' והוא"ו מורה על החיבור שיש להש"י עמו והד' השני מורה שגם אחר שמאיר הש"י בתפיסתו גודל החיבור בכל זאת מכיר עוד דלית ליה מגרמיה כלום כדאיתא בזוה"ק (פנחס רכג.) דוד איתעביד עני חסיד ועבד וכו' ולזה אמרו אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד לבד היינו שרק מלכי בית דוד יכולין להיות בישוב הדעת אף במקום העליון ביותר ואף כאשר יזריח הש"י את אורו הגדול ביותר מ"מ לא יגיע להם מזה האור שום התבטלות כי הם מכירין תמיד דלית להו מגרמיה כלום משא"כ גוג הוא היפך לגמרי מדוד כי הג' מורה על גודל התקיפות שלו שאומר מאחר שחפץ הש"י להיות נקרא גדול בתחתונים לכן היה מוכרח ח"ו לבראו ונקרא ג"כ גדול כדכתיב (תולדות) ויקרא את עשו בנו הגדול והוא"ו מורה אף שרואה לפעמים שאין לו בפני עצמו שום כח הויה בלעדי כחו ית' בכל זאת יש לו עוד ג' וזה הג' השני רומז שאומר שהוא מחויב המציאות וזהו שאמרו ז"ל במדרש על גוג שאומר שהוא יזדקק לפטרונן של ישראל היינו בזה שמחזיק עצמו למחוייב המציאות ולכן ביום הערבה שבו מתחיל להאיר אורו של דוד המלך אזי יתבטל ממילא כל הויה מקליפות גוג:
שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל וגו'. ואי' בגמ' (מגילה יא) ישראל סבא וכו' ובזוה"ק (ואתחנן רס:) אתה החלות להראות את עבדך מאי שירותא הכא אלא ודאי משה שירותא הוה בעלמא למהוי שלים בכולא ואי תימא יעקב שלים הוה וכו' אבל מה דהוה למשה לא הוה לב"נ אחרא וכו' ואי תימא מאן הוה סיומא סיומא דמלכא משיחא הוא וכו' מה דלא הוה כן לדרי דרין וכו' ואי תימא יעקב שלים הוה וכו' היינו כי יעקב הוא כמבואר בזוה"ק (קדושים פו.) קב"ה קרא ליעקב אל הה"ד לפני לא נוצר אל היינו שמעולם לא הכניס יעקב אבינו א"ע לשום ספק שהולך תמיד מבורר ומסיים שם בזוה"ק ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא וכו' היינו כי יען שד"ה מסר הכל להש"י עד שהיה יכול לומר לבי חלל בקרבי לזה היה אצלו גודל בטוחות ומהארת אלו שני עבודות של יעקב אבינו שעליו נאמר לפני לא נוצר אל ושל דוד המלך שעליו נאמר ואחרי לא יהיה נמשך לישראל כל מיני הגנה כי יעקב אבינו הוא הכולל מכל שבעת ימי הבנין המרומזים בפסוק (ד"ה א כט) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וגו' והתכללות העולה מכל אלו המדות הוא לך ה' הממלכה שהוא מדת המלכות מדת ד"ה כי דוקא במדה האחרונה שהוא מדת המלכות מדת ד"ה נגמר בשלימות הגמור כל תכלית המכוון מרצון הש"י כי ע"י זאת המדה משלימים ישראל את הכבוד שמים בכח בחירת רצונם הטוב ולזה יום השביעי המיוחס לדוד המלך הוא יום הערבה כי מר"ה עד החג הוא במילין ומיום ראשון דסוכות מתחיל בעובדא כדאי' בזוה"ק (ויחי רכ:) במילין ועובדא בעיין לאחזאה מלה בגין לאתערא מלא אחרא וכו' היינו כי ביום ראשון של חג מתחיל התלבשות מלכות שמים בעובדא ובפעולות של ישראל וביום השביעי מקיפין את המזבח בערבי נחל ונקרא יום הערבה שהוא חלקו של ד"ה שמסר הכל אפילו טובת הנאה מעבודתו ג"כ להש"י כדאי' בגמ' (ב"ק סא) ויסך אותם לה' וגו' דאמרינהו משמיה דגמ' ועל עבודה כזאת רומז ערבה שאין בה לא טעם ולא ריח כדאי' במד"ר (אמור פ' לא) שרומז על פעולה גולמית שאינו אף מצוה רק מנהג נביאים או יסוד נביאים כדאי' בגמ' (סוכה מ"ד:) חביט חביט ולא בריך וכו' והיו מקיפין בה את המזבח שבע פעמים להורות על התגלות המלכות שמים בכל הפעולות של ישראל ולכך היו מקיפין בה ביום הערבה שבע פעמים נגד שבעה קולות שאמר ד"ה על המים כדאי' (בפסחים) ובפסקתא ובזוה"ק (צו לא:) ת"ח הני שבע קלין תליין במילא דפומא בשאר יומי שתא והשתא לא תליין אלא בעובדא ואנן עובדא קא בעינן ולא מלה וכו'. היינו כי הני שבע קלין מרמזין על הקולות והצעקות שיש בישראל על שנראה לעיני האדם שנעדר ח"ו האור מהשבע מדות כגון לך ה' הגדולה איה גדולתו וכדאיתא בגמ' (יומא סט:) ירמיה לא אמר הגבור איה גבורותיו דניאל לא אמר והנורא איה נוראותיו וכו' לכן מקיפין את המזבח בערבה שבע פעמים ובכל פעם שמקיפין הסירו מהמדות מסך אחד המבדיל עד שבהקיף פעם שביעית נתבטלו כל המסכים המבדילים ונתגלה מפורש שמעולם לא נעדר ח"ו האור מהשבע מדות אצל ישראל כי הרי כאשר יוצרך מנהיר מפורש גם בפעולה גולמית אור רצונו ית' וזהו דאי' בזוה"ק (שם) והשתא לא תליין אלא בעובדא ואנן עובדא קא בעינן וכו' כי מפאת זאת העובדא נתעוררו הצעקות מכל השנה כי באמת כל הצעקות המה רק כשאין ישראל על מקומם וזה הוה בשאר יומי שתא אבל ביום הערבה מנהיר הש"י כדכתיב (ש"א ז) ושמתי מקום לעמי לישראל וגו'. ומה זה המקום של ישראל הוא כדאי' בגמ' (סוכה א.) צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי היינו שעיקר מקומם של ישראל הוא בזה שמכירין שהקב"ה הוא מקומו של עולם ומקום זה קונין ישראל בשלימות ביום חיבוט הערבה ועל זה היום מרמז הכתוב ושמתי מקום וגו' כי זה היום מיוחס לד"ה שעליו נאמר נאם הגבר הוקם על וביארו בגמ' (ע"ז ה.) שהקים עולה של תשובה ובגמ' (עירובין נד.) ערוכה בכל ושמורה וכו' ערוכה ברמ"ח אברים וכו' היינו שד"ה הראה שאין שום רע אצל ישראל כי בעוצם עבודתו היה מרפא את הקודם וכדכתיב (תהילים צ״ב:י״א) בלותי בשמי רענן היינו שגם הגוף של ישראל הוא נלוש ונלוס בד"ת וזהו ערוכה ברמ"ח אברים. ולזה אי' בכתבי האר"י הק' ז"ל שיום הערבה הוא כנגד מאי דכתיב (יחזקאל ל״ח:י״ח) והיה ביום ההוא ביום בוא גוג וגו' כי גוג הוא ההיפך לגמרי מד"ה ועל זה רומז הג' מגוג שאומר מאחר שרצון הש"י הוא להיות נקרא גדול בתחתונים לכך הוא מוכרח ח"ו באלו הלבושים. אבל ישראל מכירין היטב אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא והוא ית' נקרא באמת גדול אף בלתי אלו הלבושים כדאי' בזוה"ק (פנחס רנז:) ואית למנדע דאיהו אתקרי חכם בכל מיני חכמות ומבין בכל מיני תבונות וכו' בחד אקרי רחמן וכו' והכי בכמה דרגין עד אין סוף וכו' א"ה שנוי אית בין רחמן לדיין אלא קודם דברא עלמא אתקרי הוא בכל אינון דרגין וכו' ולפי הנראה עדיין הקושיא במקומה עומדת א"ה שינוי אית כי קודם דברא עלמא היו כל אלו הדרגין רק בכח ולא בפועל ואחר שברא עלמא יצאו כל אלו הדרגין מכח אל הפועל אמנם זה החילוק וההבדל שיש בהשגת תפיסתנו בין כח לפועל הוא ג"כ רק שכל נברא מסיטרא דילן אבל מצדו ית' שהכל בידו אין שייך זה באמת לומר זה החילוק כי רק מצד תפיסת הבריאה יען שכל זמן שהוא רק בכח הוא מחוסר מעשה ולאחר שיצא לפועל אינו עוד מחוסר מעשה שייך לומר זה החילוק אבל אצל הש"י שהכל בידו ואף מה שהוא רק בכח ג"כ אינו מחוסר מעשה מצדו ית' א"כ איזה חילוק שייך לומר מצדו ית' בין כח לפועל ועל זאת ההכרה מורה הד' של דוד שמכיר שהכל בידו ית' והוא"ו מורה על החיבור שיש להש"י עמו והד' השני מורה שגם אחר שמאיר הש"י בתפיסתו גודל החיבור בכל זאת מכיר עוד דלית ליה מגרמיה כלום כדאיתא בזוה"ק (פנחס רכג.) דוד איתעביד עני חסיד ועבד וכו' ולזה אמרו אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד לבד היינו שרק מלכי בית דוד יכולין להיות בישוב הדעת אף במקום העליון ביותר ואף כאשר יזריח הש"י את אורו הגדול ביותר מ"מ לא יגיע להם מזה האור שום התבטלות כי הם מכירין תמיד דלית להו מגרמיה כלום משא"כ גוג הוא היפך לגמרי מדוד כי הג' מורה על גודל התקיפות שלו שאומר מאחר שחפץ הש"י להיות נקרא גדול בתחתונים לכן היה מוכרח ח"ו לבראו ונקרא ג"כ גדול כדכתיב (תולדות) ויקרא את עשו בנו הגדול והוא"ו מורה אף שרואה לפעמים שאין לו בפני עצמו שום כח הויה בלעדי כחו ית' בכל זאת יש לו עוד ג' וזה הג' השני רומז שאומר שהוא מחויב המציאות וזהו שאמרו ז"ל במדרש על גוג שאומר שהוא יזדקק לפטרונן של ישראל היינו בזה שמחזיק עצמו למחוייב המציאות ולכן ביום הערבה שבו מתחיל להאיר אורו של דוד המלך אזי יתבטל ממילא כל הויה מקליפות גוג:
1