סוד ישרים, ליל פסח נ׳Sod Yesharim, The First Night of Pesach 50
א׳והניף את העומר לפני ד' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו הכהן וגו' איתא בפרי עץ חיים (שער חג המצות) שעומר מורה לקדושת זווג וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זלה"ה כי מאחר שמברר האדם כל השבע מדות מתתא לעילא עד מקום שדעתו מגעת אזי נחית הקב"ה ג"כ נגדו מכתרא לכתרא כדאיתא בזוה"ק (יתרו) עד שביסוד אתדבקא רוחא ברוחא היינו שהשי"ת מברר אז אפילו אותן הפעולות שנפעלו גבי האדם בלא דעת שהי' ג"כ רצון השי"ת וזה הוא קדושת זווג ועל זה נמי מרמז מה שהי' הקצירה בלילה והבאה ביום להורות בזה שיאירו אף הפעולות שעשו שלא מדעת ג"כ. גם מה שהי' העומר שעורים שהוא מאכל בהמה מרמז נמי על זה שהשי"ת יברר כל הפעולות שעשו אפילו שלא מדעת שהי' ג"כ מלא רצון:
1
ב׳וזהו כוונת התורת כהנים (פ' אמור) שדרש והניף את העומר וכו' לרצונכם וכו' מלמד שאין כופין את הציבור ולפלא היתכן שלא יכופו את הציבור אם לא יאבו להקריב את העומר אמנם הענין הוא כי מה שמהני בכל הקרבנות כפי' הוא כי אחר שיצא הקרבן מרשותו של אדם אז מעיד השי"ת על עומק לבו של אדם שהוא חפץ באמת בכל נפשו להקריב את הקרבן ומה שהי' מונע עצמו קודם הכפי' מלהקריב זה הי' מצד הגוף שהשאור שבעיסה הי' מסתיר בעדו את האור השכל וכאשר יכריח השכל להגוף וימשול עליו אז נעשה הגוף עבד להשכל ומה שקנה עבד קנה רבו נמצא שלאחר הכפי' כשמושל השכל על הגוף גמר ומקריב ברצון גמור (והב"ד הם השכל של הכלל) ולזאת שייך שפיר כפי' בכל הקרבנות כי עבודת הקרבנות המה ברורין מצד האדם משא"כ קרבן העומר שמורה על בירור מצד השי"ת שהשי"ת יברר שהי' הגוף נמשך אחר רצונו ית' גם שלא מדעת וזהו קדושת זווג ואז יהי' ממילא הגוף יותר גדול במעלה הרבה מהשכל כי במה נחשב כל הבירור שהאדם מברר בהבנת שכלו הלא מצער הוא כי כמו שהאדם הוא בגבול כך הוא שכלו עם כל הברורים שלו הכל בצמצום וגבול אבל מה שמברר השי"ת את האדם אפילו אותן הפעולות שהי' גבי אדם שלא מדעת זה הבירור הוא בלי גבול ועולה עד אין סוף ולכך לא שייך כלל לומר גבי עומר שהשכל יכוף את הגוף מאחר שכל עבודת העומר שעורים מאכל בהמה מורה שאין השכל מבין כלל רק שהגוף נמשך אחר רצונו ית' שלא מדעתו ובלתי שכלו לזה דריש שפיר (התורת כהנים) שם לרצנוכם וגו' מלמד שאין כופין לציבור וזה דווקא בעומר:
2
ג׳וגם מה שהעומר הי' מנופה בשלוש עשרה נפה מורה נמי על קדושת זווג להורות כשמברר אדם את שבע מדות מתתא לעילא והשי"ת זורח נגדו מעילא לתתא עד יסוד ואז נזדווגו פעולת אדם עם הרצון ית' היינו שהשי"ת מברר אצלו אפילו הפעולות שעשה שלא מדעת הי' מרצונו הקדוש וזהו קדושת זווג והשתי לחם בשתים עשרה נפה כי בההתחלה כשאדם מתחיל לברר א"ע מאיר לו השי"ת עד הוד ולחם הפנים באחד עשר נגד השם ו"ה שהוא מורה על פעולת אדם ולחם הפנים מורה נמי על זה אהבה שמחבב השי"ת עבודת ישראל כמ"ש ראו חיבתכם לפני המקום סילוקו כסידורו לחם חם וכשהאדם מברר עצמו היטב בכל המדות אזי זורח לו השי"ת כנגדו שכל מה שעשה הי' רצון השי"ת ומה שאכל הי' ד"ת וכל פעולתיו הי' מלאים דברי תורה:
3
ד׳ובזה יתורץ מה שיש לדקדק בגמ' (ב"ב דף מ"ח.) בסוגי' דתלי' וזבין זביני זבינו ורוצה הש"ס להוכיח שם דכפי' מועיל. מדתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו תלמיד לומר לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודחה שם דילמא שאני התם דניחא לי' דתהוי לי' כפרה וכו' ודייקינון בזה איזה דחי' הוא זאת הלוא מצינו סתם משנה מפורשת דכפי' מועיל אף במקום דלית לי' כפרה דתני (זבחים ב'.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכו' ומדסתם כל הזבחים וכו' משמע אף אותן שבאו ע"י כפי' ונזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה הרי אף דלית לי' כפרה בזה הקרבן כי לא עלה לבעלים לשם חובה וצריך להקריב קרבן אחר שיהי' לו כפרה לחובתו בכל זאת כשר הקרבן וא"כ מאי מדחי הגמ' שם שאני קרבנות דניחא לי' דתהוי לי' כפרה:
4
ה׳אמנם על פי האמת מדחה הגמ' שפיר שאני קרבנות וכו' כי בש"ס (זבחים שם) מסיק איבעית אימא קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה וגו' האי נדבה נדר הוא אלא אם כמו שנדרת עשית יהי' נדר ואם לאו נדבה וכו' היינו אף שהקריב אותו שלא לשמו מ"מ מעיד השי"ת על עומק לבו של המקריב שנדבו בכל לבו ושחט אותו לשמו וזהו הפירוש האמתי ממלת נדבה ועל זה הכוונה רומז ז"ל בלשונם הקדוש ואם לאו נדבה יהי' וכו' אכן לא עלו לבעלים לשם חובה יען שלפי תפיסת דעת הבעלים הי' שלא לשמו לכן מחיובים הבעלים להביא קרבן אחר שיהי' לכפרה גם לפי תפוסת דעת הבעלים בזה שיקריבו אותו לשמו אבל למעלה מתפיסת אדם אחר שהקריב הקרבן אפילו ע"י כפי' או שלא לשמו מעיד עליו היודע תעלומות שהי' ברצון נדבת עומק הלב לשמו וכשר הקרבן חוץ מן הפסח והחטאת שגזירת הכתוב הוא שפסולין שלא לשמן כמבואר שם בגמ' וגם כפי' לא שייך בהו היכי דאמר לא ניחא לי דלהוי כפרה כמבואר במשנה למלך (פי"ב מה' מעשה הקרבנות הי"ז) אבל כל שאר הקרבנות באמת כשרים הם אף שלא לשמו ואף שהי' כופין אותו לומר רוצה אני אזי אחר שהוציא הקרבן מרשותו מעיד השי"ת עליו שהוא נדבה כלומר שנדבו בעומק לבו בכל נפשו אף טרם הכפי' כי ניחא לי' דתהוי לי' כפרה וכל סבת המניעה הי' אצלו מפאת שאור שבעיסה לכן אחר שיכוף השכל את הגוף וימשול על השאור שבעיסה אזי נחשב הגוף עבד להשכל ומה שקנה עבד קנה רבו נמצא שברצון גמור הקריבו ואף אם ישחט לאחר הכפי' שלא לשמו יהי' מחיוב כפרה אחרת לחובתו זהו רק למען שיהי' לו כפרה גם בתפיסת דעתו כי לפי הבנת תפיסת דעתו לא הי' לשמו לזה א"א לו להכיר כפרתו אבל הקרבן בעצמו לאחר שיוצא מרשיתו אפילו ע"י כפי' ושלא לשמו מעיד עליו השי"ת שהוא נדבה כשרה מעומק הלב דניחא לי' דתהוי לי' כפרה ושפיר דחינן שם בגמ' שאני קרבנות דניחא לי' וכו' וההבדל בין כל הקרבנות לפסח וחטאת כי הקרבנות שבאים בנדר ונדבה רומזים שהאדם הוא מבורר היטב בסור מרע וכל עבודתו ויגיעו הוא ליכנס בעשה טוב היינו שחפץ לקרב עצמו ביותר להשי"ת ולכן אף אם נסתר לפעמים ממנו האור היינו שהגוף אינו מסכים לקיים את נדרו או שנשחט שלא לשמו מצד הסתרת האור. מ"מ לאחר שהקריב מעיד עליו השי"ת שכל הסתרתו הי' מצד שאור שבעיסה אבל בעומק הלב הי' ברצון ולשמו וכשר הקרבן. אבל פסח וחטאת שרומזין שעדיין אין האדם נקי בסור מרע ובזה הקרבן רצונו להיות מודה ועוזב את הרע. ולכן כל זמן שנשאר אצלו עדיין אפי' לבוש קטן או שהגוף אינו מסכים עדיין על זה הקרבן או שנשחט שלא לשמו שמזה מוכח שלא נקי עדיין לגמרי ועדיין לא עזב בעומק לבו את הרע לכן אין עבודתו לרצון כי הש"י אינו מברר את האדם רק אם האדם בעצמו בירר א"ע כפי שידו מגעת אזי מבררו השי"ת במקום שאין ידו מגעת. ומחמת שפסח רומז על התחלת עבודה שהוא קדושה ראשונה שישראל מקדשי לי'. וכן החטאת שהוא ג"כ התחלה שאי אפשר לעשות טוב עד שיתקן מקודם את הרע לכן אין בהם שייך כפי' כי בהתחלת עבודה אין האדם רשאי להתחכם ולהמתין רק מחיוב לבטל כל דעתו ושכלו לעבודת הש"י ולברר עצמו להיות נקי ומבורר לגמרי:
5