סוד ישרים, יום ב' דפסח ח׳Sod Yesharim, The Second Day of Pesach 8
א׳ולזה הוא מצות עומר ראשית קצירכם. להורות שתכף ומיד שבא כח השפע להאדם גם טרם שכנסה לתפיסתו ורשותו אז יראה האדם להקדים א"ע ולמסור אותה בחזרה להשי"ת לרמז על גודל אהבה בלי דעת כלל על דרך הכתיב ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך. הגם שבכל מקום אין זה דרך ארץ למסור את הטובה להשי"ת טרם שיביא אותה האדם לרשותו כדאיתא בזוה"ק (שמיני ל"ח.) מאן דשדר דורון למלכא חמיתון דנסיב מבי מלכא ויהיב למלכא אלא דורנא לשדרא למלכא מבי אחרא אצטריך ולא מבי' מלכא וכו' אכן כאן הוא המצוה דוקא למסור בחזרה להשי"ת עוד טרם שמקבל אותה לרשותו למען שלא יופסק אור אהבת הנתינה אף אחר שיבוא הטובה לרשותו וזו הארה נפתח תמיד בפסח יען שאז עומד השי"ת ברצון להתקרב לתפיסת אדם ומתחיל לבנות כלי קיבול בלב האדם ונתגלה בזה החג גודל החסד ואהבת השי"ת לישראל. ולעומת זאת אהבה העצומה צריכין ישראל נמי לראות שיקנו זאת הכלי ולקבוע בלבם אור אהבה הזאת לבל יקבלו לעצמם משום טובה איזה כח ח"ו רק שיכירו היטב בכל קבלת טובה הארת אהבת הנותן ולהמשך תמיד אחר רצונו ית' ועל זה נמי רומז מה שהחכם שואל על הארת חג הפסח שבו מתחיל השי"ת להשפיע אור ורצון בלב ישראל וכל קוטב שאלתו הוא מאחר דיהיב חכמתא לחכימין א"כ החכמה הקדומה מהיכן נמשך הלא כן יכול השי"ת להשפיע אור ורצון באומה אחרת ועל זה משיבין לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו כי טרם זה הרצון הנפתח בזה החג הוא לא לשאלה ולא לאתבא. ואחר הישועה של פסח הרי כבר יש בלב ישראל כלי קיבול שיכולין לקבל שפע אורו ית' כי יכירו בכל קבלת טובה המוצא פי ה' המחי' והמהוה אותה מה שאין הכרה כזו בשום אומה ולשון וזהו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. והארת אהבה פשוטה כזו נפתח בפסח כדאיתא בפרקי דר"א (פרק ל"ב) הגיע ליל יום פסח וכו' אמרה רבקה ליעקב בני הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים בו וכו' היינו שבזו הלילה נתעורר אור אהבה ורצון הנקרא ט"ל המשפיע חיים לכל ברי' לכן צריך האדם לעמוד כלי מצדו לקבל זה הרצון וזה הוא מנחת העומר שרומז על אהבה פשוטה בלי טעם ודעת כלל ונקרא בשם מאכל בהמה להורות אשר אינו מרגיש עדיין בתפיסת שכלו זה הרצון רק שנמשך אחר רצונו ית' בלי שום טעם ודעת וע"י זה קונה אדם אור השי"ת לבלתי יופסק אף לאחר קבלת הטובה שיהי' ניכר בה תמיד אהבת הנותן. ונקרא זאת המנחה מנחות קנאות כדא' בזוה"ק (אמור צ"ו:) התם מנחת קנאות הכא מנחה חדשה וכו' והוא כי מנחת קנאות הוא שקינא לאשתו אל תסתרו וכו' כך הוא מנחת עומר ענין אל תסתרו היינו אף אחר שיקבל אדם את הטובה בל יסתיר אותו זה הלבוש הגשמי מהטובה לומר כוחי ועוצם ידי אלא שיכירו תמיד שעיקר הנותן הוא השי"ת ולכך מביאין קרבן מנחת עומר מתחילה קודם כל המנחות משום שהוא ראשית קצירכם להורות שצריך האדם לקבוע אצלו מתחילה הארת אהבה הקדומה שלא יסור ממנו לעולם אף אחר שיקבל הטובה לידו וזהו שאיתא במדרש (פ' אמור) בזכות העומר זכו לירש את הארץ היינו כי ע"י שמוסר אדם מקודם כל כח תפיסת דעתו להשי"ת ומכיר שגם זה הכח בעצמו שמכיר למסור א"ע הוא נמי מהשי"ת ממילא יכול אח"כ לכנוס לארץ ולא יתרחק בלבושים זרים ואחר שמקריבין מנחת עומר אז יכולין להביא מנחת בכורים אותיות בכ"ר שהם אותיות שניים בא"ב אי"ק כי אז מנהיר השי"ת זאת הנקודה בהתגלות מפורש שישראל נקראו בני בכורי ישראל. היינו שעליהם הי' עיקר הרצון מהבריאה וכדאיתא במדרש (וארא) שמענו שבן חכמים הוא בן מלכי קדם אמר להם הקב"ה לעצמכם קראתם חכמים ולי בן חכמים וכו' היינו שהם אומרים שנמשכים אחר החושך הראשון שהי' קודם לאור ע"כ הם עיקר הכוונה מהבריאה. אבל באמת ישראל נקשרים בראשית המחשבה לכך נקראו בכ"ר שהם אותיות השניות מאי"ק כמבואר בהאר"י הק' ז"ל ז"ל וזה רומז שישראל נמשכים תמיד בברירי עבודתם אחר זה הרצון שפתח את האור שהוא אחר החושך הראשון שיהי' מנהיר בתפיסתם ועל זה האור מורה אותיות בכ"ר שהם אותיות שניות מאי"ק להורות שישראל המה עיקר המכוון ותכלית הרצון מכל בריאת עולם וענין העומר הוא כענין תפילה שצריך האדם לנקות עצמו קודם התפלה מכל הנגיעות כמאמרם ז"ל בגמ' הרוצה לקבל עליו עומ"ש יטול ידיו ויקרא ק"ש וכו'. וממילא כל מה שמתפלל האדם אח"כ אפילו על צרכי הגוף הוא הכל כבוד שמים וכן הוא זה החג שהוא הפתח מכל קדושת המועדים ובמצות עומר מבטל אדם א"ע לגמרי להרצון ית' ואח"כ מברר האדם בדעתו זה הביטול במ"ט ברירין עד שמגיע למנחת בכורים היינו שמגיע ע"י פעולת עבודתו להנקודה הראשונה שהוא אהבה הקדומה וממילא נתברר גבי האדם כל מה שעבר בנתים שהי' הכל רצונו ית' כענין מאמרם ז"ל בגמ' (שבת ל':) כל שתחילתו דברי תורה וסופו ד"ת באמצע נמי ד"ת וזהו הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברך לכם פירות אילן היינו שיהי' בכם האור בקביעות כמו פירות האילן שאין האדם צריך לזרוע אותם בכל שנה אלא שהשרף עולה מעצמו בכל שנה ומצמיח פירות:
1
ב׳ולזה הוא נמי ספירה וקצירה בלילה והבאה ביום כדאיתא בגמ' (מנחות ס"ו.) והוא כענין מאמרם ז"ל במדרש הקב"ה מקיים את המצות וכו' היינו כי בכל עסק שעוסק השי"ת הציב הרצון ית' גבי ישראל נמי שיהי' אז עוסקין באותו עסק ע"י פעולת המצוה. ומצות קצירת העומר גבי השי"ת הוא זאת שמתחיל כביכול ית' לפנות להצורת אדם ולהנחיל לו כלי שיוכל לקבל השפעות אורו ית' ובעת שמתחיל השי"ת לבנות זאת הכלי גבי האדם אזי מתחיל גבי זה האדם להתעורר בלבו תשוקה וחשק וציפוי לאורו ית' ולזה כמו שמצות עומר גבי כביכול ית' שהוא בנין הכלי קיבול של אדם הוא כדאיתא בזוה"ק (יתרו ס"ז.) בשעתא דקב"ה אתער לגבי כל אינין רתיכין למיהב לון טרפא כמה דאוקימנא ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותי' וכו' כך צריך האדם נמי למסור בחזרה בעוד לילה טרם שבא הדבר לאור תפיסתו ובעוד שמחובר לקרקע כי אחר שנקצר אזי יש בזה תפיסת אדם והא ראי' שאז יכולה לקבל טומאה משא"כ במחובר לקרקע. כי קצירת עומר רומז שצריך האדם למסור בחזרה בעוד לילה טרם שבא אל תפיסתו כדי שיהי' אח"כ כלי לקבל כל מיני לבושים ולבלתי יתרחק מסבתם מהכרת אור רצונו ית' וכדמסיק שם בגמ' כדי שיתברך לכם פירות אילן וזה מורה על קביעות האור היינו שיהי' בכוחם להמשיך אור אהבה הקדומה בכל הלבושים מעוה"ז ולא יתעלם זאת אהבה מסבת התלבשות של זה העולם:
2